|
טרבלינקה
טְרֶבְּלִינְקָה (בגרמנית: Treblinka) הוא אחד מבין שלושת מחנות ההשמדה הגדולים שהופעלו על ידי האס אס במסגרת מבצע ריינהרד להשמדת יהדות פולין (בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה). המחנה נמצא באזור מרוחק מיישוב אך בקרבה יחסית לעיר ורשה (כשעה וחצי ברכבת). הרציחות במחנות אלו היו חלק מהשמדת יהודי אירופה הכבושה על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה ("הפתרון הסופי"). אומדן כל הנספים בטרבלינקה נע בין 870,000 ל-880,000 בני אדם, מהם 99.5% היו יהודים ורוב הנותרים צוענים.[1] שטח המחנה הקטן, ומבנהו, הוכיחו כבר במשפט אייכמן, שהמחנה נועד להשמדה, והחזיק בחיים מספר קטן של יהודים לעבודה בניצול שאריות היהודים - ביגוד, חפצי ערך, נעליים, שיני זהב ואף השיער שלראש המומתים.[1] במקום הופעל תא גז המופעל ככל הנראה בדיזל, וכן הומתו חולים בירי. הגופות הושארו בבורות ענק במרכז אזור ההשמדה במחנה, אך לאחר המפלה הגרמנית בסטלינגרד, החלו בשריפת הגופות ומחיקת הראיות לנעשה שם. בעקבות מרד שפרץ במקום הצליחו כמאתיים אסירים להימלט ומיעוטם שרד את הבריחה.[1] לאחר המרד המחנה פורק ונחרש, אך נותרו תמונות שמפקד המחנה צילם וכן מידע ארכאולוגי ועדויות הניצולים.[2] מפקד המחנה וסגנו הוסגרו מדרום אמריקה וישבו בכלא, אך מפקד הכלא שוחרר מסיבות בריאות ומת בביתו.[1] היסטוריההקמת המחנה ותפעולומחנה ההשמדה טרבלינקה שכן כ-85 קילומטרים צפון-מזרחית לוורשה וכ-3.5 קילומטרים דרום-מזרחית לכפר טרבלינקה, לא הרחק ממאלקיניה גורנה, שבה תחנת רכבת על קו מסילת הרכבת הראשית ורשה-ביאליסטוק. המחנה מוקם באזור דליל אוכלוסין מכוסה יער והוסתר בחורש סביב. מחנה ההשמדה הוקם באביב 1942 ליד מחנה העונשין והעבודה טרבלינקה, שהיה קיים לפניו, ומכאן בא שם המחנה המוקם: "טרבלינקה II". לבניית המחנה נוצל כוח עבודה של אסירי מחנה העונשין טרבלינקה I, שייעודו של המחנה החדש הוסתר מהם. המחנה החדש השתרע על שטח של כ-200 דונם והוקף בגדר תיל דוקרני בגובה של יותר משלושה מטרים. האסירים הצטוו לשים ענפי אורן בין חוטי התיל, ומתחתם נטעו עצים כדי להסתיר את המתרחש בתוך המחנה. לאורך הגדר הוקמו מגדלי שמירה ונחפרה תעלה ברוחב שלושה מטרים. פנים המחנה על מתקניו נבנה אך ורק על ידי האסירים היהודים. בתכנון המחנה הושקע מאמץ רב על-מנת למנוע אפשרות של ניצולים שהיו עדים להשמדה. המחנה חולק בפנים לשני חלקים: באחד מהם הוקמו צריפי המגורים עבור הצוות הנאצי, מחסנים ובתי-מלאכה, ובחלק השני, המבודד משאר המחנה בגדר גבוהה, עמדו תאי הגזים (בתחילה שלושה ובהמשך הוספו אליהם עשרה נוספים). שטח כל תא היה 16 מ"ר. עוד היו צריפי המגורים של האסירים היהודים אשר נמצאו כשירים להעסקתם בעבודות הנחוצות לתפעול המחנה ומשום כך הושארו זמנית בחיים. האסירים היהודים שנצטוו לתכנן את בניית המחנה, בהם יעקב ויירניק, תכננו את חלקם של המבנים בצורת התיבה "חי". צוות המחנה כלל כ-40 גרמנים (אשר חלקם הגדול היו "בוגרי" תוכנית T4 - אותנסיה שבה הושמדו גרמנים לקויים בגופם או בשכלם) וכ-120 מתנדבי טרווניקי ("שומרים אוקראינים"). אחד השומרים האוקראיניים שנודע לשמצה באכזריותו ומנהגיו הסאדיסטיים היה "איוואן האיום".[3] ב"אזור ההשמדה" הוחזקו 200–300 אסירים יהודיים בנפרד משאר האסירים היהודיים במחנה. הם הועסקו בהוצאת הגוויות ובניקוי תאי הגזים, בעקירת שיני זהב מגוויות הנרצחים ובהטמנת הקורבנות. המשלוחים אל המחנהפעולות השמדת ההמונים החלו בטרבלינקה ב-23 ביולי 1942. המשלוחים הראשונים לטרבלינקה הגיעו מגטו ורשה בו התבצע גירוש המונים כאשר למעלה מ-80% מאוכלוסיית הגטו גורשה. יותר מ-250,000 מיהודי ורשה אשר נשלחו לטרבלינקה בתקופה שבין 22 ביולי עד 21 בספטמבר 1942, וכן יהודים ממחנות אחרים המשולחים מהגטאות אל מחנה ההשמדה, לא ידעו בדרך כלל על יעד נסיעתם ועל הצפוי להם שם. המגורשים האמינו לסיפור הכיסוי שהמציאו הנאצים, כלומר שהם נשלחים ל"מחנות עבודה". המשלוח הראשון שהגיע להשמדה במחנה היה רכבת בקר בת 58 קרונות, לתוכה נדחסו בצפיפות 7,350 יהודי גטו ורשה, במוצאי תשעה באב, 23 ביולי 1942. רבים מן המגורשים לא היו בין החיים כאשר הגיעה הרכבת למחנה, כתוצאה מהחום הכבד ומהצפיפות שהיו בקרונות הבקר. מתאריך זה ואילך יצאה מהגטו במשך חודש, בתדירות יום-יומית, רכבת בקר בה דחוסים אלפי יהודים אל מותם במחנה. הגירוש מגטו ורשה נמשך עם הפוגות עד יום כיפור, שחל אותה שנה ב-21 בספטמבר. במהלכו נרצחו בטרבלינקה 254,000 יהודים מהגטו בוורשה. בתקופה זו חוסלו שאר היישובים היהודיים והגטאות במחוז ורשה, ויושביהם נשלחו אל מותם במחנה. שיא ההשמדה במחנה היה בחודשים ספטמבר - אוקטובר 1942. בתקופה זו היו מגיעים בממוצע למחנה עד שלושה משלוחים ביום, ומספר הנרצחים ביום כזה יכול להגיע ל-10,000-13,000 ומעלה. היו ימים שבהם פעלו תאי הגזים אף בלילה, והושמדו עד 20,000 איש ביממה. מנובמבר 1942 ואילך החלה ירידה משמעותית במספר המשלוחים משטחי הגנרלגוברנמן בו חיו מרבית יהודי פולין, לאחר שלא נותר בו עוד גטו אחד שמרבית תושביו היו עדיין בין החיים. מראשית חודש זה החלו להגיע למחנה רבבות יהודים מגטאות וממחנות איסוף במחוז ביאליסטוק. עד סגירת המחנה נרצחו כ-107,000 יהודים ממחוז זה במחנה. כ-18,000 יהודים מגטו טרזיינשטט הובאו להשמדה בעשרה משלוחים בחודשים ספטמבר - אוקטובר 1942 בנוסף לכמה מאות מיהודי הגטו שנשלחו לגטו ורשה באביב אותה שנה ומשם נשלחו לטרבלינקה ביחד עם היהודים המקומיים. על פי דיווחו של קצין בכיר בשם הרמן הפלה (שהגיע לסוכנות הביון הבריטית), נספו בטרבלינקה עד סוף שנת 1942 713,555 בני אדם (אולם אי אפשר לדעת האם מספר זה כולל את רבבות היהודים שנספו ברכבות, בעיקר בתקופת הקיץ). מסוף ינואר 1943 ואילך התמעטו המשלוחים למחנה בצורה כה דרסטית עד כדי כך שהיו לעיתים שבועות שלמים בהם לא הגיע אף משלוח. מיעוט המשלוחים החמיר את הרעב בין האסירים, שלרוב ניזונו מהמזון שאותו הביאו היהודים שגורשו למחנה. במהלך שנת 1943 הגיעו עוד כמה רבבות יהודים מגטאותיה המחוסלים של פולין (ביניהם גטאות ורשה, ביאליסטוק, צ'נסטוחובה ועוד) וכן קרוב ל-8,000 יהודים ממוצא ספרדי שנשלחו היישר לטרבלינקה מיוון ומבולגריה. מצב האסירים השתפר אז לפרקי זמן קצרים, בסמוך להגעת המשלוחים. בסך הכל נרצחו בטרבלינקה 845,000 יהודים מכל שטחי פולין: 366,000 יהודים ממחוז ורשה, כ-337,000 יהודים ממחוז ראדום וכ-34,800 יהודים ממחוז לובלין- סך הכול 738,000 יהודים מאזור הגנרלגוברנמן (הממשל הכללי) בפולין ובתוכם כמה אלפי יהודים שמוצאם מגרמניה, מאוסטריה, מצ'כיה ומסלובקיה שגורשו לגטאות שונים בפולין, ומהם נשלחו יחד עם היהודים המקומיים לטרבלינקה. רובם המכריע של המגורשים משטחי הגנרלגוברנמן הושמדו בפרק הזמן שבין אוגוסט - נובמבר 1942 (בתוכם אלפים רבים של יהודים מגרמניה, מאוסטריה, מסלובקיה ומצ'כיה שגורשו קודם לגטאות פולין ומשם לטרבלינקה). כן הושמדו בטרבלינקה עוד 107,000 יהודי מחוז ביאליסטוק בפולין וכן עוד 26,000 יהודים, חלקם ספרדים, שנשלחו ישירות מארצות אחרות - מצ'כוסלובקיה, מבולגריה ומיוון. אחרוני הנספים בטרבלינקה היו 7,600 יהודים שהובאו באוגוסט 1943 בשני משלוחים שהגיעו מגטו ביאליסטוק לאחר שפרצה בו התקוממות. רציחתם התבצעה כאשר רוב המבנים במחנה, למעט תאי הגז, היו שרופים כתוצאה ממרד האסירים היהודים שפרץ בתחילת החודש. מלבד היהודים הושמדו בטרבלינקה גם כמה אלפי צוענים וכמה מאות עובדי כפייה פולנים שהובאו ממחנה העונשין טרבלינקה 1, הסמוך למחנה ההשמדה. האומדן המקובל של קורבנות המחנה לאורך כל תקופת פעילותו נע סביב 875,000 בני אדם, למעלה מ-99% מהם יהודים. תהליך ההשמדהההשמדה בפועל החלה עוד בעת שהאנשים היו בתוך הרכבות בדרכם לטרבלינקה. לקרונות המשא נדחסה כמות עצומה של אנשים ללא מזון, מים או אוויר מספיק לנשימה, ועקב תנאים קשים אלו מתו רבבות אנשים בהמתנה לנסיעה ובמהלכה. הנסיעה מוורשה, שהייתה אמורה להימשך שעות אחדות בלבד, נמשכה לעיתים יממה או שתיים. אחת הסיבות להשתהות הארוכה של הרכבות בדרך לטרבלינקה נעוצה בריבוי בלתי מתוכנן של מספר המשלוחים שהופנו למחנה זה בעקבות שינוי בתוכניות הגירוש, ושליחת כל יהודי ורשה וסביבתה למחנה ההשמדה טרבלינקה (במקום פיצולם ושליחתם למחנות ההשמדה סוביבור ובלז'ץ). מצב זה גרם לעומס במחנה ההשמדה טרבלינקה וגרם למפונים להמתין זמן רב בטרם יישלחו למותם בתאי הגזים. כאמור לעיל, מספר קטן של אנשי סגל הספיק לביצוע הפעולה באלפים שהובאו יום יום להשמדה, מאחר שננקטו כל האמצעים כדי להטעות את הקורבנות ולהסתיר מהם את מטרת בואם. שיטת ההטעיה של הקורבנות במחנה טרבלינקה הועתקה מן המחנות בלז'ץ וסוביבור, אשר קדמו לו. על רציף הרכבת סודר בית נתיבות כביכול, ונקבעו שם שלטי דמה המורים לרציפים אחרים, לאולם ההמתנה, למזנון, לקופת הכרטיסים וכדומה. כמו כן, היו שם כניסות ויציאות שונות, שהובילו למעשה אל תאי הגזים. כך למשל, רכבת ובה 6,000-7,000 בני אדם הייתה מגיעה לתחנת הרכבת של טרבלינקה, ולאנשים המפונים נאמר שעליהם להניח את כל מטענם, לפשוט את כל הבגדים ולהסיר כל תכשיט או חפצי ערך מעל גופם. החולים, הנכים, הזקנים והילדים נשלחו מיד בהיכנסם למחנה אל צריף עם שלט "בית חולים" ונורו בעורפם על ידי איש אס אס והופלו לבור. בשער הכניסה למגרש הופרדו הנשים והגברים באכזריות אחד מן השני, הנשים לשמאל והגברים לימין. פעולה זו נעשתה תוך כדי ריצה, אגב מכות וצעקות השומרים. נשים הוכנסו לצריף בצד שמאל של המגרש, שם היה עליהן להתפשט, ושם גזזו את שערותיהן, ובהיותן ערומות הורצו במסלול שכונה בפי הנאצים "הדרך לשמיים", (בגרמנית: "הימלשטראסה"), מסלול אשר לאורכו ניצבו אנשי אס אס ואוקראינים עם כלביהם, כשהם נוגשים בצליפות מגלב ובמקלות על האנשים הערומים ומשסים בהם את הכלבים. במהלך השנים נשאלה פעמים רבות השאלה מדוע לא היו אנשים שהתנגדו לכניסה לתאי הגזים. תשובה אפשרית היא, שהגילוי הפתאומי של המציאות האיומה בשילוב עם ההשפעה הפסיכולוגית של מערומיהם, הכו אותם בהלם ושללו מהם את היכולת לחשוב, להגיב ולנסות להתנגד. בסוף המסלול של המובלים לתאי הגזים נמצא בניין בטון, אשר תאיו נראו כתאי מקלחת. במכות נדחפו האנשים דרך דלתות צרות לתוך התאים, כאשר ידיהם מעל לראשיהם, כדי לאפשר יתר דחיסה. מעל המסה האנושית הלחוצה שנוצרה הושלכו הילדים, כדי לנצל את השטח במלואו. לאחר-מכן נסגר התא הרמטית וגז פחמן חד-חמצני, אשר הופק על ידי מנוע של טנק, הוכנס בצינורות שחוברו אל פתחי הפליטה של המנועים לפתחים מיוחדים בתקרת התא. תהליך זה נמשך כרבע שעה, אך האנשים היו סגורים בתאים 25–45 דקות. לאחר-מכן נפתחו הדלתות מצידם השני של התאים, והרצפה שבהם, שהייתה משופעת, רוקנה את הגוויות החוצה. כמו בשאר מחנות ההשמדה, התברר שקיבולת תאי הגזים, ששטחם הכולל היה 48 מטרים רבועים, היא גורם המעכב את תהליך ההשמדה וגוזל זמן רב מדי, ולפיכך הוספו עשרה תאי גזים חדשים, ששטחם הכולל היה 320 מטרים רבועים. את גופות הנרצחים העבירו "פלוגות מיוחדות" (זונדרקומנדו) למקום שבו הותקנו רשתות מיוחדות. על הרשתות הונחו עצים ספוגים בדלק, ביניהם הונחו שכבות של גופות. לאחר ששפכו דלק על ערימות הגופות והעצים, הוצתו העצים. בערה זו נמשכה לעיתים יממות שלמות, וגרמה לכך שמעל האזור כולו התאבך אפר ונישא ריח שריפת הגופות. במקביל לפעולת ההשמדה עסקה קבוצה של כ-50 אסירים יהודים בניקוי הקרונות שברציף מגוויות המתים בדרך, מהחפצים ומהלכלוך שנערמו בפנים. לאחר הניקוי הוצאה הרכבת משטח המחנה, כדי לאפשר ל-20 קרונות אחרים עמוסי אדם, שחיכו בתחנה, להיכנס למחנה. במקביל הופעלה קבוצת אסירים אחרת, גם היא בת 50 איש, בהוצאת החפצים והבגדים שהשאירו אחריהם הנרצחים בצריף שבו התפשטו, ב"מגרש המשלוחים", והעבירה אותם ל"מגרש המיון", שבו עסקה קבוצת אסירים בת כ-100 איש, בחיפוש כסף ודברי ערך שהוטמנו ונותרו במטענים ובבגדים, בהסרת הטלאי הצהוב מבגדי הנרצחים וכן סימני זיהוי אחרים (כגון תעודות הזהות ודרכונים). דברי לבוש, נעליים וחפצים אחרים של המושמדים מוינו, תוקנו ונשלחו לגרמניה. בתקופה שמ-2 ועד 21 בספטמבר 1942 לבדה, נשלחו מטרבלינקה 203 קרונות-משא טעונים דברי-לבוש. בערך כל שבועיים נשלחו לגרמניה משאיות טעונות יהלומים, זהב, שעונים, מטבע חוץ ודברי ערך אחרים, שערכם רב מאוד. הנאצים אף שלחו בארגזים את שיני הזהב של המומתים ואת שערן הגזוז של הנשים. המחתרת והמרידות במחנהלמרות אמצעי ההטעיה של הנאצים ולמרות האימה שהוטלה על המובאים למחנה, אירעו מקרי התנגדות פעילה במחנה. מחודש ספטמבר 1942 ואילך, כאשר בין היהודים שנותרו בגטאות הלכו והתרבו השמועות על השמדה המונית, אירעו יותר ויותר מקרים של בריחה מרכבות הגירוש. ב-10 בספטמבר 1942 דקר למוות אחד מעובדי-הכפייה במחנה, מאיר ברלינר, שגורש עם משפחתו מגטו קיילצה שלושה שבועות קודם לכן, את איש האס אס מאקס ביאלה (גר'). ברלינר הוכה למוות בקת רובה בו במקום, ואחריו הוצאו להורג כ-150 אסירים יהודים נוספים. מקרה זה הגביר את חששות ההנהלה הנאצית של המחנה ממעשי התקוממות נואשים. הריגתו של ביאלה הייתה פעולת יחיד של ברלינר, והוא ביצע אותה ללא עוזרים ובלי ששיתף אחרים בכוונותיו ובתוכניותיו. המעשה תוכנן מראש ולצורך זה הוא החזיק בהסתר את הסכין שנועדה למטרה זו. זהו אחד המקרים היחידים מסוגו במחנה טרבלינקה שכן המרד בטרבלינקה בקיץ 1943 היווה פעילות משותפת ומתוכננת מבעוד מועד. יהודים אחדים כגון מרטין גריי הצליחו להימלט מן המחנה בחודשים הראשונים באמצעות רכבות שהכילו את רכוש הנרצחים ונסעו מערבה. ב-20 באוקטובר 1942 הצליח האסיר יעקובוביץ' לעבור את גדר התיל ולהגיע לוורשה. כתגובה על כל מעשה בריחה הוציאו הנאצים להורג עשרות אסירים. במשלוח שהגיע מגטו גרודנו ונשלח להשמדה באחד מלילות ינואר 1943, סירבו כמה צעירים להתפשט ולהיכנס ל"מקלחות המוות". במקום פרצה מהומה ויהודים רבים התקוממו וניסו להימלט. אחד היהודים אף הטיל רימון יד לעבר השומרים האוקראינים. מיד נפתחה על יהודי המשלוח אש קטלנית מכל הכיוונים. בבוקר התגלו עשרות רבות של גופות שרועות בשלג, ושאר היהודים במשלוח נהדפו בבגדיהם לתאי הגזים. המרד הגדול בטרבלינקהבאוקטובר 1942 ובינואר 1943 הצליחו אהרן גלברד ומשה רפפורט להימלט מטרבלינקה ולחזור לגטו צ'נסטוחובה הקטן. הם סיפרו על מצבו ותפקידו של מחנה טרבלינקה, והתנאים של מעט האסירים המוחזקים בו לצורך תפעול תהליך ההמתה. כמו כן מסרו על קיומה של מחתרת בטרבלינקה, בראשות משה יהושע לובלינג, שב-1941 הנהיג את שביתת הרעב של הפועלים בגטו. במאי 1943, דרך 'רכבת הבגדים' נוספת, הועבר מכתב מוצפן בצורה שירית, ממשה לובלינג אל בנו שנותר בגטו. במכתב תועד התכנון לקראת מרד, וכמה ממנהיגי גטו צ'נסטחובה קראו מכתב זה. משה לובלינג הודיע שרצונו להקריב את נפשו על מזבח המרד, ואינו מתכנן להציל את חיי עצמו.[4] המחתרת בטרבלינקה תכננה מרד כללי. התאריך לפריצתו נקבע תחילה למאי 1943, אך נדחה, כשהתברר שרימונים שהושגו לצורך המרד היו ללא נפצים, והיה בידי המחתרת רובה אחד בלבד. תאריך נוסף נקבע ל-12 ביולי אותה שנה, אך המרד נדחה. יש עדויות שהמרד היה מתואם עם מרד בגטו צנסטוחובה הקטן (שנותר לאחר חיסול הגטו המרכזי בסוכות אותה שנה). ימים אחדים לאחר מכן, כנראה עקב הלשנה או עינויים, הוצאו חלק ממפקדי המחתרת להורג. בד בבד, באותה עת נרצחו אנשי היודנראט הנותרים בגטו צנסטוחובה הקטן ומשפחותיהם.יעקב ויירניק היה המתכנן של בניית המחנה והבנאי בפועל של המחנה הפנימי וכך השיג קשר בין שני חלקי המחנה ועל ידי המידע של מפת המחנה המדויקת הצליחו המורדים לדעת כל פרט. ב-2 באוגוסט 1943 (א' באב ה'תש"ג) בוצע המרד המזוין של האסירים בטרבלינקה, אשר תוכנן זמן רב מראש. האסירים המעטים שהושארו בחיים לצורך תפעול תהליך ההמתה, שרובם היו מועסקים ב"פלוגות המיוחדות" לטיפול בבגדים ובשיני הזהב של המומתים, ובעבודות אחרות במחנה, הצליחו לאחר עיכוב ממושך לשחזר את המפתח למאגר הנשק של המחנה, ולחדור אליו, תוך ניצול חופש התנועה המוגבל שניתן להם לצורך מילוי תפקידם. באותו הזמן המחתרת המורדת כללה אסירים משני חלקי המחנה - המחנה הראשי ו"אזור ההשמדה". בראש המחתרת מ"אזור ההשמדה" עמדו זֶ'לומיר (זֶ'לו) בלוך (פול'), שהיה קצין יהודי בצבא צ'כוסלובקיה, משה לובלינג, וצבי ליבקינד, הקאפו של "בית החולים". למעשה, בראש תכנון המרד עמד ד"ר יוליאן חורונז'יצקי, אך זה התאבד שלושה חודשים לפני המרד, על מנת לשמור את סוד התוכנית, כאשר מלשינים גילו יהודים אחדים שברשותם כסף למימון המרד ולשיחוד חלק מהשומרים. כסף זה נלקח מבגדי היהודים המומתים ונועד להישלח לגרמניה, כשאר רכושם של הקורבנות. בסוד המרד היה גם "זקן היהודים" - שוטר יהודי שתחילה התאכזר לאחיו היהודים, אך הצטרף למורדים.[5] המרד אורגן ותואם תוך מידור משתתפיו, ובכל אחת מיחידות העבודה היו מספר יודעי סוד. בעת פרוץ המרד נראה שהיו כ-60 "מפקדי אזור" מתוך כ-1500 אסירים שהשתתפו במרד, אשר לכל אחד מהם תפקיד. המורדים הוציאו ממחסן הנשק כמה עשרות רובים, תחמושת ורימוני יד. מטרת המתקוממים הייתה הריסת מתקני ההשמדה במחנה ונקמה לגרמניה הנאצית על מעשיה. ישנן עדויות לכך שבנוסף, הייתה תוכנית להתחבר גם עם האסירים הפולנים במחנה הגדול של טרבלינקה, ולהקים יחידת פרטיזנים שתמשיך במלחמתה נגד הגרמנים. יש המשערים שהנהגת המרד, שרובה גברים מבוגרים ובעלי משפחה לשעבר, רצתה גם להציל את הצעירים. המרד תוכנן לשני שלבים. שלב גנבת הנשק והפצתו, תוך ניתוק החשמל והתקשורת במחנה, ולאחר מכן בשעה 16:30 אחר הצהריים, פתיחת ההתקפה על השומרים הגרמנים והאוקראינים, לקול נפץ רימונים.[6] בסביבות שתיים בצהריים, בעקבות הלשנה, נתפסו שני יהודים בצריפי המגורים. איש האס. אס. קיטנר גילה שיש בכליהם כסף והחל להכותם.[7] החשש שיעונו ויגלו את התוכנית הוביל אותם לירי בקיטנר, שלא נהרג והצליח להימלט. מיד אחר כך פרץ המרד במלוא עוזו, כשעתיים לפני המועד המתוכנן.[8] המורדים ניתקו את קווי הטלפון עוד בצהרי אותו יום גורלי, אך לא הצליחו לנתק את החשמל, שגרם למותם של רבים שניסו להימלט דרך הגדר החשמלית, מאוחר יותר. אחד האסירים ריסס מבנים רבים במחנה בבנזין. המורדים הציתו את תאי הגזים ומבנים אחרים, כולל מחסן הנשק שהתפוצץ על תוכנו, וכן מגדל הדלק, שבער בעוצמה רבה. במעט הנשק שהצליחו לגייס התקיפו את הגרמנים והאוקראינים. המורדים הרגו כמה מאנשי הסגל, תפסו מהשומרים ההרוגים נשק נוסף, וניסו לברוח מן המחנה תוך כדי חילופי ירי. המחנה, שפרט לתאי הגזים, היה רובו בנוי עץ, נשרף בעת המרד. רוב המורדים נהרגו. כ-200 אסירים הצליחו לברוח מטרבלינקה הבוערת. ממספר זה שרדו עם כניסת הצבא האדום לאזור, רק 70 אסירים - היתר נהרגו מיריות השומרים ותושבים פולנים בסביבה. חלק מן האסירים המורדים שנותרו במחנה הוצאו להורג, וחלקם הועסקו בפירוק המבנים והגדרות של המחנה ובטשטוש עקבות פשעי הגרמנים שנעשו באתר. לאחר סיום עבודתם נורו כולם. שטח המחנה נחרש, נזרע וניטעו בו עצים, הוקמה במקום חווה חקלאית ויושבו בה איכרים אוקראינים, על-מנת להסתיר את ההשמדה. לאחר מלחמת העולם השנייה     העמדה לדין וענישה של הסגל הנאציהמשפט הראשון לאנשי הסגל הנאצי במחנה נפתח ב-12 באוקטובר והסתיים ב-24 באוגוסט 1965. במשפט זה הובאו לדין עשרה אנשי אס אס, בראשם סגן מפקד המחנה קורט פרנץ. ארבעה נאשמים נידונו למאסר עולם, חמישה נידונו למאסר שבין 3–12 שנים ואחד זוכה. משפט טרבלינקה השני, שבו הועמד לדין מפקד המחנה פרנץ שטנגל שנתפס בברזיל והוסגר לגרמניה, נערך בין 13 במאי ל-22 בדצמבר 1970. שטנגל נידון למאסר עולם. מפקד המחנה בקיץ 1942, אירמפריד אברל, התאבד לפני תחילת משפטו. במשפט אייכמן שנערך בירושלים בשנים 1960–1962 העידו אליהו רוזנברג (נפטר ב-2010) ואברהם לינדווסר (נפטר ב-1975) על רצח ההמונים במחנה. שניהם היו עובדי כפייה באזור ההשמדה. משפט מפורסם הקשור למחנה נערך בישראל לג'ון דמיאניוק, שהואשם כי היה שומר במחנה שנודע כאיוואן האיום. דמיאניוק הורשע במשפט, אולם זוכה מחמת הספק בערעור לבית המשפט העליון. במהלך המשפט המתוקשר נגבו עדויות מניצולי מחנה ההשמדה, וסיפוריהם על זוועות המחנה קיבלו הד רב. ב-11 במרץ 2009 הודיעו שלטונות גרמניה כי בית משפט השלום במינכן הוציא צו מעצר נגד דמיאניוק בגין יותר מ-29 אלף עבירות של סיוע לרצח במחנה סוביבור. ב-1 במאי 2009 דחה בית משפט פדרלי לעתירות במדינת אוהיו באופן סופי את עתירתו של דמיאניוק נגד הסגרתו לגרמניה. ב-12 במאי, לאחר מאבק משפטי ארוך, הועלה דמיאניוק למטוס והוסגר לגרמניה, שם מת בגיל 91 בעודו מחכה להחלטה בערעור שהגיש על הרשעתו. הנצחה במחנההמחנה הונצח על ידי "המועצה להגנת אתרי-זיכרון של המאבק, הסבל והעינויים". ב-10 במאי 1964 התקיים בטרבלינקה טקס הסרת לוט ממצבת הזיכרון לזכר קורבנות הנאצים. בטקס זה נכחו כ-30,000 אורחים שבאו מחוץ לפולין, ביניהם אסירים שנותרו ממחנה זה. ב-31 במאי 1978 נערך על שטח המחנה לשעבר טקס הסרת הלוט מאבן לזכר המחנך, הרופא והסופר יאנוש קורצ'אק, שנשלח מגטו ורשה לטרבלינקה ב-5 באוגוסט 1942, לאחר שדחה כל אפשרות הצלה אישית, ולא נטש את חניכיו מבית היתומים שלו בדרכם האחרונה. בשטח המחנה הוקם אתר הנצחה לאומי של פולין, בצורת בית עלמין. על 17,000 אבנים חרוטים שמות הקהילות שמהן הובאו לטרבלינקה הקורבנות להשמדה. עשר אבנים מציינות את שמות המדינות מהם גורשו היהודים לטרבלינקה. במרץ 2014 פורסם מחקר ארכאולוגי שנערך באזור מחנה ההשמדה, ואשר גילה לראשונה ראיות לקיומם של תאי הגזים במחנה, שאותם ניסו הנאצים להסתיר.[9] הראיות שנמצאו, אריחים ועצמות, מאששים את עדויות הניצולים, עדי הראייה והשומרים שנתפסו.[10] המחנה בתרבותמבין מאות היהודים שניסו להימלט מן המחנה בעת פרוץ המרד נותרו בסיום המלחמה 70 יהודים. חלק מניצולי טרבלינקה, היו עובדי כפייה באזור ההשמדה במחנה, ולאחר המלחמה הם אלו שנתנו עדויות ממקור ראשון על רצח ההמונים בתאי הגז ושריפת הגוויות במחנה. שני ניצולים נמלטו מטרבלינקה, זמן רב לפני פרוץ המרד, ברכבת שהכילה את בגדי הנספים, בתקופת השיא של פעילותו בסתיו 1942. האחד מהם, מרטין גריי, תושב צרפת, זכה להעלות את סיפור חייו האישי, כאשר חלק חשוב ממנו היא תקופת מאסרו כעובד כפייה בטרבלינקה, בספר רב המכר בשם כל בני ביתי שהומחז לסרט שיצא לאקרנים ב-1985. במשפט דמיאניוק, שנערך בירושלים בשנים 1987–1988, העידו רובם של שאר ניצולי המחנה שעוד נותרו בחיים והתגוררו בישראל. באפריל 2011 יצאו לביקור מצולם בשטח המחנה שני ניצולי טרבלינקה האחרונים בישראל, שעוד נותרו בחיים: שמואל וילנברג, שנשלח למחנה מגטו אפטא בסוף אוקטובר 1942, וקלמן טייגמן, שנשלח למחנה מגטו ורשה בתחילת ספטמבר 1942. יחד אתם באה קבוצה של חיילים וקציני צה"ל. שמואל וקלמן הופיעו בסרט תיעודי בשנת 2002, יחד גם צ'יל רחמן שכתב על זיכרונותיו מהמחנה והעיד במשפט דמיאניוק. קלמן טייגמן נפטר מספר חודשים לאחר ביקורו היחיד בשטח המחנה. שמואל וילנברג, תושב תל אביב, נפטר בפברואר 2016, בגיל 93. ולדיסלב שלנגל, משורר יהודי שנאסר בגטו ורשה, חיבר את השיר "התחנה הקטנה טרבלינקה" המהווה מעין אזהרה לחבריו שבגטו מפני הצפוי להם בטרבלינקה. השיר תורגם מפולנית לעברית על ידי הלינה בירנבאום, הולחן על ידי יהודה פוליקר. השיר נכלל באלבומו של פוליקר "אפר ואבק". ראו גם
קישורים חיצוניים
תמונות
ספרים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.jpg)
