|
אבן סעוד
עבד אל-עזיז בן עבד א-רחמאן בן פייסל אָאל סעוד (בערבית: عبد العزيز بن عبد الرحمن بن فيصل آل سعود; 15 בינואר 1875[א] – 9 בנובמבר 1953), הידוע כאִבְּן סַעוּד, היה מייסדהּ של ממלכת ערב הסעודית ומלכהּ הראשון. הוא נולד בריאד כנצר לבית סעוד, אשר שלט בחלקים מאזור נג'ד שבמרכז חצי האי ערב החל מאמצע המאה ה-18. הוא נכד הנין של סעוד אבן מוחמד אבן מוקרין (מת בשנת 1725), אבי השושלת הסעודית. אישיותו וכושר מנהיגותו של אבן סעוד אפשרו לו להטביע חותמו על ההיסטוריה המודרנית של חצי האי ערב. לא זו בלבד שהשיב את נחלות אבותיו, הוא אף הרחיבן משמעותית וכונן מדינת לאום שהייתה לאחת מהמשפיעות והחזקות במחציתה השנייה של המאה ה-20. אבן סעוד נחשב כיום בערב הסעודית ל"אבי האומה". הוליד 43 בנים זכרים חוקיים (ועוד מספר בלתי ידוע של בנות וכן בנים לא חוקיים), וייסד את שיטת הירושה הסעודית, שלפיה המלוכה עוברת מאח לאח לפי הגיל. ילדותעבד אל-עזיז אבן סעוד נולד ב-15 בינואר 1875[א] בריאד[1][2], בירת אמירות נג'ד שבה מלך אביו, עבד א-רחמן אבן פייסל. עבד אל-עזיז היה הילד הרביעי (והבן השלישי) לאביו.[3] בשנת 1890 הובסה אמירות נג'ד בידי אמירות ג'בל שמר, ובית סעוד, יחד עם עבד-אל עזיז, גלה במזרח חצי האי ערב, ומצא מקלט לתקופות קצרות בקטר ובחריין, עד שהאימפריה העות'מאנית אישרה להם להתגורר בכווית[4][5]. כשליטב-1901 פרש אביו, עבד א-רחמן אבן פייסל, מראשות ההנהגה הפוליטית של השבט, וכך הפך אבן סעוד למנהיגו השישה-עשר של בית סעוד, המחזיק בתואר "סולטאן נג'ד". חודשים ספורים לאחר מכן יצא אבן סעוד לכבוש את אדמות משפחתו מידי אמירות ג'בל שמר. ב-1902 עלה בידו להשתלט על ריאד ולהקים מחדש את אמירות ריאד. כיבוש ריאד שב וחולל גל תמיכה בבית סעוד, וכוחו הפוליטי והצבאי גבר. הייתה זו תחילתו של מסע בן 30 שנים לאיחוד הנוודים ושוכני הערים בחצי האי ערב לכדי ממלכה ריבונית אחת. עד 1904 הצליח אבן סעוד להשתלט על כמחצית מאזור נג'ד. עם זאת, בשנה זו פנתה אמירות ג'בל שמר, לאימפריה העות'מאנית בבקשת סיוע נגד בית סעוד. העות'מאנים שלחו כוחות לחצי האי ערב, וכפו על אבן סעוד להתבצר ולנהל מערכה מגננתית. הכוח הסעודי נחל הפסד קשה ב-15 ביוני 1904, אולם זמן קצר אחר כך השתקם ואף פתח במרדף אחר העות'מאנים, שנאלצו לסגת מחצי האי מטעמים לוגיסטיים. ב-1905 הכירו העות'מאנים באבן סעוד כשליט נג'ד מטעמם, אולם הוא הוסיף לחפש אחר דרכים לסלקם מחצי האי הערבי, בהן התקרבות הולכת וגוברת לבריטניה. אבן סעוד הסתמך על צבא אלים ומיומן – האח'ואן ("אחים"), תנועה והאבית-אסקטית, קיצונית ואנטי-מודרנית שנפוצה בין הבדואים ברחבי ערב, ואשר חרתה על דגלה ג'יהאד כנגד לא-והאבים ולא-מוסלמים. בשנת 1906 סילק צבא זה את הרשידים לבירתם בחאיל שבצפון-מערב חצי האי, ועד שנת 1912 היה כל נג'ד נתון בשליטתו של אבן סעוד. במהלך מלחמת העולם הראשונה העדיפה בריטניה לנהל מגעים עם שריף חוסיין בן עלי שליטה ההאשמי של מכה, אויבם של הסעודים והוואהבים. אף על פי כן, הבריטים חתמו בשנת 1915 על הסכם עם אבן סעוד המכיר בו כשליט בלתי תלוי של נג'ד ושל אזור אל-אחסא שלחוף המפרץ הפרסי (למעשה תחת חסות בריטית מוסווית). בנוסף, הבריטים התחייבו לסייע לאבן סעוד במאבקו נגד אבן רשיד, בן בריתם של העות'מאנים. יחד עם זאת, בריטניה מנעה מאבן סעוד לממש את שאיפותיו להשתלט על חופי המפרץ הפרסי, כמו גם להתפשט צפונה לכיוון עבר הירדן, עיראק וסוריה. אבן סעוד לא תקף מיד, למרות סיוע צבאי וכלכלי שקיבל מהבריטים. הוא העדיף לנצל את הריק הפוליטי שנותר בעקבות קריסתה של האימפריה העות'מאנית, וכך, רק ב-1920 שלח את כוחותיו נגד המעוזים הרשידיים מעבר לנג'ד. לאחר כיבוש של אמירות ג'בל שמר ב-1921, זנח אבן סעוד את תוארו הדתי "אמאם הווהאביה", ונטל את התואר "סולטאן", ובכך הגדיר עצמו כשליט שושלתי של ישות מדינית[6]. בשנת 1922 השמיד את המעוזים הרשידיים כליל, מהלך שהכפיל את שטחה של ממלכתו. הוא נטל לעצמו את התואר "סולטאן נג'ד והשטחים התלויים בה". כוחותיו הוסיפו להתקדם צפונה, כבשו את חאיל ואף נכונו לפלוש לעבר הירדן, אולם אבן סעוד אסר זאת כיוון שהמלך הירדני עבדאללה הראשון היה בן-חסותה של בריטניה. למעשה, הבריטים התוו את גבולותיהן של עיראק וכווית במסגרת הסכם עוקייר בשנת 1922, במידה רבה כדי להכיל את ההתפשטות הסעודו-והאבית למדינות החסות הבריטיות. המימון הבריטי נמשך עד 1924. מגמת ההתפשטות נמשכה גם בשנים 1924–1925 תוך שיתוף עם שבט מוטייר. צבא האח'ואן גבר על כוחותיו של השריף חוסין ממכה וכבש את חג'אז ההאשמית (שהייתה מפותחת יותר מנג'ד, וכללה את הערים המקודשות מכה ומדינה). בעקבות זאת אימץ אבן סעוד את התואר "משרת שני המקומות הקדושים". לאחר כינון שלטונו בחג'אז, ב-8 בינואר 1926 הכריז עצמו אבן סעוד "מלך חג'אז וסולטאן נג'ד"[7]. עתה פעל לייצוב פוליטי של שטחיו תוך דיכוי מרידות ספורדיות מקרב הווהאבים (אשר קראו להתפשטות נוספת, צפונה) ויישוב השבטים מסביב לנאות המדבר. ב-22 במרץ 1930 התקיימה פגישה ביוזמת הבריטים בין אבן סעוד ופייסל הראשון, מלך עיראק, על סיפון אונייה בריטית במפרץ הפרסי, ובמהלכה חתמו שני השליטים על ברית ידידות[8]. לאחר שהושגה יציבות, הכריז אבן סעוד ב-18 בספטמבר 1932 על איחודם של החג'אז ונג'ד לכדי ממלכה אחת, ועל עצמו כמלך ממלכת ערב הסעודית. כמלך ערב הסעודית,_14_February_1945_(USA-C-545).jpg) מלכותו של אבן סעוד עמדה בסימן שלטון יחיד; אף שנטה להיוועץ בנסיכי שושלתו והשייח'ים השבטיים, שמר לעצמו את קבלת ההחלטות. הוא מנע צמיחת חברה אזרחית בממלכה, אסר על הופעת מוסדות ייצוגיים פוליטיים (ל"מועצת המלך" לא היו סמכויות כלשהן) ונמנע מעיצוב חוקה, תוך שהוא נשען על דיני ההלכה האסלאמית (שריעה). בימיו הרשה מודרניזציה כלכלית-חברתית מועטה בלבד; ואולם עושר הנפט שזרם לממלכה ולשושלת בהיקפים עצומים, חולל תהליך התפתחות חומרית (בעיקר תחבורתית ותקשורתית) שהגיע לשיאו אחרי ימיו של אבן סעוד. רק בשנתיים האחרונות לכהונתו חלה הפרדה ברורה בין אוצר המדינה לקופת המלך הפרטית. רבים, ובראש ובראשונה אסלאמיסטים, האשימו את אבן סעוד בכך שלמרות הארשת המוסלמית-והאבית שאימץ, פשו אורחות חיים של מותרות בקרב המעמד השליט, ובעקבותיהם פשתה מידה מסוימת של שחיתות. הוא אף עמד לביקורת כיוון שריסן את הקנאות הווהאבית, והתיר עישון ונגינה ברחבי הממלכה. לקראת שנות ה-30 של המאה ה-20 נעשה אבן סעוד מעורב בעניינים הבין-ערביים ביתר שאת. הדבר נבע, כפי הנראה, מהעובדה שאבן סעוד היה השליט הערבי היחיד באותה תקופה שלא היה נתון לחסדי המעצמות האירופיות. הוא חתם על שורת חוזי ידידות ואי התקפה עם ארצות ערב: עם עבר הירדן ב-1933, עם בחריין, עיראק ומצרים ב-1936. ב-1934 הכריז מלחמה על תימן בשל סירובה לקבל את הסיפוח הסעודי של חבל עסיר. ב-1937 חתם על הסכם שלום עם תימן, לא לפני שהשיב לה חלק מהשטחים שכבש ממנה. לפי סידור עם הבריטים, פעל בשנת 1936 לריסון פרעות ערביי ארץ ישראל בהבטיחו כי יסייע להם במאבקם[דרוש מקור]. ב-1939 השתתף בוועידת השולחן העגול הבריטית-ערבית, אשר דנה בשאלת ארץ ישראל. בכירים בריטים אף תיווכו בינו לבין מנהיגים ציונים, ללא תוצאות. במהלך מלחמת העולם השנייה שמר אבן סעוד על עמדה נייטרלית, אף שנטה לטובת בעלות הברית. במקביל החל בייצוא מסיבי של נפט. הוא ניהל יחסים קרובים עם ארצות הברית אשר, מתוקף אינטרסי הנפט האסטרטגיים שלה באזור, העניקה לו סיוע כלכלי נדיב, יזמה פרויקטים רבים בממלכה (צינור הנפט הטרנס-ערבי) ואף אימנה את הצבא הסעודי בתמורה להחכרת בסיסים צבאיים. בפגישותיו עם הנשיאים האמריקנים רוזוולט וטרומן הדגיש את עמדותיו האנטי-ציוניות, נקודת מחלוקת ביחסי ארצות הברית-ערב הסעודית עד ימינו. אבן סעוד היה ממייסדיה הבולטים של הליגה הערבית ב-1945. ב-26 באוקטובר 1947 כתב אבן סעוד לנשיא טרומן על התנגדותו להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל: "אפילו נניח כי היהודים יצליחו לגייס תמיכה... מדינה כזאת, עקב אמצעי הדיכוי והעריצות של היהודים וכספם, דינה לגווע בתוך זמן קצר. הערבי יבודד מדינה כזאת מהעולם ויטיל עליה מצור עד שתגווע ברעב... קצה יהיה כקץ מדינות הצלבנים"[9]. אבן סעוד השתתף (אם כי באופן סמלי למדי) במלחמת העצמאות של ישראל נגד מדינת ישראל. חיים אישייםבמהלך חייו נשא מעל 20 נשים (לפרקים התגרש והתחתן כך שבכל רגע נתון לא עלה מספר נשיו על ארבע, בהתאם לחוקי השריעה[דרוש מקור]), אשר העמידו לו קרוב למאה צאצאים מתוכם כ-45 בנים זכרים. כל בניו נושאים את השם "בן עבד אל-עזיז אאל סעוד" (بن عبد العزيز آل سعود) בצירוף שמם הפרטי. אבן סעוד הוא אביהם של כל מלכיה ושליטיה הבאים של ערב הסעודית. מוות וירושהאבן סעוד מת ב-9 בנובמבר 1953 בעיר הקיט הסעודית טאיף. לאחר מותו ב-1953 עלה בנו הבכור ויורש העצר המיועד סעוד על כס המלוכה ללא הפרעות, שלושה חודשים אחרי שנתמנה לראש הממשלה. בשנת 1964 הודח סעוד על ידי מועצת השרים הסעודית, ותחתיו עלה אחיו למחצה פייסל. אחרי שנרצח פייסל ב-1975, עלו ח'אלד, פהד, עבדאללה וסלמאן (בהתאמה). החוק הבסיסי של ערב הסעודית מ-1992 קובע כי מלך ערב הסעודית מוכרח להיות אחד מבניו של אבן סעוד או מצאצאיהם. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ביאוריםהערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
