|
פרנקלין פירס
פרנקלין פירס (באנגלית: Franklin Pierce; 23 בנובמבר 1804 – 8 באוקטובר 1869) היה הנשיא ה-14 של ארצות הברית. כיהן מ-1853 עד 1857, כדמוקרט מהצפון, אף שטען שהתנועה לביטול העבדות היא סכנה לאיחוד המדינות. פעולותיו הגבירו את המתיחות בין הצפון לדרום והכינו את הקרקע לפרישת הדרום מהאיחוד ולמלחמת האזרחים האמריקאית. פירס כיהן בבית הנבחרים ובסנאט והיה התובע הכללי מטעם מדינתו ניו המפשייר. השתתף במלחמת ארצות הברית–מקסיקו כבריגדיר גנרל. הדמוקרטים ראו בו מועמד פשרה שיוכל לאחד את הצפון ואת הדרום, ולכן נבחר להיות מועמדם לנשיאות בבחירות 1852, והוא אכן ניצח בהן בקלות. חייו הפרטיים היו קודרים. אשתו ג'יין סבלה מדיכאון כל חייה, וכל ילדיהם מתו בגיל צעיר. כנשיא, הוא ניסה לקדם אובייקטיביות בבחירת מועמדים לשירות הציבורי וגם לרצות את הדמוקרטים בעזרת מינויים פוליטיים, אך נכשל ורוב מפלגתו פנה נגדו. תמך בהתרחבות ארצות הברית מערבה וחתם על רכישת גדסדן. ניסה גם לרכוש את קובה מספרד, אך נכשל. חתם על הסכמי סחר עם בריטניה ויפן, וארגן מחדש את משרדי הקבינט, אולם כל הצלחותיו נשכחו בגלל המשברים הפוליטיים. פירס היה בתחילת כהונתו פופולרי מאוד, אולם האהדה כלפיו במדינות הצפון צנחה, לאחר שתמך בחוק קנזס נברסקה, שביטל את פשרת מיזורי וכשכמה דיפלומטים בממשלו דרשו את סיפוח קובה בצורה שנויה במחלוקת. הוא לא הצליח לקבל את מועמדות מפלגתו בשנית, במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1856. פירס היה שתיין כל חייו, ומת משחמת הכבד ב-1869. היסטוריונים ופרשנים פוליטיים מחשיבים אותו לאחד הנשיאים הגרועים בתולדות ארצות הברית. ראשית חייו ומשפחתו ילדותו ולימודיופרנקלין פירס נולד ב-23 בנובמבר 1804, בבקתת עץ באזור ניו המפשייר. הוא היה צאצא מדור שישי של תומאס פירס, שעבר למושבה במסצ'וסטס מאנגליה ב-1634. אביו בנג'מין פירס, שהיה לוטננט במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית, עבר ממסצ'וסטס לניו המפשייר לאחר המלחמה, ורכש חמישים אייקרים. פירס היה הילד החמישי מתוך שמונה שנולדו לבנג'מין ולאשתו השנייה, אנה קנדריק (אשתו הראשונה אליזבת' אנדרוז מתה בלידה של בת). בנג'מין היה מחוקק מטעם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. בילדותו של פירס, אביו היה מעורב בפוליטיקה המקומית, ושני אחיו הגדולים נלחמו במלחמת 1812. הנושאים הציבוריים והצבאיים היו בעלי השפעה גדולה עליו בראשית חייו. אביו של פירס, שרצה להבטיח את חינוכם של בניו, רשם אותו לבית ספר במרכז העיר בילדותו ושלח אותו לבית הספר העירוני בגיל שתים עשרה. פירס לא אהב את לימודיו, וביום ראשון אחד הלך תשעה עשר קילומטרים אל ביתו. אביו נתן לו ארוחת ערב והסיע אותו אל בית הספר לפני שהוציא אותו מהכרכרה באמצע הדרך וציווה עליו ללכת את שאר המרחק בסופת רעמים. פירס טען שהרגע היה נקודת המפנה בחייו. הוא הועבר אל אקדמיה כדי להתכונן ללימודיו במכללה.  בסתיו 1820, החל פירס ללמוד במכללה. הוא התחבר עם נתניאל הות'ורן. לקראת אמצע לימודיו היה התלמיד הגרוע בכיתתו, אולם ב-1824 הצליח להפוך לתלמיד החמישי הטוב בכיתתו, מתוך ארבעה עשר תלמידים. בשנתו האחרונה כתלמיד, לימד בבית ספר במיין, שם הרוויח את משכורתו הראשונה. לאחר לימודי משפטים קצרים, למד סמסטר אחד בבית ספר למשפטים. הוא הוסמך לעריכת דין בסוף 1827 והחל לעסוק בעריכת דין. בתיק הראשון שלו הוא הפסיד, אולם הוא החל לבלוט כעורך דין מוצלח. קולו העמוק, קסמו האישי ומכריו הרבים עזרו לו. פוליטיקה מקומיתב-1824, ניו המפשייר הייתה מפולגת מבחינה מפלגתית. מתנגדי המפלגה הפדרליסטית והמפלגה הרפובליקנית הלאומית, שהתנגדו לנשיא ג'ון קווינסי אדמס, הקימו את המפלגה הדמוקרטית ותמכו בגנרל אנדרו ג'קסון. במרץ 1827, נבחר בנג'מין פירס, שתמך בג'קסון, להיות מושל ניו המפשייר ללא תחרות. פירס הצעיר רצה להיות עורך דין, אולם נכנס אל הפוליטיקה כשהבחירות של 1828 התקרבו, ובהן התמודדו אדמס וג'קסון. בבחירות המקומיות, הסכסוך עם תומכי אדמס הוביל להדחתו של בנג'מין פירס, אולם פרנקלין נבחר לראשונה לתפקיד מנהל ישיבות העיר, תפקיד אליו ימשיך להיבחר במשך שש שנים רצופות. פירס פעל לטובת ג'קסון במחוזו, וג'קסון ניצח במחוז ובמדינה ברוב גדול בבחירות, למרות שהפסיד בניו המפשייר. התוצאה חיזקה את המפלגה הדמוקרטית, ופירס הפך למייצגה בבית הנבחרים של ניו המפשייר. אביו נבחר שוב להיות מושל, ופרש לאחר כהונה אחת. פירס הצעיר מונה להיות יושב ראש ועדת החינוך של בית הנבחרים ב-1829, והוועדה לענייני ערים כעבור שנה. ב-1831, הרוב אצל הדמוקרטים אפשר לפירס להיבחר לתפקיד יושב ראש בית הנבחרים. יושב הראש הצעיר התנגד להרחבת הבנקאות, תמך בהגנה על המיליציה המקומית, ותמך בג'קסון בניסיונו להיבחר מחדש. בגיל עשרים ושבע היה הכוכב החדש במפלגה. למרות הצלחותיו, במכתביו האישיים המשיך להתאבל על רווקותו. כמו כל הגברים הלבנים בין גילאי שמונה עשרה וארבעים וחמש, היה פירס חבר במיליציה המקומית. הוא נשאר שם עד ל-1847, והגיע לדרגת קולונל לפני שהפך לבריגדיר גנרל בצבא ארצות הברית במהלך מלחמת ארצות הברית–מקסיקו. פירס התעניין בשדרוג המיליציות, שהידרדרו לאחר סיום מלחמת 1812, ופעל לשיפור האימונים ורמת המוכנות שלהן. פירס היה חבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת נורוויץ' בין 1841 ל-1859, וקיבל תואר דוקטור למשפטים לשם כבוד ב-1853. בסוף 1832, המפלגה הדמוקרטית בחרה בפירס כאחד מחמשת מועמדיה לבית הנבחרים של ארצות הברית. כיוון שהמפלגה הוויגית עדיין לא משכה קהל גדול, והמפלגה הרפובליקנית הלאומית התפרקה, היה ברור שפירס יבחר. ג'קסון גם ניצח בקלות באותה השנה בבחירות הנשיאותיות. ניו המפשייר הפכה למדינה הצפונית ביותר שתמכה בדמוקרטים, וסייעה לקריירה של פירס. כהונתו החלה במרץ 1833, אולם הוא לא הושבע עד לכינוס הקונגרס בדצמבר. בינתיים התארס וקנה את הבית הראשון שלו. פרנקלין ובנג'מין היו בין האזרחים שקיבלו את הנשיא ג'קסון כשזה ביקר במדינה באמצע 1833. נישואין וילדים ב-19 בנובמבר 1834, התחתן פירס עם ג'יין מין אפילטון. משפחת אפליטון הייתה וויגית, בניגוד למשפחת פירס הדמוקרטית. ג'יין הייתה ביישנית, דתית ותומכת באיסור על משקאות חריפים, וניסתה לשכנע את פירס להימנע מאלכוהול. היא חלתה בשחפת. היא תיעבה את הפוליטיקה ואת וושינגטון, והמתח הזה נמשך במשך כל הקריירה של פירס. ג'יין לא חיבבה את מקום מגוריהם, וב-1838, עברה המשפחה לקונקורד. היו להם שלושה ילדים, וכולם מתו בילדותם. פרנקלין הבן (2–5 בפברואר 1836) מת מספר ימים אחר לידתו, ואילו פרנק רוברט (27 באוגוסט 1839 - 14 בנובמבר 1843) מת בגיל ארבע מטיפוס. בנג'מין (13 באפריל 1841 - 6 בינואר 1853) מת בתאונת רכבת בגיל אחת עשרה. קריירה בקונגרסבית הנבחריםפירס נסע לוושינגטון בנובמבר 1833, לקראת תחילת מושב הקונגרס ב-2 בדצמבר. כהונתו השנייה של ג'קסון החלה, והדמוקרטים שלטו בבית הנבחרים, והתכוונו למנוע את חידוש הזיכיון לבנק השני של ארצות הברית. הדמוקרטים, כולל פירס, חיסלו הצעות חוק של המפלגה הוויגית, וזיכיון הבנק פג. פירס נפרד ממפלגתו, והתנגד לחוקים דמוקרטים למימון שיפורים פנימיים בכסף ממשלתי. הוא טען שהבנק וההשקעה בתשתיות לא היו חוקתיים, ושהשיפורים הפנימיים הם אחריות המדינות. כהונתו הראשונה לא הייתה בולטת מבחינת חקיקה, והוא נבחר מחדש במרץ 1835. כשלא היה בוושינגטון, המשיך ללמוד משפטים, וחזר בדצמבר לוושינגטון כדי להתחיל את הכהונה השנייה שלו. התנועה לביטול העבדות התחזקה באמצע שנות השלושים, והקונגרס הוצף בעצומות להגבלת העבדות במדינה. פירס ראה במעשיהם של מתנגדי העבדות כמטרד, והתנגד לכל פעולה ממשלתית כנגד העבדות, למרות שהתנגד לעבדות עצמה. הוא התנגד לרטוריקה הדתית של מתנגדי העבדות, שהציגו את יריביהם כחוטאים. פירס טען שיש לחסל את התנועה לביטול העבדות למען שלמות האיחוד. למרות זאת, פירס התנגד למניעת קבלת העצומות מטעם מתנגדי העבדות. לעומת זאת תמך בחוק "סתימת הפיות", שהיה אמור למנוע מעצומות נגד העבדות להיקרא בקונגרס. החוק עבר ב-1836. מתנגדי העבדות טענו שהיה "צפוני עם עקרונות דרומיים". פירס טען שאף אחד בניו המפשייר לא התנגד לעבדות, וכעס כשג'ון קלהון קרא עצומה נגד העבדות מניו המפשייר בסנאט. פירס טען שרוב החותמים היו נשים וילדים, וקלהון התנצל בפניו. הסנאטהתפטרות הסנאטור אייזיק היל, שנבחר למושל ניו המפשייר במאי 1836, גרמה לכך שהמועצה המחוקקת של ניו המפשייר נאלצה להחליט בנוגע למחליפו. כהונתו הייתה אמורה להסתיים במרץ 1837, ולכן המועצה הייתה צריכה לבחור גם באדם שיזכה לכהונה מלאה. פירס נחשב למועמד מקובל, אולם לא הצליח להיבחר למחליפו של היל. בדצמבר 1836, נבחר לכהונה מלאה בסנאט, שהחלה במרץ 1837, והפך לאחד מהסנאטורים הצעירים ביותר. במהלך אותה תקופה, אביו, אחותו ואחיו חלו, וג'יין המשיכה לסבול מבעיות בריאות. כסנאטור, סייע לחברו נתניאל הות'ורן להשיג עבודה במחלקת המכס של בוסטון. פירס תמך במפלגתו ברוב המקרים. הוא היה סנאטור טוב, אולם לא התבלט מעל שלישיית הסנאטורים המובילים: ג'ון קלהון, הנרי קליי ודניאל ובסטר. פירס נכנס לסנאט במהלך משבר כלכלי, בהלת 1837. הוא טען שהסיבה למשבר הייתה צמיחת מערכת הבנקאות, שהובילה לעודף סחר ולספקולציות. כדי שהכסף הממשלתי לא יתמוך בהלוואות ספקולטיביות, תמך בהצעתו של הנשיא הדמוקרטי, מרטין ואן ביורן, ליצור מערכת אוצר עצמאית, הצעה שפילגה את המפלגה. העימות על העבדות המשיך, ומתנגדי העבדות הציעו את ביטולה במחוז קולומביה. פירס תמך בקלהון שהתנגד לכך, בטענה שההצעה היא רק הקדמה לקראת ביטול עבדות כלל ארצי. הוויגים החלו להתחזק, ולקראת סוף העשור לדמוקרטים היה רק רוב קטן בקונגרס. פירס התעניין בצבא. הוא התנגד לחוק שהיה אמור להגדיל את מספר הקצינים ללא הטבות לקצינים בעמדות הקרב. הוא התעניין בקצבאות ליוצאי הצבא, והיה יושב ראש הוועדה בנושא בין 1839 ל-1841. הוא תמך במודרניזציה של הצבא. פירס תמך בואן ביורן במהלך הבחירות של 1840. ואן ביורן ניצח בניו המפשייר אולם הפסיד לויליאם הנרי הריסון, גיבור צבאי, והוויגים השתלטו על הקונגרס. הריסון מת חודש לאחר שנכנס לתפקידו, וסגנו ג'ון טיילר החליף אותו. פירס והדמוקרטים מיהרו לאתגר את הממשל החדש, התנגדו לפיטוריהם של בעלי תפקידים ממשלתיים ולתוכניות הוויגיות להקמת בנק לאומי. בדצמבר 1841 החליט פירס להתפטר. הדמוקרטים בניו המפשייר לא רצו שאף סנאטור יכהן יותר מכהונה אחת. פירס גם כעס על כך שהיה במיעוט בסנאט והעדיף לעסוק בעריכת דין ולהתמקד במשפחתו. פעולותיו האחרונות לפני התפטרותו בפברואר היו להתנגד לחוק שהיה מספק כסף ממשלתי למדינות - באמונה שעל הכסף ללכת לצבא - ודרישה שהוויגים יחשפו את תוצאות חקירת בית המכס בניו יורק, שהוויגים טענו שהיה נגוע בשחיתות דמוקרטית אולם לא מצאו ראיות לכך. מנהיג במפלגהעורך דין ופוליטיקאי למרות התפטרותו מהסנאט, לא עמד פירס לעזוב את הפוליטיקה. המעבר לקונקורד אפשר לו להשיג יותר תיקים כעורך דין, ולהרשות לג'יין לעסוק יותר בחייה הקהילתיים. ג'יין נשארה בקונקורד עם בנה הצעיר פרנק ועם ילדה החדש, בנג'מין, לקראת סוף כהונתו של פירס בסנאט, וההפרדה פגעה במשפחה. פירס החל להצליח כעורך דין כשחזר לקונקורד ב-1842, ומעמדו התחזק. הוא היה ידוע בחן האישי שלו, ברהיטות דיבורו ובזיכרונו המצוין. הוא ייצג עניים ללא תגמול. פירס נותר מעורב במפלגה הדמוקרטית, שהתפלגה בגלל כמה נושאים. המושל היל, שייצג את העירוניים במפלגה, תמך בשימוש בעזרה ממשלתית למען תאגידים, ובמתן אישורים בלעדיים לבניית מסילות רכבת. האגף הכפרי יותר תמך בהרחבת התוכניות החברתיות ובחוקי העבודה, ובהגבלות על התאגידים. המדינה החלה לשנוא בנקים ותאגידים בשל בהלת 1837, והיל הפסיד בבחירות. פירס היה קרוב יותר לרדיקלים, ואף תבע את היל בערעור בנוגע לבעלות על עיתון. היל הפסיד והקים עיתון משלו, שתקף את פירס. ביוני 1842, מונה פירס להיות יושב ראש הוועדה הדמוקרטית המקומית. בבחירות של השנה לאחר מכן, סייע לאגף הרדיקלי להשתלט על המועצה המחוקקת. המפלגה המשיכה להיות מפולגת בנוגע לפיתוח מסילות הרכבת ולאיסור על אלכוהול. פירס נאלץ לפשר בין הנצים, כשהקו המנחה שלו היה לשמור על אחדות המפלגה. פירס ראה בהתנגדות לעבדות נושא שיפרק את המפלגה. ניצחונו המפתיע של המועמד הדמוקרטי, ג'יימס פולק, שנחשב לסוס שחור בבחירות של 1844, היה חדשות טובות עבור פירס, שתמך ביושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית לשעבר. שניהם התחברו במהלך שירותם בקונגרס, פירס תמך בפולק בבחירות, ופולק מינה אותו להיות התובע הכללי של ניו המפשייר. פולק הוביל את סיפוחה של רפובליקת טקסס, שהובילה לפילוג במפלגה הדמוקרטית. חלק מהדמוקרטים התנגדו לצירוף מדינת עבדות חדשה. פירס תמך במהלך, וניתק קשרים עם חברים רבים שהתנגדו לו. הפילוג הדמוקרטי הוביל לכך שמועמד וויגי נבחר להיות מושל. מלחמת ארצות הברית–מקסיקו פירס חלם על שירות צבאי פעיל, כיוון שהעריץ את שירותיהם של אחיו ואביו בצעירותו. כמחוקק, תמך במיליציות. כקצין במיליציה, התנסה בלוחמה. כשהקונגרס הכריז על מלחמה מול מקסיקו במאי 1846, מיד התנדב פירס לצבא, למרות שלא היה קיים גדוד בניו אינגלנד. תקוותו להילחם במלחמת ארצות הברית–מקסיקו הייתה הסיבה שסירב להפוך לתובע הכללי בממשל פולק. הגנרל זאכרי טיילור נעצר בצפון מקסיקו, והגנרל וינפילד סקוט הציע ללכוד את וראקרוס ולעקוף דרכה אל מקסיקו סיטי. הקונגרס יצר עשרה גדודים, ופירס מונה להנהיג את גדוד חיל הרגלים התשיעי בפברואר 1847.  ב-3 במרץ 1847, קודם פירס לדרגת בריגדיר גנרל, ופיקד על בריגדת תגבורת לצבאו של סקוט. פירס הגיע אל וראקרוס הכבושה בסוף יוני עם אספקה. המסע היה קשה, ורק בתחילת אוגוסט הצליח הגדוד להצטרף אל צבאו של סקוט, בזמן לקרב. סוסו של פירס נפל במהלך הקרב, ופירס נפצע בברכו. חייליו חשבו שהוא התעלף, וקראו להחליפו בשל כך שהיה פחדן. פירס חזר להילחם למחרת היום, אולם שוב נפצע בברכו וצלע אל הגדוד, ועד שהגיע הקרב כבר הסתיים לטובת האמריקנים. לקראת הקרב ב-20 באוגוסט, ציווה סקוט על פירס להיות בעורף הגדוד. פירס ביקש ממנו להוביל את הבריגדה שלו, אולם התעלף מרוב כאב בברכו. האמריקנים ניצחו ופירס עזר להגיע לשביתת נשק. הוא חזר לפקד והוביל את הבריגדה שלו בשאר הקרבות, כולל בקרב על מקסיקו סיטי באמצע ספטמבר. במהלך רוב הקרב שהה באוהל החולים, חולה משלשול. פירס המשיך לפקד על הבריגדה שלו במהלך הכיבוש על העיר, וכעס על העיכוב בשיחות השלום. הוא ניסה להתרחק מהמחלוקות בין סקוט לשאר הגנרלים. פירס חזר אל קונקורד בדצמבר 1847, והתקבל כגיבור. הוא התפטר מהצבא. האהדה כלפיו עלתה, אולם היו כאלו שהאשימו אותו בפחדנות בגלל הפציעות שלו. יוליסס ס. גרנט, שראה את פירס במהלך המלחמה, התנגד להאשמות וטען שפירס היה אמיץ וג'נטלמן. חזרה לניו המפשייר פירס חזר לקונקורד וחזר לעסוק בעריכת דין. אחד מהתיקים המפורסמים שלו היו כשהגן על חירותם הדתית של קהילת השייקרים. הוא המשיך להיות המנהיג המפלגתי, ולחם מול מתנגדי העבדות והמלחמה. השטח שהושג ממקסיקו פילג את ארצות הברית. הצפוניים הציעו את הצעת וילמוט כדי למנוע את העבדות בשטחים הללו, ואחרים רצו שהעבדות תיאסר, כפי שנקבע בפשרת מיזורי, מצפון לקו הרוחב '36°30. ההצעות פילגו את הדרום ואת הדמוקרטים. בוועידה הדמוקרטית של 1848, רוב הדמוקרטים תמכו בסנאטור לשעבר ממישיגן, לואיס קאס, כמועמדם לנשיאות. מיעוט הקים את מפלגת הארץ החופשית ותמך בנשיא לשעבר ואן ביורן. הוויגים בחרו בגנרל זאכרי טיילור, שלא היה ידוע בעמדותיו הפוליטיות. למרות שפירס תמך בעבר בואן ביורן, הפעם תמך בקאס. הוא הצליח בתפקידו וטיילור, שנבחר לנשיאות, השיג בניו המפשייר את אחוזי התמיכה הנמוכים ביותר שלו. הסנאטור הנרי קליי, וויגי, קיווה לפתור את בעיות העבדות בעזרת פשרת 1850, שקיווה שתפייס בין הצדדים. ההצעה נעצרה בסנאט, והסנאטור סטיבן דאגלס פיצל אותה לחוקים נפרדים, כדי שכל סנאטור יוכל להתנגד לחוקים שמדינתו לא רצתה בהם. החוקים עברו, והנשיא מילרד פילמור (שירש את טיילור לאחר מותו ב-1850) חתם על הפשרה. פירס תמך בפשרה, וטען שהיא תציל את האיחוד. פירס הוביל לסילוק אנשים שהתנגדו לפשרה מהמפלגה, וכך הוביל להפסדים דמוקרטיים בבחירות מקומיות. הוא עדיין היה האדם החזק במדינתו, והיה בעמדה טובה לקראת הבחירות הבאות. בחירות 1852
 כשהבחירות של 1852 התקרבו, המפלגה הדמוקרטית הייתה קרועה בין סיעות מתחרות ובין צפוניים לדרומיים, למרות שרוב תומכי מפלגת הארץ החופשית חזרו אל המפלגה. היה ברור שבשל הצורך להשיג רוב של שני שלישים מהצירים, אף מועמד לא יצליח לנצח. פירס נחשב למועמד פשרה כמו פולק בשעתו. הדמוקרטים המקומיים הרגישו שבתור מדינה שתמכה בדרך כלל בדמוקרטים, עליהם להציג את המועמד הנשיאותי. מועמדים אחרים היו ג'יימס ביוקנן, ויליאם מרסי, סטיבן דאגלס ולואיס קאס. למרות תמיכת מדינתו, לפירס היו מכשולים בדרכו: הוא לא היה מוכר מבחינה לאומית ובמשך עשור לא התמודד בבחירות. הוא טען לפני כן שהמועמדות לא תהיה לטעמו, אולם ידע שיוכל לסכן את מעמדו כמנהיגה המקומי של המפלגה אם יסרב לרוץ. הוא לא מנע מהם לתמוך בו, במחשבה שייבחר אך ורק כמועמד פשרה. כדי להרחיב את בסיס התמיכה שלו בדרום, הוא אשרר את תמיכתו בפשרת 1850, כולל בחוק העבד הנמלט. הוועידה התכנסה ב-1 ביוני, בבולטימור, ואכן נקלעה למבוי סתום. ב-3 ביוני התרחש הסיבוב הראשון. מתוך 288 צירים, קאס השיג 116, ביוקנן 93, והשאר התפזרו, ללא תמיכה בפירס. שלושים וארבעה הסיבובים הבאים עברו ללא תמיכה בפירס וללא מוצא מהמבוי הסתום. תומכי ביוקנן החליטו שהצירים שלהם יצביעו למועמדים חלשים, כולל לפירס, כדי להפגין שרק ביוקנן יוכל לאחד את המפלגה. התקווה הייתה שהצירים יתאחדו מאחוריו לבסוף, אולם לאחר כמה סיבובים, וירג'יניה, ניו המפשייר ומיין תמכו בפירס. תומכי ביוקנן החליטו לתמוך במרסי, ופירס הגיע למקום השלישי. לאחר הסיבוב הארבעים ושמונה, החליטו הצירים שפירס הוא המועמד המקובל על כולם. בסיבוב הארבעים ותשעה הוא השיג את כל הקולות פרט לשישה, ונבחר להיות המועמד. הצירים בחרו בסנאטור מאלבמה שתמך בביוקנן, ויליאם רופוס קינג, כסגנו, ואימצו מצע שתמך בפשרת 1850. פירס לא האמין לחדשות שקיבל, ואשתו התעלפה. בנם בנג'מין כתב לאמו שהוא מקווה שאביו יפסיד בבחירות, כיוון שאמו לא תאהב את וושינגטון.  המועמד מטעם המפלגה הוויגית היה הגנרל וינפילד סקוט, תחתיו שירת פירס במקסיקו. הוויגים לא הצליחו לאחד את מפלגתם כמו הדמוקרטים, ואימצו מצע זהה לחלוטין לזה של המפלגה הדמוקרטית, כולל תמיכה בפשרת 1850. מתנגדי העבדות יצרו מפלגה משלהם ופגעו בוויגים. חוסר ההבדל הפוליטי גרם למסע הבחירות להתמקד בנושא האישי, ואחוז ההצבעה צנח לרמתו הנמוכה ביותר מאז 1836. הוויגים הצפוניים שהתנגדו לעבדות לא התלהבו מסקוט או מהמצע שלו. הוראס גרילי טען שהוא יורק על המצע הוויגי.  במהלך מסע הבחירות, שמר פירס על שתיקה כדי לא לפגוע באחדות המפלגה שלו, ובעלי בריתו היו אלו שהריצו את מסע הבחירות. באותו הזמן לא היה מקובל שמועמד יפגין תאוות שלטון, ולכן מועמדים לא ביצעו מסע בחירות מטעמם. במהלך מסע הבחירות הוצג פירס כפחדן ואלכוהוליסט, שהתנגד לקתולים. סקוט לא הצליח לזכות לתמיכה מצד הוויגים. הדמוקרטים היו בטוחים בניצחונם, שאכן הגיע. סקוט זכה רק בקנטקי, בטנסי, במסצ'וסטס ובורמונט, והשיג רק 42 אלקטורים לעומת 254 לפירס. פירס השיג 50.9% מהקולות לעומת 44.1% לסקוט. הדמוקרטים גם ניצחו בבחירות לקונגרס. נשיאותוטרגדיהפירס נכנס לתפקיד באבל. כחודשיים לפני תחילת כהונתו, ב-6 בינואר 1853, נהרג בנו בן ה-11 לנגד עיניו ועיני אשתו בתאונת רכבת. פירס הלום הצער נכנס לתפקיד כשמצבו הנפשי בכי רע. האבל הניא את פירס ורעייתו מארגון מסיבות רבות לחברה העילית של וושינגטון כפי שנהגו קודמיהם בבית הלבן. ג'יין פירס נשארה בניו המפשייר כשפירס נכנס לתפקיד. פירס היה האדם הצעיר ביותר שכיהן כנשיא עד אז, בן 49, עת הושבע לנשיא על ספר חוקים ולא על ספר התנ"ך, והקריא את נוסח השבועה מזכרונו. בנאום ההכתרה שלו הכריז פירס על עידן של שלום ושגשוג מבית, ותעוזה ביחסי החוץ. פירס טען כי על ארצות הברית להשיג שטחים נוספים לשם הגנתה, וכי היא לא תרתע בשל "כל תחושה מבשרת רעות ביישנית של רוע". הוא לא הזכיר את המילה "עבדות" וטען שעליו לשמור על שלום האיחוד. הוא חתם את נאומו ב"זימנתם אותי בחולשתי, ועליכם לתת לי את כוחכם". בטקס השבעתו סטה פירס מן נוסח ההשבעה הרשמי ובמקום לומר "אני נשבע" אמר "אני מאשר", והיה לנשיא הראשון שעשה כן. משברים פוליטייםכשמינה את הקבינט שלו, ניסה פירס לאחד את המפלגה שנלחמה על פירות הניצחון. רוב המפלגה לא תמכה בו, וחלקם תמכו במפלגת הארץ החופשית שהתנגדה לעבדות. פירס החליט לרצות את כל אחד מהפלגים של המפלגה, אפילו אלו שלא תמכו בפשרת 1850. הסנאט אישר פה אחד את כל מינוייו של פירס. את השבועות הראשונים לכהונתו ניצל פירס לבחירת מועמדים למשרות פדרליות מהדרג הנמוך, כדי לייצג את כל הפלגים במפלגה. אף צד לא קיבל את מלוא רצונותיו, ועסקני המפלגה לא הצליחו להשיג מינויים לחבריהם. העיתונים הצפוניים האשימו את פירס במינוי תומכי העבדות והפרישה מהאיחוד לקבינט שלו, והעיתונים הדרומיים האשימו אותו בתמיכה בביטול העבדות. המריבות בין הפלגים הדמוקרטים פגעו במפלגה, בעיקר בניו יורק. השמרנים בניו יורק התחילו לפקפק בממשל פירס שמינה את ויליאם מרסי לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית. מרסי הנהיג את האגף המתון יותר בניו יורק. ג'יימס ביוקנן לחץ על פירס להתייעץ עם סגנו, קינג, במינוי הקבינט, אבל פירס לא עשה כך. הוא לא דיבר עם קינג מאז שנבחרו להיות מועמדים ביוני 1852. בתחילת 1853, קינג חלה בשחפת ונסע לקובה. מצבו החמיר, ולכן העביר הקונגרס חוק מיוחד שאישר לקינג להישבע בפני הקונסול בהוואנה ולהיכנס לתפקיד. קינג חזר לאלבמה כדי שיוכל למות בארצות הברית, ומת ב-18 באפריל. תפקיד סגן הנשיא נשאר פנוי במהלך כהונתו של פירס, כיוון שהחוקה לא קבעה נוהל למינוי סגן נשיא חדש. כך הנשיא הזמני של הסנאט של ארצות הברית היה הבא בתור בסדר הירושה. פירס ניסה להעביר רפורמה בשירות הציבורי. מחלקת הפנים אורגנה מחדש, התחילה להשתמש בפרוטוקולים מנייר והצליחה לאתר זיופים רבים. בנוסף, הרחיב פירס את תפקיד התובע הכללי של ארצות הברית במינוי שופטים ועורכי דין פדרליים. מדיניות כלכלית ושיפורים פנימייםפירס נתן למזכיר האוצר שלו, ג'יימס גאת'רי, אישור לבצע רפורמות במחלקת האוצר. גאת'רי גבה כסף ממוכסים ומפקידים שלא העבירו אותו לאוצר, וטיהר את המחלקה משחיתות. ג'פרסון דייוויס, שהיה מזכיר המלחמה, ניסה לסלול מסילת רכבת בכל המדינה. המפלגה הדמוקרטית התנגדה לפרויקטים לשיפורים פנימיים באופן מסורתי, אולם דייוויס טען שהדבר היה חיוני לביטחון. דייוויס הוביל גם פרויקטים לשיפוצים במחוז קולומביה, כולל הרחבת הבירה ובניית אנדרטת וושינגטון. מדיניות חוץ ומדיניות ביטחוניתממשל פירס תמך בהתרחבות מערבה. ויליאם מרסי הוביל את שאיפות ההתפשטות, ודרש מכל הדיפלומטים האמריקנים להעסיק תושבים אמריקנים. דייוויס, שתמך במסלול חוצה-היבשת הדרומי למסילת הרכבת, שכנע את פירס לשלוח את ג'יימס גדסדן למקסיקו כדי לרכוש אדמות עבור המסילה הדרומית. גדסדן הוסמך גם לנהל מחדש משא ומתן לגבי הסכם גואדלופה אידלגו, שדרש מארצות הברית למנוע מהאינדיאנים לבצע פשיטות אל מקסיקו מתוך ניו מקסיקו. גדסדן הצליח להגיע להסכם בדצמבר 1853, ורכש שטחים רבים עבור המדינה. הקונגרס אישר את הרכישה, שקנתה את האזור שמהווה היום את דרום אריזונה וחלקים מדרום ניו מקסיקו תמורת 10 מיליון דולר במה שנודע כ"רכישת גדסדן". פירס לא תמך בהסכם הסופי, שעבר לבסוף. הרכישה הובילה את ארצות הברית אל גבולותיה הנוכחיים. היחסים עם הממלכה המאוחדת היו מתוחים, בגלל סכסוך בין הדייגים האמריקנים לבין הצי הבריטי במים של קנדה. מרסי הגיע להסכם עם השגריר הבריטי שהפחית את הצורך בספינות צי. ביוקנן נשלח כשגריר ללונדון ולחץ על הממשלה הבריטית. ההסכם הושלם באוגוסט 1854, ופירס ראה זאת כצעד ראשוני בדרך לסיפוח קנדה. הבריטים התחילו להתפשט אל תוך מרכז אמריקה, ופירס חשש מהשפעה בריטית ביבשת. לכן הוא ניסה להשיג את קנדה. הבריטים ניסו לצרף את אמריקה אל מלחמת קרים למרות הנייטרליות האמריקנית. בתגובה גירש פירס את השגריר הבריטי, ולהפתעתו ביוקנן לא גורש בתגובה. בדצמבר 1855, הודיע פירס לקונגרס שבריטניה הפרה את ההסכמים עם ארצות הברית. ביוקנן לא הצליח למנוע מבריטניה להתפשט אל מרכז אמריקה, אולם ההסכם עם קנדה אושר בפרלמנט הבריטי, במועצות הקנדיות ובקונגרס. ממשל פירס גרם למשבר כשדיפלומטים אמריקנים באירופה הציעו לנשיא לרכוש את קובה מספרד תמורת 120 מיליון דולר, והצדיקו ניסיון לכיבושה. הצפון ראה זאת כניסיון לספח מדינת עבדות. דבר זה פגע ברעיון הייעוד הגלוי בו תמכה המפלגה הדמוקרטית. פירס תמך בהרחבתו ובארגונו מחדש של הצבא. דייוויס קיבל צבא במצב רע, בלי כוחות מספקים, עם טכנולוגיה פרימיטיבית ופיקוד גרוע. במהלך ממשל פירס, ארצות הברית השיגה פריגטות מונעות בקיטור. האתגר הגדול למדינה במהלך ממשל פירס היה חוק קנזס נברסקה. החוק ארגן את טריטוריית נברסקה, שגבולותיה היו ממיזורי ועד להרי הרוקי, ומצפון טקסס ועד הגבול הקנדי. סטיבן דאגלס רצה להשתמש בה כדי להתרחב מערבה. הוא רצה הקמת מסילת רכבת משיקגו לקליפורניה. עד שתוקם ממשלה מקומית, לא היה אפשרי למכור אדמות או להתיישב במערב. מדינות העבדות לא תמכו בהגבלות במערב על עבדות, וטענו שיש להרחיב את העבדות אל המערב. דאגלס החליט לתת למתיישבים המקומיים להחליט האם להתיר את העבדות בתחומם, וכך ביטל למעשה את פשרת מיזורי, כיוון שרוב השטחים היו מצפון לקו הרוחב '36°30, שהפשרה טענה שיש להשאירו נקי מעבדות. הטריטוריה פוצלה לחלק צפוני, נברסקה, ולחלק דרומי, קנזס. הצפי היה שקנזס תאשר את העבדות ונברסקה לא. לדעת הדרום, פשרת 1850 ביטלה את פשרת מיזורי כשצירפה את קליפורניה וטריטוריה מדרום לקו הפשרה כמדינות ללא עבדות. פירס לא רצה להתעסק בשאלת העבדות בטריטוריה, אבל דאגלס לא יכול היה להשיג תמיכה מהדרום ללא התעסקות בשאלה. במהלך הדיונים על החוק ידע פירס שהצפון יתנגד אליו. דאגלס ודייוויס הצליחו לשכנעו לתמוך בחוק. הצפון חשד ברכישת גדסדן מן ההתחלה, חשד בנוגע לניסיון לספח את קובה והתנגד לדייוויס. לטענתם, החוק עזר לדרום בלבד. פירס דרש מהדמוקרטים לתמוך בחוק. הוויגים התפלגו מבחינה אזורית בתמיכה בחוק, והתפרקו. במאי 1854 עבר החוק. המהומה הפוליטית גרמה להקמת המפלגה הרפובליקנית. במהלך הדיונים על החוק, התוצאה הייתה זרם של מהגרים לקנזס מהצפון ומהדרום שהגיעו למקום על מנת להשפיע על השליטה בטריטוריה. המחלוקת הייתה כה עזה עד כי קרבות יריות פרצו בין הניצים, וכך נטבע המושג "קנזס המדממת". תושבי מיזורי, שתמכו בעבדות, באו להצביע והצליחו להעביר את ההחלטה שאישרה את העבדות. פירס תמך בכך. הוא הכיר בממשלה שתמכה בעבדות, וגינה את מתנגדי העבדות שניסו להקים ממשלה חלופית כמורדים. במהלך הדיונים על החוק נתפס עבד נמלט. הצפון ניסה להגן עליו, אולם פירס, נאמן לחוק העבד הנמלט, השתמש בצבא כדי להחזירו לבעליו. הבחירות ב-1854 וב-1855 היו נוראיות לדמוקרטים ולוויגים כאחד. הדמוקרטים ניצחו רק בדרום. אויבי הממשל עבדו בצפון והצליחו להוביל לבחירת מתנגדים לפירס, כולל רפובליקנים רבים. הצעתו של דאגלס להקים טריטוריות מערביות שדרכן תיסע הרכבת גרמה לקשיים. דאגלס כתב בהצעות החוק שלו שתושבי הטריטוריות החדשות יוכלו להחליט בשאלת העבדות בעצמם. התוצאה הייתה זרם של מהגרים לקנזס מהצפון ומהדרום שהגיעו למקום על מנת להשפיע על השליטה בטריטוריה. המחלוקת הייתה כה עזה עד כי קרבות יריות פרצו בין הניצים, ו"קנזס המדממת", הפכה לסנונית שבישרה את בוא מלחמת האזרחים. בחירות 1856עם התקרבות הבחירות, ציפה פירס להיבחר בידי הדמוקרטים שוב להיות המועמד. סיכוייו להיבחר שוב להיות המועמד, שלא לדבר על לנצח בבחירות, היו קטנים. הצפון לא תמך בו, ומנהיגי המפלגה היו מודעים לכך. תומכיו ניסו ליצור ברית עם דאגלס ולמנוע מג'יימס ביוקנן להשיג את המועמדות. לביוקנן היו קשרים פוליטיים רבים ופעילותו בבריטניה הותירה אותו נקי משערוריות תקופת פירס. ב-5 ביוני, עם תחילת ההצבעה, ציפה פירס להוביל. אולם הוא השיג רק 122 קולות מהסיבוב הראשון (רובם מהדרום), לעומת 135 לביוקנן, כשדאגלס ולואיס קאס זכו לשאר הקולות. בבוקר המחרת, בסיבוב ה-14, אף מועמד לא הצליח להשיג שני שלישים מהקולות. תמיכתו של פירס הלכה ופחתה בכל סיבוב, והוא דרש מתומכיו לעזור לדאגלס מול ביוקנן. דאגלס היה רק בן 43, והאמין שיוכל להיות המועמד ב-1860 אם יתן לביוקנן לנצח (דבר שאכן קרה). אחרי עוד שני סיבובים, דאגלס פרש וביוקנן ניצח. כדי לרכך את המכה לפירס, המצע הדמוקרטי תמך בו, ובעל בריתו, ג'ון ברקינרידג' מונה לסגנו של ביוקנן. פירס תמך בביוקנן, וקיווה לפתור את המצב בקנזס עד נובמבר כדי לשפר את סיכויי הדמוקרטים בבחירות. הוא מינה את ג'ון גרי למושל הטריטוריה, לכעס תומכי העבדות. גרי הצליח להחזיר את הסדר לטריטוריה, אולם הרפובליקנים השתמשו בסלוגן "קנזס המדממת" בבחירות. ביוקנן וברקינרידג' ניצחו, אבל התמיכה בדמוקרטים בצפון צנחה מ-49.8% ל-41.4% בלבד, וביוקנן ניצח רק בחמש מתוך שש-עשרה מדינות שהתנגדו לעבדות (לעומת ארבע-עשרה שפירס זכה בהן), ובשלושה מתוכן, ביוקנן ניצח בגלל פיצול בין המועמד הרפובליקני, ג'ון פרימונט, ובין המועמד של המפלגה האמריקנית, הנשיא לשעבר מילרד פילמור. פירס לא ריכך את נאומיו לאחר אובדן המועמדות. בהודעתו האחרונה לקונגרס, בדצמבר 1856, תקף פירס את הרפובליקנים ותומכי ביטול העבדות. הוא הגן על מדיניותו הכלכלית ועל היחסים שהצליח להשיג עם מדינות אחרות. בעשרת ימיו האחרונים בתפקיד, הקונגרס העביר חוקים שהעלו משכורות לקצינים בצבא ואישרו בניית כלי שיט חדשים, והרחבת החיילים בצי. בנוסף, הצליח פירס להעביר חוק שהפחית את מכסי המגן. כהונתו של פירס הסתיימה ב-4 במרץ 1857. במשך כל תקופת כהונתו, הקבינט נותר ללא שינויים, הפעם היחידה בתולדות המדינה. הקבינט
סוף ימיולאחר הנשיאות לאחר שעזבו את הבית הלבן, נשארה משפחת פירס בוושינגטון עוד חודשיים, יחד עם מרסי. ביוקנן החליף את כל בעלי התפקידים בממשל פירס. פירס עבר לניו המפשייר והחל לעסוק ברכוש. הוא וג'יין טיילו בשלוש השנים הבאות לאיי הבהאמה ולאירופה. ברומא ביקר את נתניאל הות'ורן. פירס לא הפסיק להתעסק בפוליטיקה. הוא התעקש שעל מתנגדי העבדות לוותר כדי למנוע פרישה דרומית, וטען שמלחמת אזרחים תוביל לשפיכות דמים איומה. בנוסף ביקר את הכמרים הפרוטסטנטים בניו אינגלנד, שהתנגדו לעבדות, ואת המועמדים הרפובליקנים. עליית המפלגה הרפובליקנית אילצה את הדמוקרטים להגן על פירס. במהלך עימותיו עם המועמד הרפובליקני לסנאט, אברהם לינקולן, ב-1858, קרא סטיבן דאגלס לנשיא לשעבר "איש של כבוד". לקראת הוועידה הדמוקרטית של 1860, ביקשו מפירס לרוץ כמועמד פשרה ולאחד את המפלגה, אולם הוא סירב. דאגלס לא הצליח לזכות לתמיכת הדרום, ופירס תמך בברקינרידג', אולם תמיד רצה אחדות מפלגתית. הדמוקרטים המפולגים הובסו בקלות בידי לינקולן הרפובליקני. בחודשים בין היבחרו של לינקולן ובין כניסתו לתפקיד, ב-4 במרץ 1861, הבין פירס שהדרום מתכנן לפרוש. בגלל מחלה לא הצליח לנסוע לאלבמה ולנאום שם, אולם שלח מכתב בו דרש מתושבי אלבמה להישאר באיחוד ולתת לצפון זמן להגיע לפשרה. מלחמת האזרחיםלאחר שהניסיונות למנוע את מלחמת האזרחים האמריקנית הסתיימו בחילופי אש בפורט סאמטר, הדמוקרטים הצפוניים, כולל דאגלס, תמכו בתוכניתו של לינקולן להחזיר את מדינות הדרום לאיחוד בעזרת כוח. פירס רצה למנוע מלחמה בכל מחיר, וכתב לואן ביורן בניסיון לכנס את הנשיאים לשעבר ולפתור את העניין, הצעה שלא התקבלה. פירס כתב לאשתו שלעולם לא ינסה להצדיק את המלחמה, שהייתה בלתי נחוצה, לדבריו. הוא התנגד לכך שלינקולן ביטל את פקודת הביאס קורפוס בארצות הברית, וטען שאפילו במהלך המלחמה, אל למדינה לנטוש את הגנת זכויות האזרח. כמה דמוקרטים צפוניים שהתנגדו למלחמה תמכו בו, אולם אחרים ראו בו כתומך בדרום. בספטמבר 1861, נסע פירס אל מישיגן, וביקר נכבדים. אזרח כתב לויליאם סיוארד, מזכיר המדינה, בטענה שפירס נפגש עם אזרחים לא נאמנים ותכנן להדיח את הממשלה ולהתמנות לנשיא. מאוחר יותר באותו החודש, כינה אותו עיתון רפובליקני מרגל ובוגד. פירס הכחיש את ההאשמות, ושלח את בעלי בריתו בסנאט לקרוא את המכתבים שלו עם סיוארד, בהם הובן שפירס לא בגד. פירס כעס עוד יותר על גיוס החובה ועל מעצר דמוקרטים שהתנגדו למלחמה. הוא טען שלנשיא אין זכות לקבוע מי יכול לדבר ומי לא. הביקורת על לינקולן לא התקבלה טוב בצפון, לאחר הניצחונות בגטיסברג ובויקסבורג. המוניטין של פירס בצפון נפגע עוד יותר כשהתגלה שלפני המלחמה היה חבר טוב של נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס. ג'יין פירס מתה בדצמבר 1863. נתניאל הות'ורן מת במאי 1864, כשהיה עם פירס, והקדיש את ספרו האחרון לפירס. הדמוקרטים רצו שפירס יהיה המועמד מטעמם בבחירות של 1864, אולם הוא סירב. לינקולן ניצח בקלות. כשרצח לינקולן התפרסם באפריל 1865, אספסוף זועם התקבץ מחוץ לביתו של פירס ודרש לדעת למה לא הרים דגל בתור הפגנת אבל. פירס הכועס טען שאמנם התעצב על מותו, אולם שלא היה צורך במחווה ציבורית. הוא טען שההיסטוריה שלו בצבא ובשירות הציבורי הוכיחה את הפטריוטיות שלו. סוף ימיו ומותולאחר הפסדו בבחירות, נטען שאמר "לא נותר מה לעשות פרט להשתכר", ועדויות רבות אכן טוענות שזה בדיוק מה שעשה לעיתים תכופות. פעם אחת אפילו דרס הולך רגל כשנהג בכרכרה תחת השפעת אלכוהול. פירס השתמש בהשפעתו כדי להטיב את תנאי כליאתו של דייוויס. את רוב ימיו בילה בביתו ובבקתת הקיץ שלו. הוא הביע תמיכה במדיניותו של אנדרו ג'ונסון במהלך תקופת השיקום ותמך בנשיא לאחר שזה זוכה בניסיון ההדחה שלו. לאחר מכן הביע אופטימיות לגבי יורשו של ג'ונסון, יוליסס ס. גרנט. בריאותו הידרדרה באמצע 1869. הוא חזר לשתות, וחזר אל קונקורד כשהוא חולה בשחמת הכבד (תוצאה של אלכוהוליזם). הוא מת ב-8 באוקטובר ב-4:35. הנשיא גרנט, שהגן עליו במהלך המלחמה מול מקסיקו, הכריז על יום אבל לאומי. העיתונים סקרו את הקריירה שלו. הוא נקבר ליד אשתו ושני בניו בבית הקברות בקונקורד. בצוואתו, עליה חתם ב-22 בינואר 1868, הוריש פירס חרבות, ציורים, סוסים וחפצים אחרים לחבריו, משפחתו ושכניו. מורשתולאחר מותו של פירס, לא התעסקו בכהונתו יותר מדי, פרט לכך שהיה אחד מהנשיאים שהובילו למלחמת האזרחים. נשיאותו נחשבת לכישלון, והוא נחשב לאחד מהנשיאים הגרועים בתולדות המדינה. אף נשיא לשעבר זכה לביקורת במהלך חייו כמו פירס, ומעמדו לא השתפר לאחר מותו. הוא נחשב לאדם שהגיע אל הנשיאות רק במקרה. הוא גרם לקריסת הפשרות בנוגע לעבדות והוביל למלחמת האזרחים. למרות זאת, תמיד רצה לשמור על אחדות המדינה. פירס הרשה לקונגרס המפולג לשלוט בו, כולל בחוק קנזס נברסקה. פירס שילם את המחיר על החוק. כישלונו כנשיא להביא פיוס לאומי תרם לחיסולה של המפלגה הדמוקרטית כמפלגת השלטון המרכזית, והוביל לתקופה של שבעים שנים בהן שלטו הרפובליקנים. כישלון ניסיונות הפיוס גם הוביל לחיסול התמיכה הפוליטית בו. הוא תמך בדרום בשל פרשנות חוקתית מצמצמת, ולא הבין את אנשי הצפון שדרשו את ביטול העבדות. הוא נחשב לאדם לא מנוסה שנקרא למלא תפקיד רם מעלה ולא הצליח. פירס ראה את העבדות כנושא של רכוש ולא כנושא מוסרי, וראה בביטול העבדות פעולה שעלולה לפגוע באיחוד. הוא ביקר את אלו שרצו להגביל את העבדות, אולם לא ביקר את הקיצוניים מקרב אנשי הדרום. פירס היה נשיא בתקופה שדרשה כישרון רב, כישרון שהיה חסר לו ולכן הוביל לפילוג בקרב המדינה. אמנם הצליח להגיע להסכמים עם קנדה, להתחיל הסכמי סחר עם יפן, להוסיף אדמה לדרום מערב המדינה, ולחתום על חקיקת איי הגואנו, אולם מדיניותו בנוגע לקובה ולקנזס רק העמיקה את המשבר האזורי. קישורים חיצוניים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
