אוניית מערכה

אוניית מערכה

אה"מ (אוניית הוד מלכותו) "רויאל אוק", אוניית מערכה, 1937
תיאור כללי
סוג אונייה	סוג כלי שיט

אֳנִיַּת מַעֲרָכָה (או אוניית קרב, מאנגלית: Battleship) היא סוג של אוניית מלחמה. אוניות מערכה היו אוניות הראשה בציי המלחמה של מעצמות העולם בתקופה שבין אמצע המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20. הן היו האוניות בעלות החימוש הכבד ביותר והמיגון הכבד ביותר, ובדרך כלל גם הגדולות ביותר במידותיהן, בצוותן, ובהדחק שלהן^[1].

המונח אוניית מערכה באנגלית, Battleship, נוצר כקיצור המושג "Line of Battle Ship", כלומר אונייה היכולה לתפוס מקום בשדרת הקרב. מושג זה שייך ללוחמה הימית בעיקר מתקופת המלחמות הנפוליאוניות, ואוניות אלה נקראו אז "אוניות קו" (Ship of the Line). עם תחילתה של המהפכה התעשייתית החלו אוניות הקו להשתנות ולהתיישן, וחידושים טכנולוגיים רבים החלו לשנות את פני אוניות המלחמה. המונח "אוניית מערכה" נקבע בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19, ובמובנו הצר מתייחס לסוג האוניות המסוים שהחל להופיע אז: אוניית הקרב בעלת החימוש הכבד ביותר, הגדולה מסיירת^[2]. יש המייחסים מושג זה רק לאוניות המערכה מטיפוס "אוניות תותחים גדולים" (all Big Gun), שהראשונה בהן הייתה "דרדנוט", בשנת 1906; מנגד, יש המכנים "אוניות מערכה" גם את אוניות הקרב המשוריינות בתקופת המעבר ממפרש לקיטור, במחצית השנייה של המאה ה-19, שבישרו את הופעתה של אוניית המערכה המודרנית. ככלל, ניתן לראות כמה שלבים בהתפתחות אוניית המערכה: עם התפתחות המיגון נוספו לאוניות הקו לוחות פלדה, שבישרו באמצע המאה ה-19 את ראשית הופעתן של אוניות המערכה, ונקראו אוניות מחופות שריון (Ironclads). ספינות אלה נועדו, כקודמותיהן, להיות הספינות העיקריות בצי המלחמה. ספינות אלו הלכו והתפתחו, ולקראת סוף המאה ה-19 כבר ניתן היה לראות טיפוס מקובל למדי, שנקרא מאוחר יותר פרה-דרדנוט (Pre-dreadnought). ב-1906, עם הופעתה של אה"מ דרדנוט, התקבעה דמותה של אוניית המערכה המודרנית.

אוניות המערכה היו מרכיב בעל משקל רב באסטרטגיה הצבאית ואף בדיפלומטיה של אותן שנים. עלות בנייתן הייתה גדולה מאוד, והן היו מקור לגאווה לאומית רבה בכל מעצמה שבה נבנו. התחרות בין המעצמות על בניית מספר גדול יותר של אוניות כאלו, והשגת עליונות טכנולוגית בבנייתן, הובילה למרוץ חימוש חריף ביניהן, בעיקר בין גרמניה ובריטניה, דבר שהיה אחד הגורמים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה הוגבלה בנייתן של אוניות אלה בכמה הסכמים בינלאומיים, אך פיתוחן הטכנולוגי נמשך, ובמלחמת העולם השנייה הופעלו אוניות מערכה ישנות וחדשות גם יחד^[3].

פרדוקסלית, במבט לאחור יש המטילים ספק בחשיבותן ובמשקלן הצבאי של אוניות המערכה^[4]. למרות עוצמתן הרבה, מספר הקרבות שבהם התמודדו אוניות מערכה זו בזו היה קטן מאוד; רק בקרב צושימה הייתה התוצאה חד משמעית, ואילו בקרב יוטלנד, שבו התמודדו עשרות אוניות מערכה גרמניות ובריטיות זו בזו, לא הייתה תוצאה חד-משמעית. הטכנולוגיה הימית התפתחה במהירות, ואוניות המערכה מצאו עצמן חשופות לאיומים קטלניים מצדם של כלי מלחמה זולים וקטנים בהרבה, בהם הטורפדו, שניתן היה לשגרם מאוניות קטנות וזולות, המוקשים הימיים, הצוללות, המטוסים, ומאוחר יותר - הטילים המונחים^[5]. במלחמת העולם השנייה עברה הבכורה מספינות המערכה לנושאות המטוסים, וטיפוסים אחרים של ספינות מלחמה, כמו משחתות וספינות טילים, החלו לתפוס את מקומן. אוניות המערכה האחרונות היו בשימוש הצי האמריקאי במלחמת המפרץ, והן הוצאו משירות פעיל בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20.

ערך מורחב – אלפרד תייר מהן

אוניות מערכה היו התגלמות תורתו של אלפרד תייר מהן וממשיכיו. מהן גרס שכוח ימי חיוני להצלחתה ולשגשוגה של אומה, וכי השליטה בים היא חיונית להפעלת כוח, גם בים אך גם ביבשה וביעדים רחוקים. תפקידה של אוניית המערכה היה להביס את האויב בים, בעוד אוניות קטנות יותר, כמו סיירות, נועדו להטלת הסגר ימי על נמלי האויב. אוניית המערכה בעצם קיומה היוותה איום פוטנציאלי על האויב; תורתו של מהן גרסה צורך ביצירת צי גדול ככל האפשר של אוניות מערכה, שיכריעו את השליטה בים.

השפעתו של מהן על מקבלי ההחלטות בזירה הפוליטית והצבאית הייתה רבה מאוד לכל אורך עידן אוניית המערכה, החל מסוף המאה ה-19. תורתו נחשבה מאוד בארצות הברית, וגם ציים אחרים אימצו את תפיסתו, בעיקר בבריטניה, בגרמניה, וביפן. תפיסתו של מהן השפיעה לא רק על ייצורן של אוניות המערכה, אלא גם על היווצרותו של מרוץ חימוש וגם על הסכמי צמצום החימוש שלאחר המלחמה. חשיבותו של צי אוניות מערכה של כל אומה הוא בעצם קיומו, עוד לפני השימוש בו; המונח שנטבע היה "צי קיים", (Fleet in Being), צי שבעצם קיומו מכריח את היריב לרתק כוחות גדולים לפוטנציאל ההתמודדות עמו. על פי הגיון זה, גם שייטת אוניות מערכה נחותה בעוצמתה תוכל להוות איום אסטרטגי משמעותי. בפועל, עצם נוכחותה של אוניית מערכה הייתה יכולה ליצור השפעה רבה, צבאית ודיפלומטית.

אוניות מערכה היו מן האוניות הגדולות ביותר שנבנו אי פעם; אוניות המערכה היפניות מסדרת יאמטו היו באורך של למעלה מ-250 מטרים, ובעלות הדחק של כ-72,000 טון. צוות כל אחת מהאוניות מנה למעלה מ-2,750 איש. תותחיהן היו בקוטר 18.1 אינץ', כ-460 מ"מ, מן התותחים הגדולים ביותר שנבנו אי פעם, בים וביבשה. טווח התותחים הללו היה עשרות קילומטרים. עלות בנייתה של אוניית מערכה הייתה עצומה, מעל ומעבר לכל כלי נשק אחר בארסנל של כל אומה שבנתה אוניות אלו: עלות בנייתן של אוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת, אוניות המערכה המשוכללות והמתקדמות ביותר בצי המלכותי הבריטי במלחמת העולם הראשונה, הייתה בממוצע כ-2.7 מיליון ליש"ט^[6], השווים במחירי 2010 לכ-1.6 מיליארד ליש"ט^[7], כ-2.26 מיליארד דולר^[8].

ואולם מתחילת דרכה הייתה אוניית המערכה פגיעה לכלי נשק קטנים וזולים בהרבה. ספינות טורפדו קטנות וזריזות, זולות לאין ערוך ומהירות בהרבה היו יכולות להטביע אוניית מערכה בקלות; עם הופעתן של הצוללות נוסף לאוניית המערכה יריב מסוכן בהרבה. גם מוקשים ימיים התגלו כאיום חמור לאוניות המערכה. בשל איומים אלו, פיתחו הבריטים החל בשנות ה-90 של המאה ה-19 אוניות קטנות וזריזות, שנועדו להטביע את ספינות הטורפדו ולהגן על אוניות המערכה מפניהן. אוניות אלו נקראו משחתות, וכל הציים הגדולים הצטיידו בהן. עם הופעת איום הצוללות הפכה הלחימה בהן לעוד אחד מתפקידיה של המשחתת^[3].

מעבר למשחתות, היו אוניות המערכה זקוקות ליחידות שיבצעו עבורן תצפית וסיור מעבר לקו האופק שלהן, כדי שאוניית המערכה תוכל לכפות מאבק על אויב נחות או לחמוק מאויב חזק יותר; למטרה זו שימשו סיירות מערכה, סיירות, משחתות, ספינות אוויר, מטוסים, וצוללות. אוניית המערכה פעלה כמוקד שסביבו נבנתה שייטת שלמה, ובה סיירות ומשחתות, נושאות מטוסים וצוללות^[9]. פיקוד על שייטת כזו היה נתון בידי אדמירל, ובכלל נחשב הפיקוד על אוניית מערכה כפיקוד בכיר וחשוב.

ערך מורחב – אוניית קו

אוניות המערכה הראשונות היו, למעשה, אוניות קו. אוניית קו (Ship of the Line) הייתה אונייה גדולה, בנויה מעץ, ולא משוריינת. אונייה כזו נשאה עליה סוללה של עד 120 תותחים חלקי קדח, נטעני לוע, שירו כדורים לא נפיצים. אוניית הקו הייתה שיאו של תהליך התפתחות בניית אוניות מלחמה, שראשיתו עוד במאה ה-14; במאה ה-17 פותחו הטקטיקות שעיצבו סופית את המבנה של אוניית הקו. החל משנת 1794 הוחל בשימוש במינוח החלופי "אוניית מערכה" (battleship), בתחילה באופן לא רשמי^[10].

החל משנות ה-40 של המאה ה-19 החלו כמה חידושים טכנולוגיים, שהביאה עמה המהפכה התעשייתית, לחולל שינוי של ממש בתפיסת העולם של אוניות המערכה. השינוי המהותי הראשון היה הכנסת מנועי קיטור, כמערכות הנעה משניות. כוח הקיטור הוכנס בהדרגה לצי לקראת המחצית הראשונה של המאה ה-19, תחילה לאוניות קטנות, ולאחר מכן לפריגטות. הצי הצרפתי השיק ב-1850 את אוניית המערכה לה נפוליאון (Le Napoléon), אוניית המערכה הראשונה שהייתה מונעת בקיטור^[11]. לה נפוליאון נשאה חימוש דומה לזה של אוניות הקו המסורתיות, אך מנועי הקיטור שלה העניקו לה את היכולת להפליג במהירות מרבית של 12 קשר (כ-22 קמ"ש), ללא תלות בכיוון ובעוצמת הרוח; מעבר למהירות הרבה, במושגי אותם ימים, הייתה אי-התלות ברוח יתרון מכריע בקרב ימי.

מנועי קיטור ראשונים הותקנו על ספינות כבר בסוף המאה ה-18. מנועים אלו הניעו את הספינה שבה הותקנו בעזרת גלגלי משוטות (או גלגלי כפות). שיטה זו לא התאימה להנעת אוניית מלחמה בשל המקום הרב שתפסו גלגלי המשוטות בצדי הספינה, מקום שנועד לתותחים. סיבה שנייה לאי ההתאמה נבעה מכך שגלגלי המשוטות היו פגיעים מאוד לאש האויב, פגיעה שהייתה עלולה לשתק את הספינה; לשתי סיבות אלו נוספה סיבה שלישית: בים גלי היו גלגלי המשוטות יוצאים מתוך המים לסירוגין, בשל תנועת הגלים. במצב זה, היה מוסר העומס מהמנוע ומהירותו עלתה, עד כדי חשש שסיבוביו יצאו מכלל שליטה. בשל כך, עברה העדיפות להנעה בעזרת מדחפים; המדחף נמצא מתחת למים, ולכן אינו תופס מקום על הסיפון ואינו פגיע לאש האויב. בשל מיקומו לא נוצרת הבעיה של שינוי העומס על המנוע (למעט בעת גלים יוצאי דופן, בעת סערות קשות מאוד). מדחפים הוכנסו לשימוש נסיוני באוניות מערכה ב-1840, ומשהוכחה יעילותם נמצאה הדרך להשתמש במנועי קיטור כדרך יעילה להנעת אוניות אלו^[12].

כאמור, הייתה האונייה "Le Napoleon" של הצי הצרפתי אוניית המערכה המונעת במדחף הראשונה בעולם. היא הושקה בשנת 1850. הצי הבריטי הגיב בהשקת האונייה "אגממנון", שהוזמנה בשנת 1849 לאחר שהגיעו לבריטניה השמועות על הפיתוחים הצרפתיים. האונייה הבריטית הושקה בשנת 1852.

ב-1846 הוסבו כמה ספינות מלחמה של הצי הבריטי להנעה בקיטור. אלו היו למעשה אוניות מערכה ישנות, שבהן נותרה מערכת של מפרשים וחִיבֵּל במקביל למנועי הקיטור. ספינות אלו נועדו בעיקר להגנת חופים ונמלים; הצי הבריטי לא התלהב מהרעיון של פיתוח אוניות מערכה מן השורה, מונעות בקיטור. זאת, בשל המחויבות להעמיד צי ארוך טווח – בעל יכולת פעולה ברחבי העולם – מחויבות שלא ניתן היה לממש, לדעת הצי, ללא אוניות מונעות במפרש. בסך הכול נבנו בצרפת 10 אוניות מערכה מעץ מונעות בקיטור והוסבו 28 ישנות; בריטניה בנתה 18 אוניות מערכה והסבה 41. רק בריטניה וצרפת בנו צי אוניות מערכה עשויות עץ ומונעות בקיטור, אך כמה ציים אחרים הסבו או בנו לפחות אונייה אחת, בדרך כלל בסיוע בריטי. בין אלה היו הציים של רוסיה, האימפריה העות'מאנית, שוודיה, ממלכת שתי הסיציליות, דנמרק והאימפריה האוסטרו-הונגרית^[13][3].

מעבר לשינויים באמצעי ההנעה של האוניות, החלו להופיע שינויים בחימושן. אוניות מלחמה עשו עד אז שימוש בקליעים מוצקים, לא מתפוצצים. בפגזים, כלומר קליעים נפיצים, לא נעשה שימוש בציי המאה ה-17. בצבאות היבשה, לעומת זאת, היו הפגזים בשימוש החל מאמצע המאה ה-16. באותם ימים היה צורך להדליק פתיל שיפוצץ את חומר הנפץ שבפגז. לא הייתה דרך יעילה לעשות זאת, אלא באופן ידני. מכיוון שכך, הדרך היחידה לירות פגזים כאלו הייתה בתותח הוביצר או במרגמות, שלהם קנה קצר די הצורך לאפשר לתותחן להדליק את הפתיל או לזרוק את הפגז בידיים חשופות. הוביצר ומרגמה יורים את הפגזים בירי תלול מסלול, ובמהירות לוע נמוכה יחסית, אפיונים שהפכו נשק זה לבלתי יעיל עבור כלי שיט. תותחנות ימית הייתה זקוקה לתותחים שיירו ירי שטוח-מסלול, כדי לקבל סיכויי פגיעה משמעותיים. מכיוון שכך, היה הקרב הימי מבוסס במשך מאות שנים על ירי שטוח מסלול מתותחים שירו קליע מוצק, לא מתפוצץ, שגרם נזק מועט יחסית לספינות העץ של אותן שנים.

רק בשנת 1823 המציא הגנרל הצרפתי אנרי ז'וזף פיאן (Paixhans) מנגנון השהיה, שאפשר ירי של פגזים מתוך תותחים בעלי מהירות לוע גבוהה בירי שטוח מסלול. בשנת 1841 יוצר התותח הימי הראשון שירה פגזים, ובשנים שלאחר מכן החלו תותחים אלו להיכנס לשירות בציי צרפת, בריטניה, ארצות הברית והאימפריה הרוסית. הפגזים יצרו מציאות חדשה בקרב הימי: השפעתם על ספינות העץ הייתה הרסנית. בדרך זו הצליח הצי הרוסי להשמיד כליל את הצי העות'מאני בקרב סינופ במהלך מלחמת קרים בשנת 1853^[14].

למרות השפעתם ההרסנית, התמודדו אוניות עשויות מעץ גם עם פגזים כאלה. בקרב ליסה, שהתחולל ב-1866, חצתה אוניית הקו האוסטרית קייזר את שדה הקרב כולו, נגחה אונייה מחופת שריון איטלקית, וספגה 80 פגיעות מאוניות אחרות; אף על פי שספגה נזק כבד, כבר למחרת הייתה מוכנה לפעולה^[15].

ערך מורחב – אונייה מחופת שריון

הופעתם של פגזים מתפוצצים חייבה את מיגונן של אוניות העץ בלוחות מתכת, והצירוף של אוניית עץ שדפנותיה מצופות בשריון מתכת, מונעת בקיטור ובעלת תותחים שירו קליעים מתפוצצים יצר סוג חדש של אונייה, שיש המכנים אותה "אוניית מערכה משוריינת" או "אונייה מחופת שריון, Ironclad (משמעו של הביטוי באנגלית הוא "עטויית שריון"). האונייה הראשונה שבה התממשו כל המרכיבים הללו הייתה "La Gloire" הצרפתית, שהושקה בשנת 1859. "La Gloire" נבנתה כאוניית קו בעלת סיפון אחד בשל שיקולי משקל; היא נבנתה מעץ והסתמכה על מפרשים לרוב הפלגותיה, אך היה לה מדחף, וגוף העץ צופה בשריון מתכת כבד. הייתה זו אוניית המלחמה המשוריינת הראשונה, שהייתה בעלת יכולת אמיתית להפליג באוקיינוס והיוותה איום אמיתי על הצי הבריטי: אונייה זו הפכה בבת אחת את כל הצי הבריטי למיושן. יכולת התמרון של "La Gloire" הייתה רבה מזו של כל אונייה בריטית, בזכות ההנעה בקיטור, והשריון שלה הפך את החימוש הבריטי לחסר תועלת^[16].

השקתה של "La Gloire" הניעה מרוץ חימוש קדחתני. בשנת 1860 השיקה בריטניה את הספינה "Warrior", שהייתה בנויה כולה מברזל (ולא מצופה בברזל) והייתה בעלת עליונות על כל אונייה אחרת; ואולם, הפיתוחים הטכנולוגיים בתכנון אוניות הפכו גם את "Warrior" וגם את "La Gloire" בתוך עשר שנים למיושנות. ההבנה שעליונותו של הצי הבריטי, שכל אוניותיו היו עשויות מעץ, נמחקה למעשה בתוך עשר שנים, הביאה לייזום תוכניות ראשיות לבניית אוניות מערכה בבריטניה, בצרפת, באיטליה, באוסטרו-הונגריה, ברוסיה ובאימפריה הגרמנית. בריטניה התכוונה לשמור על עליונותה הימית. הנחת היסוד של הממלכה המאוחדת הייתה שעל הצי הבריטי להיות גדול יותר משני הציים הבאים אחריו בגודלם גם יחד. בשל כך, השקיעה ממשלת בריטניה סכומים גדלים והולכים בבניית אוניות מערכה מעודכנות^[17].

ערך מורחב – קרב המפטון רודס

כאמור לעיל, שימוש ראשון באוניות מחופות שריון נעשה עוד במלחמת קרים. ב-8 - 9 במרץ 1862, במהלך מלחמת האזרחים בארצות הברית, התחולל קרב ימי מפורסם וראשון מסוגו בעולם בחדשנותו הטכנולוגית בין שתי ספינות קרב משוריינות: ספינת הקרב "מוניטור" של ארצות הברית (מדינות הצפון), וספינת הקרב "וירג'יניה" של מדינות הקונפדרציה (מדינות הדרום). ה"וירג'יניה" היוותה איום חמור על אוניות העץ של הצפון, מכיוון שהייתה משוריינת כולה, ופגזי התותחים של ספינות העץ לא חדרו את שריונה. המענה הצפוני היה, כאמור, ה"מוניטור". הקרב ההיסטורי בין שתי הספינות הסתיים במעין תיקו, שמשמעו היה כישלון הקונפדרציה בפריצת המצור הימי שהטיל הצפון. קרב ליסה, שנערך ב-20 ביולי 1866 בין הצי המלכותי האיטלקי והצי האוסטרי, היה הקרב הראשון בין שייטות שלמות של אוניות מחופות שריון. הקרב הסתיים בניצחון אוסטרי.

בשנות ה-60 של המאה ה-19 נבנו פריגטות משוריינות, שאף שהיו בעלות סיפון תותחים אחד, נתפסו כאוניות מערכה ולא כפריגטות. כלי השיט הראשון בעל מעטפת מפלדה היה האונייה הצרפתית "Redoutable", שהושקה ב-1876^[18].

כלקח מקרבות אלה בנו הבריטים בסביבות שנת 1870 את אוניות הקרב הראשונות שנראו כמו אוניות המערכה המודרניות: היו אלה אוניות מסדרת "Devastation", שתותחיהן הותקנו בצריח מסתובב. צריח מסתובב היה אחד המרכיבים החשובים בקרב בין ה"מוניטור" וה"מרימק". ואולם, המתכננים עדיין היו שקועים בהתלבטויות רבות; רק בסביבות 1880 התייצב מבנה הספינות עד כדי כך שניתן היה לבנות סדרות גדולות יותר של אוניות סביב תכנון אחד^[19]. התפוסה של אוניות המערכה הלכה וגדלה, ככל שנוספו לאוניות מנועים חזקים יותר, שריון כבד יותר וחימוש משני רב יותר (החימוש המשני כלל תותחים בעלי קוטר קטן יותר, שנועדו להוות הגנה על האוניות מפני ספינות קטנות כמו משחתות וסיירות).

בין השנים 1870–1890 היה תכנון אוניות המערכה ברחבי העולם בשלב ניסיוני: ציים שונים ניסו צורות שונות של סידור התותחים, קביעת מספרם וגודלם. בניגוד לבריטים, נהגו הצרפתים לבנות לעיתים קרובות דגם אחד בלבד של כל תכנון חדש, דבר שהוביל לכינוי הצי הצרפתי כ"צי של דוגמיות". הופיעו אוניות מערכה ניסיוניות מוזרות: הגרמנים בנו סדרה של אוניות מערכה בעלות תריסרי תותחים בעלי קוטר קטן, שנועדו להדוף ספינות קטנות יותר; הבריטים בנו כלי שיט שעשה שימוש במנוע טורבינה (למרבה האירוניה, מנוע זה הפך, שנים לאחר מכן, למערכת ההנעה העיקרית לרוב האוניות); והצרפתים בנו סוג שלם של אוניות מערכה שנקראו "עזות פנים" (fierce face) – אוניות שנבנו ללא התחשבות במראה החיצוני שלהן או בהופעתן, תוך העדפת מראה "תוקפני".

בתקופה זו היו ציי אוניות מערכה לבריטניה, לצרפת ולרוסיה, שאליהן הצטרפו גרמניה, אוסטרו-הונגריה ואיטליה. טורקיה וספרד בנו מספרים מצומצמים של פריגטות וסיירות משוריינות. שוודיה, דנמרק, נורווגיה, הולנד וארצות הברית בנו אוניות מערכה קטנות יותר, "אוניות מערכה חופיות". אוניות אלה נועדו להוות אופציה זולה יותר למדינות שלא היו יכולות לעמוד בהוצאה הגדולה של אוניית מערכה גדולה, וכן נועדו לתת מענה למדינות שנזקקו לאוניית קרב בעלות יכולת להפליג במים רדודים. בדומה, היו מדינות שניסו לבנות אוניות מערכה זולות יותר (וחלשות יותר), שנקראו אוניות מערכה מדרג שני. אוניות אלו לא היו יכולות לספק את צרכיהן של מדינות בעלות שאיפות גלובליות.

ערך מורחב – צריח (טכנולוגיה צבאית)

מתכנני אוניות המלחמה התלבטו רבות לגבי הדרך הנכונה לסדר את תותחי האונייה. אוניות הקו, ובעקבותיהן האוניות מחופות השריון הראשונות, נשאו את תותחיהן כשהם מסודרים לאורך האונייה, ופונים לצידיה. ואולם, ככל שגדל משקלם של התותחים, היו האוניות יכולות לשאת מספר קטן והולך של תותחים. הקושי של סידור התותחים לצידי האונייה הוא בכך, שכדי לכוון אותם למטרה יש לכוון את כל האונייה אל המטרה; כאשר יש תותחים רבים, ניתן לתמרן את האונייה ולהביא מספר מספיק של תותחים לכיוון המטרה; ואולם, כאשר מספר התותחים ירד היה קשה יותר לכוון אותם אל המטרה. מעבר לכך, באותן שנים התפתחה תאוריה שגרסה שהניצחון הימי יושג בעזרת ניגוח אוניות האויב, כפי שעשו היוונים וכוחות ימיים אחרים בים התיכון בעת העתיקה^[20]. בשל כך, היה צורך נוסף בתותחים בעלי יכולת כוונון מהירה.

הפתרון לבעיה היה באחת משתי אפשרויות: או על ידי התקנת רוב התותחים במעין תא משוריין במרכזה (casemate), כך שקל היה יותר לתמרן את האונייה כדי שהתותחים יופנו למטרה. בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 נבנו רוב האונייה בדרך זו, שנקראה "סוללה מרכזית" (centre-battery). ואולם, במקביל הוחל בתכנון אוניות בעלות צריחי תותחים. הצריחים נתנו מענה גם לבעיות שהתעוררו עקב המשקל הגדל והולך של התותחים, וגם איפשרו ירי לכמה כיוונים, בקשת רחבה למדי. צריחים איפשרו עוצמת אש משמעותית גם במספר קטן יותר של תותחים. צריחיה של ה"מוניטור" העידו על יעילות השיטה, ועד שנות ה-70 של המאה ה-19 הפך סידור התותחים לאורך צדי הספינות למיושן.

באותה עת עברו התותחים המותקנים בספינות שני מהפכים: במקום התותחים חלקי הקדח (שחללם הפנימי חלק), הופיעו תותחים בעלי קנה מחורק (שיש בחללו הפנימי סליל). הסליל מעניק לקליע תנועה סיבובית, המייצבת את מעופו ומגדילה בכך את הדיוק ואת הטווח. תותחים אלה היו נטענים מכיוון הלוע. מאוחר יותר נכנסו לשירות תותחים הנטענים מפתח בקצה האחורי של התותח, ומאפשרים קצב אש גבוה יותר. שינויים אלה יחד עם חידושים טכנולוגיים קטנים יחסית, אך רצופים, חוללו מהפכה גדולה בתכנון הספינות בין השנים 1865 ל-1906.

השינויים הבלתי פוסקים הביאו לכך שסוגים חדשים של אוניות מערכה, שהיו מהפכניים עם הופעתם, הפכו למיושנים תוך מספר שנים. החשש מאויב שיצליח להביס את בריטניה בעזרת אוניות מערכה חדישות רק במעט מאלה של הצי הבריטי הפך לגורם מרכזי במדיניות ההגנה של הממלכה המאוחדת במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנות ה-70 של המאה ה-19 השקיעה הממשלה הבריטית בבניית אוניות מלחמה, בממוצע, 1.75 מיליון ליש"ט לשנה, שהיו בערך 0.2% מהתוצר הלאומי הגולמי; רוב הסכום הושקע בבניית אוניות מערכה.

אבק שרפה שחור ניצת במהירות רבה מאוד, כמעט בבת אחת, ולכן נפח הגזים הנוצר מן הפיצוץ מתרחב במהירות רבה. בשל כך, היה צורך בקני תותח קצרים יחסית: קנה ארוך עלול היה להאט את הקליע, לאחר הפיצוץ, בשל החיכוך בתוך הקנה. מעבר לכך, הפיצוץ החד והמיידי גרם לשחיקה רבה בקנים. צעד ראשון להתגברות על הקושי היה גיבוש החומר למעין כדורים קטנים, שניתן היה לשלוט על גודלם וכך גם על עוצמת הפיצוץ. הצעד הבא היה יצירת אבק שרפה חום, שהיה למעשה אבק שרפה שחור, מעורב בפחם; אבק שרפה זה נדלק לאט יותר, וכך ניתן היה ליצור תותחים בעלי קנה ארוך יותר, שיהיו עמידים יותר.

פיתוח אבק שרפה ללא עשן היה גורם קריטי בהתפתחותה של אוניית המערכה המודרנית. היעלמות העשן שהיה נוצר בזמן הירי הגדיל מאוד את טווח הראייה בזמן הקרב. האנרגיה המשתחררת בפיצוץ באבק שרפה זה גדולה יותר, וקצב השריפה ניתן לשליטה בצורה טובה יותר. אבק השריפה ללא עשן עמיד גם יותר בפני חשש של פיצוץ מקרי, והרבה פחות מאכל.

ערך מורחב – פרה-דרדנוט

יחסית לברזל, פלדה מאפשרת חוזק מבני רב יותר במשקל קטן יותר. צרפת הייתה המדינה הראשונה לייצר פלדה בכמויות גדולות, ובשנת 1876 הושקה הספינה הצרפתית "Redoutable", שהייתה אוניית המערכה הראשונה שהייתה בנויה בעיקר מפלדה, אם כי השריון בחלקה התחתון היה עשוי עדיין מברזל מחושל. אוניות מלחמה בנויות מפלדה נבנו גם בבריטניה, לאחר מכן, ועל ידי שימוש בטכניקות ייצור מתקדמות יותר ניתן היה לייצר את כל חלקיהן מפלדה^[21].

כאמור לעיל, ספינות ניסיוניות רבות נבנו בידי הציים השונים. ואולם, לקראת העשורים האחרונים של המאה הלך התכנון הימי והתייצב סביב התצורה שנקראה, לאחר מעשה, "פרה-דרדנוט" (pre-Dreadnoughts), והוגדרה לראשונה על ידי הצי הבריטי כ"אוניית מערכה" (Battleship) ב-1892, כאשר הצי המלכותי הגדיר מחדש את אוניותיו. אוניות אלו נבנו בין השנים 1890–1905, הן היו בעלות הדחק של 15,000 - 16,000 טון, מהירותן הייתה 13 עד 18 קשר, והן היו חמושות בארבעה תותחים "גדולים", היינו תותחים בעלי קוטר של 12 אינץ' (305 מ"מ) לפחות, שהותקנו בשני צריחים על קו האורך של הספינה, אחד בקדמתה והשני באחוריה. תותחים אלה היו בעלי קצב אש איטי, ונועדו להיות הנשק העקרי בקרבות בין אוניות. בנוסף, נשאו הספינות חימוש משני רב, בדרך כלל תותחים בקוטר של 5 אינץ' (127 מ"מ) עד 7 אינץ' (178 מ"מ)^[2]. לגבי תפקידו של החימוש המשני ראו להלן.

התייצבות התכנון הימי סביב תצורת הפרה-דרדנוט אירעה בשלב שבו בריטניה ביקשה לייצב בידיה את שליטתה בים. הצי המלכותי הבריטי נהנה מעליונות ימית כמעט מוחלטת שהתקבעה במהלך המלחמות הנפוליאוניות בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, ובמיוחד אחרי קרב טרפלגר ב-1805. עליונות זו נחשבה אצל הבריטים כמובנת מאליה, והבריטים לא חשו בצורך להגדיל את הצי. ואולם, לקראת סוף המאה חשו הבריטים שהתעצמותם של ציים אחרים מסכנת שליטה זו, במיוחד מצד צרפת, וגם בשל התעצמות של הצי הרוסי. ב-1889 נחקק חוק ההגנה הימית, שאיפשר את בנייתן של שמונה אוניות מערכה חדשות, בצד אוניות רבות נוספות; העיקרון שנקבע בבריטניה היה שכוחו של הצי הבריטי צריך להיות שווה לכוחן של שתי המעצמות הימיות הבאות אחריו בכוחן יחד. המטרה הייתה להרתיע את צרפת ורוסיה מבניית אוניות מערכה חדשות, אך בפועל הושגה המטרה ההפוכה, והייתה זו תחילתו של מרוץ חימוש, שהלך והתפתח יותר ויותר מול הקיסרות הגרמנית, ונמשך בעשורים הראשונים של המאה העשרים. אוניית המערכה הייתה ליבו של מרוץ חימוש זה, ועוצמתה של כל מעצמה נמדדה במספר אוניות אלו שהיו ברשותה; ב-1883 היו לבריטים 38 אוניות מערכה, פי שניים ממספרן של האוניות הללו שהיו בידי צרפת וכמעט כמספרן של כל אוניות המערכה שהיו בעולם. ב-1897 הצטמצם מאוד יתרונו המספרי של הצי הבריטי עקב התחרות הנמשכת מול צרפת, גרמניה ורוסיה, כמו גם התפתחותם של ציים מודרניים שרכשו או בנו אוניות כאלו במדינות נוספות, ובהן איטליה, ארצות הברית ויפן. גם במדינות אחרות היו אוניות מערכה, רובן אוניות "יד שנייה"; בין מדינות אלו היו האימפריה העות'מאנית, ספרד, שוודיה, דנמרק, נורווגיה, הולנד, צ'ילה וברזיל^[22][23][3].

התקנת החימוש המשני הייתה תוצאה של התלבטות ארוכה בין התותחים הגדולים (Big Guns), כלומר תותחים בעלי קוטר של 12 אינץ' (300 מ"מ) לפחות, לבין חימוש משני, בעל קוטר קטן יותר. החימוש המשני סודר בדרך כלל לאורך הספינה, בדומה לסידור באוניות הקו הישנות.

לחימוש המשני היו שתי מטרות. ראשית, היה לו קצב אש גבוה מזה של התותחים הגדולים, וכך ניתן היה להשתמש בו כנגד אוניות אויב קטנות יותר, כמו משחתות וסיירות, ובמיוחד כנגד ספינות טורפדו. כלי שיט אלו היו מהירים וזריזים, וקצב האש הגבוה סייע בפגיעה בהם. מטרה שנייה של החימוש המשני הייתה לפגוע באזורים הלא ממוגנים באוניות המערכה של האויב, כמו הגשר, עמדות התצפית, הארובות ואזורים לא ממוגנים אחרים. החימוש המשני נועד אם כן ליצור פגיעות משניות ולהחליש את אוניית האויב, בעוד שהחימוש העיקרי, התותחים הגדולים, נועדו לדו-קרב העיקרי עם אוניות מערכה אחרות, ולגרימת הנזק העיקרי עד כדי הרס ספינת האויב^[24].

אולם החימוש המשני יצר לא מעט בעיות. בעת הירי, יש לספק הבחנה של מקום נפילת הפגז, כדי לתקן את הירי הבא. ואולם, כאשר יורים תותחים בקטרים שונים, נוצר קושי: תיקון המתאים לתותח בקוטר מסוים אינו מתאים לתותח בקוטר אחר. ככל שגדל קוטרם של תותחי החימוש המשני, עלה גורם הבלבול: היה קשה להבדיל בין נפילתם של פגזי החימוש המשני לבין נפילת פגזי החימוש העיקרי. נוצר צורך לתזמן את הירי – כל סוללה ירתה לפי תור, והמתינה לתותחים האחרים כדי לא לבלבל את בקרת הירי. הדבר יצר ירי איטי ומסורבל, שהכביד מאוד, ונטרל את יתרון קצב האש המהיר של החימוש המשני. הצרפתים שילבו בפגזיהם צבע שונה לכל קוטר, כך שניתן היה לזהות איזה תותח ירה. גם ציים אחרים אימצו שיטה זו, אך לא היה בכך פתרון מלא. בנוסף, ריבוי התותחים בקטרים שונים יצר קשיים לוגיסטיים רבים: היה צורך להחזיק באונייה פגזים בקטרים שונים, ליצור כמה מערכות להזנת החימוש לתותחים, ועוד.

ערך מורחב – דרדנוט (סוג אונייה)

בשנת 1906 התחוללה מהפכה בתכנון, בניית והפעלת אוניות מערכה. מהפכה זו התחוללה עם השקתה של אה"מ דרדנוט (HMS Dreadnought) המהפכנית. דרדנוט הייתה פרי יוזמתו ומרצו של לורד הים הראשון של האדמירליות הבריטית, אדמירל ג'קי פישר, אך גם בציים אחרים אירע באותן שנים שינוי מחשבתי, שגרס בניית אונייה בעלת חימוש כבד בלבד, ללא חימוש משני. "דרדנוט" הביאה עימה שורה של חידושים: היא הייתה בעלת שנים עשר תותחים גדולים, בקוטר 12 אינץ' (305 מ"מ); היו בה מנועי טורבינה חדשניים לאותה תקופה, שהעניקו לה מהירות רבה יותר מזו של כל אונית מערכה אחרת; והמיגון שלה היה יוצא דופן בעוביו. כניסתה של דרדנוט לשירות הפכה למעשה את כל אוניות המערכה בציים אחרים למיושנות, בין לילה, וזירזה את כל הציים הגדולים בעולם באותה תקופה לבנות אוניית המבוססות על אותה תפיסה. למעשה, האונייה הראשונה בעלת חימוש כבד בלבד שהוחל בבנייתה הייתה אוניית המערכה היפנית סאטסומה^[25], אך הבריטים היו זריזים יותר, והשלימו את בנייתה של "דרדנוט" מוקדם יותר. מרוץ החימוש שהחל עוד לפני כן, והתחדד במיוחד בין גרמניה לבריטניה, הואץ עוד יותר; אוניות המערכה החדישות שנבנו על פי התפיסה החדשה נקראו בשם הכולל "דרדנוט". מרוץ החידושים הטכנולוגי המשיך במהירות; עשר שנים לאחר בנייתה כבר הייתה "דרדנוט" מיושנת, ואוניות חדישות וחזקות יותר, שנקראו "סופר דרדנוט", כבר תפסו את מקומה.

אחד מן הראשונים שהציעו את התפיסה של "תותחים גדולים בלבד" (all-big-gun battleship) היה המהנדס הראשי של הצי האיטלקי, אדמירל ויטוריו קוניברטי. קוניברטי הציע את הרעיון לצי האיטלקי, רֶגָ'ה מרינה, עוד בשנת 1903, אך הרעיון לא התקבל. קוניברטי פרסם את הרעיון בשנתון "ג'יינס", בו תיאר את אוניית המערכה הבריטית ה"אידיאלית": אונייה משוריינת גדולה, בעלת הדחק של 17,000 טון, חמושה בתותחים בעלי קליבר גדול בלבד, בקוטר 12 אינץ' (305 מ"מ), בעלת חגורת שריון בעובי 300 מ"מ, ובעלת מהירות של 26 קשר (מעט יותר מ-44 קמ"ש)^[26].

ב-27 – 28 במאי 1905, במהלך מלחמת רוסיה–יפן, התחולל קרב צושימה. בקרב זה הנחיל הצי הקיסרי היפני לצי הרוסי תבוסה מוחצת. הצי היפני היה מצויד באוניות מערכה מתקדמות יותר, אך הלקח העיקרי מהקרב היה שהגורם שהביא לניצחון היפני היה התותחים הגדולים: תותחים אלו, בעלי הקוטר הגדול, אפשרו לנהל קרב בטווחים רחוקים בהרבה ממה שנחזה לפני כן, והקרב התנהל בחלקו מעבר לטווח של התותחים המשניים (כ-11 ק"מ). קצב האש של התותחים העיקריים היה מהיר דיו, ללא צורך בתוספת של תותחים משניים בעלי קצב אש מהיר רק במעט. מעבר לכך, התותחים הגדולים היוו את הנשק המכריע, באשר היו הם אלו שגרמו את הפגיעות המשמעותיות באויב, משמעותיות בהרבה מאלה שגרמו התותחים המשניים^[3].

ארצות הברית, יפן ובריטניה למדו היטב לקחים אלו והחלו בתכנון אוניות מערכה בעלות תותחים גדולים בלבד. אוניית הצי היפני הקיסרי "סאטסומה" הייתה אוניית המערכה הראשונה שנבנתה על-פי תפישה זו, אך עקב מחסור בתותחים (שנגרם גם בשל הקשיים הפיננסיים שהביאה המלחמה) צוידה האונייה רק בארבעה מתוך שנים עשר תותחי ה-12 אינץ' (300 מ"מ) המתוכננים; במקום התותחים החסרים צוידה האונייה בשמונה תותחי 10 אינץ'. גם השריון של "סאטסומה" נחשב כלא מספק, ודרש תכנון מחדש. מערכת ההנעה של "סאטסומה" נותרה אותה מערכת שהייתה באוניות המערכה פרה-דרדנוט^[27][28].

ערך מורחב – אה"מ דרדנוט

בבריטניה התקדם התכנון במהירות, הודות למאמציו הרבים של אדמירל לורד ג'קי פישר, לורד הים הראשון. פישר קיים דיונים סביב תפיסת "תותחים גדולים בלבד" עוד ב-1904, עוד לפני קרב צושימה; תוצאות הקרב שכנעו אותו להגדיל את קוטר התותחים ל-12 אינץ' (305 מ"מ). פישר הבין היטב את האיום שהחל להתממש בכלי נשק מהפכניים שהופיעו בעשורים האחרונים של המאה ה-19, בעיקר הטורפדו והצוללת; המענה לאיום זה היה מבחינת פישר בהגדלת מהירותן של אוניות המערכה. כיוון חשיבה זה הוביל את פישר לפיתוחן של סיירות המערכה, שנשאו חימוש דומה לזה של אוניות המערכה אך מיגון נמוך בהרבה, ואשר הסתמכו בעיקר על מהירותן הרבה^[29][30].

"דרדנוט" נועדה להוכיח את השינוי הטכנולוגי והתפיסתי. התכנון התבצע ב-1905, ותחילת הבנייה הייתה באוקטובר. תוך 11 חודשים הושלמה "דרדנוט". אונייה זו נשאה עשרה תותחים בקוטר 12 אינץ' (300 מ"מ) בחמישה צריחים, מספר חסר תקדים של תותחים בקוטר כזה. שלושה מחמשת הצריחים הותקנו על הציר האורכי של הספינה, שניים בקדמתה ואחד באחוריה, ושניים נוספים באגפי הספינה (ראו ציור). סידור זה הקנה ל"דרדנוט" עוצמת אש חסרת תקדים: מספר התותחים שהייתה יכולה להפנות בבת אחת לכל כיוון היה רב יותר מזה של כל אוניית מערכה אחרת עד אז. כלקח מקרב צושימה, כמעט שלא היה בה חימוש משני, למעט מספר תותחי 12 ליטראות (3 אינץ', 76.2 מ"מ) מהירי ירי, שנועדו לירי כנגד מטרות מהירות כמו משחתות וספינות טורפדו. חגורת השריון של האונייה הייתה בעובי 11 אינץ' (כ-28 ס"מ)^[31]

"דרדנוט" הונעה על ידי טורבינות קיטור חדשניות, במקום מנועי הקיטור המיושנים שהניעו עד אז את האוניות. עד אז הייתה מהירותן המרבית של האוניות כ-18 קשר (כ-33 קילומטר לשעה). למהירות גבוהה יותר לא ניתן היה להגיע, בשל הרטט העז שגרמו המנועים, וגם במהירות זו רעדה האונייה כל כך עד שקשה היה לכוון כראוי את התותחים, והמנועים נשחקו במהירות. ל"דרדנוט" הייתה מהירות מרבית של 21 קשר (כ-39 קמ"ש), והייתה לה היכולת לשייט במהירות זו זמן רב יותר מאשר קודמותיה. בכך הייתה מהירה יותר מכל אוניית מערכה קיימת אחרת. מנועים אלו דרשו פחות מאמץ תחזוקתי, והיו קטנים יותר. בשל כך, ניתן היה לבנות גוף ספינה קטן יותר, ולצמצם את משקל השריון הנדרש. מאידך, השריון שהותקן על ה"דרדנוט" היה חזק דיו לעמוד מול ירי של כל תותח. במילים אחרות: עם השקתה, לא הייתה ל"דרדנוט" כל תחרות מצד כל אוניית מערכה אחרת בעולם^[32].

אף שה"דרדנוט" לא הייתה חפה מבעיות (צריחי התותחים האגפיים יצרו עומס כבד על גוף הספינה בעת ירי, והשריון הכבד של האונייה היה שקוע מתחת לקו המים בעת שהאונייה הייתה עמוסה במלואה), היא היוותה מהפכה מוחלטת באוניות המערכה. עד כדי כך, שאוניות מערכה שנבנו לפניה, בכל הציים, נקראו מעתה "פרה-דרדנוט", כאמור לעיל, וכל אוניות המערכה שנבנו אחריה נקראו "דרדנוט". בבת אחת הפכו כל אוניות המערכה הקיימות, כולל אלה של הצי הבריטי, למיושנות.

גם בארצות הברית הוחל בבנייתן של אוניות מערכה בעלת "תותחים גדולים בלבד". אוניית צי ארצות הברית דרום קרוליינה אושרה לבנייה ב-1905, אך הוחל בבנייתה לאחר "דרדנוט", ב-1906. "דרום קרוליינה" ואחותה, מישיגן, הושקו רק ב-1908, אך היו בהן כמה חידושים, שהחשוב בהם היה פריסה טובה יותר של צריחי התותחים, הם סודרו זה מאחרי זה, כאשר האחורי יורה מעל הקדמי. כך נחסך הצורך בתותחים המותקנים באגפי האונייה.

"דרדנוט" בישרה על תחילתו של עידן חדש, של אוניות מערכה שחימושן העיקרי והיחיד היה תותחים בקוטר גדול. המעצמות הימיות הגדולות החלו במרוץ חימוש חדש, כדי למנוע מצב של עדיפות ימית בריטית. הצי הבריטי מצדו, עדיין פועל תחת ההנחה שעליו להיות בעוצמה השווה לזו של שני הציים הבאים אחריו בכוחם גם יחד, החל לתבוע מהממשלה הבריטית סכומי כסף עצומים. הממשלה הבריטית, שהייתה שקועה עד צוואר במשבר הכספי שיצרה מלחמת הבורים השנייה (1899 – 1902), ותחת דרישה גדלה והולכת של הציבור הבריטי להשקעה גדולה יותר ברווחה ובעבודות ציבוריות, לא הייתה יכולה להיענות לדרישות הצי. הדבר אפשר לציים מתחרים, ובמיוחד לצי הגרמני, להתקרב לגודלו של הצי הבריטי. אוניות המערכה הגדולות היו קריטיות לעוצמתן הימית של המעצמות הגדולות, וגם למעמדן הבינלאומי. תוכניות לבנייה מואצת של אוניות מערכה מטיפוס דרדנוט החלו בגרמניה, צרפת, רוסיה, איטליה, באימפריה האוסטרו-הונגרית ובארצות הברית; ציים קטנים יותר, כמו בטורקיה, ארגנטינה, ברזיל וצ'ילה הזמינו אוניות מערכה בבריטניה ובארצות הברית^[3][33].

מרוץ החימוש הביא את המעצמות הימיות לנסות וליצור אוניות מערכה טובות יותר. גם לאחר השקתה של "דרדנוט" המשיכו אוניות המערכה להתפתח: הן הפכו לגדולות יותר, בעלות תותחים גדולים יותר ומשוכללות יותר. ב-1914, שמונה שנים בלבד לאחר השקתה כאוניית המערכה המתקדמת ביותר בעולם, כבר הייתה "דרדנוט" מיושנת. מרוץ החימוש היקר הסתיים רק בשנת 1922, עם חתימת הסכם בינלאומי, שנקרא אמנת וושינגטון, ואשר הגביל את מספרן וגודלן של אוניות המערכה שמותר לכל מעצמה לבנות (על האמנה חתמו ארצות הברית, בריטניה, יפן, צרפת ואיטליה)^[3].

תנופת החידושים לא פסקה עם הופעתה של "דרדנוט". הדגם הבא של אוניות המערכה היו סדרת אוריון של הצי הבריטי, וסדרת קניג (König) של הצי הקיסרי הגרמני. ספינות אלו היו בעלות תפוסה גדולה בכ-2,000 טון מזו של "דרדנוט", ונשאו תותחים בעלי קוטר של 13.5 אינץ' (343 מ"מ), שהיו מסודרים כולם לאורך ציר האורך של האונייה. תוך ארבע שנים (פער הזמן בין ה"דרדנוט" ל"אוריון") גדלה התפוסה באופן משמעותי וכוח האש הוכפל. אוניות אלה, שנקראו "סופר דרדנוט", שילבו בתכנונן גם את המילה האחרונה בבקרת אש, שכללה מגדלי תצפית אש ובהם מכשירים מתקדמים לקביעת טווח, מחשבים מכניים, ומכשור מתקדם מאוד לאותה תקופה להכוונת התותחים.

חסרונן הגדול של האוניות מסוג "סופר דרדנוט", שהבדיל אותן מאוניות המערכה שנבנו לאחר מלחמת העולם הראשונה, היה פרישת השריון. ב"סופר דרדנוט" הוצב רוב השריון אנכית, לאורך הדפנות, כדי להגן מפני פגיעות מהטווח הקצר. ואולם, לסיפונים לא היה שריון, דבר שהפך את האוניות הללו לפגיעות מאוד מפגזים שפגעו בספינות בזווית תלולה. מתכנני האוניות חזו קרב ימי בטווח קצר של כמה אלפי מטרים, טווח שבו נורים הפגזים במסלול שטוח יחסית. בפועל, התרחשו הקרבות במלחמת העולם הראשונה בטווחים ארוכים בהרבה, שבהם נורו הפגזים במסלול תלול הרבה יותר. לאחר מלחמת העולם נוסף לסיפונים שריון בעובי 5 – 6 אינץ' (127 – 152 מ"מ), כדי להגן עליהן מפגיעות כאלה. אוניות המערכה מדגמי ה"סופר דרדנוט" גם לא היו חמושות דיין מתחת לקו המים, ובכך היו חשופות יותר לפגיעות טורפדו.

גם ה"סופר דרדנוט" הפכו למיושנות תוך זמן קצר. אוניות מטיפוס זה ששירתו במלחמת העולם הראשונה היו כאלה שעברו שדרוג משמעותי, ואלו שנותרו מאחור עוררו דאגה תמידית שמא ייפגעו מאוניות המערכה המתקדמות יותר.

מלחמת העולם הראשונה הייתה נפילה ואכזבה גדולה עבור ציי הדרדנוט הגדולים. בניגוד לציפיות הממשלות, מפקדי הציים והציבור הרחב, לא התחולל קרב מכריע בין הציים הגדולים. עיקר המלחמה התנהל בקרבות היבשה הגדולים, והציים שיחקו תפקיד משני בלבד במלחמה. המערכה הימית הקריטית הייתה מערכת הצוללות, שהתנהלה ברובה בין צוללות ואוניות שטח קטנות. מרוץ החימוש הוביל, באופן פרדוקסלי, למבוי סתום: אוניות המערכה היו כלי הנשק היקר ביותר במחסן הנשק של כל אומה – יקרות ללא כל השוואה לכל אמצעי מלחמתי אחר – ובעלות חשיבות אסטרטגית רבה. תבוסה ל"גרנד פליט" ("הצי הגדול"), צי אוניות המערכה הבריטיות, הייתה מביאה לתבוסתה של בריטניה; תבוסה לצי הים הפתוח, צי אוניות המערכה הגרמניות, אמנם לא הייתה מכריעה את המלחמה נגד גרמניה, שעיקר כוחה היה בצבא היבשה החזק שלה, אך הייתה גורמת גם לה למהלומה קשה.

עם תחילת המלחמה היה הצי הבריטי הגדול בעולם, ובו עשרים ושמונה אוניות מערכה ("דרדנוט"). לצי הקיסרי הגרמני היו שש עשרה אוניות מערכה חדישות. עם תחילת המלחמה הטילו הבריטים מצור ימי על גרמניה, כפי שציפו הגרמנים, שהיו מודעים לנחיתותם הימית, ולכך שלא יוכלו לשבור את המצור באמצעות עימות ישיר בין הציים. הגרמנים העריכו שהבריטים יטילו מצור ימי מקרוב על הבסיסים הגרמניים, ואף ינסו להסתער ישירות על הנמלים הגרמניים במפרץ הלגולנד, כפי שעשה בשעתו אדמירל הוריישו נלסון בקרב קופנהגן ב-1801. הגרמנים קיוו שבהתקפה כזו יוכלו לשחוק את כוחו של הצי הבריטי, על ידי פגיעה באוניות המערכה בריטיות באמצעות מוקשים ימיים ובטורפדות, וכך יצליחו להגיע ליחסי כוחות שוויוניים יותר^[34]

הבריטים הבינו את הסכנה הגדלה והולכת, והחליטו על אסטרטגיה אחרת. המוצא הגרמני אל האוקיינוס האטלנטי היה מן הים הצפוני; יציאה דרך תעלת לאמאנש לא הייתה מעשית, בשל קרבתה לחוף הבריטי. בשל כך החליטו הבריטים על ביסוס ה"גרנד פליט" בצפון בריטניה, רובו במעגן סקפה פלו שבאיי אורקני מצפון לסקוטלנד. כך חלש הצי הבריטי על כל היציאות מהים הצפוני צפונה ומנע את יציאת הצי הגרמני. צי הים הפתוח הגרמני הגדול מצא עצמו לכוד בבסיסיו, מנוטרל מפעילות^[35].

יחד עם התסכול הגרמני, גם הבריטים מצאו עצמם בבעיה, תודעתית ומחשבתית בעיקר: הצי הבריטי, גאוות האומה הבריטית והצי החזק ביותר בעולם, מצא עצמו מנהל מדיניות הגנתית בעיקרה. בעוד הצבא הבריטי מעורב בלוחמה הקשה והעקובה מדם בחפירות צרפת, הרי שהצי הבריטי כמעט ולא היה שותף בשום פעילות מלחמתית משמעותית בשנתיים הראשונות למלחמה. היה זה מצב מוזר ובעייתי מאוד לצי שהתחנך על המסורת האגרסיבית והתוקפנית של נלסון; הציבור הבריטי ציפה לקרב גדול והחלטי שבו ישמיד הצי הבריטי את צי האויב, קרב בסגנון קרב טרפלגר.

בשנתיים הראשונות למלחמה הסתכם העימות בין הציים השונים בהתנגשויות קטנות יחסית, בעיקר בין שייטות סיירות המערכה של שני הציים בקרב מפרץ הלגולנד וקרב שרטון דוגר. הצי הגרמני ניסה למשוך יחידות קטנות של הצי הבריטי למלכודת באמצעות פשיטות על החוף הבריטי. בקיץ 1916 הביאה פשיטה כזו להתנגשותם של שני הציים הגדולים בקרב יוטלנד, שהסתיים ללא הכרעה ברורה^[36].

גם בזירות ימיות אחרות של המלחמה לא התרחשו קרבות מכריעים בין אוניות מערכה. בים השחור היו רק היתקלויות משניות בין הצי הרוסי והצי הטורקי; בים הבלטי הצטמצם השימוש בהן לליווי שיירות. בים האדריאטי היה המצב דומה לזה שבים הצפוני; הצי האוסטרו-הונגרי מצא עצמו לכוד בנמליו מול צי בריטי-צרפתי. בים האגאי שימשו אוניות המערכה כתמיכה לנחיתה בגליפולי^[37].

במלחמה התגלתה פגיעותן של אוניות המערכה לצוללות, לטורפדו, ולמוקשים ימיים. בתקרית 22 בספטמבר 1914 הטביעה הצוללת הגרמנית U-9 שלוש סיירות משוריינות בריטיות בתוך כשעה; חודש לאחר מכן, ב-27 באוקטובר טובעה אוניית המערכה הבריטית החדישה אאודשיוס על ידי מוקש ימי. חשיבותן של צוללות ומשחתות בקרבות הימיים גדלה והלכה במהלך המלחמה.

על פי תנאי שביתת הנשק בסיום המלחמה נדרשו הגרמנים להעביר את כל אוניות הצי שלהם למעצר בנמל הבריטי סקפה פלו (Scapa Flow) בסקוטלנד. הצוותים הגרמניים חשו שמכיוון שלא הפסידו בקרב, אין צדק בדרישת הבריטים לזכות באוניותיהם. לפיכך, הטביעו הצוותים הגרמניים בעצמם את אוניותיהם ב-21 ביוני 1919, בעודם במעצר בסקפה פלו^[38].

ערך מורחב – אמנת וושינגטון

כלקח ממרוץ החימוש שהיה אחד מן הזרזים לפרוץ המלחמה, החליטו המעצמות הגדולות על יצירת מנגנונים שימנעו מרוץ חימוש כזה. המנגנון הראשון היה אמנת וושינגטון, שנחתמה ב–6 בפברואר 1922. האמנה נחתמה בידי חמש המעצמות הימיות הגדולות בעולם אז: ארצות הברית, בריטניה, יפן, צרפת ואיטליה; גרמניה לא נכללה באמנה, שכן במסגרת חוזה ורסאי שנחתם עימה לאחר המלחמה נאסר עליה להחזיק כלל באוניות מערכה. שאר המדינות שחתמו על האמנה קיבלו על עצמן לשמור על צייהן בגודל מסוים, יחסית לציים האחרים, ולא לבנות אוניות מערכה מעל הדחק מסוים ובעלות חימוש מעל גודל מסוים. ההסכם חודש מדי כמה שנים: בוועידת ז'נבה (אנ'), שהתקיימה ב-1927; באמנת לונדון (אנ'), שנחתמה ב-1930; בוועידת ז'נבה השנייה (אנ'), שנחתמה ב-1932; ולבסוף, באמנת לונדון השנייה (אנ'), שנחתמה ב-1936. באותה שנה הודיעה יפן שלא תקבל יותר את תנאי האמנה, ואילו איטליה הפרה אותה בסתר. גרמניה החלה כבר בבנייה מחודשת של הצי, לאחר שהיטלר הודיע רשמית שגרמניה אינה מקבלת יותר את תנאי חוזה ורסאי. האמנות התבטלו רשמית עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אך הייתה להן השפעה לא מועטה. ראשית, האמנות הגדירו את ההבדלים בין סוגי אוניות המלחמה, והגדרות אלה התקבלו ונוהגות עד היום; ושנית, ההסכמים הגבילו מאוד את בניית אוניות המערכה; בעשרים השנים שחלפו בין 1919 ל-1939 הושקו פחות אוניות מערכה מאשר בתשע השנים שבין 1905 ל-1914. האוניות שהושקו תחת הגבלות ההסכמים נקראו אוניות מערכה של אמנה (Treaty Battelships)^[39].

מטוסים תפסו חלק גדל והולך בלוחמה במהלך מלחמת העולם הראשונה. אף על פי שהמטוסים עדיין היו מדגמים ראשוניים, בסוף המלחמה כבר היו מטוסים שהיו יכולים לבצע התקפת טורפדו מוצלחת על אונייה.

בשנות ה-20 של המאה ה-20 התנהל ויכוח חריף בצמרת הממסד הצבאי בארצות הברית: בילי מיטשל שהיה מחלוצי הכוח האווירי של ארצות הברית, האמין בכל מאודו שפיתוח חילות האוויר ברחבי העולם הפך את ציי אוניות המערכה למיושנות. הוא טען בפני ועדת חקירה של הקונגרס כי אלף מפציצים יעלו כמחירה של אוניית מערכה אחת, וכי די בטייסת אחת של מטוסים כאלה כדי להטביע אונייה מסוג זה. ראשי הצי רתחו מכעס לשמע הטענות; בניסויים שנערכו ב-1921 הצליחו מטוסיו של מיטשל להטביע מספר אוניות שהוצבו כמטרה, ובהן אוניית פרה-דרדנוט אמריקנית ואוניית מערכה גרמנית (שנלקחה כשלל). ואולם, למרות ההצלחה הברורה לכאורה לא השתכנעו ראשי הצי. האוניות שהוטבעו היו פסיביות, לא חמקו מהמטוסים ולא ירו לעברם. כמו כן, לא פעלו על האוניות צוותי בקרת נזקים, שהיו יכולים למנוע את ההטבעה. תוצאה נוספת שמיטשל לא ציפה לה הייתה חיזוק זרוע האוויר של הצי, על נושאות המטוסים החדשות^[40].

האמנות וההסכמים לצמצום החימוש לא אסרו על שדרוג וחידוש האוניות הקיימות, וצי ארצות הברית, הצי הבריטי והצי הקיסרי היפני אכן פעלו בדרך זו. אמצעי התצפית על אוניות המערכה שופרו, השריון על הסיפון העליון חוזק כנגד אש תלולת מסלול והתקפות מן האוויר, ונוספו תותחי נ"מ. מבני הגשר שופרו, והמיגון כנגד טורפדו שונה וחוזק. לאוניות נוספו גם מתקני מכ"ם, טכנולוגיה חדשה באותם ימים^[41].

למרות החידושים הללו, לא עלה קצב ייצורן של אוניות מערכה חדשות, גם כאשר התברר, במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20, שמלחמה חדשה הולכת ומתקרבת. זאת, מכמה סיבות: המורטוריום על בניית אוניות מערכה שהוטל בשנות העשרים, בשל האמנות על צמצום בנייתן, הביא לכך שהמספנות שעסוק בבניית אוניות ענק אלו צומצמו, וכושר הבנייה שלהן ירד; שנית, בנייתם של מפציצים יצרה דרך חדשה להפעלת כוח בטווח רחוק, דבר שצמצם את הצורך באוניות מערכה; ושלישית, הופעתן של נושאות המטוסים יצרה לאוניות המערכה מתחרות על המשאבים והאמצעים הדרושים לבנייתן. עם זאת, נבנו אוניות מערכה חדשות, מן המפורסמות ביותר: "ביסמרק" בגרמניה, "פרינס אוף ויילס" בבריטניה, סדרת "איווה" בארצות הברית ו"יאמטו" ביפן. רוב אוניות המערכה שנבנו במלחמת העולם השנייה היו דומות: היו להן שלושה צריחי תותחים (שניים בקדמת האונייה ואחד בירכתיה), בעלי קוטר של 14 עד 18 אינץ' (356 – 406 מ"מ), עם שניים או שלושה תותחים בכל צריח. מעבר לתותחים אלו, נשאו האוניות סוללות של חימוש משני בקוטר 4 עד 6 אינץ' (100 –152 מ"מ).

ערך מורחב – המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945) - מתקפת אוניות השטח

בשלבים הראשונים של קרב השיירות באוקיינוס האטלנטי איימו אוניות השטח של הצי הגרמני על השיירות. הצי הבריטי נאלץ לחלק את כוחו בין ההגנה על השיירות עצמן, לבין חיפוש האוניות הגרמניות וניסיון להשמידן. האוניות הגרמניות רשמו הצלחות בתחילת המלחמה: אוניות המערכה (לתפיסת הגרמנים; הבריטים הגדירו אותן כסיירות כבדות) "שרנהורסט" (Scharnhorst) ו"גנייזנאו" (Gneisenau) הפתיעו והטביעו את נושאת המטוסים הבריטית "גלוריוס" (HMS Glorius) ממערב לנורווגיה ביוני 1940. בגיחה לאוקיינוס האטלנטי הטביעו שתי הספינות הגרמניות 22 אוניות סוחר.

ב-24 במאי 1941 הטביעה אוניית המערכה הגרמנית, "ביסמרק", את סיירת המערכה הבריטית "הוּד". "ביסמרק" הייתה בדרכה לאוקיינוס האטלנטי, כדי לפגוע בשיירות. הצי הבריטי רדף אחרי ה"ביסמרק". תקיפה אווירית של מטוסים דו-כנפיים שהמריאו מנושאת המטוסים "ארק רויאל" (HMS Ark Royal) גרמה ל"ביסמרק" נזק במערכת ההיגוי שלה ומנעה ממנה להגיע לנמל מבטחים בצרפת; ואולם, במקום להמשיך בתקיפות אוויריות, הגיעו אוניות מערכה בריטיות, עם סיירות ומשחתות, וב-27 במאי הטביעו אותה לאחר קרב שנמשך 88 דקות. צוות ה"ביסמרק" טען שהם עצמם הטביעו את האונייה כדי למנוע את לכידתה, דבר שהוביל לוויכוח שנמשך שנים רבות.

אוניות מערכה היו מעורבות גם בקרב על השליטה בים התיכון. בקרב טאראנטו, ב-12 בנובמבר 1940 הטביעו מטוסי "פיירי סורדפיש" את הצי האיטלקי בבסיסו בטאראנטו. במחיר של שני מטוסים שהופלו, הצליחו הבריטים להטביע אוניית מערכה אחת והוציאו משימוש שתיים נוספות. הצלחתה של תקיפה זו – הראשונה מסוגה – סיפקה לצי היפני את ההשראה למתקפה האווירית על פרל הארבור, שבתכנונה הוחל שלושה חודשים מאוחר יותר. בקרב כף מטפן ב-27 – 29 במרץ 1941 הושמדו שלוש סיירות כבדות של הצי האיטלקי בקרב עם כוח של אוניות מערכה בריטיות ליד כרתים.

אולם הטכנולוגיה החלה גוברת על אוניית המערכה. תותחיה הגדולים של אוניית המערכה היו יכולים לירות לטווח של כ-50 קילומטר; אך מטוסיה של נושאת המטוסים היו יכולים לתקוף מטרות שהיו מרוחקות מאות קילומטרים, תקיפות שנעשו מדויקות יותר ויותר בעזרת המכ"ם ההולך ומתפתח. "ביסמרק" נפגעה פגיעה אנושה על ידי מטוסי "סורדפיש" מיושנים; אוניית המערכה הרוסית "פטרופבלובסק" ואוניית המערכה האיטלקית "רומא" הוטבעו בהתקפות אוויר גרמניות ("רומא" הותקפה לאחר כניעת איטליה לבעלות הברית); ומטוסים יפניים הטביעו את אוניית המערכה הבריטית "פרינס אוף ויילס" ואת סיירת המערכה "ריפאלס" שנלוותה אליה.

בזירה האירופית, השתתפו אוניות מערכה בנחיתה בחוף נורמנדי ככוח מסייע; בזכות עוצמת האש האדירה של תותחיהן הן היו יעילות מאוד בהפגזת החופים, הביצורים הגרמניים, תותחי החוף, ואף ריכוזי שריון, חיל רגלים, ותחנות רכבת. אוניות המערכה סייעו גם כפלטפורמות לנשק נ"מ, והדפו גם התקפות של משחתות וספינות טורפדו גרמניות.

בהתקפה היפנית על פרל הארבור הוטבעו רוב אוניות המערכה של צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית. אולם, שלוש נושאות המטוסים של צי האוקיינוס השקט – "יורקטאון", "לקסינגטון", ו"אנטרפרייז" – לא היו בנמל בעת ההתקפה ולא נפגעו. שישה חודשים לאחר מכן היוו שתיים מנושאות המטוסים הללו ("יורקטאון" ו"אנטרפרייז"; "לקסינגטון" אבדה בקרב ים האלמוגים), יחד עם נושאת רביעית, ה"הורנט", את עיקרו של הכוח הימי שהביס את הצי היפני בקרב מידווי והיה נקודת המפנה במלחמה.

ככל שהמלחמה הלכה והתקדמה, נדחקו אוניות המערכה לתפקידים שוליים יותר, לעומת נושאות המטוסים שהלכו ותפסו את התפקיד העיקרי. אוניות המערכה קיבלו תפקידי סיוע, והפכו לסוללות תותחים רבות עוצמה להפגזת יעדים בחוף ולסוללות נ"מ ענקיות שהגנו על נושאות המטוסים. עליונותו של הכוח האווירי הוכחה באופן חד משמעי, ואוניות המערכה שוב לא מילאו את התפקיד שיועד להן מלכתחילה. עליונות זו הוכחה שוב ושוב; אוניות המערכה הגדולות ביותר שנבנו אי פעם, "יאמטו" ו"מוסאשי", הוטבעו על ידי מטוסים אמריקאיים הרבה לפני שהגיעו לטווח תותחי הצי האמריקאי. אוניית המערכה הגרמנית האחרונה, "טירפיץ" נאלצה להסתתר בפיורד בנורווגיה, מוגנת על ידי תותחי נ"מ שהוצבו בחוף ואמצעי הגנה נגד צוללות; ניסיון בריטי להטביע אותה בעזרת צוללות זעירות נכשל, אך גם כאן הכריע הכוח האווירי: מפציצי אברו לנקסטר של חיל האוויר המלכותי הטביעו את "טירפיץ" ב-12 בנובמבר 1944 בעזרת פצצות מיוחדות^[42].

למרות העליונות האווירית, התקיימו גם קרבות ימיים בין אוניות מערכה. "מסצ'וסטס", אוניית מערכה של צי ארצות הברית, נלחמה באוניית המערכה "ז'אן באר", אוניית צי של צרפת של וישי. בקרב גוודלקנל, ב-15 בנובמבר 1942, נלחמו אוניות המערכה האמריקאיות "דקוטה הדרומית" ו"וושינגטון" באוניית המערכה היפנית "קירישימה" והטביעו אותה. בקרב כף הצפון (מצפון לנורווגיה), ב-26 בנובמבר 1943 הטביעה אוניית המערכה הבריטית, "דיוק אוף יורק" יחד עם כוח של משחתות, את סיירת המערכה הגרמנית "שרנהורסט". בקרב מצר סוריגאו, חלק מקרב מפרץ לייטה (Leyte Gulf), הטביע כוח של שש אוניות מערכה של צי ארצות הברית את אוניות המערכה היפניות "יאמאשירו" ו"פוסו". בחלק אחר של הקרב במפרץ לייטה, קרב סאמאר, הדפו משחתות אמריקאיות יחד עם מטוסים כוח של אוניות מערכה יפניות, ובהן "יאמטו", "קונגו", ו"נגאטו"; עוצמת ההתנגדות של הכוח האמריקאי, שהיה חלש וקטן הרבה יותר מהשייטת היפנית, שכנע את האדמירל היפני טקאו קוריטה שהכוח האמריקאי העומד לפניו הוא שייטת אוניות מערכה ולא שייטת משחתות ונושאות מטוסים קלות כפי שהיה במציאות, והורה לשייטת היפנית לסגת. לולא טעות זו היה הצי היפני עושה שמות באוניות האמריקאיות. בפועל הוטבעו רק נושאת מטוסים קלה אחת וארבע משחתות^[42].

כתוצאה מהשינוי הטכנולוגי בוטלו תוכניות ביפן ובארצות הברית לבניית אוניות מערכה גדולות (בין היתר בוטלה בנייתן של אוניות מערכה מסדרת מונטנה). כמעט כל אוניות המערכה הוצאו משירות או פורקו לגרוטאות בסוף המלחמה.

רוב אוניות המערכה שאבדו במלחמה אבדו בעודן בנמל; ואף אוניית מערכה לא הוטבעה על ידי מפציצים כבדים בלב ים. האיום האווירי העיקרי על אוניות המערכה היה מצד מטוסים קלים – מפציצי צלילה או מפציצי טורפדו.

כאמור, כמעט כל אוניות המערכה הוצאו משירות לאחר המלחמה. אוניית המערכה היחידה שנבנתה לאחר סיום המלחמה הייתה אה"מ ואנגארד. אוניות בודדות נשארו בשירות, אך נושאות המטוסים ביטלו למעשה את תפקידן העיקרי. אוניות המערכה האיטלקיות האחרונות הוצאו משירות בסוף שנות ה-50. אוניית המערכה הבריטית האחרונה הוצאה משירות ב-1960 ואוניית המערכה הצרפתית האחרונה ב-1970. שנות החמישים והשישים היו שנותיהן האחרונות של אוניות המערכה בציים רבים: ברית המועצות, ברזיל, ארגנטינה וצ'ילה. טורקיה הוציאה משירות את סיירת הקרב האחרונה שלה ב-1976.

אוניות המערכה נעלמו מן האופק ברוב ציי העולם, אך בצי ארצות הברית הן זכו לחיים חדשים, כבסיסי סיוע באש. חיל הנחתים העריך מאוד את סיוע האש של אוניות המערכה, וראה בה אש יעילה יותר וזולה יותר מתקיפות מן האוויר. מערכות מכ"ם ומחשבים הותקנו במערכות בקרת האש באוניות, והגבירו מאוד את דיוקן. אוניות המערכה מסדרת איווה שירתו במהלך רוב המחצית השנייה של המאה ה-20. במלחמת קוריאה הוכשרו ארבע אוניות מהסדרה לשירות, ובמלחמת וייטנאם הוכשרה אונייה אחת. הן שימשו בעיקר להפגזת מטרות חוף. במהלך שנות ה-80 שוב הוחזרו אוניות המערכה לשירות, כחלק מתוכנית ממשל רייגן "צי 600 הספינות", שמטרתה העיקרית הייתה בניית צי גדול, כנגד מה שנתפס כהתעצמות הצי הסובייטי. אוניות המערכה שופרו ושודרגו, והותאמו לנשיאת טילי שיוט מדגם טומהוק. אוניות המערכה השתתפו בהפגזות על לבנון במהלך מלחמת האזרחים ובמלחמת המפרץ ב-1991. במלחמת המפרץ ירו אוניות המערכה "מיזורי" ו"ויסקונסין" בתותחי ה-16 אינץ' (406 מ"מ) שלהן ושיגרו טילי טומהוק על מטרות יבשתיות.

ככל הנראה, זו הייתה הפעולה הקרבית האחרונה בהיסטוריה של אוניית מערכה; אוניות המערכה של צי ארצות הברית הוצאו משירות לאחר מלחמת המפרץ. שתיים מהן נשמרות עדיין באחסון, מוכנות להחזרה לשירות אם יתעורר הצורך או עד שייבנה להן תחליף מתאים; שתי האחרות משמשות כמוזיאון צף. ב-17 במרץ 2006 מחק מזכיר הצי, שפעל תחת חוק הקצבת ההגנה לשנת 2006, את האיווה והוויסקונסין מהרשומות. האוניות יועברו כנראה לאיגודים מוזיאוניים, כמו אחיותיהן, המיזורי והניו ג'רזי.

עוד כמה אוניות מערכה משמשות כמוזיאונים בארצות הברית, בבריטניה, ביפן, בשוודיה, בהולנד ובצ'ילה.

• ynet, סיור במצולות, אל ספינת המלחמה הכי גדולה, באתר ynet, 13 במרץ 2015
• אה"מ רויאל אוק, 1937, בארכיון הסרטונים של Associated Press‏
• המלך ג'ורג' השישי סוקר את צי המלחמה הבריטי, 1938, בארכיון הסרטונים של Associated Press‏
• אוניית מערכה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)