|
חורבן בית המקדש
 חורבן בית המקדש הוא מונח המתייחס לשני אירועים היסטוריים, בהם נהרסו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. שני בתי המקדש שכנו על הר המוריה בירושלים. לאחר חורבן הבית הראשון, יצא העם לגלות בבל (שהחלה בגלות יהויכין), ובית המקדש פסק מלשמש בית רוחני ופולחני לעם ישראל עד לימי עזרא ונחמיה. לאחר חורבן בית שני, פסקה עבודת הכהונה והלויה בעם ישראל, הקרבת הקרבנות לה' ועבודת המשמר הישראלי גם כן עד עצם היום הזה, והתחילה תקופת הגלות. חורבן בית ראשוןתאריך החורבן של בית המקדש הראשון.jpg)  בית המקדש הראשון נחרב בשנת 586 לפנה"ס בידי נבוזראדן שר צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, אשר כבש את ירושלים. השנה נקבעה על סמך מחקרים היסטוריים הלוקחים בחשבון את השנים החסרות. על פי המסורת היהודית, בית המקדש הראשון עמד על תילו 410 שנים,[1] ונחרב בחודש אב שנת ג'של"ח לאדם הראשון (422 לפנה"ס). באשר ליום המדויק של החורבן קיימת אי־בהירות, שכן התנ"ך מזכיר שני תאריכים שונים ביחס לחורבן בית המקדש הראשון: ז' באב בספר מלכים ו־י' באב בספר ירמיהו. חז"ל דנו בנושא ויישבו סתירה זו בתלמוד:
למעשה התענית נקבעה לט' באב, שבו התחילה השריפה בבית המקדש, אך לדעת רבי יוחנן, מן הראוי היה לקבוע את התאריך בעשרה באב "מפני שרובו של היכל בו נשרף". הסיבות לחורבןישנן כמה סיבות לחורבן בית המקדש הראשון, אך העיקרית מביניהן היא המרידות החוזרות ונשנות של ממלכת יהודה בבבל, בהובלת המלכים יהויקים וצדקיהו. המקרא וחז"ל זקפו את החורבן לדחיית המלכים את נבואתו של ירמיהו, אשר דרש מהם בשם ה' להיכנע לבבלים, כמו גם לחטאיו של עם ישראל ולריקבון מוסרי. לפי המקרא, הכהנים וחכמי העם עבדו עבודה זרה בבית המקדש עצמו (ספר יחזקאל, פרק ח'). על פי חז"ל חרב בית המקדש הראשון בעיקר בשל שלוש העבירות החמורות שהיו בעם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. במקורות אחרים מופיע שהחורבן לא התרחש בשל כך, אלא בשל מאיסת התורה[2] או בשל שחיתות של בעלי השלטון והכח.[3] גורל כלי המקדשלאחר חורבן בית ראשון, כלי המקדש נבזזו ונלקחו לבבל, כפי שמסופר בספר מלכים ב:
לאחר הכרזת כורש, הושבו חלק מכלי המקדש לירושלים ונעשה בהם שימוש בבית המקדש השני.[4] גלות בבל
לאחר החורבן הוגלתה חלק מהאוכלוסייה מארץ ישראל לבבל. ההיקף המדויק שנוי במחלוקת. לאחר רציחתו של גדליהו בן אחיקם גלתה שארית הפליטה שהשאיר נבוכדנצר בממלכת יהודה למצרים. לאחר הכרזת כורש שבו חלק קטן מהגולים לארץ ישראל והחלו בהקמת בית המקדש השני. חורבן בית שני
שיאו של הקרב במרד הגדול נערך בירושלים. בפסח שנת ג'תת"ל הטיל טיטוס מצור סביב ירושלים. עד לי"ז בתמוז ג'תת"ל הוא התקדם עם צבאו ופרץ את החומה השנייה והשלישית. בי"ז בתמוז נפרצה חומת הר הבית וביום ראשון ט' באב[5], 5 באוגוסט 70 (בלוח היוליאני)[6], העלו הרומאים את המקדש באש. העם היהודי לאחר תקופת בית שני חורבן ירושלים ובעיקר נפילת המקדש השני הייתה בעלת משמעות מיוחדת, מכיוון שהמקדש מילא הרבה פונקציות: מעבר לתפקודו הדתי־פולחני היה המקדש השני גם מוקד פוליטי, כלכלי וחברתי, ומכאן שחורבנו היה נורא. כמו כן, חורבן המקדש ריסק למעשה את ההנהגה המסורתית – את מעמד הכוהנים, את האצילים והצדוקים. עם זאת לא פסקו החיים היהודיים בארץ ישראל. קיימת השערה כי את המקדש שחרב החליף בית הכנסת, אלא שמציאות ארכאולוגית של חשיפת בתי כנסת כבר בימי בית המקדש (גמלא, בית הכנסת של תאודוטוס בן וטנוס בירושלים) דוחה מכל־וכל הנחה זו. את ירושלים החליפה במידה מסוימת העיר יבנה. ביבנה שימש רבן יוחנן בן זכאי כנשיא זמני שהחליף את השושלת הנשיאותית של בית גמליאל שנתפסו בעיני הרומאים כשותפים למרד, בתלמוד במסכת גיטין מסופר שמינויו היה באישור קיסר רומי. הלה הקים ביבנה בית־דין ובית מדרש אשר תפס בהדרגה את מקומה של הסנהדרין בירושלים בזמנה. רבן יוחנן בן זכאי התבלט כמנהיג שלחם נגד תכונת האבלות ואווירת הפרישות וההתנזרות ששררו לאחר החורבן[דרוש מקור], ושמקורן באובדן המקדש, על כל המשתמע ממנו. הוא בנה מסגרת אלטרנטיבית, שאמורה הייתה להתמודד במציאות חדשה של העדר מקדש. רבן יוחנן בן זכאי ביקש להתמודד עם שתי בעיות מרכזיות, ועשה זאת בהצלחה:
הלה קבע, למשל, שגמילות חסדים, כתנאי לכפרת עוונות, תבוא במקום הנוהג של הקרבת קרבנות שבטלה עם חורבן המקדש. הנשיא החדש חוקק שורה של תקנות חשובות, שלהן מטרה כפולה והן השלימו זו את זו: האחת – להנהיג את העם והחברה במצב של העדר מקדש, והשנייה – תקנות לזכר המקדש והחורבן, שלא יישכחו וייעלמו מזיכרון העם. תקנותיו נועדו לסגל בקרב העם את האמונה שהחורבן הוא זמני וחולף, ובמהרה ישוב המקדש וייבנה. מצד שני, משה ליב ליליינבלום כותב שמטרת תקנות ריב"ז הייתה: למען ירגילו את עצמם להביט על חירותם לפחות בזמן ההוה, כמו על דבר האבד, אם מפני שהיה ירא, שמא על ידי מרידה שנית תאבד גם יבנה וחכמיה, או מפני סיבה אחרת.[7] חשיבות מפעלי רבן יוחנן בן זכאי מתבארת גם על רקע המהפכה השקטה והזהירה שחולל. אמנם ללא התנגדותם המפורשת של הרומאים מצד אחד, אך גם ללא אישורם הרשמי והכרתם במעמדו מצד שני, שלא לדבר על הקשיים הרבים שחורבן הבית השני הביא בעקבותיו, בנה הנשיא החדש את מפעל השיקום ביבנה ב"עשר אצבעותיו". רבן יוחנן בן זכאי הקים איפוא מרכז מחוץ לירושלים, מעין חלופה לעיר המרכזית, למקדש ולסנהדרין. הגורם המרכזי שגרם לפילוג בחברה היהודית – הכיתתיות – נעלם, והנהגת הסנהדרין זכתה ליטול את ההובלה. אלא שכל זאת היה לכאורה, מכיוון שהמרכז ביבנה מעולם לא הצליח לרשת את מרכזיותה של ירושלים. בתוך הסנהדרין התגלעו ויכוחים משמעותיים ונוצרה מחנאות בתוכה, קהילות יהודיות מחוץ לירושלים לא סרו אוטומטית למרותו של המרכז ביבנה ומדי פעם התעוררו גורמים קנאיים שטלטלו את יהודה וכמעט הרסוה כליל. אגדות החורבן
אגדות החורבן הן אגדות העוסקות בחורבן בית המקדש השני (70 לספירה) ומה שקדם לו, בהרוגי ביתר לאחר מרד בר כוכבא (135 לספירה), ובסיפורים אישיים קשים מהחורבן. האגדות מכונסות בעיקר במקורות הבאים:
לעיתים מתייחסים במונח 'אגדות החורבן' רק לאגדות שבמסכת גיטין. גם הרומאים כתבו אגדות על החורבן, שכללו תיאורים פנטסטיים על התערבות שמימית, קולות, ברקים ואורות. לדעת החוקר מתתיהו מיזיש מטרת האגדות הרומיות הייתה להצדיק את המעשה שהביא כבר במהלך ביצועו לפחד גדול אצל החיילים הרומיים, ומאוחר יותר לנקיפות מצפון קשות אצל מנהיגי האימפריה, שידעו להעריך את בית המקדש לא רק כמבנה היפה ביותר בעולם כפי שהוגדר על ידי היסטוריון רומי, אלא כמוקד לפולחן נעלה מכל בחינה על פולחני העכו"ם של האימפריה ושל התרבות ההלניסטית.[8] ציון החורבן במעגל השנהבעקבות חורבן בתי המקדש, נקבעו ארבעה ימי תענית לזכר נקודות ציון מכריעות שהובילו אליו: עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, תשעה באב, וצום גדליה. מלבד זאת, שלושת השבועות שבין תעניות הקיץ נקראים בין המצרים ובהם נוהגים למעט בשמחה. ארבע תעניות אלו, או לכל הפחות תעניות מקבילות בארבעת החודשים האלו, מוזכרים בתנ"ך בספר זכריה:
להלן תאריכים מרכזיים באירועי חורבן בתי המקדש:
זכר לחורבן
 מלבד ימי התענית קבעו חז"ל כמה הלכות כזכר לחורבן בית המקדש[11]:
כמו כן, יש המונים את השנים על פי המניין לחורבן הבית. ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||
