|
ספירת העומר
סְפִירַת הָעוֹמֶר היא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות, לספור כל יום במשך 49 ימים בין פסח לשבועות. ביום החמישים של הספירה חוגגים את חג השבועות, שנקרא על שם שבעת השבועות של הספירה. תקופה זו, שבה חלה המצווה, מכונה 'ימי ספירת העומר'. לפי חז"ל מתחילה הספירה בליל ט"ז בניסן, שהוא היום הראשון של חול המועד פסח והיום שבו נעשית הקרבת מנחת העומר.  מקור המצווהבתורה נכתב שיש לספור את הימים והשבועות החל מיום הבאת מנחת העומר. מנחה זאת הייתה קורבן שעורים מראשית הקציר, שהובאה לבית המקדש למחרת יום החג הראשון של פסח. המילה "עומר" בשם הקורבן מציינת כמות מתוך התבואה, שאותה הכהן היה מניף לפני ה'. על שם הנפה זאת, הקורבן נקרא גם "עומר התנופה". מצוות הספירה מופיעה בספר ויקרא ובספר דברים:
מנחת העומר הייתה למעשה קורבן ביכורים של קציר השעורים, והתירה לאכילה את התבואה החדשה, שהייתה אסורה עד להבאת קורבן משום איסור חדש. בשבועות היו מביאים לבית המקדש את מנחת שתי הלחם, שהייתה קורבן ביכורים של קציר החיטים, והתירה את הקרבת המנחות במקדש מהתבואה החדשה. פירוש "ממחרת השבת"
 בתקופת בית שני התווכחו הכתות היהודיות השונות בנוגע למשמעות הפסוק: ”וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.” (ויקרא, כ"ג, ט"ו). במוקד הוויכוח עמדו פירושים שונים למילה "שבת". המחלוקת השליכה על מועד הקרבת העומר, מועד תחילת ספירת העומר וכפועל יוצא גם על מועד חג השבועות. מחלוקת זו נמשכת עד ימינו: היהדות הרבנית, שאליה משתייכים כיום מרבית היהודים, מחזיקה בעמדת הפרושים, לעומת הקראים והשומרונים שמחזיקים בעמדת הצדוקים והבייתוסים[1]. חג הפסח: הפרושים פירשו את הכתוב על פי מסורת התורה שבעל-פה, ולפיה "השבת" המוזכרת בתורה היא יום טוב הראשון של פסח, ולא שבת במובן הנפוץ, היינו היום השביעי בשבוע. לפיכך, לטענתם, היום הראשון לעומר הוא היום הראשון של חול המועד פסח. הפרושים מצאו ראיה למסורת אבותם בהמשך הפרשה, שם נאמר בקשר ליום הכיפורים: ”שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתיכֶם” (ויקרא, כ"ג, ל"ב), וגם מצאו עוד מקום שבו חג נקרא שבת. בתלמוד הבבלי[2] מופיע דיון המצדיק את עמדת הפרושים ומתפלמס עם עמדות אחרות. לפי גישה זו, חג השבועות חל תמיד ביום החמישים ממוצאי יום טוב הראשון של הפסח. כיום, בלוח העברי הקבוע, מועדו הוא תמיד ו' בסיוון. שביעי של פסח: גם במסורת ביתא ישראל פורשה המילה "שבת" כמתייחסת לחג, אך לא ליום החג הראשון אלא לשביעי של פסח. אי לכך חל חג השבועות שישה ימים מאוחר יותר, בי"ב בסיוון ולא בו' בסיוון[3]. שבת בראשית לאחר הפסח: הצדוקים והבייתוסים, שלא האמינו בתורה שבעל-פה[א], טענו כי "השבת" המוזכרת ביחס לספירת העומר היא אותה שבת המוזכרת ברוב התורה, כלומר היום השביעי בשבוע, שכונה בפי הפרושים "שבת בראשית". לפי עמדתם, היום הראשון לעומר הוא יום ראשון מימות השבוע, שחל אחרי הקרבת הפסח.[4] לפי גישה זו, יוצא שלחג השבועות אין תאריך קבוע בלוח השנה, אך הוא יוצא תמיד ביום ראשון[5]. שבת בראשית לאחר שביעי של פסח: בלוח השנה במגילות קומראן, כל תאריך בשנה מתקיים תמיד באותו יום בשבוע. לפי המגילות, ספירת העומר מתחילה ביום ראשון שאחרי שביעי של פסח, בתאריך כ"ו בניסן.[6] חג שבועות חל ביום ראשון, ט"ו בסיוון.[7] כמו כן, במגילת המקדש מופיעות שתי ספירות נוספות ושני חגי ביכורים נוספים. בחג השבועות מתחילה ספירה עד מועד התירוש, שחל ביום ראשון, ג' באב.[8] לבסוף, במועד התירוש מתחילה ספירה עד מועד היצהר, שחל ביום ראשון, כ"ב באלול.[9] הגדרת המצווה והחייבים בה החיוב במצווהישנה מחלוקת בהלכה בשאלה האם מצוות הספירה תלויה בקיום בית המקדש, שבו היה קרב קורבן העומר. אפשרות אחת היא שהספירה אינה תלויה בהקרבת העומר, ולכן גם בזמן שבית המקדש איננו, המצווה מחייבת מדאורייתא. אפשרות שנייה היא שבהיעדר מקדש, חיוב המצווה הוא מדרבנן בלבד, "זכר למקדש". לדעת רוב הפוסקים, בזמן שאין המקדש קיים, הספירה היא מדרבנן. אולם הרמב"ם פוסק שגם בהיעדר מקדש, מצוות הספירה היא מדאורייתא. המצווה לספור מוטלת על כל איש מישראל. הדבר נלמד מלשון הכתוב 'וספרתם לכם', שתהא ספירה לכל אחד ואחד, להבדיל ממצוות ספירת שנות היובל שכתוב בה 'וספרת לך', והיא מוטלת על בית הדין בלבד. עם זאת, לפי דעת רוב הראשונים, ספירת העומר היא ממצוות עשה שהזמן גרמן ולכן נשים פטורות מהמצווה. דעת הרמב"ן[10] היא שאין זו מצוות עשה שהזמן גרמה ונשים חייבות לספור. הפוסקים נחלקו האם אישה שרוצה לספור רשאית לברך על הספירה: למנהג הספרדים (שולחן ערוך) אין לאישה לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן ובכלל זה גם ספירת העומר. למנהג האשכנזים (רמ"א) מותר לאשה שמקיימת מצוות עשה שהזמן גרמן לברך על המצווה. עם זאת כמה מהפוסקים האשכנזים (למשל: המגן אברהם והמשנה ברורה) הורו שאין לאשה לברך על הספירה. חלק מן הפוסקים האשכנזים נימקו את האיסור לאשה לברך על הספירה בכך שהיא בוודאות תטעה באחד הימים וממילא ברכותיה יהו לבטלה[11]. לפי פוסקים אשכנזים רבים, אישה שיודעת בעצמה שיכולה לספור את כל הספירה ולא תשכח אף יום רשאית לספור בברכה[דרוש מקור]. לפי חלק מהפוסקים בדור האחרון, נשים הלומדות לימודים תורניים, כגון בנות מדרשה, טוענות רבניות וכו', יכולות לספור בברכה[דרוש מקור]. הגדרת הספירהבהלכה נדונה השאלה האם כל לילה ולילה מהווה מצווה בפני עצמה, או שספירת כל הלילות היא מצווה אחת. בתלמוד הבבלי[12] מופיע שהאמורא אביי אמר שיש מצווה למנות ימים ומצווה למנות שבועות. הבסיס לדבריו הוא לשון התורה: "וספרתם... שבע שבתות", שבת בלשון המקרא הוא שבוע, ולאחר מכן נאמר: "תספרו חמישים יום". עוד נאמר בתלמוד שם, שהאמורא אמימר מנה רק ימים ולא שבועות, מכיוון שהספירה בזמן הזה היא רק זכר למקדש. ההלכה נפסקה כאביי שצריך לספור גם ימים וגם שבועות. יש ראשונים שפירשו שיש למנות את מספר השבועות רק בימים בהם נשלם שבוע של ספירה, כלומר ביום השביעי, הארבעה עשר וכן הלאה, ורק בהם אומרים את מספר הימים ומוסיפים 'שהם שבוע אחד', 'שהם שני שבועות' וכן הלאה. הראבי"ה הביא מרבותיו פירוש הפוך, שיש לספור לפי השבועות ולהוסיף את היתרה בימים, כגון ביום התשיעי 'היום שבוע אחד ושני ימים'. כבר הר"ן בסוף פסחים כתב ש"ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום: 'היום כך וכך לעומר, שהם כך וכך שבועות [וכך וכך] ימים' "[13]. כלומר, כל יום אומרים את סך הכול של הימים, ומוסיפים 'שהם', ואומרים את מספר השבועות ואת יתרת הימים, וכך המנהג היום. לדיון זה ישנה השלכה על מקרה שבו אדם שכח לספור יום אחד. אם כל ספירה בכל לילה מהווה מצווה בפני עצמה, הוא יכול להמשיך לספור בימים הבאים. אם ספירת כל הלילות היא מצווה אחת, השכחה מפסיקה את רצף הספירה, והאדם אינו יכול עוד לקיים את המצווה. בשולחן ערוך הכריע רבי יוסף קארו שימשיך לספור (משום שחוששים לדעה שכל יום זה מצווה) אך בלא ברכה (משום שחוששים לדעה השנייה שהכל זה מצווה אחת). המשנה ברורה מביא בשם הספר אליה רבה והפרי חדש שעל האדם ששכח לספור יום אחד לשמוע את הברכה מחבירו וכך ייצא ידי חובה מדין שומע כעונה. מי שלא ספר בלילה ונזכר ביום, יש אומרים שיספור ביום בברכה, ויש אומרים שיספור ביום ללא ברכה. ולמעשה הלכה נפסקה לדעת רוב הפוסקים שיספור בלא ברכה ובשאר הימים ימשיך לספור בברכה. וכמה טעמים בדבר: א. היות שכבר לא חסר לו בתמימות וכמו אונן שיספור בלא ברכה[דרושה הבהרה][14]. ב. לפי הגמרא בסוכה שימים רצופים נחשבים מצווה אחת. ואז ממה נפשך, אם אי אפשר לספור ביום הרי שיכול לברך למחר כי זו מצווה נפרדת ואם אפשר לספור ביום הרי ספר ויוכל להמשיך לברך[15]. ג. מדין תשלומין[דרוש מקור]. קיום המצווה בפועלזמן הספירהיש לספור בתחילת הלילה, ואף אם לא ספר בתחילת הלילה יכול לספור במשך כל הלילה בברכה. לפי ההלכה זמן הספירה הוא בלילה, בדומה לקצירת העומר שנעשית בלילה[16]. בספר חילוקי המנהגים שבין בני בבל לבני ארץ ישראל מופיע, שבני בבל אינם סופרים אלא בלילה, ובני ארץ ישראל סופרים בלילה וביום. נהוג לומר את הספירה בבית הכנסת בסוף תפילת ערבית, לפני אמירת עלינו לשבח, או אחריה. ר' יעקב עמדין בספרו 'מור וקציעה' משער שמקור המנהג לספור בסוף תפילת ערבית, הוא במנהג הקדום להתפלל ערבית לפני שקיעת החמה. לפי הסבר זה כאשר מתפללים אחרי צאת הכוכבים היה נכון להקדים את ספירת העומר לתפילה, אך בפועל נהוג בכל מקרה לספור רק אחרי תפילת ערבית. אחרים מסבירים שמעיקר הדין יש להקדים את התפילה משום הכלל ש'תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם'. יש נוהגים לאחר את תפילת ערבית בליל חג השבועות או לכל הפחות את הקידוש, שהוא היום החמישים לספירה, על מנת לקיים את הפסוק 'שבע שבתות תמימות', ולהכניס את חג השבועות לאחר שיעברו 'שבע שבתות תמימות'[17]. מטעם 'תמימות', יש נוהגים להקדים את תחילת ספירת העומר ככל האפשר ולאומרה לפני אמירת עלינו לשבח[18], אך יש שאומרים אותה לאחר מכן[ב]. בחוץ לארץ מתחילים לספור בליל הסדר של יום טוב השני. המקובלים נוהגים לספור לאחר עריכת הסדר[20], יש נוהגים להתאסף אז בבית הכנסת כדי לספור בציבור[21] על פי דברי השל"ה[22]. הכלל הוא שאחר שאדם יצא ידי חובת מצווה, אינו יכול לברך עליה 'ברכת המצוות', אפילו אם לא בירך לפני שקיים את המצווה. בשל כך מקובל שמי שלא זוכר את מספר הימים, שואל את חברו 'כמה ספרו אתמול'. אצל התימנים שליח הציבור מברך לכולם וסופר ביחד עימם, ולכן הוא מכריז לפני הברכה שאתמול ספרו כך וכך, כדי שכל אחד ידע כמה לספור. אך בשאר העדות שליח הציבור מברך וסופר, ואחריו הקהל מברך וסופר, וכיון שהוא סופר קודם, אין צורך להכריז כמה היו אתמול. להלכה זאת יש לציין כי המשנה ברורה[23] כבר כתב כי אחר השבוע הראשון יש להקל באמירת מניין היום ולא צריך לומר כמה היה אתמול. שהרי כל שלא ספר גם שבועות לא יצא ידי חובה ועדיין יכול הוא לברך. נוסח הספירהישנו מנהג נפוץ להקדים לספירה אמירת: ”הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה כמו שכתוב בתורה: וספרתם לכם...” אצל האשכנזים יוצאי מזרח אירופה נהוג בתפילות חגיגיות, למשל ערבית של שבת או מוצאי שבת, לשיר את ההקדמה. קטע זה לקוח מתוך תפילת לשם ייחוד, שאף היא נפוצה. הבן איש חי בספרו לשון חכמים מביא נוסח ארוך של תפילת 'לשם ייחוד' הנאמרת לפני הברכה. לפני הספירה מברכים ברכת המצוות: ”ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר”. נהוג ששליח הציבור מברך את הברכה וסופר בקול, ואחריו הקהל מברך וסופר לעצמו, אך מנהג התימנים ששליח הציבור מברך, ולאחר מכן כולם סופרים לעצמם. יש לספור בעמידה. דין זה נלמד מהפסוק "מהחל חרמש בקמה" שספירת העומר צריכה להיות בקמה, כלומר בקומה (בעמידה), אך גם מי שספר בישיבה יצא ידי חובתו. האחרונים אומרים שמי שלא מבין עברית צריך לספור בשפה שמבין, ואם ספר בעברית לא יצא. אך בפועל, מקובל ברוב העדות לספור בעברית. התימנים שימרו מנהג עתיק לספור בארמית, שנזכר כבר בסידור רב סעדיה גאון[24] ובסידור רבי שלמה בן נתן[25].  ביום הראשון אומרים "היום יום אחד" ומוסיפים 'לעומר' לפי נוסח הספרדים ונוסח ספרד או 'בעומר' לפי חלק מנוסח אשכנז. התימנים סופרים בארמית ולכן אומרים 'בעומרא'. יש הבדלי מנהגים לגבי הוספת הציון 'בעומר' (או 'לעומר') לאחר השבוע הראשון, כאשר מפרטים הן את מספר הימים הכולל והן את מספר השבועות ויתרת הימים. מנהג הספרדים והתימנים להוסיף אחרי מספר הימים 'לעומר' (או 'בעומרא'), ואחר כך להוסיף את מספר השבועות והיתרה בלי ציון נוסף. לעומת זאת, מנהג האשכנזים להוסיף את הציון 'לעומר' (או 'בעומר') בסוף הספירה. מנהג האיטלקים להוסיפו לפני הספירה. בעבר היו שספרו בלא לציין כלל שהמספר הוא לעומר או בעומר. הרשב"א נשאל אם הציון הכרחי והשיב שאינו נחוץ, אך הוא עדיף משום שהוא ברור יותר.
 מסיימים בתפילה שיבנה בית המקדש. התפילה קיימת בנוסחאות שונות ומשתנה לפי מנהג בני המקום: ”יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו”[26] או ”הרחמן יחזיר את עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו”[27] או ”הרחמן הוא יבנה בית המקדש ויחזיר העבודה למקומה במהרה בימינו אמן”. על פי הקבלה, נהוג להוסיף אחר תפילה זו את המזמור 'למנצח בנגינות' ואת הקטע 'אנא בכוח'. בחלק מהקהילות מוסיפים אף תפילה מיוחדת לפי הקבלה, הפותחת במילים: "ריבונו של עולם". בקרב יהודי גאורגיה נהוג שכאשר אומר החזן את הקטע "ריבונו של עולם", ומציין את המידה הקבלית, הקהל חוזר על המידה בקול רם. הבן איש חי מוסיף לאחר הברכה והספירה עוד מספר תפילות הנאמרות בכל יום, ומוסיף עליהן הושענות מיוחדות הנאמרות בכל אחד מימי הספירה, והן משלבות בקשות אישיות וכלליות על פי הספירות העליונות המובאות בספרי הקבלה. היעדר ברכת שהחיינולא נהגו לברך את ברכת שהחיינו לפני הספירה בלילה הראשון, אף על פי שהכלל הוא שבמצוות שבאות לפרקים, בקיום הראשון של המצווה מברכים שהחיינו, שהיא ברכה לאלוהים שהחיה והגיע את המברך לזמן הזה. כגון, בהדלקת נר ראשון של חנוכה או בנטילת לולב ביום הראשון של סוכות. ניתנו מספר הסברים לדבר:
משמעות הספירה הסברים שונים הוצעו למשמעות הספירה: טעמים חקלאייםבתחילת האביב, שהוא מועד חג הפסח מתחיל קציר השעורה[ח] וממנה מונפת מנחת העומר. לעומתה, החיטה מבשילה בסוף האביב, ובמועד חג השבועות מתחיל קציר החיטה[ט]. בחג השבועות מניפים במקדש מנחה חדשה מן החיטה, היא מנחת שתי הלחם הנאפית חמץ. התקופה שבין פסח לשבועות היא תקופת מעבר מאוכל גס שמשמש מזונם של עניים ובהמות הבית, לאוכל עדין ויוקרתי של בני המעמד הבינוני והעשירים, והספירה מבטאת את הציפייה האנושית, לאכול לחם חיטה טרי מהשנה החדשה. טעם חקלאי נוסף נזכר בדברי הספורנו: הקציר מתחיל קצת לפני פסח ונמשך עד שבועות, וטיב התבואה תלוי מאוד במזג האוויר. על כן מניפים את העומר כהודאה על הקציר שנקצר עד עכשיו ומתפללים שהקציר ימשיך להיות מוצלח עד שבועות. ספירת העומר נועדה להזכיר בכל יום את אותה התפילה ואת התלות באלוהים[30]. טעם דומה שמזכיר רבי דוד אבודרהם הוא שהספירה נועדה לעורר על כך שימים אלו הן ימי דין על התבואה ועל פירות האילן: ”מפני שהעולם בצער מפסח ועד שבועות על התבואות ועל האילנות... ולפיכך צוה הקדוש ברוך הוא לספור ימים אלו כדי שנזכור צער העולם ולשוב לו בלבב שלם ולהתחנן לפניו לרחם עלינו ועל הבריות ועל הארץ שיהיו התבואות כתקנן שהם סבת חיינו שאם אין קמח אין תורה” הכנה למתן תורההסבר נוסף הוא שמתחילים לספור למחרת יום טוב הראשון של פסח, שבו התרחשה הגאולה ממצרים, לקראת חג השבועות, שבו, לפי המסורת התרחשה קבלת התורה. הספירה ממחישה את הקשר שבין יציאת מצרים שנועדה להיות הכנה למטרה שהיא קבלת התורה בהר סיני. ההסבר מפורסם בשם בעל ספר החינוך[31]. כעין זה כותב גם הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים[32]. וכך מנסח הסבר זה הר"ן: ”בשעה שאמר להם משה "תעבדון את האלהים על ההר הזה", אמרו לו ישראל "משה רבינו, אימתי עבודה זו?". אמר להם: "לסוף חמשים יום". והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו. מכאן קבעו חכמים לספירת העומר. כלומר, בזמן הזה, שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר, אלא מחשבין נ' יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן.” (רבינו נסים על הרי"ף, פסחים דף כח א) רבי דוד אבודרהם מציין כי בימים אלו שהעם פזור איש איש בשדהו קיים חשש שעקב הטרדה המרובה בעבודת השדה יישכח מועד חג השבועות: ”והטעם שצוה הקדוש ברוך הוא לספור את העומר מפני שכל אחד מישראל היה עסוק בקציר שלו והיו מפוזרים כל אחד בגרנו וצוה למנות כדי שלא ישכחו זמן עלייתם לרגל.” (אבודרהם, פסח, שאר תפילות החג) יש מפרשים שימי ספירת העומר לאחר יציאת מצרים היוו ימי הכנה רוחנית למתן תורה, כך שבני ישראל שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה עלו מדרגה אחת בכל יום מימי הספירה עד לקבלת התורה בטהרה גמורה. בדומה לכך, יש הנוהגים להתכונן בימים אלו לקראת חג השבועות, על ידי תיקון המידות וכדומה. יש שאף חילקו את ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם לימי הספירה, כך שבכל יום מתמקדים באחד מהדברים, והיום האחרון משמש לסיכום כללי. תיקון המידות על פי הקבלהעל פי הקבלה, תקופת הספירה מתחלקת לשבעה שבועות[33]. שבעה שבועות שבהם כל עם ישראל עובר הזדככות לקראת מתן תורה, חג השבועות. כל שבוע הוא למעשה בירור לאחת משבע הספירות הקבליות הקשורות במידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שלוש הספירות הראשונות (חכמה, בינה ודעת) אינן מידות ולכן לא נכללו (כך גם לגבי "כתר" אשר לא נכללת תמיד עם שאר הספירות לעניינים מסוימים). השבוע הראשון הוא כולו בירור ספירת ה'חסד', השבוע השני הוא בירור ספירת ה'גבורה', השלישי הוא בירור ספירת ה'תפארת', וכן הלאה. בכל שבוע, לפי הספירה של אותו השבוע, מבוררת אותה הספירה ביחסה לשאר הספירות. כך שביום הראשון בשבוע הראשון המידה היא 'חסד שבחסד', ביום השני היא 'גבורה שבחסד' ואחר-כך: תפארת שבחסד, נצח שבחסד, הוד שבחסד, יסוד שבחסד ומלכות שבחסד. בשבוע השני, השייך לספירת הגבורה, מתחילים עם חסד שבגבורה, גבורה שבגבורה, תפארת שבגבורה וכן הלאה – שבעה שבועות כנגד שבע ספירות, עד ליום ה-49 בו מבררים את הספירה מלכות שבמלכות. למחרת הוא יום מתן תורה, חג השבועות. על פי הקבלה ימים אלו נחשבים לימי דין ולימים של חשבון נפש, שמשמעותן היא הכנת הנשמה לקראת מתן תורה. וכך כתב הרש"ש: ”כי ימים אלו ימי פסח וספירת העומר, הם שורש לכל ימות השנה, ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה.[34]” מנהגי אבלות בימי הספירה
לכתחילה נשאו ימי ספירת העומר אופי שמח וחיובי, אך לאחר חורבן בית המקדש השני, השתנה צביונם והם הפכו לתקופת אבל.[35] השינוי מוסבר על ידי אסון שאירע במהלך ימי הספירה, ובו 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא מצאו את מותם. כתוצאה מהאסון, עתיד מסירת התורה היה נתון בסכנה והוא ניצל בזכות כך שרבי עקיבא לימד חמישה תלמידים אחרים תחת הנספים:
במדרש רבה מופיע ציוויו של רבי עקיבא לתלמידיו האחרונים: ”אמר להם: בניי! הראשונים לא מתו אלא (מפני) שהייתה עינם צרה אלו לאלו. תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם! עמדו ומלאו את כל ארץ ישראל תורה!” (בראשית רבה, פרשה ס"א) למרות שבתלמוד מבואר כי סיבת מותם הייתה מגפה (אסכרא), יש הסוברים (על פי הנוסח הספרדי של אגרת רב שרירא גאון[י]), שה"מגפה" הנזכרת כאן היא ביטוי אלגורי הרומז למות תלמידיו במרד בר כוכבא. הם מבססים זאת בעיקר על תמיכתו הברורה של רבי עקיבא במרד זה, על כך שבתי המדרש לא היו יכולים להכיל מספר כה רב של לומדים, ועל כך שהדבר עשוי להסביר מוות של תלמידים רבים כל כך בפרק זמן קצר. לפי דעה זו, המילה "תלמידיו" מתפרשת לא כתלמידים היושבים בבית המדרש, אלא כאלו הדוגלים במשנתו הרוחנית. סברה זו הועלתה לראשונה על ידי נחמן קרוכמאל, ואומצה על ידי חוקרים רבים ואף על ידי רבנים ספורים, שהביאו לה ראיות[36]. לאחרונה הועלו פקפוקים רבים על הסברה ועל הראיות[36]. ישנה גם פרשנות דתית לפיה ימי הספירה הם ימי דין מתקופות קדומות, ומותם של תלמידי רבי עקיבא נגרם בגלל תכונותיה של ספירת העומר, ולא להפך[37]. אין עדות ישירה מהמאות הראשונות לספירה על מנהגי אבלות. יש אזכור מבבל במאה ה-9 של מנהג אבלות בספירת העומר, שאינו הלכה, לזכר תלמידי עקיבא: איסור נישואים. עם התפשטות סמכותו של התלמוד הבבלי המשיך גם מנהג זה[38]. בימי הביניים הייתה החמרה של מנהגי האבלות, וכן ייחוס שלהם לפרעות שונות[35]. במאה ה-13 ייחס בעל ספר האסופות את המנהגים לפרעות ולגזירות שאירעו בין פסח לעצרת ביהדות אשכנז, כגון פרעות תתנ"ו ותתק"ו[39][40]. המהרי"ל, שחי בתקופת מסעות הצלב, מסמיך את מנהגי האבל של ספירת העומר לאירועי הדור ואת ל"ג בעומר להצלה ניסית שהתרחשה בהם[35]. במאה ה-17, בעקבות פרעות ת"ח ות"ט, הונהגו מנהגי אבלות במשך שלוש שנים, מיום ל"ג בעומר של השנה האחת עד יום ל"ג בעומר של השנה השלישית[41] במרוצת הדורות התפתחו מנהגי אבלות שונים בימי הספירה[35]. מנהגי האבלות העיקריים הם איסור על נישואים ואיסור על תספורת, ומקורם אינו ברור[42]. מנהג נוסף שהתפתח הוא האיסור על עבודה לאחר השקיעה[40]. כיום ימי הספירה מוגדרים ימים של "קצת אבלות" ונוהגים למעט בהם בשמחה: לא להסתפר ולהתגלח, לא לקיים חתונות, לא לשמוע מוזיקה (יש המקלים בשמיעת מוזיקה ללא ליווי כלי זמר או בשמיעת מוזיקה שקטה), ולא לרקוד. כמו כן יש שמחמירים ונמנעים מללבוש בגד חדש או מלאכול פרי חדש כדי לא לברך "שהחיינו". ישנם הבדלים במנהגי האבלות ובמשך הזמן שנוהגים בהם בין העדות השונות, שאחד המקורות להם הוא הפרעות הרבות שעברו על יהודי אירופה וזכרם שולב במנהגי האבל שם. אין נוהגים אבלות בשבתות ובראשי חודשים. בחול המועד פסח מצווה לשמוח, ולכן שרים, מנגנים ורוקדים. הרבנות הראשית לישראל קבעה את יום העצמאות, ה' באייר, כיום הלל והודאה. על פי פסק זה הלכות האבלות אינן נוהגות ביום זה, וניתן להתגלח ולהסתפר לקראתו. הדבר נכון גם לגבי יום ירושלים. יש הנוהגים לערוך בי"ד באייר הילולה לרבי מאיר ולרבי יהודה בר אלעאי שאף הם, כמו רבי שמעון בר יוחאי, מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא, ואשר חלק גדול ממסורת המשנה מופיעה בשמם. החל מל"ג בעומר, היום ה-33 לספירה, נוהגים ברוב הקהילות להפסיק את מנהגי האבלות, מכיוון שביום זה פסקו תלמידי רבי עקיבא למות. הספרדים מתירים לשיר, לנגן ולרקוד לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר, אך ממשיכים את שאר מנהגי האבלות עד בוקר יום ל"ד בעומר, ורק אז מסתפרים, מתגלחים ומתירים להתחתן. בקהילות האשכנזים ישנו מגוון רב של מנהגים שונים: רבים מקיימים את מנהגי האבל ממוצאי חג הפסח ועד ל"ג בעומר, כמו הספרדים; יש הנוהגים באבלות מחג הפסח עד לראש חודש סיוון, למעט ראש חודש אייר ול"ג בעומר; יש הנוהגים אבלות מראש חודש אייר עד ראש חודש סיוון או עד שלושת ימי ההגבלה; ויש הנוהגים אבלות בכל ימי ספירת העומר עד ערב חג שבועות. מנהגים שונים בימי הספירה
מניעה מעשיית מלאכההובא בראשונים מנהג להימנע מעשיית מלאכה משקיעת החמה עד הבוקר. המנהג מובא לראשונה אצל רב האי גאון שנשאל על טעמו. בספרות ההלכה נאמרו מספר טעמים למנהג זה:
בחלק מהמקורות המנהג מובא כמנהג הנשים בלבד. לפי דעה זאת, ניתנו פירושים אחרים:
תפילה ופיוטים בימי ספירת העומרמנהגים
יוצרותנוסח אשכנז המזרחילפי מנהג אשכנז המזרחי[48], אומרים פיוטים בכל השבתות מפסח ועד שבת שאחרי שבועות. הפיוטים על ברכת אמת ויציב – "זולת" (לאחר המילים "אין אלוהים זולתך סלה") ו"גאולה", עוסקים בפרעות והפוגרומים שאירעו בימי ספירת העומר בארצות אשכנז. גם פיוט "אהבה" (על ברכת אהבה רבה) עוסקים בוויכוח בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא על אורך הגלות.
נוסח אשכנז המערבילפי מנהג אשכנז המערבי[55], מתחילים לומר את הפיוטים רק אחרי ראש חדש אייר, וממשיכים רק עד שבועות, אבל לא אומרים פיוטים בשבת שאחרי שבועות. בחודש אייר, אומרים רק פיוט זולת, ובשבת האחרונה, הנקראת "שווארץ שבת"[56], אומרים אהבה וזולת.
שירים לימי ספירת העומר
קישורים חיצוניים
כתבי יד בנושא ספירת העומר
פירוש "ממחרת השבת"
ביאורים
הערות שוליים
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית. |
||||||||||||||||
.jpg)
