|
ט"ו באב (מועד)
ט"ו באב (חמישה עשר בחודש אב) מצוין ביהדות כמועד בסימן פיוס, אהבה ונחמה בעם ישראל. יום זה מתקיים זמן קצר לאחר ימי בין המצרים, במהלך תקופת שבע דנחמתא. המשנה במסכת תענית מתארת את ט"ו באב בימי קדם כיום טוב שבו היו בני ישראל לובשים בגדי לבן שאולים כדי שלא לבייש את מי שאין לו בגדים נאים, ובנות ישראל היו יוצאות לרקוד בכרמים כדי למצוא חתן.[1] תאריך זה בולט במיוחד לאור המשפט שם: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים" (פרק ד', משנה ח'). חז"ל מנו סיבות היסטוריות שונות לחג זה, והיו מן החוקרים שהציעו סיבות הקשורות לאורח החיים החקלאי באותם ימים. לאורך שנות הגלות השתמר זיכרונו בהלכה כיום שלא אומרים בו תחנון, ועל פי תורת הסוד מגבירים בו את לימוד התורה. תיאור בספרות חז"לט"ו באב מופיע במשנה בסוף מסכת תענית, בה מתואר החג כיום טוב השווה במעמדו ליום הכיפורים.
בתלמוד הבבלי[2] מוסיפים בנושא שאילת הבגדים:
ברייתא שהובאה בגמרא מרחיבה בתיאור המעשה:
מקור המועד לפי חז"ל בתלמוד הבבלי[3] מונים חז"ל שישה אירועים שהתרחשו בתאריך זה:
כלו מתי מדברעל פי המדרש, חטא המרגלים אירע בתשעה באב, בשנה השנייה לנדודים במדבר, וכעונש נגזר על בני אותו דור כי ימותו במדבר ולא ייכנסו לארץ. על פי המדרש[4], חפרו לעצמם בני ישראל קברים בכל שנה לאחר מכן, ובתשעה באב שכבו בקברים וחיכו למותם. מדי שנה היו שמתו בקברם, ואלו שנותרו בחיים ידעו שקיבלו שנה נוספת לחיות. בשנה הארבעים לנדודים במדבר אף אחד לא מת בקברו, על כן המשיכו בני ישראל להיכנס לקברים בלילות הבאים במחשבה שאולי טעו בחישוב התאריך. משהגיע ט"ו באב, ליל ירח מלא, הבינו שתשעה באב עבר בוודאות והעונש תם. ביום זה חזר ה' לדבר אל משה בחיבה והורה לו להתחיל לכבוש את ארץ ישראל (עבר הירדן). כל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים בעקבות חטא המרגלים, לא נתייחד עמו הדיבור בלשון חיבה, פנים אל פנים וישוב הדעת[5]. לכן עשו אותו היום יום טוב ומשתה ושמחה על הדיבור שחזר למשה, המגלה על אהבת ה' לעמו[6]. אירועים אלו היו סימן מובהק לסיום גזירת הנדודים ותחילת ההכנות לכניסה לארץ ישראל. בהקשר לכך סובר ר' צדוק הכהן מלובלין שלמעשה "החג מימים ימימה" היה חג של שבעה ימים שהחל בתשעה באב ויומו השביעי היה ט"ו באב[7][8]. הותרו שבטים לבוא זה בזהבפרשת מסעי דרש שבט מנשה שבנות השבט, בנות צלפחד, שאושרה בקשתן התקדימית לרשת את נחלת אביהן שלא הותיר אחריו בנים, יורשו להינשא לבני השבט בלבד כדי שנחלתן לא תעבור לבעלותו של שבט אחר. הדרישה התקבלה ובעקבותיה הוחלט כי כלל זה יחול בעתיד על כל בת שיורשת נחלה. נראה שמצב זה התעצם והתפתח לכדי נורמה כללית של הימנעות השבטים מלהתחתן אלה באלה, תופעה שתרמה לבידול ולמתח בין השבטים. לדוגמה, יש שפירשו כי יפתח הגלעדי מתואר במקרא כמוכר בציבור בתור בן אישה זונה רק משום שאמו התחתנה עם בן לשבט אחר בניגוד למקובל באותם ימים.[9] לאחר כיבוש הארץ, התיישבות השבטים בגבולותיהם ועיצוב צביונם, עמדו חכמים על התקנה המדויקת, ”זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד”, להן בלבד, ובט"ו באב הכריזו כי התקנה חלה רק בדורם של באי הארץ ויש לבטלה לאלתר. הותר שבט בנימין לבוא בקהלביום זה הותר לכל שבטי ישראל להתחתן עם שבט בנימין, לאחר שבני השבט הוחרמו בגלל חלקם בפרשת פילגש בגבעה. לאחר מלחמת אחים ששררה בין השבטים בעקבות פרשת פילגש בגבעה, נשבע העם שלא ייתנו לבני בנימין לשאת נשים משאר שבטי ישראל. בעקבות שבועה זאת, שבט בנימין הלך והצטמצם עד שהמשך קיומו עמד בסכנה. השבטים הצטערו על השבועה בשל השלכותיה אך לא יכלו להפר אותה ולתת לבני בנימין את בנותיהם מיוזמתם. פתרון המצב היה הצעה שצעירי בנימין הרווקים יכנסו לנחלת שבט אפרים ויגיעו אל כרמי שילֹה, העיר המרכזית בארץ ישראל באותה תקופה, בחג שהיה נהוג שם "מימים ימימה", יחטפו בנות זוג מבין המחוללות שם וייקחו אותן כנשותיהם אל ביתם בנחלת בנימין.
מהתיאור בתנ"ך נראה שמדובר על חג הקשור לכרמים, כנראה בקשר לבציר. ישנם המזהים חג זה כיום ט"ו באב,[10][11] שחל באמצע תקופת הבציר הנמשכת בין תמוז לאלול. קשר בין כרמים לאהבה בולט גם במגילת שיר השירים: ”אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי” (א', י"ד); ”אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי” (ח', ב'). חגיגות בכרמים מופיעות גם במקומות נוספים בתנ"ך[12], אולם הייחוד של שילה באותם ימים היה היותו המרכז הרוחני של האומה, שבו שכן משכן שילה על פי המסורת במשך 369 שנים, לאורך מרבית תקופת השופטים. פסקו לכרות עצים למערכהביום זה סיימו בכל שנה את כריתת העצים לבית המקדש, עבור המערכות שעל מזבח העולה. הסיבה לכך היא שמיום זה ואילך פוחת כוחה של החמה באופן שכבר ניכרת לחות בעצים, הגורמת לחשש שיהיו בהם תולעים הפוסלות אותם למזבח[13]. מספר הסברים ניתנו לשמחה על כך. רשב"ם בבבא בתרא כותב שהשמחה היא על השלמת המצווה, כפי שחוגגים בסיום לימוד מסכת בגמרא וכדומה. רבנו גרשום מאור הגולה כותב שהשמחה היא על כך שאין צורך לעבוד בכריתת עצים וניתן להקדיש יותר זמן ללימוד תורה[14]. הגמרא גם מציינת את ט"ו באב כיום שממנו והלאה הלילות מתארכים ויש אפשרות להגביר בהם לימוד תורה ועל כך השמחה. היו גם שכתבו שהשמחה היא על שהעצים לא ייכרתו. הגמרא גם מביאה את דברי רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל - הערוך מפרש ש"יום תבר מגל" הוא "יום שבר הקרדום" – המתייחס לחגיגת הפסקת כריתת העצים למערכה[15] וכן מפרש רש"י בגמרא תענית. החוקר בריל ערער על פרשנות הערוך הכוללת 'מגל' ו'קרדום' בעניין אחד ויצא לחדש טעם נוסף לחג, שיום תבר מגל הוא יום חגיגת סיום הקציר, שהיה לדבריו חג חקלאי קדום[10]. יום זה נקרא גם 'יום עצי הכהנים' לפיכך ביום זה היה איסור כללי לעשות הספד ותענית (מגילת תענית) והיה שונה מתשעת ימי נדבת עצים לבית המקדש, והתייחד בכך שבו נתנו אפשרות לתרום גם לכהנים ולווים וכל מי שאינו יודע לאיזה שבט הוא שייך.[16]. הרב אריאל כתב שישנה השפעה לכך שהיום היה מיוחד לקבל עצים מכלל העם, לכך שרבים עלו לרגל וכבר הביאו וחגגו עם קרבנות יחיד ושאר נדבות למקדש. בוטלו שומרי הגבול בדרך לירושליםירבעם בן נבט, מלך ישראל שפילג את ממלכת ישראל המאוחדת, חשש מהתערערות שלטונו וחזרת נתיניו לבית המקדש בירושלים שבממלכת יהודה. כדי לשמר את כוחו, הוא קבע שומרי גבול שימנעו מבני ממלכתו לעלות לרגל לירושלים. מצב זה נשמר במשך דורות, עד שמלך ישראל הושע בן אלה ביטל את החוק והכריז כי כל הרוצה לעלות לירושלים – יעלה. בכך התאפשר לבני ממלכת ישראל לחגוג את שלושת הרגלים בירושלים עם בני ממלכת יהודה, לראשונה מאז פיצול הממלכה המאוחדת. ניתנו הרוגי ביתר לקבורהאחד האסונות שאירעו לעם ישראל בתשעה באב היה מפלתם של לוחמי ביתר במרד בר כוכבא. לאחר הקרבות, לא הובאו הרוגי ביתר לקבורה בשל פקודה של הקיסר הרומי אדריאנוס, ובמשך שנים היו הגופות תלויות סביב לכרם ענק ודמם זב לדשן את הענבים.[17] לבסוף עלה לשלטון קיסר אחר, ובט"ו באב הורה כי היהודים רשאים להביאם לקבורה. חז"ל מציינים גם שבאופן נסי גופותיהם של הרוגי ביתר עוד לא נרקבו בשעת קבורתם, על אף שמתו זמן רב קודם. בשל כך תיקנו חכמי יבנה את ברכת הטוב והמטיב, הנאמרת על שמועה טובה, מכיוון שהטיב להם ה' פעמיים: שמר את גופותיהם ודאג לקבורתם בכבוד.
משמעות המועדחג חקלאיהיו ששיערו שט"ו באב היה חג חקלאי קדום. יעקב בריל, בן המאה ה-19, ייחס את החג לסיום הקציר[10]. לעומתו, יש הסוברים שט"ו באב היה חג הבציר[18]. אפרים הראובני וחנה הראובני ייחסו את החג דווקא להתחלת פריחת החצב והבשלת הזיתים. לטענתם, הכרמים בשילה הם כרמי זית ולא כרמי ענבים, שכן אלו יותר מתאימים למארב לחטיפה. הראובני מציינים שזמן ט"ו באב מתאים לחג בגלל ההפוגה בעבודות החקלאיות, בין עונת הבציר והקטיף לעונת האסיף והחריש[19].  הרב ישראל אריאל העלה השערה כי בט"ו באב היה מעין "רגל רביעי" בו הביאו את הביכורים מפירות הגפן והתאנה. כמו כן הוא טוען כי המדרש[20] על אלקנה העולה למשכן שילה פעם נוספת על שלושת הרגלים מתייחס לט"ו באב[21]. לדבריו, קשר בין מנהגו של אלקנה לחג הקדום נרמז גם בלשון הכתוב: ”וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבּחַ לה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה”, בדומה לתיאור המקראי של החג בפרשת הצלת שבט בנימין, ”הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה”. ראש השנה בהלכה
יש מפרשים שציון ט"ו באב נובע מהיותו היום האחרון בשנה לעניין איסור ערלה. לפי המשנה, ראש השנה לנטיעות חל בא' בתשרי[22]. עם זאת, צריך למנות שבועיים נוספים הנדרשים להשרשת העץ באדמה[23], וחודש נוסף מזמן השרשתו כדי שייחשב לו שהתקיים בשנה החולפת בפני עצמו. פירוש הדבר שכל עץ שניטע לפני ט"ו באב, יחשב אחריו לבן שנתיים. לפיכך כל נטיעה המתקיימת לאחר ט"ו באב, פחות משישה שבועות לפני א' בתשרי, נחשבת כבר לנטיעה של השנה הבאה. אפשר להניח שט"ו באב היה חג של נטיעות, ולכן כשאמרו חז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב" אפשר שהתכוונו לבניית בתים חדשים בישראל (חתונות), והן לחג של נטיעות חדשות[דרוש מקור]. ט"ו באב הוא היום המקביל בלוח העברי והקשור בהופכיותו האסטרונומית לתאריך ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות הנחוג בימינו גם בנטיעת אילנות[24]. יום אהבה ונחמהפירושים שונים נאמרו לגבי המכנה המשותף לששת האירועים שציינו חז"ל. יש אומרים שכולם מתקשרים לאהבה ואחדות ישראל ובכך מהווה ט"ו באב תיקון של תשעה באב, בו נחרב בית המקדש בגלל שנאת חינם. פירוש נוסף הוא שכל האירועים מביעים נחמה ותיקון של מצב קשה. זה מתאפיין גם בכך שט"ו באב חל בליל ירח מלא (כמו בכל מחציתו של חודש ירחי); השמחה הגדולה במילואה של הלבנה היא מפני שבני ישראל נמשלו ללבנה, שדווקא לאחר שהיא יורדת עוד ועוד מתחילה העלייה שלה ויום ט"ו באב מסמל את שיא העלייה שלאחר הצער והירידה הגדולה של ימי בין המצרים ותשעה באב[25]. דוגמה לכך ניתן לראות בפיוט יוצר לט"ו באב מימי הביניים:
יום תשובהבספרי הקבלה, המוסר והחסידות מצוין יום זה כיום תחילה וראש לימי הדין. חסידים ואנשי מעשה מתחילים לעשות בו את חשבון הנפש, וכן לאחל כתיבה וחתימה טובה כפי שנהוג בדרך כלל החל מראש חודש אלול. מסורת חסידית קדומה מייחסת זאת לבעש"ט:
אחד הסימנים לסדר זמנים זה הוא זיהוי ראש השנה עם יום בריאת האדם. מכיוון שהאדם נוצר ביום השישי לבריאה, משתמע מכך שכ"ה באלול הוא היום הראשון לבריאת העולם. חז"ל מציינים ש-40 יום קודם יצירת הוולד מכריזים בשמים ”בת פלוני לפלוני”.[27] מכיוון שט"ו באב חל 40 יום לפני כ"ה באלול, רואים בו מעין יום לקביעת גורלו וזיווגו של העולם.[28] יום להשראת שכינההמשנה המדברת על ט"ו באב מביאה ראיה מהמקרא למעלת היום מפסוק בשיר השירים: ”צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו. ביום חתנתו - זה מתן תורה, וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו”[29][30]. ר' צדוק הכהן מלובלין מפרש שהמשנה מתכוונת לרמוז שבית המקדש השלישי עתיד להיבנות בט"ו באב. לדידו כפי ששאר אסונות ט' באב הגיעו לתיקונם בט"ו באב (מתי מדבר, חורבן ביתר), כך גם הבית שנחרב בט' באב יבנה בט"ו באב[31]. לדבריו מובן מדוע אף על פי שבטלה מגילת תענית ואין שמחים היום על ישועות שהיו בזמן המקדש, בכל זאת ט"ו באב נשאר גם היום. שכן שאר ימי השמחה עוסקים בשמחה שהתקיימה בעבר ובטלה עם חורבן המקדש, אבל ט"ו באב הוא יום שמחה על בית המקדש שיבנה בעתיד[32]. בהקשר לכך יש לציין את מה שנאמר בנבואות הנחמה על ירושלים:
על כך דרשו בגמרא: ”כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים”[33]. נישואין בעם ישראל נקראים גם הקמת בית, כלומר מקום שיש בו אפשרות להשראת שכינה. לכן בכל חופה מזכירים בימינו את חורבן ירושלים בקריאת הפסוק אם אשכחך ירושלים, המסתיים במילים ”אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי”[34]. בכך מתבלט שוב הקשר בין עריכת חופות לבין ט"ו באב, כפי שאמרו חז"ל בגמרא:
מסביר רש"י:
מנהגי המועדבזמן המשכן והמקדש היו נוהגים ביום זה שמי שאין לו אשה, הולך לחפש לו אשה במחולות של בנות ישראל בכרמים. בטעם הדבר מבאר הבני יששכר היות שביום זה התגלתה האהבה שבין הקב"ה לרעייתו עם ישראל, בכך שנמחל חטא המרגלים, וחזר הדיבור למשה בחיבה. לכך היו מחפשים שידוך ביום זה, שכן זיווג שלמעלה (הקב"ה וכנס"י) כנגד זיווג שלמטה (איש ואשה)[36]. לפי פירוש משנת ארץ ישראל, ריקוד זה היה חלק מנוהג נפוץ שבלילות הקיץ היו נשארים בכרם כדי להגן על היבול והיין שבגת, והיו עורכים ריקודים בלילה ליד הכרם.[37] כיום נוהגים ביום זה לעשות תפילות לשידוכים[38]. מכאן הגיע נוהג לקרוא ליום זה חג האהבה, אף על פי שבמקור הכוונה לאהבת ה' לרעייתו עם ישראל[39]. ט"ו באב מצוין באי אמירת תחנון בתפילה כבשאר ימי החגים וימים שיש בהם קצת שמחה, ויש איסור תחנון והספד[40]. במנהגי עדות שונות ניתן למצוא זכר ליום זה בתקנות קהילה שונות הקשורות לענייני שידוכים וחתונות כגון בהשתדלות מיוחדת להכנסת כלה, וכן תקנות נוספות או כינוסי קהילה. דוגמה לריבוי חתונות ביום זה ניתן לראות בסיפורו של ש"י עגנון "בשעה אחת", המתאר את עיירתו בוצ'אץ' המתרחש כולו בט"ו באב, בחצי השני של המאה ה-19, ובו מתואר ט"ו באב כיום שהרבו להעמיד בו חופות. בתלמוד הבבלי מופיע, כי ביום זה הלילות מתחילים להתארך ("תשש כוחה של חמה"), ומשום כך יש להוסיף בלימוד החל מיום זה - כיוון שהלילות הם זמן המסוגל ללימוד:
יודעי ח"ן ציינו את ט"ו באב כיום של קצת שמחה והגברת לימוד תורה: ”בט"ו באב ירבה קצת שמחה כי יש עילוי לשכינה כמו שאמרו בזוהר ח"ב קל"ח, ויזהר להוסיף בתורה בלילה.” ("מורה באצבע"' לרב החיד"א סימן ח' רל"ח) והיו מתחילים לעשות כבר בו את חשבון הנפש לקראת יום כיפור, וכן לאחל כתיבה וחתימה טובה. בתקופה המודרניתבתקופת תנועת ההשכלה היהודית ובתקופת תחיית הלשון העברית והציונות אחריה עלתה התייחסות ספרותית מחודשת לט"ו באב, או למחולות בכרמי ארץ ישראל, בתיאורים השואבים לרוב השראה מהמקורות הקדומים במסורת היהודית. בתקופת העליות שלפני קום המדינה הייתה התייחסות ביום זה לעניינים חקלאיים ויישוביים, ומאחר שתקופת בציר הענבים בארץ נמשכת חודשים, היו שבחרו לחגוג את יום זה כחג יין ובציר ענבים. ישנם יישובים בהם התכנסו מכל האזור לחגוג בריקודי עם. בסיפורו של זאב יעבץ "חמישה-עשר באב בארץ-ישראל", שהתפרסם ב-1903 ב"אחיאסף", מתוארות חגיגות ט"ו באב במושבה ראשון לציון (שם היה החג כפול, שכן המושבה נוסדה בתאריך זה)[41]. בשנת 1912 קרא הצבי של אליעזר בן-יהודה להתגברות ציון ט"ו באב כחג לאומי[42]. במהלך שנות ה-20 נערכו כינוסי נוער לכבוד היום[43].  בישראל, לאחר קום המדינה, חודש מעמדו של החג ונחוג באופנים שונים לפי סוג הציבור, בחלקם ניתן לראות בו גרסה ישראלית של יום ולנטיין (Valentine's Day; חג האהבה במסורת המערבית). לחג זה יש עדנה גם בציבור הדתי, ונהוג לקיים בו אירועי פנויים ופנויות שונים וחתונות. פתיחת הזמריה הראשונה (1952) נקבעה לט"ו באב[44][45], אולם בהמשך התקיים האירוע במועדים סמוכים ולאו דווקא ביום זה. אחד האירועים המסורתיים בציבור החילוני, שהחל בשנת 1978, הוא ליל אהבה בצמח שעל גדות הכנרת, ובו מופעי זמר לקהל חוגגים גדול[46]. מאז שנת ה'תשס"ט מתקיים בשילה מדי שנה פסטיבל מחול לנשים, במחווה למסורת שהייתה נהוגה בימי קדם כמתואר בתנ"ך ובדברי חז"ל. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית. |
||||||||
