מניין השנים בלוח העברי

מניין השנים בלוח העברי הוא אופן מניית השנים שמתקיים במסורת היהודית לצורך תיעוד שנים, במצבות, כתובות, גיטין, שטרות וכדומה.

במהלך השנים השתמשו היהודים בסוגי מניין שונים. כיום, בקרב שומרי המסורת ובחוק של מדינת ישראל, מונים את השנים מאז שנת בריאת העולם לפי המיתולוגיה היהודית, בהתאם לכרונולוגיה המקראית והמסורתית. השנה הנוכחית – שנת ה'תשפ"ה היא שנת 5,785 ליצירה^[1]. מניין זה התפשט בתפוצות ישראל ומקובל בספרות ההלכה^[2].

לפי האמונה היהודית המסורתית, מקובל להניח כי העולם נברא לפני כ-5,700 שנה - בשנת 3761 לפני הספירה. בדומה לכך, רוב הנצרות הפרוטסטנטית קיבלה בדרך כלל את התאריך 4004 לפני הספירה, שנקבע על ידי הארכיבישוף ג'יימס אשר כתאריך בריאת העולם כפי שהוא כתוב בתנ"ך. בעבר אמונות אלה הגבילו מדענים שונים, ומי שחשב לערער עליהן, היה עלול להיות מואשם בכפירה ולסבול מעונשים שונים^[3]. אמונות אלה עדיין מקובלות בקרב קהלים גדולים של אנשים דתיים, אך הם סותרים ממצאים מדעיים מתחומים שונים. תיארוך באמצעות טבעות עצים, מאפשר תארוך היסטורי מדויק ברמה שנתית^[4]. נכון לשנת 2020 תעוד זה מאפשר לתארך אירועים עד מלפני 13,910 שנים אחורה לפני זמננו, לראשית האלף ה-12 לפנה"ס^[5], כ-8,000 שנה לפני תחילת הלוח העברי. שילוב של טבעות מאלמוגים ימיים, ספלאותמים, מאקרו מאובנים, ומשקעים באגמים, ומגיעה נכון לשנת 2020 חזרה ל-55,000 שנים לפני זמננו^[5]. שיטות תארוך אלו מתואמות עם שיטות תארוך נוספות כמו תיארוך רדיומטרי המסוגלות להעריך (בצורה פחות מדויקת) טווחי זמן שונים שיכולים להגיע עשרות אלפי שנים ואף מיליארדי שנים אחורה בזמן. גיל כדור הארץ מוערך בשיטות שונות בכ-4.54 מיליארדי שנים^[6]. על בסיס תורת היחסות אור המגיע מגלקסיות מרוחקות נע אל כדור ארץ במהירות האור ולפיכך הוא יכול להיות בן מיליארדי שנים. מדענים מעריכים כיום כי גיל היקום, הוא כ-13.77 מיליארד שנה. כדי להעריך את גילו משתמשים בנתונים על המהירות שבה היקום מתפשט, וכן בתופעת קרינת הרקע הקוסמית^[7].

המניין הראשון שמופיע במקרא הוא שנות חיי נח שבאמצעותן מתוארך המבול^[8]. המניין הנפוץ הראשון הוא המניין ליציאת מצרים; "בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים", וכדומה. מניין זה מופיע בכתבי הקודש בפעם האחרונה בספר מלכים (א ו, א) על בניין בית ראשון; "בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים". לפי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית עכשיו שנת 3,336^[9]. ההתייחסות הראשונה בספרות חז"ל למניין השנים היא במכילתא^[10], המובאת בתלמוד ירושלמי^[11]: "בתחילה היו מונים ליציאת מצרים, משנבנה הבית התחילו למנות לבניינו, לא זכו למנות לבניינו התחילו למנות לחורבנו, לא זכו למנות לעצמם התחילו למנות למלכויות".

בתקופת המקרא מנו את השנים לפי שנות השופטים והמלכים, ובתקופת בית שני מנו לשנות מלכי פרס ומאוחר יותר לקיסרי רומא והקונסולים. הספירה המקובלת ביותר עד ימי התלמוד הייתה "למלכים". בספר מלכים תוארכו מלכי יהודה למניין מלכי ישראל, ולהפך. אחרי חורבן בית המקדש הראשון מנו למלכי אומות העולם. יחזקאל^[12] וירמיהו^[13] מנו גם לגלות יהויכין (מניין זה חודש על ידי הקראים ברמלה^[14]). הצדוקים התנגדו למניין "למלכים", שאינו "עברי", והייתה זו אחת ממחלוקותיהם עם הפרושים^[15]. ספירה נוספת, לשמעון המכבי, נמצאה בספר חשמונאים; ”בשנת שבעים ומאה (למניין השטרות, 142 לפנה"ס) הוסר עול הגויים מישראל, ויחל עם ישראל לכתוב בספרים ובשטרות בשנת אחת לשמעון הכהן הגדול ושר הצבא ונשיא היהודים”^[16]. במגילת תענית (לג' בתשרי) נזכר מניין דומה ליוחנן הורקנוס: ”שנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון”, שחכמי ישראל ביטלו את הזכרת השם כדי שלא לחלל את שם ה' בשימוש חולין^[17].

במהלך תקופת בית שני השתמשו במניין שנות השמיטה והיובל^[18]. המניין ליובל מופיע בלוח השנה במגילות קומראן והמניין לשמיטה נפוץ בארץ ישראל בימי התנאים והאמוראים ועד סוף תקופת הגאונים. בכמה לוחות שנה שנמצאו בגניזת קהיר מופיע חשבון יובלות^[19].

בתחילת ימי בית סלאוקוס נוסד מניין השטרות (או המניין למלכות אלכסנדר הגדול), מניין זה היה נפוץ בעם היהודי מהעת העתיקה עד העת החדשה. במהלך ימי הביניים התפשט בהדרגה המניין לבריאת העולם, בעיקר בקהילות המערב (מגרב ואירופה) החדשות יחסית, עד שבעת החדשה המאוחרת רוב העם היהודי (פרט ליהודי תימן) עבר להשתמש במניין לבריאה. בתקופת התנאים והאמוראים, במרכזי התורה בבבל העדיפו את מניין השטרות והשתמשו בו יותר^[20], ואילו במרכזי התורה בארץ ישראל, שהיו תחת שלטון האימפריה הרומית והאימפריה הביזנטית, השתמשו בשטרות במניין הקונסולים^[21], ואחרי הכיבוש הערבי של ארץ ישראל העדיפו את המניין לבריאת העולם (במקביל לשימוש במניין לחורבן הבית השני שנהג עוד קודם במצבות^[22]). המעבר של מרכזי התורה מהמזרח (בבל) למערב (אירופה), הביא בסופו של דבר למעבר ממניין השטרות למניין לבריאה. אבלי ציון – הקראים שעלו מפרס לארץ ישראל המשיכו להשתמש במניין השטרות בארץ^[14]. לאחר מסע הצלב הראשון, התפשט מניין השטרות בארץ ישראל גם בקרב הרבניים (כמו במגילת אביתר).

מתוך כתבי יד שנכתבו לאחר המאה העשירית, שנמצאים בספריות הגדולות וביניהן הספרייה הלאומית בירושלים, עולה תמונה ברורה; באירופה וצפון אפריקה השימוש העיקרי היה במניין לבריאת העולם (לעיתים נכתבו בשטר שני מניינים או שלושה במקביל), אך בארצות המזרח (בבל, מצרים, פרס, ארמניה, תימן), השימוש העיקרי היה במניין השטרות. הראשונים העידו שבמקומותיהם נפוץ המניין לבריאה^[23].

בלוחות שנה מתקופת המצאת הדפוס ואילך נהוג לציין מניינים רבים שאינם נהוגים בפועל כלל, כגון 'ללידת אברהם', 'לגרוש ספרד' ועוד. בלוחות קדומים צוינו בדרך כלל רק המניינים לבריאת העולם, לשטרות, לחורבן והשנה לשמיטה ובמחזור העיבור ולפעמים גם ספירות לועזיות כמו להג'רה, ספירת הנוצרים או לוח השנה הקופטי. חריג אחד הוא לוח לשנת ה'ס"ח שסופר את מחזורי ברכת החמה מהמבול^[24]. מניין נדיר נוסף הוא מניין לרעידת האדמה בבקעת הירדן (1033), המופיע בלוח מסביבות 1181 לצד מניין השטרות^[25]. בלוח לשנת ד'תשע"ד מצוינת השנה בין השאר כשנת 2 "לחורבן כניסיות במצרים"^[26], כאשר הכוונה לפוגרום שהתחיל בג' בשבט ד'תשע"ב המוזכר במגילת מצרים שכתב שמואל בן הושענא^[27].

המקורות הקדומים ביותר למניין השנים מבריאת העולם הם בתלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ט', עמוד ב' ובתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ז, עמוד ב'. הממצא הראשון שבו מצוין תאריך לבריאת העולם הוא פסיפס בבית הכנסת העתיק בסוסיא^[28], ובמהלך תקופת הגאונים השימוש בו התפשט^[29]. הוא מבוסס על פרשנות מצמצמת^[30] של ההיסטוריוגרפיה העולה מהתנ"ך ומדברי חז"ל שרוכזו וסודרו בספר "סדר עולם רבה". אחת המשמעויות ההלכתיות הבולטות של מניין השנים (החל מחורבן בית המקדש השני ואילך)^[31], היא קביעת השנה שבה תחול שנת שמיטה.

היו ארבע דרכים שונות למנות לבריאת העולם: "ללא שנת המבול" "לשנים שלמות", "לאדם הראשון", "לבריאת העולם". שנה א' במניין השנים הייתה; במניין "לבריאת העולם" – בשנים 3761–3760 לפנה"ס. במניין "לאדם הראשון" – בשנים 3760–3759 לפנה"ס. במניין "לשנים שלמות" – בשנים 3759–3758 לפנה"ס. במניין "ללא שנת המבול" – בשנים 3758–3757 לפנה"ס^[32]. דרכים אלה מוכרות בסימני השנים המעוברות במחזור הנגזר מהן: גו"ח אדז"ט, בהז"י גו"ח, אדו"ט בה"ז, גה"ח אדו"ט – מוכר יותר בתור גבטב"ג^[33]. אל-בירוני כתב שגבטב"ג הוא המועדף בזמנו, ספרי עברונות מאוחרים יותר בכמאה-מאתיים שנה שנמצאו בגניזת קהיר מזכירים רק את שלושת האחרים.

המניין שהתקבל הוא המניין לבריאת העולם, המסתמך על דעת רבי אליעזר שאדם הראשון נברא בראש השנה. מכאן הוסק שהיום הראשון לבריאת העולם הוא כ"ה באלול בשנה שלפני כן (21 בספטמבר 3760 לפני הספירה), וראשית שנה זו היא תחילת המניין (7 באוקטובר 3761 לפני הספירה). בא' בתשרי ה'תשפ"ה התחילה שנת 5785 (ולא כמו ביום הולדתו של אדם, שכשאדם חוגג 13 הוא בעצם משלים את השנה ה-13 שלו ונכנס לשנתו ה-14). על פי זה, שנת אפס אינה קיימת.

את השנה נהוג לסמן בספרות עבריות, למשל ה'תשס"ז: ה' – 5000, ת – 400, ש – 300, ס – 60, ז – 7 = 5767; יש המציינים שנה זו בצורה ה'ןס"ז: ה' – 5000, ן – 700, ס – 60, ז – 7 = 5767. ברישום עם מניין האלפים יש מוסיפים את ראשי התיבות לפ"ג – לפרט גדול. פעמים רבות נהוג להשמיט את מניין האלפים, שהרי ברור, לפי ההקשר, באיזה אלף מדובר. שנת ה'תשס"ז נרשמת תשס"ז. יש שמוסיפים את ראשי התיבות לפ"ק – לפרט קטן, כלומר ללא ציון האלפים^[34].

לעיתים ניתנת גימטריה לציון השנה. כך לדוגמה, בסיפור "הנדח" של ש"י עגנון, מתואר מכתב, שבראשו מציין הכותב את השנה "שנת ד' ינחם אותנו לפ"ק", שהיא שנת תקע"ה (1815). דוגמה לדרך אחרת לציון השנה היא הכינוי שניתן לעליית יהודי תימן ב-1881, "עליית אעלה בתמר", 'בתמר', שִׂיכּוּל האותיות המייצגות את השנה העברית, תרמ"ב.

לפי שיטה זו מונים את השנים השלמות שעברו עד המאורע עצמו (לא כולל השנה של המאורע). בשיטה זו נקט בעל "סדר עולם רבה" כשהוא מונה את השנה הראשונה מבריאת אדם הראשון. במניין זה שנה א' הייתה בשנים 3759–3758 לפנה"ס. לפי מניין זה, השנה הראשונה של אדם היא שנת 0, והשנה שבה נולד שת בנו היא שנת ק"ל (130).

יש להבדיל בין שנה סידורית לבין מספר שנים מוחלט. המקרא, בדרך כלל, מתייחס למספר שנים מוחלט. לדוגמה: "ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת" (ספר בראשית, פרק ה', פסוק ג'). כלומר, אדם השלים 130 שנה לחייו ושת נולד בשנה ה-131 של אדם. עם זאת, ישנם מקומות שהמקרא מציין שמדובר בשנה סידורית. למשל, שלמה בנה את בית המקדש הראשון "בשנה הרביעית"^[35] למלכותו (ולא כתוב 'וימלוך שלמה ארבע שנים'), דהיינו בתוך השנה הרביעית למלכותו, כשלוש שנים מתחילת מלכותו.

המתמטיקאי והאסטרונום הפרסי המפורסם מוחמד אבן מוסא אל-ח'ואריזמי, מתייחס לשנת 1135 למניין השטרות כאל שנת 4582 לבריאה^[36], כאשר לפי מנייננו היא שנת 4584 לבריאה (שנתיים קדימה). לפי זה נראה שהוא רכש את ידיעותיו על אירועים בתולדות ישראל כפי שמובא בסדר עולם רבה.

תחילתו של המניין לאדם הוא מא' בתשרי שבו נברא אדם הראשון. במניין זה שנה א' הייתה בשנים 3760–3759 לפנה"ס. לפי מניין זה, השנה הראשונה של אדם היא שנה א', ושת נולד כעבור 130 שנה שלמות בתוך שנת קל"א (131).

המניין לאדם מכונה גם המניין למולד וי"ד, כלומר, מחישוב מולדות הלבנה לאחור מצאו שמולד חודש תשרי של השנה שבה נברא אדם הראשון היה ביום שישי בשעה י"ד (היינו 14 שעות מתחילת הלילה – 8:00 בבוקר בשעון המקומי בירושלים – 7:39:03.1 בשעון החורף האזורי של ישראל).

הממצא הראשון לחשבון מניין השנים לאדם הראשון הוא מהמאה הרביעית לספירה^[37]. מניין זה נפוץ בעיקר בקרב מחשבי הלוח העברי, ובמשך תקופת הגאונים התקיים מניין זה במקביל למניין השטרות^[38]. עד ימי רב סעדיה גאון שלט בבבל המניין לאדם^[39], אך בארץ ישראל העדיפו להשתמש במניין לבריאה. רב סעדיה גאון התנגד לשימוש במניין לבריאה והביא הוכחה מהתלמוד שיש להשתמש במניין לאדם^[40], אך בדור שאחריו כבר התקבל המניין לבריאה^[41] לצד המניין לאדם והמניין לשנים שלמות.

תחילתו של המניין לבריאה היא שנה אחת לפני המניין לאדם, וזהו המניין הנהוג כיום^[42]. במניין זה שנה א' (המכונה שנת תוהו) הייתה בשנים 3761–3760 לפנה"ס.

לפי מניין זה, השנה הראשונה של אדם היא שנה ב', והשנה שבה נולד שת היא שנת קל"ב (132). יש אומרים שמכיוון שבריאת העולם החלה בכ"ה באלול של השנה הקודמת, יש למנות שנה קודם אדם, כדי שלא יחסרו 5 ימים אלו מחשבון השנים, וכן על פי הכלל שגם יום בשנה נחשב כשנה. ויש אומרים, מכיוון שההלכה היא כדברי האומר כי בניסן נברא העולם, ויום אחד בשנה נחשב כשנה, וכל שכן שישה חודשים^[43]. לעומת זאת, הגאון מווילנה סבור שלחלק מהראשונים שנה זו שמוסיפים היא אינה השנה שקודם אדם, אלא שנת המבול, שבשנה זו לא שימשו מאורות השמיים, ובכל זאת מונים אותה למניין העולם^[44].

המניין לבריאה מכונה גם המניין למולד בהר"ד, כלומר, מולד הלבנה של חודש תשרי של השנה שקדמה לבריאת אדם יוצא ביום ב, שעה ה ו-ר"ד חלקים^[45]. ברמב"ם ובעוד ראשונים מניין זה מכונה מניין יצירה.

אמוראי בבל מנו למניין השטרות. אך כשצוינה השנה לבריאת העולם (כמו בתלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ט', עמוד ב'), השתמשו במניין השנים מאדם הראשון ולא מהבריאה (שנה קודם אדם). המניין לבריאה מופיע לראשונה בברייתא דשמואל הקטן^[46], המתייחסת למולד תשרי שחל בתחילת הלילה של כ"ט באלול ד'תקל"ו (17 בספטמבר 776 בערב). לדעת אברהם אריה עקביא^[47], מחבר קטע זה בברייתא הוא זה שייסד את המניין. לאחר מכן אנו מוצאים את המניין לבריאה (למולד בהר"ד) בסדר עולם זוטא (כתב יד פרמה דה-רוסי^[48]) שמזכיר את שנת ד'תקס"ד כשנת שמיטה^[49], וכן במצבה שנמצאה במערות הקבורה של ונוסה המשווה את שנת 753 לחורבן עם 4582 (לעומת מצבה אחרת המשווה את שנת 759 לחורבן עם 4587)^[50]. בין השנים האלו לתחילת תקופת הראשונים, התפשט בעולם היהודי המניין לבריאה. אף על פי שרב סעדיה גאון התנגד לשימוש במניין לבריאה והעדיף את המניין לאדם וכפי שנהגו בזמן הגמרא^[51], למרות זאת התקבל המניין לבריאה גם בבבל^[52]. המעבר של מרכזי התורה מהמזרח (בבל) למערב (אירופה), היה גם המעבר בין מניין השטרות למניין לבריאה.

"אמר הכוזרי: האומנם יש אצלכם מניין ברור מבריאת העולם? אמר החבר: אכן רק למניין זה אנו מונים ואין מחלוקת בזה בין היהודים למן ארץ הכוזרים ועד לארץ כוש. אמר הכוזרי: וכמה אתם מונים היום לבריאת העולם? אמר החבר: ארבעת אלפים וחמש מאות שנה... מונים אנו שנות הקדמונים לפי מה שנמסר לנו בתורת משה ויודעים אנו מה שהיה ממשה ועד היום הזה. אמר הכוזרי: פרוט כזה מרחיק מן הלב את הספק הרע פן יש בזה כזב או קנוניה, דבר אשר כזה לא ייתכן כי יסכימו עליו אפילו עשרה אנשים בלא שיתבלבלו...".

רבי יהודה הלוי, הכוזרי

הסיבות להתפשטותו של המניין לבריאה ולהעדפתו כמניין הנהוג כיום, על פני המניין לאדם^[53]:

• כאשר השנה במניין לבריאה מתחלקת ב-7 ללא שארית, זוהי שנת השמיטה. מניין שנות השמיטה החל לראשונה בתקופה יהושע בן נון^[54] ואף הופסק בתקופת גלות בבל, אך באופן מקרי המסורת הנהוגה כיום לגביו מתלכדת עם המניין לבריאה.
• במניין לבריאה עיבור השנה הראשון, במחזור של 19 שנים, הוא בשנה השלישית. לעומת זאת במניין לאדם מעברים את השנה השנייה במחזור, כאשר לכאורה עוד לא הצטברו מספיק ימים כדי להוסיף חודש.
• תורת העיבור החלה להתפשט בשעה שארץ ישראל והמערב היו מרכזי היהדות הגדולים והמשפיעים יותר, ושם היה מקובל יותר המניין לבריאה והיה זה טבעי שמניין זה יהיה המניין המוביל.

מניינים אלו היו ידועים בקרב מקצת הגאונים והראשונים חכמי הדורות. לדוגמה, כך כתב רבי אברהם בר חייא על תחילת מניין שטרות: "היא שנת ג' אלפים וארבע מאות וחמישים (ג' ת"נ) לבריאת עולם למניין אשר אנו חושבים עליו לבהר"ד (המניין לבריאה), ויהיו השנים השלמות בין בריאת עולם וחתימת חזון לחשבוננו ג' תמ"ט שנה, והוא לאנשי מזרח אשר מונים לבריאת עולם מן ו' י"ד ג' תמ"ח (המניין לאדם)"^[55].

רוב כותבי הדורות (כמו צמח דוד, סדר הדורות ועוד) לא התייחסו כלל להבדל בין אירועים שצוינו לשנים שלמות לאירועים שציינו בשנת המאורע עצמו, אלא העתיקו את דברי בעל "סדר עולם" (המונה לשנים שלמות) עד מרד בר כוכבא (קצת אחרי חורבן בית שני), ובמאורעות שאחרי מרד בר כוכבא הם ציינו את שנת המאורע עצמו. למשל, כתבו שרש"י נפטר בשנת ד' אלפים תתס"ה, ובזמנו של רש"י מנו כמו שמונים כיום ובראש השנה מתחילה השנה (שנה סידורית), ורש"י נפטר באמצע שנת ד'תתס"ה ולא לאחר שמלאו ד'תתס"ה שנים לעולם (בראש השנה ד'תתס"ו). גם רוב הראשונים לא נתנו דעתם על חילוף המניינים וחישבו את שנות החורבן והשמיטה על פי הגמרא כאילו לא השתנה מניין היצירה בינתיים. על אף תפוצתו של המניין לבריאה המשיכו כותבי הדורות להעתיק את "סדר עולם" כלשונו, מכמה סיבות:

• כיוון שהמספרים מקובלים ומפורסמים מאוד בכל הספרות שנכתבה על פי המסורת, וכבר נקבעו בהם סימנים, למשל, ששנת חורבן בית ראשון הייתה בשנת של"ח, על פי הפסוק בספר ירמיהו, פרק ט"ו, פסוק א': "שלח מעל פני ויצאו" (ספר ירמיהו, פרק ט"ו, פסוק א'). וכן נתנו סימן שכל המאורעות החשובים אירעו בשנים שמספריהן מסתיימים במספר ח': רל"ח לירידה (למצרים), תמ"ח לפקידה (שנת יציאת מצרים, על פי הפסוק "פקוד יפקוד אלוהים אתכם"), תפ"ח לכניסה (כניסה לארץ ישראל), של"ח להריסה (חורבן בית ראשון)^[56]. החיד"א נתן סימן לשנת יציאת מצרים – "להודיע חבתם", דהיינו ב' אלפים תמ"ח.
• אם ייכתב, לדוגמה, ששת נולד בשנת קל"א, למראית עין זה בניגוד למה שכתוב בתורה "ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד את שת".

להלן מוצגים אירועים מרכזיים בכרונולוגיה המקראית והמסורתית לפי המניין לבריאת העולם – המניין שמונים כיום, שמוסיף שנתיים על המניין הקדום. בעת ההשוואה לספירה הנוצרית של תאריכים בלוח העברי הקודמים לתחילת הספירה הנוצרית, יש להתחשב בדילוג על שנת 0.

אירוע בכרונולוגיה המסורתית	תאריך עברי	תאריך לועזי לפי הכרונולוגיה המסורתית	תאריך לועזי לפי המחקר ההיסטורי
חמשת הימים הראשונים של בריאת העולם	1 – א	3760 לפנה"ס
יצירת אדם הראשון	2 – ב (בראש השנה)	3760 לפנה"ס
הולדת נח	1058 – א'נ"ח	2703 לפנה"ס
המבול	1657 – א'תרנ"ז	2104 לפנה"ס
הולדת אברהם	1950 – א'תתק"נ	1811 לפנה"ס
עקידת יצחק	2087[57] – ב'פ"ז	1674 לפנה"ס
הגירת השבטים למצרים	2239 – ב'רל"ט	1522 לפנה"ס
יציאת מצרים ומעמד הר סיני	2449 – ב'תמ"ט	1312 לפנה"ס
הקמת המשכן חטא המרגלים	2450 – ב'ת"ן	1311 לפנה"ס
הכניסה לארץ ישראל	2489 – ב'תפ"ט	1272 לפנה"ס
פטירת יהושע בן נון	2517 – ב'תקי"ז	1244 לפנה"ס
כינון מלכות דוד	2886 – ב'תתפ"ו	875 לפנה"ס	1004 לפנה"ס (השערה המבוססת על המקרא)
בנין מקדש שלמה	2928 – ב'תתקכ"ח	833 לפנה"ס	970–930 לפנה"ס (השערה המבוססת על המקרא)
גלות עשרת השבטים	3206 – ג'ר"ו	555 לפנה"ס	722 לפנה"ס
תחילת מלכות נבוכדנצר	3321 – ג'שכ"א	440 לפנה"ס	605 לפנה"ס
חורבן בית המקדש הראשון	3339 – ג'של"ט	422 לפנה"ס	586 לפנה"ס
הכרזת כורש	3392 – ג'שצ"ב	369 לפנה"ס	538 לפנה"ס
נס פורים	3406 – ג'ת"ו	355 לפנה"ס	482 לפנה"ס
בנין בית המקדש השני	3410[58] – ג'ת"י	351 לפנה"ס	516 לפנה"ס
עליית עזרא	3415 – ג'תט"ו	346 לפנה"ס	458 לפנה"ס
תחילת מניין השטרות	3450 – ג'ת"נ	311 לפנה"ס	311 לפנה"ס
טיהור המקדש במרד המכבים / נס פך השמן	3624 – ג'תרכ"ד	137 לפנה"ס	164 לפנה"ס
חורבן בית המקדש השני	3830[59] – ג'תת"ל	70 לספירה	70 לספירה

ערך מורחב – השנים החסרות

את השנים החסרות מייחסים לפער של כ-165 שנים בין הכרונולוגיה המסורתית לבין המקובל בהיסטוריוגרפיה המחקרית המודרנית. בית המקדש השני היה קיים, לפי סדר עולם, 420 שנה. ברור לכולם כי חורבן בית שני היה בשנת 70 לספירת הנוצרים, ולפיכך הוקם ב-350 לפנה"ס. הוספת 70 שנה לגלות בבל, תראה לנו כי חורבן בית ראשון היה בשנת 420 לפנה"ס, זמן שבו, לפי הכרונולוגיה המקובלת, מלכות בבל, שלפי התנ"ך החריבה את בית המקדש, נעלמה מן העולם קרוב למאה ועשרים שנה קודם לכן (הכיבוש הפרסי היה בשנת 539 לפנה"ס לפי הכרונלוגיה המדעית המקובלת). התיארוך המקובל בפי ההיסטוריונים לחורבן הבית הראשון הוא 586 לפנה"ס. אם כן נוצרה סתירה של כ-166 שנה בין הכרונולוגיות השונות^[60]. עיקר הפער הוא בכרונולוגיה של האימפריה הפרסית, שלפי הכרונולוגיה המחקרית התקיימה למעלה ממאתים שנה (539–331 לפנה"ס), ולפי סדר עולם – 52 שנה בלבד. לפי מדרש סדר עולם מלכו בפרס שלושה מלכים בלבד, והשמות השונים (כורש, ארתחשסתא וכו') אינם אלא שמות שונים של מלך אחד.

בתקופת האימפריה הרומית החלה להתפתח ספירה המבוססת על בריאת העולם, החישוב נעשה לרוב על פי תרגום השבעים ולפיכך העניק לעולם כמה מאות שנים יותר מאשר הלוח העברי.

היסטוריונים ביזנטיים כמו מקסימוס המוודה, גאורגיוס סינקלוס ותיאופנס המוודה, השתמשו בתארוך השנים מבריאת העולם. המניין המדויק היה שנוי במחלוקת בין המלומדים, אך התפתח בסופו של דבר קונצנזוס סביב שיטתו של אוזביוס מקיסריה, שחי בזמן קונסטנטינוס. לפי לוח השנה הביזנטי התאריך המשוער של בריאת העולם היה בין 1 בספטמבר 5509 לפנה"ס ל-31 באוגוסט 5508 לפנה"ס. בדומה לכרונולוגיה המקראית מאדם הראשון, בתרבות הביזנטית נכתב כרוניקון פסחלה – רשימה גדולה של אירועים שמסודרים באופן כרונולוגי מאדם הראשון והלאה.

במאה ה-16 קבע הארכיבישוף האירי ג'יימס אשר שהעולם נברא ב-4004 לפנה"ס. בקוראן ואצל המוסלמים, לעומת זאת, לא מוצג לוח זמנים כלשהו שעבר מבריאת העולם.

על פי המאיה, העולם עם סוג האנשים כיום נברא ב-13 באוגוסט 3114 לפנה"ס, והיה לעולם הרביעי שנברא על פי מיתולוגיית המאיה.

ערך מורחב – מניין השטרות

מניין השטרות היה למעשה המניין הכללי הראשון בדברי ימי ישראל ובעולם כולו^[61] והשימוש בו התמיד ברציפות יותר מאלפיים שנה. תחילתו של מניין זה בספטמבר (תשרי) של שנת 312 לפנה"ס, בשנת ג'ת"נ (311 לפנה"ס), 12 שנים לאחר מותו של אלכסנדר הגדול. גם מניין זה מתחיל משנה 1 ואין בו שנה 0. כדי לדעת את השנה הנוכחית לפי מניין השטרות יש להפחית 3449 מהמניין לבריאה^[62]. גם בספירת הנוצרים לא קיימת שנת 0, ולכן הפער בין מניין השטרות לספירת הנוצרים הצטמצם בשנה אחת כשהתחילה ספירת הנוצרים.

בבבל העדיפו מניין זה והשתמשו בו זמן רב^[63], וכשצוין בתלמוד מניין לעולם – הכוונה מאדם הראשון, כי טרם נוסד המניין לבריאה. וכן נהגו גם אחרי ימי הגאונים, וכפי שנראה מאיגרת רב שרירא גאון שמצוינים בה תאריכים על פי מניין השטרות.

אף על פי שמניין זה אינו מבריאת העולם (וגם אינו מציין אירוע יהודי כלשהו^[64]), מניין זה נהג זמן רב בשטרות כמו גיטין, כתובות, שטרי חוב, וכדומה, ומכאן שמו "מניין השטרות". מניין זה נקרא גם "המניין למלכות יוון", או "המניין הסלווקי", או "המניין למלכות אלכסנדרוס".

השימוש במניין זה נמשך במצרים עד המאה ה-16, הרדב"ז ביטל מניין זה והנהיג גם שם את המניין לבריאה, שכבר התפשט בכל תפוצות ישראל במערב^[65]. בפרס המשיכו להשתמש במניין השטרות עד המאה ה-19.

אצל יוצאי תימן מניין השטרות נהוג עד היום^[66].

השנה הנוכחית (ה'תשפ"ה) היא שנת 2,336 לשטרות.

ערך מורחב – מניין לחורבן הבית

מניין לחורבן הבית הוא שיטת מניית שנים שהייתה בשימוש יהודי, בעיקר בארץ ישראל, לאחר חורבן בית המקדש השני ועד לימי הביניים. לעיתים רבות השימוש במניין זה היה במקביל למניין השטרות או למניין לבריאה. לאחר חורבן בית שני, אף על פי שהמניין לחורבן הבית היה פשוט בחיי העם, היה פסול להשתמש בו בגיטין מפני שלום מלכות^[67].

בתקופת מרד בר כוכבא מנו "לחירות ישראל". בעת החדשה התמעט השימוש בשיטה זו מחוץ להקשרים דתיים, אך עליית הלאומיות היהודית מסוף המאה ה-19 ואילך חידשה את השימוש בשיטה זו, זאת ביוזמתו והובלתו של אליעזר בן-יהודה.

השנה הנוכחית (ה'תשפ"ה) היא שנת 1,956 לחורבן הבית^[68].

החת"ם סופר החמיר ואסר כתיבת מניין השנים הלועזי^[69]. תלמידו, המהר"ם שי"ק, נשאל לגבי כתיבת מניין השנים הלועזי על מצבה, והשיב שיש בזה איסור דאורייתא של "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו", ואיסור זה קיים גם בדיבור וגם בכתיבה^[70]. הרב רחמים נסים יצחק פלאג'י כתב שבכתיבת המניין הלועזי עובר על איסור "ובחוקותיהם לא תלכו"^[71], והרב עובדיה יוסף דחה דבריו^[72]. לדעת רבי אליעזר וולדנברג האיסור לכתוב את מניין השנים הלועזי הוא רק כשמזכיר במפורש "למניין הנוצרים", ומכל מקום, גם לדעתו יש להזכיר את המניין הלועזי רק לצורך^[73].

אם אין אפשרות אחרת, כמו במקרה שכותב לגוי או לאדם שלא יבין לאיזה שנה מתכוון – מותר. לכן, בחו"ל שאי אפשר לציין את השנה העברית, מותר לציין את השנה הלועזית, וכן היה נוהג רבי משה פיינשטיין. אמנם, רבי יעקב קמינצקי היה נמנע מלכתוב את האלפים והיה כותב רק שתי ספרות מתוך השנה, וכן הורה הרב ישראל יעקב פישר.

גט שנכתב בו המניין הלועזי הרב יונה נבון כתב שהוא כשר בדיעבד^[74]. אך ישנם אחרונים שהסתפקו אם הוא כשר או לא^[75].

• הלוח העברי
• השנים החסרות
• הכרונולוגיה המקראית והמסורתית
• ראש השנה למלכים ולרגלים

• גד בן-עמי צרפתי, 'לפ"ק ולפ"ג', לשוננו כה [ג/ד], ניסן–תמוז תשכ"א, עמ' 145–149
• הרב אברהם ישעיה קרליץ, חזון איש אורח-חיים סימן קל"ט וק"מ
• הרב מאיר מאזוז, תשובה בעניין מניין השנים, אור תורה כא, סימן קנ"ט
• אברהם אריה עקביא, סילופים בחקר מנין סדר הדורות, צפונות יח, עמ' פח–צד, באתר היברובוקס
• הנ"ל, מאמר "מסביב לתאריך חורבן בית שני", תגים ב, עמ' 73–81
• שלמה במברגר, בעניין חשבון השנים, המעיין יג, גיליון ב, עמ' 43–52, באתר היברובוקס
• רפאל בנימין פוזן, מאמר "ברור בחשבון שנת השבע", המעיין כ, עמ' 32–50

• רחמים שר שלום, מניין השנים וסדר העיבורים בתקופת הגאונים באתר דעת
• הנ"ל, מניין השנים בעם ישראל באתר דעת
• אברהם אריה עקביא, סדרי זמנים בדברי ימי ישראל – תל אביב 1943, באתר דעת
• חיים יחיאל בורנשטיין, מאמר "תאריכי ישראל" בתוך: התקופה ח–ט, באתר דעת
• יורם שורק, ‏דברים שיורמים יודעים: מי קבע מתי נברא העולם?, באתר "הידען"
• חגי משגב, שנים לבריאה, שנים לחורבן, שנים לגאולה
• שי ואלטר, המניין לבריאת העולם והתחלת השימוש בו, המעיין נג (טבת תשע"ג)
• מניין השנים בלוח העברי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)