בשלוש השבתות של ימי בין המצרים קוראים לאחר קריאת התורה שלוש הפטרות העוסקות בפורענות ובעונשים שיבואו על חטאי העם. הפטרות אלו מכונות "תלת דפורענותא".
מקור הביטוי
נבוכדנצר מלך בבל מוביל את צבאו אל תוך ירושלים הנצורה. שלושה שבועות לאחר מכן נחרב בית המקדש הראשון. איור משנת 1670.
הביטוי "בין הַמְּצָרִים"[2] מופיע במגילת איכה, המתארת את חורבן הבית הראשון ואת מצבה של ממלכת יהודה בעקבות החורבן: ”גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה, הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים” (מגילת איכה, פרק א', פסוק ג'). המדרש מפרש: בין המצרים "ביומין דעקא [=בימי הצרות] משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי".[3]
אירועי בין המצרים
איור של ירושלים החרבה, ובמרכזה בית המקדש עולה בלהבות. חיתוך עץ מאת וולגמוט, מתוך ספרו של הרטמן שדל, 1493
תשעה בתמוז: על פי ספר ירמיהו, נפרצה חומת ירושלים ביום זה לפני חורבן בית המקדש הראשון.
שבעה עשר בתמוז: נפרצה חומת ירושלים לפני חורבן בית המקדש השני, ולחלק מהדעות גם בבית הראשון. ביום זה מתקיימת תענית ומתחילים מנהגי האבלות.
ראש חודשאב: בחודש אב נחרבו שני בתי המקדש, ולכן מתחילתו של החודש מרבים במנהגי האבלות.
שבוע שחל בו: בצאת השבת האחרונה שלפני תשעה באב, נכנסים לשבוע שבו נחרבו שני בתי המקדש, ולכן מרבים עוד יותר המנהגי האבלות.
ערב תשעה באב: בשעות האחרונות של יום שמונה באב, מתכוננים לתענית בארוחה דלה במיוחד. לפי המקורות, ביום זה כבר החלו נוכרים לטמא ולהרוס את פנים בית המקדש.
תשעה באב: ביום זה נחרבו בתי המקדש, ולכן מקיימים תענית מלאה במשך יממה שלמה, משקיעה ועד לצאת הכוכבים.
עשרה באב: האש שהחריבה את בתי המקדש המשיכה לבעור גם ביום זה, ולכן מקיימים גם בו מנהגי אבלות מעטים. לאחר יום זה נגמרת תקופת בין המצרים.
בספר ירמיהו[4] נאמר שנבוזראדן שרף את בית המקדש בי' באב: ”בחודש החמישי בעשור לחודש”. בעקבות זאת,
הגמרא מביאה ברייתא המסבירה כיצד הוחלט על התאריך תשעה באב כיום חורבן בית המקדש הראשון, לאור המקורות הסותרים המציינים את יום החורבן כז' באב וכי' באב:
אי אפשר לומר בשבעה שהרי כבר נאמר בעשור, ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בשבעה. הא כיצד: בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו.
איסורים מעטים הונהגו בכל תקופת בין המצרים, מתענית שבעה עשר בתמוז לתענית תשעה באב. על פי המדרש אין ללכת בימים אלו יחידי (ברחוב ריק) בצהרי היום, ואין להכות בהם את התלמידים מחשש לסכנת השדקטב מרירי. חששות אלו הובאו בספרי ההלכה.[5]
במשך הדורות נוספו לימים אלו מנהגים נוספים שהתקבלו בקרב רוב העדות:
ברכת שהחיינו: בספר חסידים[6] מובא מנהג חסידי ולפיו נמנעו בתקופתו מלאכול פירות חדשים וכדומה כדי להימנע מברכת שהחיינו בכל ימי בין המצרים, הרב יעקב מולין[7] התיר לברך שהחיינו בפדיון הבן או בברית מחשש ביטול הברכה, ודבריהם הובאו בשולחן ערוך.[8] גם בשבתות יש מתירים לברך,[9] אך בשם האר"י כתבו שאף בשבת יש להימנע מלברך שהחיינו, ומכל מקום, המקלים בשבת, יכולים לברך שהחיינו אף בראש חדש.[10]
איסור נישואין: ברוב העדות אין עורכים נישואין בכל ימי בין המצרים, ובכל העדות אוסרים זאת בשבוע שחל בו תשעה באב. במקרה שבו החתן לא קיים עדיין מצוות פריה ורבייה (כלומר לא נולדו לו בן ובת) יש דעות מקלות, אך נהגו ברוב הקהילות להחמיר ולדחות את החתונה לאחר תשעה באב. מותר להתארס ללא סעודה.[13]
אמירת תיקון חצות: יש שנהגו על פי האר"י לקרוא תיקון רחל מתוך תיקון חצות בצהרי ימי החול בכל תקופת ימי בין המצרים (פרט לימי שישי ושבת, ופרט לערב ר"ח ור"ח וכן פרט לתשעה באב עצמו).
תשעת הימים
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. חסר פירוט על מקלחת במים קרים ושלא לשם תענוג.
תשעת הימים הוא כינוי לימים שמתחילים בראש חודש אב ומסתיימים במוצאי תשעה באב. חז"ל קבעו כי: ”משנכנס אב ממעטין בשמחה”.[14] בין האיסורים שנכנסים לתוקף החל מראש חודש אב:
מיעוט שמחה ומסחר: בימים אלו אסור לבנות בניין של שמחה, ובכלל זה לסייד או לצבוע את הבית או לשפץ דבר שאין בו צורך דחוף. כמו כן אסרו חז"ל לעסוק במקח וממכר של שמחה, כגון קניית רהיטים חדשים או בגדים חדשים, אלא אם כן יש חשש להפסד ממון או לצורך גדול. בימים אלו נוהגים גם לדחות דיונים משפטיים עם גוי עד לאחר עשרה באב.
רחצה: ישנם מבני עדות אשכנז שאינם מתרחצים בתשעת הימים.[15] ולא להתרחץ רחיצה של תענוג, וכן נהגו יהודי מרוקו. דוגמאות לרחיצה שאינה של תענוג: רחיצה במים חמים לאדם זקן או מצונן וכדומה.
בגדים נקיים: כמו כן נהגו האשכנזים שלא ללבוש בגדים מכובסים בימים אלו, וכן שלא ללבוש בגדים חדשים אפילו בשבת, גם אם הבגדים נקנו לפני ראש חודשאב. וכן נהגו שלא לכבס או לגהץ בגדים.
בשר ויין: במשנה נכתב שרק בערב תשעה באב, בסעודה המפסקת, אסור לאכול בשר ולשתות יין. עם זאת, בדורות האחרונים התקבל המנהג שלא לאכול בשר ולשתות יין בכל תשעת הימים, והמהדרים אף נמנעים משתיית מיץ ענבים.
שבוע שחל בו תשעה באב
שבוע שחל בו תשעה באב הוא כינוי לימים שבין מוצאי השבת שלפני תשעה באב, הנקראת שבת חזון, לבין י' באב בחצות היום. בימים אלו אסור מצד תקנת חכמים להסתפר ולכבס בגדים.[16] גם עדות שלא נהגו באיסורים אלו במהלך כל תשעת הימים או כל ימי בין המצרים, כמו רוב קהילות הספרדים והתימנים, נוהגים בהם בשבוע שחל בו תשעה באב מיום ראשון. כמו כן נהגו להחמיר שלא ללבוש בגדים מכובסים ולא להתרחץ רחיצה של תענוג. בשנים בו חל תשעה באב בשבת ונדחה למחרת, ישנן דעות הסוברות שאין את מנהגי "שבוע שחל בו".[17]
תשעה באב
יהודים יושבים על הרצפה ומתאבלים על חורבן ירושלים. מתוך ספר מתחילת המאה ה-18, המתאר מנהגים יהודיים.
תשעה באב הוא יום תענית לזכר חורבן שני בתי המקדש ביום זה. תשעה באב הוא יום האבל הגדול ביותר של תקופת ימי בין המצרים, והחמור שבין ארבע התעניות לזכר החורבן לאורך השנה. תענית תשעה באב היא היחידה שגם כיום נהוגים בה חמשת העינויים כביום כיפור:
אכילה ושתייה,
רחיצה,
סיכה,
נעילת הסנדל,
תשמיש המיטה.
כמו כן, תשעה באב הוא היום היחיד בשנה שבו אסור ללמוד תורה (מלבד לימוד של דברי אבלות ועצב). בניגוד לשאר התעניות, תענית זו נמשכת יממה שלמה, מהשקיעה עד צאת הכוכבים למחרת.
עשרה באב
בתלמוד הירושלמי מסופר על כמה אמוראים שצמו יומיים: בתשעה באב ובעשרה בו, או בתשעה באב ובליל י' באב.[18] הפוסקים קבעו ש"אנו בזמן הזה - תש כוחנו" ולכן לא ניתן לצום יומיים.[19] אך עם זאת מנהג ראוי הוא להמשיך את מקצת מנהגי האבלות בעשרה באב. היישום המעשי של מנהגי אבלות אלה שנוי במחלוקת בין הפוסקים. לדעת השולחן ערוך אין לאכול בשר ולשתות יין בכל יום עשרה באב (וכך נוהגים בני עדות המזרח), בעוד שלדעת הרמ"א מנהגי אבלות אלה אינם נוהגים אלא עד חצות היום (וכך נוהגים בני אשכנז). כמה פוסקים אשכנזים מאוחרים יותר קבעו כי יש לנהוג גם במנהגי אבלות אחרים (איסור תספורת, כביסה ורחיצה) בעשירי באב, וכך נוהגים בני אשכנז, בעוד שבקרב בני עדות המזרח הדעות חלוקות.
כאשר תשעה באב חל בשבת והצום נדחה ליום ראשון, אין נוהגים מנהגי אבלות אלה, משום שבצאת הצום כבר עבר י' באב. עם זאת, לדעת הרמ"א יש להימנע מלאכול בשר ולשתות יין במוצאי הצום, כהמשך האבלות שנהגה במהלך היום. גם כאשר תשעה באב חל ביום חמישי מקלים בכמה ממנהגי האבלות (כגון תספורת וכיבוס), כדי שלא לפגוע בהכנות לשבת.
שלוש השבתות החלות בימי בין המצרים מכונות "תלת דפורענותא" ("שלוש של פורענות"). בשבתות אלה נוהגים (ברוב העדות) לקרוא הפטרות הלקוחות מנבואות התוכחה של ישעיהו וירמיהו, המנבאות את החורבן הקרב אם עם ישראל לא יחדל מחטאיו.
לפי רוב המנהגים, שלוש הפטרות הפורענות הן:
רוב עדות המזרח נוהגים באיסור זה החל מב' באב (לאחר ראש חודש אב עצמו), וחלקם רק בשבוע בו חל תשעה באב. בכמה קהילות ספרדיות לא קבלו את החומרה שלא לשתות יין ומקפידים רק על אכילת בשר[20]. יש מקלים לאכול בשר שנשאר מסעודות שבת גם בשבוע שחל בו תשעה באב, ובפרט לחולים או בסעודת מלווה מלכה. בקרב קהילות גאורגיה, יש שנהגו להחמיר ולהימנע מאכילת בשר, כבר מראש חודש (כגון קהילת יהודי העיר כותאיסי). ויש שנהגו להקל ולאכול בשר, בראש חודש עצמו, ולאחריו ואילך להימנע מאכילת בשר (כגון קהילת קולאשי).
אצל רוב התימנים (ההולכים בדרך כלל לפי שיטת הרמב"ם) לא התקבל המנהג להחמיר, והולכים לפי עיקר הדין ואין אוכלים בשר ושותים יין רק בסעודה המפסקת, על אף שהרמב"ם עצמו כן מזכיר את המנהג: "וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו (=שבוע זה, דהיינו שבוע שחל בו תשעה באב), ולא ייכנסו למרחץ, עד שיעבור התענית. ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש החודש, עד התענית".[21]
קיום סיומי מסכתות
מנהג הרבה מהחסידים לעשות בתשעת הימים שמראש חודש אב ועד תשעה באב ("תשעת הימים") סיומי מסכת. מפיצי המנהג, אשר נקשר בשמם, הם חסידי חב"ד, הנוהגים אף לקיים סיומי מסכת משודרים ברדיו. הדבר נומק על ידי הרב מנחם מנדל שניאורסון בטעם של הוספת שמחה של מצווה המותרת[22] בימים אלו שממעטין בהם בשמחה.[23] הרב שניאורסון אף הוסיף במקום אחר בדבריו "וגם כאשר יבוא משיח צדקנו קודם תשעת הימים, יעשו את ה'סיומים', ויזכו להתחיל ולסיים ספרים אחרים בתורתו של משיח".[24]
נימוק נוסף למנהג מובא על ידי רבי יצחק מאיר אלתר, בעל "חידושי הרי"מ", האדמו"ר הראשון של חסידות גור, שקבע לערוך סיומי מסכת כדי להרבות באהבת חברים, אהבת חינם, כנגד שנאת חינם שהחריבה את בית המקדש. על פי נימוק זה סיימו אדמו"רי גור מסכת בכל יום מ"תשעת הימים".
היו שהתירו לאכול בשר ולשתות יין בסעודות סיומי המסכת, אך היו מן הפוסקים שקבעו שלגבי בשר ויין בשבוע שחל בו תשעה באב (ולנוהגים מראש חודש אב – אזי כבר מראש חודש), אסור להזמין לסעודה אלא למניין מצומצם, מלבד הקרובים ובעל המצווה ואשתו ובניו, והשאר – יאכלו מאכלי חלב.
האדמו"ר החמישי של חב"ד, רבי שלום דובער שניאורסון, שהנהיג את הדבר בחסידות חב"ד, היה נוהג לעשות סיומי מסכתות בכל יום מ"תשעת הימים", אף בלא סעודה בבשר ויין לאחריהם,[25] ואכן בחב"ד לא אוכלים בשר ולא שותים יין בסיום המסכת.[26]
המנהג בחסידויות השונות
בתשעת הימים:
חסידות צאנז (שנהגו לסיים רק עד ז' באב, שהוא היום בו נכנסו הגויים להיכל)
חסידות בעלז (שנוהגים לערוך סיום רק פעם אחת במהלך "תשעת הימים")
חסידות טולנא (שנהגו אף לסיים מסכת משניות שאין עליה גמרא, שהיא כמסכת שלמה)
מרדכי גנוט, לוח דבר בעתו (יוצא בכל שנה מאז ה'תשמ"ו, בכתיבה השתמשתי בלוח לשנת ה'תשס"ו, שם בעמ' 1000, 1010–1012, 1030)
הרב יוסף שמחה גינזבורג, לוח השבוע – הלכות ומנהגי חב"ד, בתוך "התקשרות", גליונות 626 (כ"ה בתמוז ה'תשס"ו), 627 (ג' באב ה'תשס"ו), 628 (י' במנחם-אב ה'תשס"ו) ועוד גליונות. יצא לאור בספר, קיץ 2014.
^כן מנהג הספרדים בירושלים, הובא בספר "פרי האדמה" לר' רפאל מיוחס (חלק ד' דף ח' עמוד ב' [1]) וכן כתב הרב כלפון משה הכהן בספר ברית כהונה שכן מנהג יהדות ג'רבא (מערכת ר' אות ח' עמוד ק"ס [2])
^ישנו פתגם הידוע (בשם אחד מהאדמו"רים ממונקאטש), המפרש את דברי חז"ל: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" – ש'ממעטין' העניינים הבלתי-רצויים דתשעת-הימים 'בשמחה', על ידי ההוספה בשמחה, באופן המותר על-פי שולחן ערוך".
.jpg)
