|
בסיסה
 בסיסה (בערבית: بسيسة, תעתיק: בסיסה. עם זאת, ביהדות תוניסיה: בשישא; ביהדות ג'רבה: פשישא) היא תערובת הנאכלת במדינות לוב, תוניסיה ואלג'יריה. התערובת מכילה גרגרי חיטה או שעורה קלויים וטחונים, בתוספת שקדים, תמרים, סוכר ותבלינים לפי העדפה אישית. בעת האכילה, מוסיפים לתערובת שמן, או מים. ביהדות לוב ותוניסיה, ליל ראש חודש ניסן מכונה ליל הבסיסה, על שם מנהג הנערך בו, בו אם המשפחה מערבבת בסיסה ובני משפחתה אוכלים מידה. את התערובת מכינים מראש, ובעת הטקס מוסיפים לה שמן, חלב ומים לפי הצורך. בזמן יציקת השמן מערבבים בעזרת מפתח הדירה של בעל הבית, כסגולה לברכה ופרנסה טובה. רקע רעיוני למנהג
 בראש חודש ניסן התקיימה חנוכת המשכן. לכבוד חנוכת המשכן הקריבו נשיאי שבטי ישראל מנחה: ”קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה” (במדבר ז יג). כל המנחות שבמשכן ובמקדש נעשו מסולת חיטים או שעורים הבלולה בשמן.[1] מרכיבים אלו הם המרכיבים המרכזיים בבסיסה, בעוד שאר הרכיבים נועדו רק להוסיף טעם. בנוסף לכך שבראש חודש ניסן התחילה עבודת המשכן, הוא נחשב כראש השנה למניין שנות המלכים, וממנו מתחיל סדר החגים שבתורה.[2] מסיבות אלו, המנהג מתקשר לכל התחלה חדשה, ולכן יש הנוהגים לבצע את הטקס בכניסה לבית חדש או בלידה. חלק מיהודי תוניסיה עורכים את הטקס גם ביום ט"ו בשבט, כנראה מפני שיום זה נועד להזכיר את תחילת הגעת האביב, והבסיסה מתקשרת לחודש ניסן החל באביב.[3] טעם נוסף למנהג הוא סגולה לברכה והצלחה, בייחוד בתחום הפרנסה. על פי המשנה, העולם נידון בפסח על איכות וכמות התבואה.[4] בנוסף לכך, מספר מקובלים ציינו את יום ראש חודש ניסן כיום שבו ה' ”משפיע טללי רצון ברכה ונדבה בעולמות העליונים, ומהם לעולמות שלמטה” (חקת הפסח), ותיקנו תפילות על הפרנסה הנאמרות בערב יום זה. תערובת הבסיסה מכילה את מיני התבואה שמהם נאפה הלחם, שהוא המזון המרכזי של האדם, וכן שמן המסמל שפע. במינים אלו, בערובם על ידי מפתח ובאמירת הנוסח המפורט להלן, רומזים להשפעת הברכה לתבואה בפרט ולפרנסה בכלל, ומתפללים על כך.[5] משמעות השםככל הנראה, מקור שמה של התערובת (ושל המנהג הקרוי על שמה) הוא בשפה הערבית. התעתיק המדויק של המילה (بسيسة) הוא בסיסה, כשם שהיא נכתבת במסורת יהדות לוב.[6] עם זאת, היהודים פרשו את המילה גם כאילו נכתבה בסיסא, על פי השפה הארמית. משמעות המילה הערבית קשורה לשורש בוס, הקשור למעשה הערבוב. למשל, תרגום הפתגם הלובי: "אלי יבסס ילחס צבעיה" הוא, "מי שיערבב, ילקק אצבעו".[7] משמעות המילה הארמית היא כַּן,[8] ובמשמעות רחבה יותר, בסיס. המילה בסיס מתייחסת לחלק הראשוני של הדבר, ובענייננו, לתחילת מלאכת המשכן, או לתחילת השפעת הפרנסה. בנוסף, ניתן לקשור את המילה ליצירת בסיס כלכלי. יש המכנים את המנהג גם "מרקומה". שם זה רומז להכנת האבנטים בהם השתמשו הכוהנים והמסך (הווילון) שעמד בפתח המשכן, אשר נעשתה על ידי רקמה.[9] מהלך הטקסמכיוון שהמנהג מתקיים בבית ולא בבית הכנסת, רבו בו המסורות ומשפחות שונות מקיימות אותו בדרכים שונות מעט. בערך זה, נציג את השיטה המרכזית. כל הילדים, הנכדים ושאר הצאצאים, נאספים לביתו של ראש המשפחה. הבסיסה שהוכנה מראש מונחת על השולחן. הטקס נפתח בערבוב הבסיסה בעזרת מפתח הבית, המסמל את פתיחת השנה הבאה וכן את פתיחת שערי הפרנסה. נהוג שאבי המשפחה מערבב את העיסה, בזמן שהאם יוצקת את השמן על העיסה ועל אצבעותיו. תוך כדי כך, אומר המערבב[10]: 
בנוסחי לוב (שונה בין קהילות מרוחקות): גרסה א' יא פתאח, יא רזאק,יא פתאח בלא מפתאח, יא עטאי בלא מננח, תרזקנה ותרזק מננח גרסה ב' יא פתאח בלא מפתאח יא עטאי בלא מנח ארזקנה ורזק מננח ורזק לעביד יכולולנח גרסה ג' יא פתאח בלא מפתאח. תרזקנה ותחזק מנה. יא עטנאי בלה מנה. עקבאל דאייר זיידין ומוש נקסין, וכל סנה כיר מן סנה. פירושו: אתה הפותח, אתה המעניק, הפותח בלי מפתח, המעניק גם אם אין אנו בעלי זכות, הרעף עלינו מטובך ונרעיף ממנו לרבים. שלעולם לא יחסר לנו דבר ושהשנה הזו תיהייה טובה יותר מהשנה שעברה יש הקוראים את הקטע של סיום מלאכת המשכן בפרשת פקודי. ממשיכים לערבב את התערובת עד שהיא מגיעה למראה אחיד. ניתן להוסיף לשם כך מים ושמן. כאשר התערובת מגיעה למראה אחיד, אוכלים ממנה. בסיום הטקס, משקעים בתערובת תכשיטי זהב, מטבעות כסף וכן את מפתח הבית. מנהג זה מסמן ברכה והצלחה לבית וליושביו, ובפרט פרנסה טובה. כמו כן, המנהג מהווה זכר לזהב שנתרם להקמת המשכן, אשר חלקו היה תכשיטים.[11] ביהדות תוניסיה נהגו לסגור את דלתות הבית בליל ראש חודש ניסן ולא לתת לאיש לצאת עד הבוקר. עוד נהגו שלא להוציא את מאכל הבסיסה מחוץ לבית עד הבוקר. ככל הנראה מנהג זה נועד לחזק את השפעת הברכה על הבית ויושביו. נראה שכיום, כאשר בני המשפחה אינם מתגוררים במקום משותף ועליהם לחזור לביתם, רבים אינם מקפידים על כך. יש המברכים בברכת "שנהיה כולנו חיים, בריאים ופרחנין (בערבית: שמחים)".[דרוש מקור] ולאחר כל הטקס נוהגים לאחל כמו בכל מועד: עַקְבָּאל דָאיֵר. בהלכהברכת הבסיסההרב ציון בוארון סבר, שיש לברך על הבסיסה ברכת שהכל נהיה בדברו, שכן הבלילה אינה אפויה או מבושלת.[12] בניגוד לדבריו, כתב הרב כלפון משה הכהן,[13] שיש לברך על הבסיסה ברכת בורא מיני מזונות, משום שכל האוכלים בסיסה אוכלים אותה כך, וממילא חשיבותה היא דווקא כך. טעם נוסף שהביא הוא, שגרעיני התבואה קלויים, ולעניין הברכה, קליית הגרעינים מספיקה, אף שלא נאפתה כל התערובת. וכתב בסוף תשובתו, שהסכים עמו הרב סאסי מעתוק הכהן יהונתן. עוד כתב הרב כלפון, כי מצא כדבריו בתשובה מאת הרב אברהם הכהן יצחקי, וכי נראה לו שיש ליחסה לרב שאול הכהן. הרב רפאל סרוסי הראה לרב בוארון את תשובת הרב כלפון, שבה הסכימו רבים מרבני ג'רבה שיש לברך מזונות, והוסיף שיש לחזק את דבריהם מגרסת המאירי[14] בדברי הרמב"ם. בעקבות דבריו, הסכים הרב בוארון שיש לברך מזונות.[12] הרב משה לוי כתב בספרו ברכת ה' בדומה לדברי הרב סרוסי. הרב לוי הוסיף, שלדעתו הטעם המרכזי הוא הראשון. לכן, גם אם הקמח אינו קלוי, לדעתו יש לברך על הבלילה מזונות.[15] בנוסף לברכת מזונות על הבסיסה, יש לברך ברכת בורא פרי העץ על הפירות השלמים שבתוכה. הסיבה לכך היא, שאין לומר שפירות אלו הם כתבלינים המוסיפים טעם בלבד, שהרי טעמם של פירות אלו מורגש בפני עצמו.[12] הערבוב כשחל בשבתאם חל ליל ראש חודש ניסן בשבת, לכאורה לא ניתן לערב את הבלילה, מחמת איסור מלאכת לש. אלא, שמאחר שמדובר בקמח קלוי, איסורו אינו מן התורה. טעם ההיתר הוא, שקמח קלוי טעים אף ללא לישה ואפייה, לפיכך, הלישה אינה מועילה הרבה.[16] אמנם חכמים אסרו את לישתו, שמא יבוא ללוש קמח רגיל. לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך, אם מערבים באופן שונה מהרגיל, אפילו ערוב קמח רגיל אסור רק מדברי חכמים. ממילא נמצא, שלישת קמח קלוי באופן שונה מהרגיל מותרת מן התורה משני טעמים, ולכן לא אסרוה חכמים.[17] ניתן לעשות את השינוי על ידי ערוב במפתח בלבד, תוך הקפדה שלא לערב עם היד כלל. אלא, שלשיטת בעלי התוספות - רבי אליעזר ממיץ ורבי ברוך בן יצחק[18] - איסור הלישה הוא כבר בעת שפיכת הנוזל, לכן יש לעשות שינוי כבר בזמן המזיגה, לפני זמן הערוב. שינוי אפשרי לשיטתם הוא שפיכת הנוזלים לקערה ריקה ושפיכת התערובת היבשה מעליו, בנוסף להנחת נוזלים מרובים מהרגיל.[16] שינוי אפשרי נוסף הוא הכנה בכמות מצומצמת מן הרגיל, ועדיף שיהיה גם ברור שתֵאָכל כולה.[19] אפשרות נוספת היא, בלילת התערובת עם שמן היטב ביום שישי, כך שבליל שבת הערבוב מותר ללא כל שינוי נוסף, שכן אינו מועיל ללישה כלל וערכו סמלי בלבד.[20] הרב משה לוי, פסק כדעת הרמב"ם והשולחן ערוך, לכן לשיטתו ניתן לעשות כל אחד מהשינויים המוזכרים. עם זאת, ציין כי הפוסקים האשכנזים והבן איש חי החמירו כשיטת התוספות, לכן לשיטתם יש לעשות את אחד השינויים המתירים לשיטה זו.[16] אם משתמשים בקמח שאינו קלוי, האיסור בלא שינוי הוא מן התורה. לכן, רק השינוי האחרון יועיל, שכן על ידי שינוי זה הערבוב אינו מועיל לבצק כלל. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||
