|
טבח סברה ושתילה
טבח סברה ושתילה היה טבח שערכו אנשי הפלנגות הנוצריות במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, בין 16 בספטמבר ל-18 בספטמבר 1982, במאות מתושבי מחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה שבמערב ביירות. כוחות הפלנגות נכנסו למחנות הפליטים בחסות כוחות צה"ל שכיתרו את המחנות. צה"ל הורה לאנשי הפלנגות לפגוע בפעילי אש"ף בסברה ושתילה, כחלק מהשתלטות צה"ל על מערב ביירות. ועדת כהן טענה כי קציני צה"ל ידעו על סכנת טבח אך הם התעלמו ממנה[1]. במהלך העימותים הליליים במחנות קיבלו נציגי צה"ל דיווחים על טבח ועינויים של תושבי המחנות הבלתי-מעורבים, אך הם לא נקטו כל פעולה כדי למנוע זאת. רק לקראת אור ראשון של 17 בספטמבר הורו להוציא מהמחנות את אנשי הפלנגות, והתגלו ממדי הטבח[2]. מספר ההרוגים בטבח שנוי במחלוקת ונע בין כ-460 לבין 2,000–3,000. אירועי הטבחכבר בחודש מאי 1982, לפני תחילת מבצע שלום הגליל, הזהיר ראש אמ"ן, יהושע שגיא, ממעשי טבח שיבצעו הנוצרים וייוחסו לישראל: "כל מה שהם יעשו בשטחנו כשאנחנו נשב שם, יהיה על חשבוננו... לאף אחד בעולם לא יהיה אכפת מי שחט ילדים, אם זה צה"ל או חדאד. מי שחושב שזה יהיה על חשבונם של הנוצרים טועה"[3]. מבצע שלום הגליל הביא את צה"ל אל שערי ביירות, בה התרכזו במערב העיר אלפי לוחמים של אש"ף. צה"ל הטיל מצור על מערב העיר, אך נמנע מלהיכנס אליה בגלל החשש ממספר הנפגעים הפוטנציאלי מלחימה בתוך העיר. בדיון שנערך בלשכת שר הביטחון, אריאל שרון, ב-12 באוגוסט 1982, העריך שגיא שגם לאחר פינוי לוחמי אש"ף מביירות, עדיין יישארו מחבלים בעיר "והפלנגות ימצאו דרך להיכנס פנימה ולחסל חשבונות". הוא הזהיר כי "כל עיתונאי העולם יהיו שם כדי לסקר את הפינוי" ו"על כל דבר קטן יבואו אלינו". שגיא טען כי אסור לשבת בביירות: "נשב שם כל עוד יושב שם הכוח הרב-לאומי והטענות לא יהיו אלינו. אחר כך צריך להסתלק משם"[4]. לקראת אמצע אוגוסט, בעקבות המצור, הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים והכוחות הפלסטיניים מביירות, בחסות כוח בין-לאומי והעברתם של 15 אלף אנשי אש"ף לתוניס. פינויים של אנשי אש"ף הושלם ב-31 באוגוסט 1982. אולם שר הביטחון, אריאל שרון, חשש שאלפי לוחמים פלסטינים מסתתרים במחנות הפליטים במערב ביירות. חשש זה הסתמך בין השאר על דברים של אבו איאד שאמר שהמהפכה הפלסטינית לא יצאה מביירות וכי שלושת אלפים לוחמים נשארו בתוכה[5]. אש"ף הכין במשך השנים בונקרים רבים במחנות ולרשות המחבלים שפעלו בהם היו מצבורים גדולים של נשק ורשת מנהרות תת-קרקעיות[6]. ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל, מפקד הפלנגות לשעבר, לנשיא הרפובליקה של לבנון. הוא נבחר ללא הסכמת המוסלמים, אך נהנה מתמיכת ישראל וצה"ל. ב-14 בספטמבר נרצח ג'ומאייל בעת שנאם בסניף הפלנגות בשכונת אשרפייה, באמצעות מטען שהונח על ידי מתנקש מטעם המפלגה הסורית הסוציאלית-לאומית, בקומה שמעל האולם בו נאם. בעקבות הרצח של ג'ומאייל השתלט צה"ל על מערב ביירות, המאוכלסת במוסלמים. באותו ערב אמר ראש הממשלה מנחם בגין לרמטכ"ל בשיחת טלפון כי יש להגן על המוסלמים מנקמת הפלנגות. כך ציין גם יהושע שגיא באוזני שרון[7]. מאז שהגיע אש"ף לביירות ב-1970, היו מחנות הפליטים סברה ושתילה שניים מבסיסי התמיכה בו[8]. בשתילה התנהל ויכוח בין כמה מהמוח'תארים לבין הצעירים שירו על כוחות צה"ל. הזקנים ניסו לשכנע אותם להפסיק לירות, מחשש מפני ההפגזה הנגדית של צה"ל, ושכדאי להיכנע במהירות כדי לחסוך קרבנות. אולם הצעירים המשולהבים מרצח ג'ומאייל המשיכו לירות, בעוד תחנת השידור של ארגון ה"מוראביטון" מעודדת אותם להמשיך להילחם. חיילים של צבא לבנון שישבו סביב הכניסה לשתילה, העדיפו להסתתר בקומת הקרקע של בניין החפ"ק[6]. 15 בספטמברטיהור מחנות הפליטים מלוחמים פלסטינים הוטל על כוחות הפלנגות. בבוקר 15 בספטמבר, בדרכם לחפ"ק שהועתק לגג של בניין מעל מחנה הפליטים שתילה, הציע שגיא לשר הביטחון שישראל תנתק עצמה מהפלנגות, אולם שרון דחה את הרעיון. על הגג, חזר שרון על הוראתו להכניס את הפלנגות למחנות הפליטים "תחת פיקוד צה"ל"[9]. בשעה 16:00 בלשכת סגן הרמטכ"ל, משה לוי, העיר עוזר ראש אמ"ן שהמוסלמים סבורים שכניסת צה"ל לביירות חיונית כדי להגן עליהם מפני הפלנגות. בשעה 18:00 הפיץ אגף המודיעין מסמך סודי שבין היתר קבע שכניסת צה"ל לעיר תורמת להגנה על המוסלמים מפני פעולות נקמה אפשריות של הפלנגות[6]. בשעה 20:00 דן אלוף פיקוד צפון, אמיר דרורי, עם מפקדי הפלנגות וסיכם עמם שיעמידו כוח משמעותי לפעולה במחנות הפליטים ושיכנסו מכיוון מחנה שתילה. אלה הבטיחו שיוכלו לפרוץ למחנות למחרת בבוקר ודרורי הזהיר אותם שאין לפגוע באוכלוסייה אזרחית. עם זאת, ביקש דרורי מנציג צבא לבנון שייקחו את המשימה הזאת על עצמם, אולם הוא סירב[10]. 16 בספטמברלמחרת בבוקר, 16 בספטמבר, בעת דיווח של הרמטכ"ל, רפאל איתן, בלשכת שר הביטחון, העיר שרון: "למחנות הייתי מכניס את הפלנגות". הרמטכ"ל העיר לעומת זאת: "מפעפע בהם רגש נקם ויכולים להיות שם נחלי דם"[10]. לאחר שפייר ג'ומאייל עצמו אישר את פעולת הפלנגות במחנות הפליטים, הגיעו נציגיהם בשעה 11:00 בבוקר לחפ"ק הקדמי לתיאום עם דרורי. בשעה 16:00 הגיע אלי חובייקה לחפ"ק לתיאום אחרון עם תת-אלוף עמוס ירון. חובייקה טען כי לא הצליח עדיין לארגן את כל הכוח שתכנן להפעיל במחנות הפליטים, אולם ירון לחץ עליו להכניס את ה-150 מאנשיו שכבר היו מוכנים והזהיר אותו שוב שאין לפגוע באוכלוסייה אזרחית. ירון הצביע בפניו על המקומות שבהם היו מחבלים[11]. רוב אנשיו של חובייקה, לבושים במדים ובאפודים, השתייכו לכוח מיוחד הכפוף למודיעין של הפלנגות, שהתמחה בלחימה במחבלים. קציני צה"ל לחצו על חובייקה להתחיל את הפעולה לפני החשיכה[12]. ירון הציב על שני גגות תצפיות והורה להאזין לפלנגות בקשר. על גג החפ"ק היה גם ג'סי סוכר, קצין הקישור של הפלנגות[11]. לפני השעה 18:00 יצאה מאגף המודיעין / מבצעים פקודה מספר 6 לגבי מערב ביירות, ובה נאמר במפורש שטיהור מחנות הפליטים ייעשה על ידי הפלנגות או צבא לבנון[13]. הפלנגות החלו להיכנס למחנות הפליטים סברה ושתילה אחרי השעה 18:00, בפיקודם של מישל זווין, מארון משעלני וקצין נוסף המכונה "פול". הם התפצלו לחוליות ונכנסו לשתילה מהכניסה הדרומית ומסוללת העפר שממערב, תוך ירי מתמיד. מרגע שנכנסו לסמטאות, נעלמו מעיניו של קצין המודיעין של האוגדה, שעקב אחריהם במשקפת מגג החפ"ק. באותו הזמן, ללא תיאום עם צה"ל, התגנבו למחנות מכיוונים אחרים אנשים נוספים של חובייקה. המחבלים הפנו את האש שלהם אל האזור שבו נכנסו הפלנגות. קצין הקישור של הפלנגות, סוכר, ביקש וקיבל מצה"ל סיוע של פגזי תאורה. לאחר טיהור המחנות, אמורים היו אנשי הפלנגות לרכז את האוכלוסייה האזרחית באצטדיון הסמוך, לצורך זיהוי וחקירה. בשעה 19:00 שמע סגן אלול, ראש לשכת מפקד האוגדה, חילופי דברים בקשר: אחד ממפקדי הפלנגות שבתוך מחנה הפליטים שאל מה לעשות ב-50 נשים וילדים שבידיו. חובייקה נזף בו בקשר: "זו הפעם האחרונה שאתה שואל אותי – אתה יודע מה לעשות". אלול מיהר לספר זאת לירון, ששוב דרש מחובייקה להקפיד שלא ייפגעו אזרחים[14]. נהגו של קמ"ן האוגדה, שקיבל הוראה להאזין לרשת הקשר של הפלנגות, סיפר ששמע את ג'סי סוכר נשאל מה לעשות ב-45 אנשים שנתפסו במחנה וזה השיב: "תעשה את רצון האלוהים". ירון הזהיר אותו שוב שלא לפגוע באזרחים וקיבל ממנו הבטחה בעניין. סוכר סיפר לקצינים בחדר האוכל כי נהרגו 300 מחבלים ואזרחים, אולם לאחר זמן קצר שינה את המספר ל-120. בפגישת עדכון שכונסה על ידי ירון בשעה 20:40, אמר קצין המודיעין כי הפלנגות "מתלבטים מה לעשות באוכלוסייה שהם מוצאים בפנים... הצטברו בידיהם נשים, ילדים וכנראה גם זקנים, שהם לא בדיוק יודעים מה לעשות אתם... וכנראה, שהייתה להם איזו שהיא קביעה עקרונית, שהם מרכזים אותם יחד והם מוליכים אותם לאיזשהו מקום מחוץ למחנה"[15]. קצין המודיעין הוסיף כי גם הוא שמע את דבריו של סוכר, "תעשה מה שלבך אומר לך, כי הכול מאלוהים", אולם ירון הרגיע ואמר שביקר אצלו למעלה, והאנשים שנשארים בשטח לא ייפגעו[16]. אחרי השעה 20:00 סקר שר הביטחון בישיבת ממשלה מיוחדת שהתכנסה בירושלים במשך יותר מחצי שעה את פעילות צה"ל במערב ביירות, אולם לא הזכיר כלל את שיתוף הפלנגות[15]. אחרי השעה 21:00 עזב האלוף שגיא את ישיבת הממשלה משום שלא ישן "כבר שלושה לילות". במהלך הישיבה סיפר הרמטכ"ל על שיתוף הפלנגות, שיילחמו במחנות הפליטים "בשיטות שלהם". הוא הודיע על כניסתם למחנה סברה והדגיש כי בניגוד לצבא לבנון, לפלנגות אפשר לתת פקודות. הוא הסביר גם לגבי סכנת מעשי נקם: "דבר שני שיקרה – וזה לא משנה אם אנו שם או לאו, זה פרץ של נקמה...אני יכול לתאר בדמיוני איך זה מתחיל, אבל איני יודע איך זה ייגמר. זה יהיה בין כולם... אנו נוכל להפחית בזה, אבל כבר היום הרגו שם דרוזים...מספיק דרוזי אחד הרוג, כדי שמחר ייהרגו ארבעה ילדים נוצריים...כמו שקרה לפני חודש. וכך זה יתחיל, אם לא נהיה שם. זה יהיה פרץ, שלא היה עוד כמוהו, אני רואה כבר בעיניים שלהם למה הם מחכים"[16]. השר דוד לוי היה היחיד שהצביע על הסתירה בין הרצון למנוע מעשי נקם לבין שליחת הפלנגות למחנות[16]. הוא הזהיר מפני טבח והטלת האשמה על ישראל: "כאשר אני שומע שהפלנגות כבר נכנסות לשכונה מסוימת, ואני יודע מהי משמעות הנקם אצלם, איזו שחיטה, אז איש לא יאמין שנכנסו לעשות שם סדר והאשמה תהיה בנו"[17]. אזהרתו זו נותרה ללא תגובה מצד איש מחברי הממשלה[16]. כשליש מתושבי סברה ושתילה היו שיעים עניים, שבאו מהכפרים הסמוכים וקנו את דירותיהם מידי פלסטינים שעברו לשכונות טובות יותר בעיר. רוב דיירי הרחוב שבו החל הטבח היו שיעים[18]. הפלנגות פעלו תחילה לאורך הרחוב הראשי של המחנות, משום שחששו ממארבים בסמטאות. את עמדת הפיקוד קבעו בחנות מכולת, ובמוסך סמוך ריכזו את האזרחים שמצאו. במשך הלילה ריכזו קבוצות אזרחים בנקודות נוספות. המחבלים שהיו באזור נמלטו לכיוון צפון ורק מספר צעירים המשיכו לירות על אנשי הפלנגות. בשעה 22:00 העיר קצין המודיעין של פיקוד צפון בחפ"ק בעאליי כי הפלנגות ישותפו בסריקות. רב-סרן עמוס גלעד שנשלח כנציג אמ"ן לעקוב אחר האירועים[19] הזדעק על כך: "תהיה שם שחיטה...זה טבח". ב-22:30 התקשר קצין המודיעין של האוגדה אל מטה פיקוד צפון בעאליי וסיפר על דברי ג'סי סוכר לגבי מספר ההרוגים במחנה על ידי הפלנגות. בשעה 23:20 התקשר עמוס גלעד אל מפקדיו באמ"ן בתל אביב, סיפר להם על הידיעה על ההרוגים והדגיש שיש למסור אותה לאלוף שגיא, אולם זה קיבל אותה רק כעבור 7 שעות[20]. קצין זוטר במטכ"ל לא ייחס חשיבות לדיווח ובאמ"ן בתל אביב הוחלט שלא להעיר את האלוף[21]. במהלך הלילה ביקש ג'סי סוכר לחדש את התאורה מעל המחנות, אולם קצין אג"ם, סגן-אלוף בצלאל טרייבר, סירב בשל הרג האזרחים. סוכר הבטיח לירון שמעשי הרצח ייפסקו מיד. ירון כעס על חובייקה לגבי סריקת המחנות והזהיר אותו שוב מפני רצח אזרחים. בין מפקדי הפלנגות עצמם הייתה מחלוקת לגבי אופן הפעולה וחובייקה אף ירד כנראה בעצמו אל אנשיו במחנה. בתוך המחנות, לעומת זאת, התושבים עצמם לא ידעו על ההרג המתחולל. מאות פלסטינים שהיו בסמטאות הסמוכות לאזור בו בוצעו הרציחות לא הבחינו בכך, מאחר שרובם ירדו למקלטים או הסתגרו בבתיהם בשל הירי. גם חיילי צה"ל בטנקים שחנו על סוללת העפר שממערב למחנה לא הרגישו במה שהתחולל. פלסטינים רבים סיפרו לאחר מכן שאפילו לא ידעו כלל על כניסת הפלנגות, ואם היו שומעים על כך היו בורחים[22]. 17 בספטמברביומן גלי צה"ל ששודר בחצות הלילה שבין 16 ו-17 בספטמבר, הודיע כתב התחנה שטיהור מחנה הפליטים הוטל על הפלנגות. הייתה זו הידיעה הפומבית הראשונה על כך. בשעה 5:30 בבוקר נמסרה הודעתו של רב-סרן בעאליי על "300 הרוגים" לסגן-אלוף משה חברוני, ראש לשכתו של שגיא, שבשעה 6:15 העביר אותה לשגיא בביתו[22]. במשך הלילה והשעות המוקדמות של הבוקר, ניסו הפלנגות למנוע בריחה של התושבים מן המחנות והציבו שומרים ביציאות מהם. הפלנגות לא המשיכו להתקדם אל עומק המחנות[23]. אחרי השעה 8:00 ראה סגן אבי גרבובסקי, סגן מפקד פלוגת טנקים שחנתה ליד המחנות, אנשי פלנגות שהוליכו קבוצות אזרחים מהמחנות אל האצטדיון. מאוחר יותר עלה עם הטנק על הסוללה וראה אנשי פלנגות הורגים חמש נשים וילדים. בצהריים עבר ליד החיילים איש פלנגות. הם שאלו אותו מדוע הם הורגים נשים וילדים וזה השיב כי נשים יילדו ילדים והילדים יהיו למחבלים. העדויות הללו לא הגיעו למפקד האוגדה. בשעות הבוקר כבר הסתיים רוב הטבח במחנות. העובדה שכבר לא נשמעו כמעט קולות ירי גרמה לקצינים ישראלים לחשוד שהפלנגות אינם מנהלים סריקות וטיהורים באופן שיטתי. הם חרתו על קירות המחנות כתובות כגון: "טוני עבר כאן!", "המולדת – המשפחה – הפלנגות", "כוחות פורן אל-שובאכ" (שכונה נוצרית במזרח ביירות) ו"לא נשכח ולא נסלח"[24]. בשעה 9:00 הגיע לחפ"ק קצין המבצעים של הפלנגות, פואד אבו נאדר, נכדו של פייר ג'ומאייל, והודיע לעמוס ירון כי הכין כוח נוסף לפעולה במחנות. ירון רצה לדעת פרטים על מה שהתרחש בהם ואבו נאדר הסביר כי יש קרב ולפלנגות יש הרוגים ופצועים. ירון היה מעוניין בהחלפת הכוח של חובייקה שפעל במחנות. הוא נתן לאבו נאדר מפה ותצלומי אוויר וסימן עליהם כיצד יש להמשיך בטיהור. לאחר מכן הוחלט במטה הפלנגות בכרנתינא לשלוח למחנות 17 בולדוזרים להריסת מבנים, אולם המפקדים הנוצרים לא ידעו אז דבר על הטבח שבוצע. הכוח החדש היה בגודל של גדוד וכלל יחידות סדירות של הפלנגות בציוד קרבי מלא. נקודת הריכוז נקבעה בשדה התעופה הבין-לאומי של ביירות, והמסלול אל המחנות עבר בדרך העפר לכיוון צפון, ממסלולי המטוסים אל שכונת אוזעי וממנה אל הכניסה לשתילה. על תנועת הכוח פיקדו מפקד אזור ביירות, "פוסי", מפקד הפלנגות בדרום, ג'ו אדה, ופואד אבו נאדר[23]. הכוח של הפלנגות שתודרך על המסלולים כלל פלוגה של 14 טנקים, 14 נגמ"שים נושאי מרגמות ומאות לוחמים. בשעה 11:00 הגיע האלוף דרורי לחפ"ק של עמוס ירון, שהציע לו להפסיק את התקדמות הפלנגות במחנות ולהימנע מהכנסת תגבורת לשם. דרורי קיבל את ההצעות, הוציא הוראות בהתאם והתקשר אל הרמטכ"ל ואמר לו שהפלנגות "הגזימו". ירון הורה לקציני הפלנגות לעצור ולהישאר בבתים שכבר תפסו, הזהיר את חובייקה לגבי הרג נשים וילדים ונזף בג'סי סוכר לגבי מעשי הרצח[25]. בשעות הצהריים אישר ירון לפלנגות להחליף את הכוח שבתוך המחנות בכוח אחר שחנה בשדה התעופה. 150 לוחמים נכנסו על ג'יפים לשתילה, אולם בניגוד להוראת ירון, אנשיו של חובייקה לא יצאו מהמחנה[26]. בשעה 16:30 נפגשו הרמטכ"ל וסגנו עם ראשי הפלנגות. חובייקה סיפר על הקרב, אולם לא הזכיר דבר שעשוי לרמוז על קיומו של טבח. פאדי פריים, מפקד "הכוחות הלבנוניים", ביקש נשק נוסף, קומנדקרים וטרקטורים כדי להרוס "מבנים לא חוקיים" במחנות. בהמלצת נציג "המוסד", נענה הרמטכ"ל לבקשה, אולם לאחר מכן, בעצת ירון, נמסר רק טרקטור אחד ודרורי הורה למחוק ממנו את סימני הזיהוי של צה"ל ולא לשלוח איתו מפעיל ישראלי. הפלנגות השתמשו בטרקטור במשך מספר דקות והחזירו אותו, משום שלא ידעו לתפעל אותו כהלכה, אולם לאחר מכן הגיעו שני טרקטורים מג'וניה והוכנסו לשתילה. אלה היו דרושים לחובייקה כדי לכסות את מאות הגופות שבתוך המחנות[27]. תושבי המחנות רוכזו לאורך הרחובות ובתוך חנויות ואנשי הפלנגות החלו להפריד בין לבנונים לפלסטינים ובין הנשים והגברים. עשרות נשים פלסטיניות הועלו על משאיות והוסעו למזרח ביירות, שם הסבירו אנשי הפלנגות בצעקות לעוברי האורח כי בעליהן של הנשים חוסלו. בשעה 18:00 הודיע מפקד חטיבת הצנחנים, יורם יאיר, לעמוס ירון כי נשים וילדים נמלטים מן המחנות לכיוון צפון ומספרים סיפורי זוועה. בעקבות זאת, הורה ירון לקציניו שאין לאפשר לפלנגות להסתובב מחוץ למחנות הפליטים[27]. בשעות הערב עבדו הטרקטורים בכיסוי הגופות שבמחנה. סביב השעה 21:00, בשובו אל ביתו מביירות, התקשר הרמטכ"ל אל שר הביטחון, שעשה את ערב חג ראש השנה בביתו בחווה, וסיפר לו שהפלנגות "הגזימו", פעולתם נפסקה והם יצאו מן המחנות למחרת בבוקר[28]. במהלך 17 בספטמבר, יום שישי, החל להצטבר מידע בידי ישראלים על מעשי הפלנגות במחנות. חיילי צה"ל שהוצבו מסביב למחנות הפליטים ואף תצפתו עליהם החלו להיות מודעים למעשי הרצח, אם כי לא להיקפם. ב-11:00 בבוקר סיפר הכתב הצבאי של עיתון "הארץ", זאב שיף, לשר התקשורת, מרדכי צפורי, על ידיעה שקיבל לגבי "שחיטה" שמבצעים הפלנגות במחנות הפליטים. צפורי התקשר אל שר החוץ יצחק שמיר והציע לו לבדוק את העניין, אולם שמיר לא הורה לאנשי לשכתו לעשות זאת[25]. כתב הטלוויזיה הישראלית בביירות, רון בן ישי, ראה בשעה 16:00 את כוח הפלנגות על המסלול ולדבריו כמה מחייליו הבהירו לו ולעיתונאים אחרים שבכוונתם לבצע הרג בתושבי מחנות הפליטים[26]. ב-20:30 הגיעו לדירת הטלוויזיה הישראלית בבעבדה קצינים מחטיבת הטנקים שישבה מול שתילה, שסיפרו ששמעו מבעלי דרגות נמוכות יותר על הוצאות להורג במחנות. בן ישי התקשר באותו לילה ב-23:30 אל שר הביטחון שרון, שהתעורר משנתו, וסיפר לו את כל הידוע לו ממה ששמע מחיילי הכוח של הפלנגות ומקציני צה"ל[29]. 18 בספטמברבבוקר יום שבת, 18 בספטמבר (א' של ראש השנה), התעכבו אנשי הפלנגות ביציאתם מהמחנות, משום שהיו עסוקים בהעמסת תחמושת ונשק שמצאו במחנות על משאיות שהחרימו בבניין הדואר. בסביבות השעה 7:00 לחץ ירון על מפקדיהם להזדרז לצאת והודיע לפואד אבו נאדר כי בכוונתו לקרוא ברמקולים לתושבי המחנות להתרכז באזור האצטדיון כדי לעבור זיהוי[30]. במכתב אישי שכתב רון בן ישי לראש הממשלה ב-20 בספטמבר[31], הוא תיאר את שראה באותו יום בשעה 8:00 בבוקר: אנשי הפלנגות "מריצים לפניהם שורה ארוכה של נשים, ילדים וזקנים, מהם שהיו מכוסים דם מהם בוכים וצועקים ומהם פניהם כבושות בקרקע. הם צעקו לעברנו, כי הופרדו מן הגברים שנלקחו על ידי הפלנגות לאיזשהו מקום. אנשי 'הכוחות הלבנוניים' ניסו למנוע מאתנו לצלם ואף גירשו אותנו משולי המחנה. עוד אנו מתווכחים עם הפלנגות עצר קצין בכיר של צה"ל את התהלוכה. רמקול שהוצב על גג אחד הבתים קרא לנשים ולילדים לחזור לבתיהם. למליציות הנוצריות נאמר לעזוב את המקום. וכך, למעשה, הופסק הטבח"[32]. מאות פלסטינים מן המחנות רוכזו באצטדיון וקציני צה"ל חילקו להם חלב ועוגיות. במהלך זיהוי הגברים והחיפוש אחר מחבלים, נחקרו 44 גברים. איש מהם לא הזכיר את דבר קיומו של הטבח. רק במהלך אותו היום החלו להתברר ממדיו. בשעה 11:30 סיפרו קציני צה"ל לאלוף דרורי על הדיווחים ששמעו מפי עיתונאים שנכנסו למחנות ודרורי הורה להקפיד שחיילי צה"ל לא יכנסו לשם[33]. ראש הממשלה מנחם בגין שמע על הטבח לראשונה רק באותו יום ב-5 אחה"צ, בהאזינו לשידורי ה-BBC – תחנת השידור הבריטית[34]. בשבת בערב החלה הנהגת הפלנגות לנסות ולהסיר מעליה את האחריות לטבח ולהעביר את האשמה אל ישראל, ואילו בישראל החל מאמץ להינתק מכל קשר לטבח. בשבת בשעה 22:45 הודיע רדיו "לבנון החופשית" של הפלנגות, כי "הכוחות הלבנונים" מכחישים "שהיו להם אנשים במחנות או שלקחו חלק במבצע צבאי כלשהו באזור זה". בשעה זו נכנס למחנות צבא לבנון. ביום ראשון בבוקר נפגש הרמטכ"ל עם ראשי הפלנגות בביירות ודרש מהם להודות בפומבי באחריות לטבח, אולם מנהיג התנועה, פייר ג'ומאייל, קבע שאין להודות במעורבות של הפלנגות בטבח, משום שהודעה כזו תסכן את בחירת בנו, אמין, לנשיאות לבנון ותפגע בהידברות עם המנהיגות המוסלמית[35]. מספר ההרוגיםמספר ההרוגים בטבח שנוי במחלוקת. קיימת הסכמה כללית כי קשה לתת מספר מדויק עקב הכאוס ששרר לפני ואחרי הטבח והרגישות הפוליטית של הנושא. משוער כי רבע מההרוגים היו לבנונים והשאר פלסטינים. להלן האומדנים הנפוצים מסודרים על פי מספר ההרוגים:
לאחר הטבחאף שהטבח בוצע על ידי הפלנגות הנוצריות, נתפסה ישראל בעיני העולם כמעורבת בו, שהרי צה"ל שלט באזור והפלנגות נכנסו למחנות באישורו. לאחר הטבח, נמנע אש"ף מלהטיל את האחריות על הפלנגות והנהגתו טענה כי "לכל היותר נעזרו חיילי צה"ל בקומץ מורי-דרך מאנשי חדאד". כך נהגו גם המנהיגים המוסלמים בלבנון. ראש ממשלת לבנון לשעבר והמנהיג המוסלמי של מערב ביירות, סאיב סלאם (אנ'), אף הכריז כי "שום איש פלנגות לא היה במערב ביירות בימי הטבח". כאשר נשאל מדוע הוא מעלים עין מן העובדות, השיב: "אם אומרים שמותר להרוג למען המולדת – קל וחומר שמותר לשקר למען המולדת". בלבנון נוצרה הסכמה רחבה לטשטש את חלקם של הפלנגות בטבח, וזאת כדי שלא לסכן את השותפות של המוסלמים עם הנשיא (הנוצרי) החדש אמין ג'ומאייל. אפילו סוריה נמנעה מלהאשים את הפלנגות בטבח. אמין ג'ומאייל מינה את התובע הצבאי הלבנוני, אסעד ג'רמנוס, לחקור את פרשת הטבח ובנובמבר 1982 פורסם "דו"ח ג'רמנוס". ג'רמנוס קיבל הוראה מגבוה שלא לזמן עדים לבנונים, הפלסטינים מהמחנות חששו להופיע בפניו ולוחמי הפלנגות קיבלו פקודה מפורשת שלא למסור עדות. חקירתו נקטעה ללא הוצאת מסקנות לגבי מבצעי הטבח[38]. אף לוחם או מפקד פלנגות לא הוענש על חלקו בטבח. חובייקה וקציני הפלנגות שהיו במקום נותרו בצמרת הפיקוד של התנועה[39]. בשנת 1999 שומר ראשו לשעבר של חובייקה, רוברט חטאם, פרסם ספר שבו הוא טוען שטבח סברה ושתילה תוכנן על ידי חובייקה וחאפז אל-אסד במטרה להביך את ישראל. לאחר הטבח, נטל צבא לבנון את הפיקוח על המחנות ובמשך מספר שבועות המשיך במעצר וגירוש של פלסטינים ללא אישורי שהייה. רוב תושבי המחנות נותרו במקומם וחלקם החלו לשפץ את הבתים שחרבו. רופאים לבנונים מונו כמנהלים לבתי החולים של אש"ף ליד המחנות[39]. התגובה הבין-לאומיתהטבח עורר גינויים חריפים לישראל ברחבי העולם ודרישה מישראל לסגת מלבנון באופן מיידי. כמו כן הגיעו נחתים אמריקאים וחיילים צרפתיים ללבנון על מנת לנסות ולהרגיע את המצב. לא היה זה הטבח הראשון במהלך מלחמת האזרחים בלבנון (קדמו לו מעשי הטבח בקרנטינה, בדאמור ובמחנה תל א-זעתר וכן מעשי טבח רבים אחרים) אולם בניגוד לקודמיו עורר הטבח בסברה ושתילה תגובה משמעותית בעולם. יש הטוענים שתגובה זו נבעה מכך שהטבח בסברה ושתילה נתפס כחלק מהסכסוך הישראלי-ערבי בעוד מעשי הטבח האחרים נתפסו כעניין לבנוני פנימי.[דרוש מקור] התגובות בישראללאחר שהציבור הישראלי התוודע למעשי הטבח, הדבר גרם לתגובות חריפות בשיח הציבורי. בעקבות הטבח נערכה אחת ההפגנות הגדולות ביותר בתולדות מדינת ישראל, אשר אורגנה על ידי ארגון השמאל "שלום עכשיו" וכונתה "הפגנת הארבע מאות אלף". המפגינים דרשו להוציא את כוחות צה"ל מביירות, ודרשו משר הביטחון אריאל שרון וראש הממשלה מנחם בגין להתפטר מתפקידם. בעקבות הטבח התעוררה סערה בדיון בכנסת. ראש האופוזיציה, חבר הכנסת שמעון פרס, גינה בצורה חריפה את התנהלותה של ממשלת ישראל בעניין וספציפית את בגין ואת שרון:
לאחר דברים אלה עלה גם שרון לנאום והגיב לדבריו של פרס:
ועדת החקירה
בעקבות הטבח קמה סערה ציבורית בישראל. בפרט בלטה "הפגנת הארבע מאות אלף" בכיכר מלכי ישראל, שנערכה ב-25 בספטמבר 1982 בארגונה של "שלום עכשיו"[41] (שוררת מחלוקת סביב אומדן המשתתפים בה[42]). בעקבות הסערה הציבורית הוקמה ועדת חקירה ממלכתית – ועדת כהן. בראש הוועדה ישב נשיא בית המשפט העליון, יצחק כהן, וכן השתתפו בה השופט אהרן ברק והאלוף (מיל.) יונה אפרת. הוועדה פרסמה את מסקנותיה ב־7 בפברואר 1983, וקבעה שלא נמצאו הוכחות למעורבות ישירה של צה"ל בטבח, אך קציני צה"ל ידעו, בשלב מסוים, על קיום הטבח ולא פעלו בנחרצות להפסקתו. המלצותיה האישיות של הוועדה:
טבח סברה ושתילה בתרבות הפופולרית
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
