|
הגבהה  ביהדות, הגבהה (אצל חלק מעדות המזרח נקראת גם: גלילה, אין לבלבל עם הערך גלילה העוסק במנהג אחר של בני אשכנז) היא נוהג הנעשית כחלק מקריאת התורה ובמהלכה מרימים לגובה את ספר התורה בעודו פתוח, על מנת שכל הציבור יוכל לראות את מקום הקריאה. מקורהמנהג מוזכר לראשונה במסכת סופרים: ”ואחר כך מגביה את התורה למעלה...מיד גולל ספר תורה עד שלשה דפין, ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים ונשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל”. בתלמוד הנוהג הוזכר כ"גולל ספר תורה", בהתייחס למנהג המקורי בו המגביה היה גם הגולל[1]. דינים ומנהגיםזמן ההגבהה בנוסח הספרדים, נוסח רומניא ונוסח פרובאנס, נוהגים להגביה את הספר לפני קריאת התורה, וכן נוהגים במיעוט מקהילות נוסח ספרד (למשל בצפת); בקהילות נוסח אשכנז ורובם של קהילות נוסח ספרד בסיומה. במנהג האיטלקי, במחזורים הישנים מופיע הגבהה לאחר קריאת התורה, אבל ממחזור שד"ל ואילך מופיע לפני קריאת התורה, וכן נוהגים היום.[2] ערוך השולחן מציין,[3] כי בזמן התלמוד ההגבהה הייתה לפני הקריאה. דרך ההגבהההמגביה את הספר מרימו כשהוא פתוח, בספר אשכנזי הוא צריך להיות פתוח ברוחב של לפחות שלוש עמודות,[4][5] ובאופן שתחתית הספר תהיה בערך בגובה כתפיו, כך שיראה לכל אנשי מקום התפילה. יש הסוברים שעל המגביה להזיז את גופו על ציר (של כ-90 מעלות) לימינו ולשמאלו, כדי שרוב האנשים במקום התפילה יוכלו לראות את הכתוב, ולא רק האנשים שמאחוריו, על מנהג זה כתב הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה: "ישנם מגביהים שטועים ומסתובבים מעט לימין ומעט לשמאל, ורבים מהקהל העומדים לצד ארון הקודש אינם יכולים לראות את הכתב. וצריך המגביה להקפיד שכל המתפללים יוכלו לראות את אותיות התורה, והטוב הוא שהמגביה יסתובב סיבוב שלם במתינות, וכך הכל יוכלו לראות את אותיות התורה."[6]" נהוג כי מכבדים אדם חשוב בהגבהה, מה שאין כן בגלילה, שבה נהוג לכבד אדם פשוט או ילד, וערוך השולחן תמה על כך מפני שבתלמוד[7] כתוב כי עיקר השכר הוא על הגלילה.[3]. ומטעם זה נהוג בכמה מקהלות החסידים שאחר ההגבה אין המגביה מתיישב עם ספר התורה אלא חוזר ומניחו על התיבה וגוללו ורק אחר כך שב המגביה ונוטל את הספר ויושב. כך שלמעשה ״הגולל״ אינו גולל את הספר אלא רק מניח את החגורה, המעיל וכו׳ שנחשבים מלאכות משניות בלבד לגלילה. בזמן ההגבהה המתפללים נוהגים להצביע על מקום הקריאה בתורה ולומר את הפסוק "וְזאת הַתּורָה, אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"(דברים, ד', מ"ד). יש שמצביעים עם האצבע, יש עם הזרת ויש המצביעים עם ציצית ובסיום ההגבהה מנשקים את האצבע. ערוך השולחן מציין "ומי שמסתכל היטב בהאותיות כראוי – יגיע לו אור גדול אם ראוי לכך".[8] ישנו הבדל בצורת ההגבהה בין ספר תורה אשכנזי למזרחי. הספרדים כולם יש להם עצי חיים. רק מנהג המזרח וארץ ישראל מניחים בקופסה. בעוד שבאשכנזי המגביה מחזיק את עצי החיים בתחתית הספר ומרימו כשהכתב ניצב לנגד עיניו, כך שהקהל שמאחוריו רואה את הכתב, בספר תורה ספרדי שמושם בתיבת עץ,[9] המגביה צריך לאחוז בדפנות התיבה, כאשר אחורי התיבה מופנה לעבר פניו, והכתב מופנה לקהל שעומד כנגדו. בשמחת תורה אצל האשכנזים נוהגים להגביה את ספר התורה בשיכול ידיים (בהצלבה) ופתיחתן תוך כדי הגבהה, כך שספר תורה מוגבה עם פניו למול הקהל. בנוסח איטליה נוהגים ששנים מגביהים את הספר באמצעות שרביט.[10] אצל יהודי תימן, נוהגים להגביה את הקלף מתוך התיק.[10] למנהג יהודי גאורגיה (גרוזיה), נוהגים להגביה את הספר תורה משמאל לימין.[11]דהיינו נגד כיוון השעון. אצל האשכנזים לאחר ההגבהה המגביה מתיישב על הספסל שלאחוריו, ומתבצעת גלילת הספר בידי מתפלל נוסף, ואילו אצל הספרדים המגביה מניח אותו על התיבה, כדי להתחיל בקריאה. ראו גםלקריאה נוספתחיים טלבי, למנהג הגבהת ספר תורה בעדות ישראל, בתוך כנישתא ג, עמ' קכט-קנד. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||
