משיח

המשיח או משיח בן דוד הוא דמות מרכזית ביהדות, אמונה שבאחרית הימים יופיע אדם כשליחו של אלוהים שיביא גאולה לעם ישראל, יילחם עם עמים רבים שונאי ישראל ויכניעם, וכך יהפוך את העולם לעולם טוב ומתוקן, יביא שלמות בתורה ובמצוות ושלום עולמי.

בתפילת שמונה עשרה, הנאמרת שלוש פעמים בכל יום חול, הזכירו חכמי ישראל את הבקשה והצפייה לגאולה ולגואל (אם כי המונח "משיח" אינו מופיע בתפילה זו) בלא פחות משבע ברכות. הרמב"ם מנה אמונה זו כיסוד ה-12 מבין שלושה עשר יסודות האמונה. היסוד תומצת במשפט: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". אמונות דומות אודות דמות משיחית קיימות גם בדתות אחרות.

מקור המילה "משיח" מן השורש מ.ש.ח, שמשמעותו משיחת אדם בשמן המשחה, כביטוי טקסי לכניסתו לתפקיד רם מעלה. כך נקרא בתורה^[1] הכהן הגדול "הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ", מפני שהוא ”הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ” (במדבר, ל"ה, כ"ה). במקרא מתוארת גם משיחתם בשמן של מלכים, כמו שאול, דוד ושלמה, ולפיכך דוד מכנה את שאול "מְשִׁיחַ ה'"^[2], ואף דוד עצמו מכונה פעמים רבות "משיח". בהשאלה, נאמר הכינוי "משיח" גם על הנשלח על ידי ה' לתפקיד כלשהו, כמו כורש מלך פרס: ”כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ” (ישעיהו, מ"ה, א'), כביטוי לכך שמלכותו זכתה לסיוע שמיימי כדי להשיב את עם ישראל לארצו ולכונן את בית המקדש השני^[3]. גם הנביא ישעיהו עצמו "נמשח" במובן זה^[4].

בתורה הוזכר במפורש קיבוץ גלויות עתידי לאחר הגלות:

וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם - מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ, וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.

— ספר דברים, פרק ל', פסוקים ג'–ה'

בפסוקים אלה לא הוזכרה אישיות כלשהי שתנהיג את העם בתקופה זו. אולם בנבואת בלעם נאמר, שיקום בעתיד הרחוק שליט בעם ישראל אשר ימשול על כל האנושות:

אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב: דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל; וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת^[5].

— ספר במדבר, פרק כ"ד, פסוק י"ז

בתרגום אונקלוס על פסוק זה, נכתב :"יתרבא משיחא בישראל".

בפסוק נוסף המתאר את קיום מצות עיר מקלט מוסיפה התורה שיהיו בעתיד עוד שלש ערי מקלט. יש המפרשים את העתיד כימות המשיח, אם כי אין ראיה שזו כוונת הפסוק.

וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ [...] וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה.

— ספר דברים, פרק י"ט, פסוק ח'

בספרי הנביאים מוזכרת גאולת ישראל העתידית פעמים רבות, וזאת בהנהגת איש מסוים שאישיותו תעמוד במוקד הגאולה^[6]. כך מתאר ישעיהו הנביא את האיש ואת הישגיו:

וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי [...] וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה', רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה [...] וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים [...] וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע [...] וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ [...] וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים - אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ, וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד.

— ספר ישעיהו, פרק י"א, פסוקים א'–י'

"משיח" מוזכר מספר פעמים בתנ"ך, אם כי כולם שנויים במחלוקת פרשנית, האם מדובר על המלך העתידי או על אישיות היסטורית כלשהי (דוד המלך, או מי מצאצאיו)^[7]. כינוי זה נובע משליחותו המיוחדת לגאולת ישראל, כאמור.

בסוף ספר יחזקאל מתוארת חלוקה מחודשת של ארץ ישראל לשבטים (השונה מהחלוקה בימי יהושע בן נון, בכך שהארץ תתחלק ל-13 חלקים במקום ל-12), ושם מתואר שהנשיא (שלפי הפרשנות המקובלת - הוא המשיח) יקבל נחלה שלמה בפני עצמו (את הנחלה ה-13).

דברי ישעיהו האמורים אודות "חוטר מגזע ישי" רומזים לכך שהגואל יהיה מזרע דוד המלך, בנו של ישי. כך גם לפי ירמיהו: ”בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא, אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ” (ירמיהו, ל"ג, ט"ו), ויחזקאל: ”וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם” (יחזקאל, ל"ז, כ"ה). זאת, בהתאם לברכת יעקב לבניו, בה נאמר ששבט יהודה, שבטו של דוד, הוא הראוי למלוכה: ”לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו” (בראשית, מ"ט, י'), ובהתאם לשבועה שנשבע ה' לדוד, לפיה המלוכה מיועדת לו ולזרעו לעולם^[8]. בהקדמות הרמב"ם^[9] כתוב שהמשיח צריך להיות דווקא מזרעו של שלמה.

על פי פירושי המצודות ורש"י (על ישעיה, מ"ה, א'), הדבר קשור לגדולה ורוממות של האישיות, שמיוצגת על ידי המשיחה בשמן המשחה. לפי פירוש המלבי"ם לפסוק זה, מדובר במינוי אלוהי לעשות את דברו של ה'.

התואר "משיח", מיוחס במקרא ברוב מופעיו לדוד המלך^[10], וייתכן שזו הסיבה שהשליט שעתיד לצאת מחלציו, נקרא "משיח".

המשיח הוא נושא מרכזי בהשקפתם של חז"ל. הוא מוזכר מאות פעמים בכל מרחבי ספרות חז"ל, ובפרט בסוגיות התלמוד הבבלי בפרק חלק שבמסכת סנהדרין, הפותח במילים: "כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא". הזיקה בין "העולם הבא" לבין "ימות המשיח" במשנת חז"ל נידונה בהרחבה בהקדמות הרמב"ם לפרק זה, וכן בספרו של הרמב"ן, "תורת האדם", בפרק שער הגמול.

בראייתם של חז"ל, ביאת המשיח איננה רק תקווה לעתיד טוב יותר לעם היהודי ופתרון למצוקותיו הפרטיות. הופעתו משתבצת בתפיסת עולם כוללת, על פיה העולם מתקדם לקראת תיקונו והשלמתו, והמשיח הוא המיועד מראשית הבריאה להביא את העולם לשלמות זו. הדבר מתבטא, למשל, בדברי הברייתא:

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח.

— תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ד, עמוד א'

על כך פירש הרד"ק, "הדברים האלה הם תכלית בריאת העולם"^[11]. בבראשית רבה מתפרש הפסוק המתאר את תחילת הבריאה: ”"וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" - זו רוחו של משיח”^[12].

ממילא, מהלכי ההיסטוריה בכל גלגוליה מכוונים לתוצאה סופית זו. כך נכתב במדרש על ההחלטה למקם את מעשה יהודה ותמר באמצע תיאור מכירת יוסף:

רבי שמואל בר נחמן פתח: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת" (ירמיהו, כ"ט, י"א). שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק לקח לו אשה, והקדוש ברוך הוא היה עוסק-בורא אורו של מלך המשיח.

— בראשית רבה, פרשה פ"ה, פסקה א'

האישים המעורבים בפרשה ראו את הדברים בהקשרם המקומי, האישי, בעוד ה' הועיד את הזיווג בין יהודה ותמר להולדתו של פרץ, ממנו יצא המשיח.

בתלמוד^[13] מובאת דעה חריגה של התנא רבי הלל, שאמר כי ”אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיהו”. טענתו המהפכנית של רבי הילל היא שהנבואות על המשיח כבר התגשמו במלך חזקיהו, שהיה מלך מבית דוד שבימיו זכו היהודים לתשועה פלאית במסע סנחריב בארץ ישראל, ולפיכך אין לצפות לביאתו של משיח נוסף. האמורא רב יוסף התנגד בחריפות לדברים והפריך אותם באמצעות נבואה אודות המשיח שניבא זכריה^[14], שחי בתקופת בית שני, מאות שנים אחרי חזקיהו. ואולם, יש האומרים^[15] כי ביד רב הלל הייתה מסורת על כך שסופו של ספר זכריה (פרקים ט'-י"ד) נתחבר מוקדם יותר, עוד בתקופת בית ראשון, ואם כך ייתכן שגם נבואות אלו התייחסו לחזקיהו.

חלק ממפרשי התלמוד נטו לפרש אף את דברי רבי הלל עצמו באופן מצמצם, כך שלא יעמוד בניגוד לפסוקים רבים מפורשים במקרא. על פי פירוש רש"י לתלמוד, גם רבי הילל האמין ברעיון הגאולה העתידה לבוא, אלא שלטענתו הגואל לא יהיה משיח פרסונלי אלא אלוהים בעצמו, ורק התיאורים הפרסונליים של המשיח במקרא הם שכבר התגשמו בחזקיהו. בצורה דומה פירשו את דבריו גם פרשנים נוספים, ביניהם יצחק אברבנאל והרב קוק. החתם סופר פסק^[16] כי מי שמחזיק בדעת רבי הלל לאחר שהרמב"ם פסק בהלכה שמשיח יהיה בן אדם, הוא "כופר בכלל התורה".

על פי דברי חז"ל^[17], למשיח ארבעה שמות נוספים: מנחם בן חזקיה, שילה, ינון וחנינה – ראשי תיבות של השמות מצטרפים למילה משיח^[18].

רבנן אמרי: אהן מלכא משיחא, אין מי חייא הוא - דוד שמיה, אין מי דמכייא הוא - דוד שמיה.
א"ר תנחומא: "אנא אמרית טעמא 'וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד' (תהילים, י"ח, נ"א)".
רבי יהושע בן לוי אמר: "צמח שמו"; ר' יודן בריה דר' אייבו אמר: "מנחם שמו".
אמר חנינה בריה דר' אבהו: "ולא פליגי חושבניה דהדין כחושבניה דהדין; הוא צמח - הוא מנחם."^[19]

— תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ב', הלכה ד' (דפוס וילנא: דף י"ז, עמוד א')

המשיח הוא למעשה אדם, דמות משכמו ומעלה אך לא יצור שמימי ולא יצור על-אנושי, אלא בן איש ואישה, כלומר אדם רגיל ככל שאר בני ישראל^[20].

מקורות עיקריים לדמותו של המשיח מצויים בספר ישעיהו בשני מקומות: במקור הראשון (פרק י"א) הוא מתואר כדמות עילאית ומושלמת בעלת כוחות על טבעיים, ואילו במקור השני "פרשת ישכיל עבדי" (פרק נ"ב) הוא מתואר כדמות מוכה וסובלת, שנושאת עליה את חוליי הדור^[21].

וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה': וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ: וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע: וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו:

— ספר ישעיהו, פרק י"א, פסוקים א'–ה'

הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד: כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים, כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ, וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם: כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם כִּי אֲשֶׁר לֹא סֻפַּר לָהֶם רָאוּ וַאֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ הִתְבּוֹנָנוּ: מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ ה' עַל מִי נִגְלָתָה: וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ: נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ: אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה:

— ספר ישעיהו, פרק נ"ב, פסוק י"ג - פרק נ"ג, פסוק ה'

במדרש תנחומא מתואר המשיח כדמות עילאית, שגדולה מאברהם, משה ואף ממלאכי השרת:

"שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים" (תהלים, קכ"א, א') וגו', זהו שאמר הכתוב: "מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר" (זכריה, ד', ז') - זה משיח בן דוד, ולמה קרא אותו הר הגדול? שהוא גדול מן האבות, שנאמר: "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד" (ישעיהו, נ"ב, י"ג) - ירום מאברהם, ונשא מיצחק, וגבה מיעקב; ירום מן אברהם, שאמר: "הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה'" (בראשית, י"ד, כ"ב); ונשא מן משה, שאמר: "כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ" (במדבר, י"א, י"ב); וגבוה כמלאכי השרת, שכתוב בהם: "וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם" (יחזקאל, א', י"ח).

— מדרש תנחומא, פרשת תולדות, פיסקא י"ד

המהר"ל מפראג טען בחיבורו "נצח ישראל" (בפרק ל"ג) שיוחד לענייני הגאולה, בעקבות מדרש תנחומא, שדוד המלך היה דוגמתו של משיח בן דוד, כאשר הוא מתבסס על הפסוק:

וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים, נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל, מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל.

— ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק א'

משיח בן דוד העתידי, אמור להיות כדוגמתו של דוד המלך. מלך שישראל ממנים אותו עליהם, שעושה את מלחמותיהם בהנהגה רוחנית.

מדברי התלמוד והמדרשים העוסקים בנושא, ומצביעים על אדם מסוים כראוי להיות משיח, עולה כי משיח פוטנציאלי מצוי בכל דור, והוא יהפוך למשיח בפועל, אם ההשגחה העליונה תחליט שהדור ראוי לכך^[22] בספרי החסידות מובא שבכל יהודי קיימת "נשמת משיח", כלומר בחינה מסוימת ממהותו של המשיח.

מקור הקביעה הידועה שהמשיח יבוא עני ורוכב על חמור הוא בספר זכריה, שבו נאמר:

גִּילִי מְאֹד בַּת-צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם! הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא; עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר, וְעַל-עַיִר בֶּן-אֲתֹנוֹת. וְהִכְרַתִּי-רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם, וְסוּס מִירוּשָׁלִַם, וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה, וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם; וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד-יָם, וּמִנָּהָר עַד-אַפְסֵי-אָרֶץ.

— ספר זכריה, פרק ט', פסוקים ט'–י'

כלומר: המשיח יבוא בצורה פשוטה, טבעית, וחסרת רושם.

בתלמוד מוצגת דרך הופעה זו כברירה הפחות טובה:

אמר רבי יוחנן: "אין בן דוד בא, אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב. שכולו זכאי, דכתיב: 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ' (ישעיהו, ס', כ"א); בדור שכולו חייב, דכתיב: 'וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ' (ישעיהו, נ"ט, ט"ז), וכתיב: 'לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה' (ישעיהו, מ"ח, י"א)."
אמר רבי אלכסנדרי: "רבי יהושע בן לוי רמי: כתיב 'בְּעִתָּהּ', וכתיב 'אֲחִישֶׁנָּה' (ישעיהו, ס', כ"ב); זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה".
אמר רבי אלכסנדרי: "רבי יהושע בן לוי רמי: כתיב 'וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה' (דניאל, ז', י"ג), וכתיב 'עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר' (זכריה, ט', ט'); זכו - עם ענני שמיא, לא זכו - עני רוכב על חמור."

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ח, עמוד א'

כלומר הופעת משיח עני כבנבואת זכריה תהיה אם לא נהיה ראויים לביאת משיח מפוארת "עם ענני שמיא" המתוארת בספר דניאל.

לעומת התלמוד בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"א) מוצגת הופעתו כרוכב על חמור כהופעה שלכתחילה, כשם שאברהם ומשה מתוארים במקרא כמי שרכבו על חמור. המהר"ל מפרש את המדרש בכך שהחמור מסמל עולם חומרי שריק מדעת וחכמה, שקיים בתקופת שלושת האישים הללו, ש"רוכבים" על החמור ומנהיגים אותו רק בכח חכמתם. את העניות של המשיח הוא מפרש כהנהגה שאיננה בכוח הזרוע והכפיה כמו אצל השליטים הרגילים, ואת הרכיבה על החמור הוא מפרש כהנהגה בכח החכמה בלבד, שהמלכים יתמסרו לו מרצונם החופשי. (מהר"ל, דרוש על המצוות).

העיסוק במשיח מופיע בתלמוד במקומות אחדים:

ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: "רבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל, שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך, לא עשיתו משיח. חזקיה, שעשית לו כל הנסים הללו, ולא אמר שירה לפניך - תעשהו משיח?!"

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ד, עמוד א'

במסכת סנהרדין מופיע כי מלך המשיח ישב יחד עם אנשים עניים בעלי מחלות:

אמר [רבי יהושע בן לוי] ליה: "אימת אתי משיח?" אמר [אליהו] ליה: "זיל שייליה לדידיה." "והיכא?" "יתיב אפיתחא דקרתא." "ומאי סימניה?" "יתיב ביני עניי, סובלי חלאים, וכולן שרו ואסירי בחד זימנא; איהו שרי חד ואסיר חד, אמר: 'דילמא מבעינא דלא איעכב'." אזל לגביה. אמר ליה: "שלום עליך, רבי ומורי." אמר ליה: "שלום עליך, בר ליואי." א"ל: "לאימת אתי מר?" א"ל: "היום." אזל לגבי אליהו. א"ל: "מאי אמר לך?" א"ל: "'שלום עליך, בר ליואי.'" א"ל: "אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי." א"ל: "שקורי קא שקר בי, דאמר לי: 'היום אתינא', ולא אתא." א"ל: "הכי אמר לך 'הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ' (תהלים, צ"ה, ז')."

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ח, עמוד א'

הרמב"ם הוא היחיד מבין פוסקי ההלכה שפרס משנה סדורה בנושא ביאת המשיח ועיגן את הציפייה לו במסגרת ההלכה. הוא עוסק בסוגיה זו בכמה מכתביו: בפירושו למשנה (הקדמה ל"פרק חלק" במסכת סנהדרין, העוסק בעולם הבא ותחיית המתים), ב"איגרת תימן", בה הדריך את יהודי תימן כיצד להתמודד עם משיח שקר, ובעיקר בשני הפרקים האחרונים של הלכות מלכים, החותמים את חיבורו המרכזי משנה תורה.

הרמב"ם מסכם את החזון המשיחי על פי המקרא ודברי חז"ל, ובכמה נקודות יש בדבריו מן החידוש:

הרמב"ם (בפירוש המשנה, הקדמה ל"פרק חלק") ניסח שלושה עשר יסודות שלדעתו הם עיקרי האמונה היהודית, וביניהם האמונה בביאת המשיח. הנימוק להכללת יסוד זה בעיקרי האמונה הוא שביאת המשיח מפורשת בתורה ובנביאים, ולפיכך מי שמכחיש את הדבר - דינו ככופר בתורה ובנבואה.

רבי יוסף אלבו מחבר ספר העיקרים התנגד להכללת עניין זה בין עיקרי האמונה, בין השאר משום שבתלמוד מובאת דעת רבי הלל שמשיח לא יבוא, ולא מסתבר שהיה אפיקורס. נראה שלדעת הרמב"ם יש להבדיל בין מי שמודה שהמקרא מעיד על משיח שיבוא, אלא שהוא כופר בקדושת המקרא, לבין מי שמפרש את המקרא באופן אחר, הגם שפירושו מוטעה^[23].

הרמב"ם מתאר את המשיח כאדם ש"הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו", ומטרתו העיקרית היא לבצר את קיום התורה והמצוות בעולם כולו^[24]. הוא הסתייג בחריפות מהסבורים שכתנאי להכרה במשיח הוא יחולל ניסים^[25], וקבע ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד" ושכל הניסים המתוארים בתנ"ך הם משל וחידה^[26]. לראייה לדבריו הוא מביא מהמסופר בתלמוד הירושלמי על בר כוכבא, שהציג עצמו כמשיח וזכה לתמיכתו של רבי עקיבא, אף על פי שלא חולל מופתים היוצאים מגדר הטבע.

הרמב"ם אינו מזכיר בבירור את הנבואה כתנאי להגדרתו כמשיח, והתקדים של בר כוכבא רומז שאין זה תנאי למשיחיותו. עם זאת, בהמשך (יב, ג) ציין שהמשיח יברר את כשרותם של הכהנים והלויים ב"רוח הקודש שעליו", דרגה הקרובה לנבואה. באיגרת תימן הרמב"ם אף כותב שהמשיח יהיה נביא, בדרגת נבואה הקרובה לזו של משה רבנו, גדול הנביאים.

הראב"ד בהערותיו ("השגות") על הרמב"ם אינו מקבל את דבריו על כך שהמשיח לא יחולל ניסים, וכתב שאין זה סביר שנבואות התנ"ך לא תתקיימנה כפשוטן. הוא מצטט את דברי התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין^[27], המספר אודות בר כוכבא באופן שונה לחלוטין מן המתואר בתלמוד הירושלמי. על פי המסופר שם, החכמים בדקו האם בר כוכבא מסוגל לשפוט בעזרת חוש הריח (בארמית: "מורח ודאין", מריח ודן), ובהתאם למובן המילולי הפשוט של הפסוק אודות המשיח: ”וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה', וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט” (ישעיהו, י"א, ג'), ומשלא עמד במבחן זה - הרגוהו. מפרשי הרמב"ם מציינים שהמסורות השונות אודות רבי עקיבא מבטאות חילוקי דעות בחז"ל, והרמב"ם הכריע על פי השיטה הנראית בעיניו. אפשרות אחרת להסברת שיטתו: השפיטה בעזרת חוש הריח מובנה נבואה ורוח הקודש, ואלו הם, בראייתו של הרמב"ם, אמצעים טבעיים, שכל אדם מסוגל להגיע אליהם בהכנה מתאימה^[28].

"המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דויד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה." (הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק י"א הלכה א')

הרמב"ם מדגיש כי "חוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקדם: מקריבין קורבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותן האמורה בתורה". בכך יוצא הרמב"ם כנגד השקפה רווחת, לפיה בימות המשיח יתבטלו מצוות שונות, או שהקיום האנושי יהיה בצורה שונה לחלוטין, שאינה מאפשרת קיום מצוות מעשיות^[29].

הרמב"ם באיגרת תימן יישם השקפה זו באופן מעשי כלפי אדם שטען שהוא המשיח, והורה לציבור להעניק את כל רכושם לצדקה. מאחר שעל פי ההלכה אין לתת צדקה מעבר ל - 20% מן הרכוש - קבע הרמב"ם שזהו משיח שקר.

הרמב"ם^[30] שולל את הסברה ("אל יעלה על הלב") שחוקי הטבע ישתנו בימות המשיח. הוא מצטט את המימרא התלמודית: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד", כלומר, גאולת ישראל תהיה במסגרת חוקי הטבע הקיימים, ללא שינוי בהשוואה לתקופת "העולם הזה" הגלותי. השקפה זו של הרמב"ם קשורה לתפיסתו הפילוסופית, על פיה חוקי הטבע הם מושלמים ונצחיים^[31] ותואמת את פירושו למקורות בנושא.

לאחר מות המשיח ימלכו צאצאיו אחריו, ומאחר שבמלכותו תשרור רווחה ויפסק השעבוד לעמים האחרים, היא צפויה להימשך תקופה ארוכה מאוד^[32].

הרמב"ם, על פי תפיסתו שהמשיח לא יצטרך לחולל ניסים לשם זיהויו, נזקק לתת כלים טבעיים לזיהויו, שיאפשרו לוודא שאכן זהו המשיח^[33]. הרמב"ם מבדיל בין שני שלבים בהופעתו: בתחילה יהיו בו סימנים ראשוניים למשיחיותו: התאמתו לנתונים הבסיסיים הנדרשים ממנו וכן הצלחה חלקית בתפקידו, ואז ייחשב "בחזקת משיח". זיהוי זה עודנו מסופק, וייתכן שיתברר שהייתה טעות בזיהויו, כפי שהיה עם בר כוכבא, שעד נפילתו סברו חכמי ישראל שהוא המשיח. רק כשהמלך יצליח במילוי משימותיו, יתברר כי הוא "משיח בוודאי".

הדרישות להגדרתו "בחזקת משיח": היותו מלך, צאצא של דוד המלך, שומר מצוות ועוסק בתורה, מכוון את עם ישראל להליכה בדרך התורה, ונלחם "מלחמות ה'" להגנת העם ולשם קיום מצוות התורה.

הדרישות להגדרתו "משיח בוודאי": ניצחון על האומות הסובבות את הארץ ועוינות לישראל, בניין בית המקדש, והשלמת קיבוץ הגלויות^[34].

אם לא עמד בדרישות אלו - הרי שהתברר שלא זהו המשיח המובטח בתורה, "והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים והכשרים שמתו".

הרמב"ם^[35] עמד על כך שבמקרא ובדברי חז"ל קיימים תיאורים שונים לצורת הופעתו של המשיח, חלקם אף סותרים זה לזה, לפחות על פי מובנם הראשוני והפשוט:

יראה מפשוטן של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר^[36]: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא... ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו^[37]. וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו - עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים^[38], ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו. ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת.

עקב כך, ממליץ הרמב"ם שלא לדוש בדברי חז"ל בנושאים אלו ולנסות להתוות מתוכם תוכנית ברורה:

ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה.

הרמב"ם מעניק הסבר היסטוריוסופי להופעת הנצרות והאסלאם, על רקע תרומתן שבדיעבד של דתות אלה להגברת התודעה אודות המשיח, ותורת ישראל בכללה:

אף ישוע הנוצרי, שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר: "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו" (דניאל יא יד). וכי יש מכשול גדול מזה? שכל הנביאים דיברו שמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוָתן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.

אבל מחשבות בורא העולם – אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו - אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן העולם כולו לעבוד את אלוהים ביחד... כיצד? כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח... ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים: 'מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה'... ואלו אומרים: 'דברים נסתרות יש בהן ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגילה נסתריהם', וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא - מיד הם כולם חוזרים ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.

— משנה תורה להרמב"ם, הלכות מלכים, פרק יא הלכה ד^[39]

במקורות חז"ל מוזכר מספר פעמים שמשיח נולד בתשעה באב:

אמרו אותו היום שנכנסו אויבים לעיר והחריבו בית המקדש, היה חוץ לירושלים יהודי אחד חורש במחרשתו, וראה שהפרה שהיה חורש בה הפילה את עצמה לארץ . . שמע קול אומר: מה לך לפרה, הנח אותה, שהיא צועקת על חורבן הבית ועל מקדש שנשרף היום. שמע האיש, מיד קרע את בגדיו, ותלש את שערו וצעק, ונתן אפר על ראשו ובכה . . לאחר ב' או ג' שעות עמדה הפרה על רגליה ורקדה ושמחה... שמע קול אומר טעון וחרוש כי בשעה זאת נולד משיח, שמע האיש רחץ פניו וקם ושמח הלך לביתו

— מדרש זוטא

במקורות נוספים נאמר שבכל דור יש משיח שנולד בתשעה באב^[40], ושהדבר נרמז בכתובים^[41][42]. בספרי הלכה מובא "מנהג קדום, שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום ט' באב . . כי המשיח נולד ביום ט' באב"^[43].

ערך מורחב – משיח בן יוסף

המשיח המוזכר לרוב בספרות חז"ל הוא "משיח בן דוד", צאצאו של דוד המלך. במקום אחד בתלמוד^[44], ובעיקר במדרשים מאוחרים, מוזכרת אישיות מקבילה בשם "משיח בן יוסף". מן התיאורים במדרש עולה כי "משיח בן יוסף" הוא שלב מקדים ל"משיח בן דוד", ויש אומרים שמשיח זה אף יהרג^[45].

הגאון מווילנה, בספר קול התור המיוחס לתלמידו רבי הלל משקלוב, הרבה לאפיין את משיח בן יוסף ותפקידו המיוחד. מדובר בהובלה של מהלכים ארציים לתחיית האומה, בהסתר ובצניעות, בהדרגה ומתוך עניות ומסכנות. על פי המיוחס לגר"א, משיח זה אינו חייב להיות גבר, וגם אסתר המלכה הייתה בבחינת משיח בן יוסף בדורה.

ישנם סידורים שבהם מובא שלעתיד לבוא משיח בן יוסף עתיד להישחט על ידי ארמילוס הרשע לכן צריך להתפלל עליו שלא ימות.

הכמיהה למשיח מאפיינת יהודים בדורות רבים, והיא מתבטאת גם במעשים. בתפילה המרכזית, תפילת שמונה עשרה, מופיעות בקשות על ביאת המשיח והגאולה, כאשר הברכה הבולטת והמרכזית שבהם היא "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך כי לישועתך קיוינו כל היום...".

הכמיהה לבואו של משיח כרוכה הייתה לעיתים בתופעת מחשבי קיצין, שביקשו לשער מתי בדיוק הוא יבוא. אולם גם המתנגדים לתופעה זו, התנגדו במידה רבה בשל עוצמתה של הציפייה למשיח, וחששם מהשפעתן של אכזבות מרות כאשר התאריך המשוער יגיע והמשיח עדיין לא.

על פי הרמב"ם האמונה בביאת המשיח היא מעיקרי היהדות ונמנית עם 13 העיקרים שלו. בעקבותיו חובר נוסח דוגמטי מפורסם של י"ג העיקרים ('אני מאמין באמונה שלמה' וכו') שנתווסף לסידורי תפילה רבים, ושם מופיעה התוספת הבאה: "ואף על פי שיתמהמה [המשיח], עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". ואכן, כבר הרמב"ם עצמו פסק כי חובת האמונה בביאת המשיח כוללת ציפייה מוחשית לבואו:

ה­מלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מל­כות בית דויד ליושנה… וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו--לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא ב­תורה ובמשה רבנו: שהרי התורה העידה עליו, שנאמר "ושב ה' אלוהיך את שבותך, וריחמך; ושב, וקיבצך מכל העמים… אם יהיה נידחך, בקצה השמים--משם, יקבצך ה' אלוהיך, ומשם, ייקחך. והביאך ה' אלוהיך…" (דברים ל, ג-ה). ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנבי­אים.

— הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק י"א הלכה א'-ב'

כבר בתלמוד אנו עדים לדו-שיח המתנהל בעניין זה. כאשר חז"ל מתארים את חרדתם מהאירועים שיקדימו את בוא המשיח - "יתא ולא אחמיניה" (יבוא ולא אראנו), רב יוסף לעומתם ביקש "יתי ואזכה ואשב בצלא דכופתא דחמרא" (יבוא ואזכה לשבת בצל צואת חמורו)^[17]. התלמוד עוד מתאר מפגש בין רבי יהושע בן לוי לבין המשיח בשערי רומי, וכאשר הוא שואל אותו מתי יבוא, המשיח משיב לו "היום". וחז"ל מפרשים שהכוונה היא לפסוק, "היום – אם בקולו תשמעו"^[46].

לפני פטירתו ציווה האמורא רבי ירמיה שיקברוהו מלובש בתכריכים לבנים מגוהצים ונאים, נעליו ברגליו ומקלו בידו, שכאשר יבוא המשיח יהיה מוכן ומזומן לקראתו^[47]. מנגד, בכמה מקומות בתלמוד מופיעה הכמיהה למשיח כציפייה עתידית רחוקה ולא כציפייה קרובה ומיידית. במסכת סוטה, בתוך דיון על זמן ביטולם של האורים ותומים, מסבירה הגמרא פסוק מספר עזרא המתייחס לכך, ומסבירה כי כוונתו היא ”כאדם שאומר לחבירו "עד שיחיו מתים ויבא משיח בן דוד".”^[48]

מחבר הספר "לקט יושר" תלמידו של הרב ישראל איסרלין ("תרומת הדשן") מהמאה ה-15 מספר ששאל את רבו: "זקן כמותך, מה הנאה יש לך במשיח?" והשיב לי, "מי יתן שאראה משיח רק חצי שעה ואחר כך אמות ברצון", ולא היה בי זריזות לשאול לו הטעם" (ב, 100).

הרב יהודה ליאון אשכנזי מציין כי סוגיית המשיח לא נלמדה במתכוון בארצות אשכנז, כדי למנוע בלבול בין המשיחיות הנוצרית ליהודית והפכה לחלק מתורת הנסתר, בעוד שבארצות האסלאם סוגיה זו נלמדה והמשיכה להיות חלק מתורת הנגלה. אי למידת סוגיה זו גרמה לתפיסתו למיתולוגיזציה של המשיח, ולשכחה שמדובר לא רק במשיח אחד אלא במספר משיחים בעלי מהות ופונקציונליות שונה, ומכאן נוצר, לדעתו, בלבול אצל יהדות אשכנז, כלפי הציונות, אותה הוא מזהה עם משיח בן יוסף^[49].

דעת ישעיהו ליבוביץ בנושא היא שמה שנאמר: "אחכה לו בכל יום שיבוא" פירושו שהאדם צריך תמיד להיות במצב של "אחכה לו", ולכן מציאות של ביאת המשיח בעולם כפי שאנו מכירים אותו לא תיתכן, וביאת משיח היא באחרית הימים, דהיינו העולם בצורה שאיננו מכירים.^{[דרוש מקור]}

חוקר הדתות ורבלובסקי, סבור שבתחילתה, היהדות לא הייתה דת משיחית. בתורה ואף במזמורי תהלים האל הוא דמות המושיעה בהווה: אברהם – המאמין הראשון – אינו בוחר להיות נושע, או מציע ישועה - אלא הוא דגם של צדיק, המבורך בברכת האל. האל לכל היותר מציע ישועה בעתיד הקרוב – וזאת גם ממצוקות קשות, כשל עבדות מצרים. התפנית ביחס לזמן ארעה בעקבות זאת, שאז יציאת מצרים הפכה לאב-טיפוס של גאולה ואף של אסכטון – כלומר של גאולה סופית, שתבוא באחרית הימים. יתר על כן, המערך המשיחי עבר ממעמד שולי למעמד מרכזי עד מרכזי ביותר ביהדות^[50]. עם זאת הוא כותב כי הפוטנציאל המשיחי חובק-כל היה טמון ביהדות כבר מתחילתה – ו"הוא שאפשר לעם ישראל להישרד בעוז, באמונה ובתקווה חסרות פשרה, בכבוד ובגאווה; לנוכח הייסורים, הרדיפות, העלבונות, ודיכוי שעשויים להביאו לידי היעלמות".

קיים מתח מובנה בין הלכה למשיחיות; ומעניין כי ההלכה לא מציעה דרכים לזרז את ביאת המשיח, אלא רק מבטיחה את הסדר כרצונו וכדרכו של אלוהים. בכך היא ממשיכה את דרכו של אברהם, אשר לא רק שהוא דגם של צדיק – אלא עליו לצוות "את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח:יט). 'הלכתיות' זו באה לידי ביטוי בתוכחותיהם של הנביאים, הקוראים את בני ישראל לקיים את חובותיהם לפי הברית. עבור הנביאים (נא עיינו ירמיהו כב:ד, יחזקאל יא:יט-כ), העתיד המפואר הוא עתיד של שמירת מצוות - וירושלים המשיחית היא למעשה עיר 'ארצית'. אמנם, הנביאים לא יכלו שלא להניח סימני גאולה, ולזהות סימני היכר לאירוע אסכטולוגי הממשמש ובא. נכון שישעיהו נט:כ גורס שהתשובה וקיום מצוות עשויים לעזור ואף לזרז את בוא הגאולה. אבל הגאולה אינה מטרתה של התורה ותכליתה העיקרית של ההלכה^[51].

התודעה המשחית היהודית והציפייה לישועה התפתחו אם כן בעקבות אירועים היסטוריים מאתגרים. תקוות אלו התייחסו לחזרה לעבר של ימי חסד אבודים - עבר ממשי, או שעבר אידיאליזציה. בגלל מעמדה האפלטוני, העל-היסטורי, העל זמני - המיסטיקה נחשבת כמאפשרת מרווח קטן לעיסוקים משיחיים. זאת מבקשת נצחיות של העכשיו הקיים לעד - ולאו דווקא זמן ממשי. ואולם, ועל פי גרשום שלום המשיחיות היהודית הייתה למשיחיות מיסטית לחלוטין. זאת לובשת שתי פנים שונות: האחת – זאת של קבלת ר' משה קודוברו – היא משיחית בדחפיה ובמניעיה הפסיכולוגיים, אך לא במבנה הפנימי כדוקטרינה. השנייה – זאת של קבלת האר"י – היא משיחיות מתפרצת במהותה ובמבניה^[52].

ואולם לא דגם משיחי זה ולא זה, מעולם לא ניתקו מגע עם המציאות החברתית וההיסטורית, גם כשהן הגיעו לרמת הרחנה גבוהה ביותר. קץ הגלות, קיבוץ גלויות והחזרת עטרת מלכות דוד לישנה - מעולם לא איבדו את מעמדם. המשיחיות היהודית שמרה על בסיסה הלאומי, שלא בתלות למשמעותה האוניברסלית, הקוסמית, הפנימית והרוחנית. ורבלובסקי טוען ש:

ייתכן שצריך להשוות את המשיחיות היהודית למבנה רב קומות. יותר ויותר רמות נוספו - רמות רוחניות, אוניברסליות, אפילו קוסמיות, מיסטיות ופילוסופיות - וכל אחת מהן שינתה את מהותן של אלה שמעליהן היא נבנתה. אף על פי כן, מחד גיסא לעולם שום רמה חדשה לא המעיטה או ביטלה את הקודמות, אשר עליהן היא נשענה. מאידך גיסא, כמו טבעותיו של עץ, ההתפתחות ברעיונות ובתפיסות המשיחיות – בנוסחתם הרסטורטיבית והאוטופית כאחד – מנע מהיהדות לזהות באופן קבוע את המשיחיות עם כמה מעקרונות היסוד שלה לבדם

— ורבלובסקי, תשנ"ג, עמ' 335

ערך מורחב – משיח שקר

במשך השנים הוכרזו אנשים כמשיח. בר כוכבא הוכרז כמשיח על ידי רבי עקיבא וחכמי דורו. האמורא רב אמר^[53] שאם המשיח הוא בין החיים באותו דור, הרי הוא רבו רבי יהודה הנשיא. האמורא רב נחמן אמר על עצמו שהוא מועמד אפשרי למשיח. היו עוד אישים שרמזו כי הם יכולים להיות המשיח של הדור. רמז כזה מופיע בספר אור החיים ועוד. בקהילות רבות בדורות עברו היה מקובל להצביע על אישיות רבנית כעל אדם הראוי לתואר משיח^[54]. היו אדמו"רים שחסידיהם ראו בהם משיח פוטנציאלי של הדור, כמו רבי ישראל מרוז'ין ועוד.

במשך הזמן קמו אנשים שסחפו אחריהם קהל רב של יהודים והתבררו כמשיחי שקר: שבתי צבי, יעקב פרנק, אבו עיסא, דוד אלרואי, שלבסוף התאסלמו או התנצרו, ולרוב הקהילה שהאמינה בהם נטשה את דרכם, אך היו מקרים שעל אף המרת הדת המשיכו ללכת בדרכם ואף המירו את דתם יחד עם משיחם.

עוד במאה ה-19 הגו מבשרי הציונות הדתית את הרעיון של יישוב ארץ ישראל והבאת המשיח על ידי פעולות יישוב הארץ. הופיעו רבנים שקראו לעלות לארץ ישראל וליישבהּ. הרב צבי קלישר מפוזנן שבפולין, קרא לעם היהודי לעלות לציון ולא לחכות לגאולה נסית, אלא היציאה מהגולה (הגאולה הטבעית) היא שתביא להתגלות המשיח. גם הרב יהודה חי אלקלעי מסרביה, קרא לעלייה והבאת גאולה בדרך טבעית מבלי להמתין למשיח. ראשי הציונות הדתית, שישבו בקונגרסים של ההסתדרות הציונית, פעלו ברוח דבריהם של מבשרי הציונות הדתית. מאוחר יותר המשיכו בקו זה תנועות התיישבות חדשות כגון "גוש אמונים" (אם-כי גוש אמונים מורכב גם מחלקים חילוניים, וספק האם כוונתם הייתה להביא לביאת המשיח - אדם מסוים, על ידי פעולותיהם).

בניגוד להם קמו רבנים שגרסו, שאין להעפיל בכוח משום שלוש השבועות, ויש לחכות למשיח שיבוא וייקח את עם ישראל לארצו (זו הסיבה בגללה חסידי סאטמר סבורים כי אין זכות קיום למדינה הציונית).

ערך מורחב – פולמוס המשיחיות בחב"ד

בדור האחרון בולט העיסוק הציבורי בנושא המשיחיות, בשל פעילות של חסידי חב"ד המשתמשים בין היתר בשלטי חוצות לפרסום אמונתם בנושא המשיח. בשנת 1990 הפיקה רחל בולטון, שניהלה במשך כעשור את כל פעילות הפרסום של צעירי אגודת חב"ד^[55], קמפיין ארצי שנשא את הסלוגן "היכונו לביאת המשיח"^[56]. מאוחר יותר, החלו חלק מהחסידים לפרסם את רבם מנחם מנדל שניאורסון כמשיח תוך שימוש בסיסמה "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד". גם לאחר פטירתו ב-ג' בתמוז תשנ"ד 1994, ממשיך הזרם המשיחיסטי בחב"ד לפרסמו כמשיח. אמונה זו עוררה ביקורת מצד חוגים שונים ופולמוס פנימי בחסידות.

• המשיח בדתות נוספות
• מהדי
• ימות המשיח

• הרעיון המשיחי בישראל: הרצאות שהושמעו ביום עיון לרגל מלאת שמונים שנה לגרשם שלום, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, חטיבת מדעי הרוח, תשמ"ב. השתתפו: יאיר זקוביץ, איתמר גרינולד, שלום רוזנברג, יהודה ליבס, מנדל פייקאז'.
• צבי ברס (עורך), משיחיות ואסכטולוגיה, קובץ מאמרים, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשמ"ד 1983.
• מנחם ברוד, ימות המשיח, כפר חב"ד, הוצאת צעירי אגודת חב"ד, 1993, מהדורה מורחבת 2013
• דב שוורץ, הרעיון המשיחי בהגות היהודית בימי הביניים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ז 1997.

• בצלאל לנדוי, הציפייה למשיח בתורת החסידות, באתר דעת
• משיח וגאולה, באתר צעירי אגודת חב"ד
• גאולה ומשיח, באתר הגאולה
• עיון / תפקידו של מלך המשיח, באתר הגאולה
• הרב יהודה חיון, אוצרות אחרית הימים
• ישראל ל. לוין, מגמות משיחיות בסוף ימי הבית השני, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• מסעי-הצלב שכנעו את יהודי ביזנטיון כבר לפני 923 שנה שהמשיח ממש בפתח, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, יולי 2018
• פרק 17 – דברי הימים: ימשיך כבודו – על עשרת הצדיקים שנכנסו לגן עדן. חלק ב' בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
• משיח - יהדות, דף שער בספרייה הלאומית
• ספרים בנושא המשיח ביהדות, באתר WorldCat

דוד המלך
משפחתו	אבותיו יהודה • תמר • פרץ • עמינדב • נחשון בן עמינדב • רות • בעז • עובד • ישי • נצבת בת עדאל אחיו ואחיותיו אליאב • שמעה • צרויה • אביגיל בניו ובנותיו אמנון • תמר • אבשלום • אדוניה • כלאב • שפטיה • שלמה • נתן • יתרעם אחייניו יואב • אבישי • עשהאל • עמשא בן יתר • יונדב בן שמעה נשותיו אביגיל • אביטל • אחינועם היזרעאלית • בת שבע • חגית • מיכל • מעכה בת תלמי • עגלה
תקנות ויצירות המיוחסות לו	מאה ברכות • צוואת דוד • קינת דוד • קינת דוד על אבנר • דברי דוד האחרונים • שירת דוד • חלק ממזמורי תהילים
מאורעות בחייו שתוארו במקרא	משיחת דוד למלך • דוד וגוליית • הטבח בנוב עיר הכהנים • סיפור נבל הכרמלי • דוד ובת שבע • מרד שבע בן בכרי • האישה החכמה מתקוע • מעשה אמנון ותמר • רצח אמנון • דוד ויהונתן • סיפור רצפה בת איה
אגדות עליו	דוד והצרעה והעכביש
שונות	מרב בת שאול • פלטיאל בן ליש • בית דוד • אבישג השונמית • ברזילי הגלעדי • גיבורי דוד • כתובת תל דן • קבר דוד • משיח • המלך דוד (סרט) • מגן דוד
הנצחה	באומנות דוד (מיכלאנג'לו) • דוד (דונטלו) • דוד (ברניני) • דוד (ורוקיו) הנצחות עיר דוד • מגדל דוד • מלון המלך דוד • מלון מצודת דוד • רחוב המלך דוד • שדרות דוד המלך