|
גנאיוס פומפיוס מגנוס
גנאיוס פּוֹמפֶּיוּס מגנוס (בלטינית: Gnaeus Pompeius Magnus, 29 בספטמבר 106 לפנה"ס – 29 בספטמבר 48 לפנה"ס) היה מדינאי רומי, מצביא ואיש ציבור אשר היה בעל בריתו, חתנו, ולאחר מכן מתחרהו הגדול של יוליוס קיסר, עמו ניהל מלחמת אזרחים אשר בסופה קיבל קיסר את השלטון המוחלט ברומא. בתולדות עם ישראל זכור פומפיוס ככובש ירושלים בשנת 63 לפנה"ס. קריירה מוקדמתפומפיוס היה בנו של גנאיוס פומפיוס סטראבו, אזרח רומאי עשיר, מן הפריפריה הרומית. סטראבו היה נובוס הומו, הראשון מן המשפחה אשר הגיע לדרגת סנאטור, ואף נבחר לקונסול בשנת 89 לפנה"ס, לאחר הצלחתו הגדולה בדיכוי המרד האיטלקי. פומפיוס גדל לצד אביו במחנות הצבא, ולמד את תורת המלחמה והמדיניות. על פי פלוטרכוס, היה פומפיוס צעיר פופולרי, ודמה במראהו לאלכסנדר הגדול. בצעירותו היה פומפיוס ידידו של מרקוס טוליוס קיקרו. סטראבו מצא את מותו במאבק בין גאיוס מריוס ולוקיוס קורנליוס סולה, והותיר את פומפיוס הצעיר כיורש להונו ולכוחו הפוליטי. פומפיוס הצעיר היה לאחד מגדולי התומכים בסולה, לאחר שובו מן המלחמה במיתרידטס בשנת 83 לפנה"ס. שלושת הלגיונות בהם שלט פומפיוס בן ה-23, כירושה מאביו, היו כלי עזר חשוב להשתלטותו של סולה על רומא. משהפך לוקיוס קורנליוס סולה לדיקטטור, השיא את אמיליה סקאורה, בתו החורגת, לפומפיוס – לאחר שהכריח אותה להתגרש מבעלה, והיא הרה ללדת. פומפיוס, מצידו, התגרש מאנטיסטיה, אישה כפרית לה נישא בצעירותו, כדי להינשא לאמיליה בתו של השליט. סיציליה ואפריקהפומפיוס היה לאיש עשיר ורב השפעה, אם כי לא החזיק במשרה רשמית כלשהי. בסוף שנת 82 לפנה"ס שלח סולה את פומפיוס ואת לגיונותיו להיאבק בתומכיו האחרונים של מריוס בסיציליה ובאפריקה הרומית. סיציליה הייתה מקור התבואה העיקרי של רומא בעת ההיא, ובלעדיה צפויה הייתה האוכלוסייה הרומית לרעב ולמרידות. פומפיוס פעל נגד אנשי מריוס באי ביד חזקה. באפריקה נחל סדרת ניצחונות, וביקש מן הסנאט מצעד ניצחון, על אף שלא נשא במשרה קונסולרית ולכאורה לא היה זכאי לכך. משסירב הסנאט לכבדו במצעד, העלה את לגיונותיו על רומא ועמד עמם מחוץ לחומותיה. לאחר התערבותו של סולה, ניתן לפומפיוס מצעד ניצחון וגם הכינוי "מגנוס" שפירושו "הגדול". בתחילה התנגד סולה לדרישת פומפיוס לערוך מצעד ניצחון, ולדעת ישראל שצמן, קרא לו סולה בשם "מגנוס", "ספק ברצינות ספק בלגלוג".[1] היספניה וספרטקוסלאחר ניצחונותיו הצבאיים והפוליטיים, שבוצעו ללא כל משרה רשמית, קיבל פומפיוס מינוי חריג למגיסטראט של פרוקונסול, על מנת להצטרף למטלוס פיוס שנלחם בסרטוריוס, אחרון תומכי מריוס שהחזיק עדיין בהיספניה (כיום ספרד). פומפיוס למעשה לא רצה לפזר את צבאו. הבקשה נענתה, ופומפיוס יצא לספרד, שם נאבק בסרטוריוס, שניהל מלחמת גרילה במשך חמש שנים בין שנת 76 לפנה"ס ושנת 71 לפנה"ס. המלחמה לא הוכרעה אלא לאחר רציחתו של סרטוריוס. פומפיוס שב לאיטליה בשנת 71 לפנה"ס על מנת לסייע למרקוס ליקיניוס קראסוס במלחמתו במרד העבדים של ספרטקוס והספיק לחסום את בריחתם של חלק מן העבדים. מששב לרומא נערך לו טריומף נוסף, על ניצחונותיו בהיספניה. בשנת 70 לפנה"ס חשק פומפיוס להיבחר למשרת הקונסול והשיג אישור מיוחד לכך מהסנאט שנדרש לו משום מכיוון שלא היה בגיל המתאים לכהונה כקונסול ולא כיהן במגיסטראטורות הנדרשות לפי הקורסוס הונורום. פומפיוס רץ יחד עם קראסוס שסייע לו בעזרת קשריו הפוליטיים המרובים. בפעילותם כקונסולים פעלו קראסוס ופומפיוס להחלשת כוחו של הסנאט – הם ביטלו את ההגבלות שהטילו הרפורמות של סולה על הטריבונים והחזירו את כוחה של המשרה למצבה לפני הרפורמות, הם ביטלו את הבלעדיות של מעמד הסנאטורים לכהן בבתי המשפט על ידי חוק שחייב צירוף חברים ממעמד הפרשים לחבר השופטים. כמו כן הם החיו מחדש את משרת הקנסור שלא הייתה מאוישת מאז שנת 86 לפנה"ס. עם סיום כהונתו כקונסול בחר פומפיוס שלא לקבל פרובינקיה למשול בה ובמקום זאת העדיף להיות זמין ולחכות שפיקוד צבאי חשוב "יצוץ" ודבר זה אכן קרה בשנת 67 לפנה"ס.
מסעותיו במזרח הדברת שודדי היםבשנת 67 לפנה"ס שנתיים לאחר שסיים את תפקיד הקונסול, קיבל על עצמו פומפיוס את לכידתם של שודדי הים במזרח הים התיכון. הדבר התאפשר אחרי מאבק פוליטי מר. טריבון הפלבס אולוס גביניוס העביר חוק לקס גביניה לפי אדם אחד יקבל פיקוד על כוחות צי וצבא להתמודד עם איום שודדי הים. הדבר היה חסר תקדים ואויביו הפוליטיים מקרב האופטימאטים זעקו מרה. הבעיה מבחינתם הייתה הענקת אופציה לזכות ביוקרה פוליטית רבה כל כך למנצח יחיד של מערכה גדולה, במיוחד שפומפיוס צבר כבר יוקרה רבה בזכות ניצחונותיו הקודמים.[2] על פי הצעת החוק לא ננקב שמו של פומפיוס באופן מפורש, אך היה ברור לכל שהוא זה שיקבל את המינוי בזכות התמיכה הציבורית הרבה. חרף התנגדות האופטימאטים זכה בסופו של דבר פומפיוס במינוי. הוא קיבל אימפריום בכל רחבי הים התיכון וחמישים מילים מהחופים, כמו כן הוא קיבל שליטה על צי גדול, סכומי כסף נכבדים, כוחות רגלים ופרשים גדולים ורשות לבחור מצביאים כראות עיניו. מלחמת מיתרידטס השלישיתמשהסתיימה משימתו לא שב פומפיוס לרומא. טריבון הפלבס גאיוס מאנילוס (Gaius Manilius) יזם העברת חוק שהעניק לפומפיוס את המשך הפיקוד במלחמת מיתרידטס השלישית. המצביאים שפיקדו על הכוחות הרומאים עד כה: לוקולוס, מאניוס אקיליוס גלבריו (Manius Acilius Glabrio) וקווינטוס מרקיוס רקס (Quintus Marcius Rex) היו אמורים לעבור תחת פיקודו. לוקולוס שזכה בניצחונות מזהירים נגד מיתרידטס השישי, מלך פונטוס וטיגרנס הגדול, מלך ארמניה היה הממורמר מכולם. לוקולוס הרגיש שניצחונו נגנב ממנו ברגע האחרון ועשה ככל העולה בידיו כדי להתנגד לחוק המוצע, אך תומכי החוק טענו שלוקולוס מאריך את המלחמה שלא לצורך. לוקולוס כבר איבד חלק מהפיקוד שלו בגלל תככי הפובליקנים (גובי המיסים) שלא היו מרוצים מיחסו כלפיהם. הורטנסיוס וקווינטוס לוטאטיוס קאטולוס (Quintus Lutatius Catulus) התנגדו, אך ללא הועיל. לוקולוס נותר ללא בעלי ברית חזקים ואיבד את הפיקוד באופן סופי.[3] במהלך מסע מלחמה זה הביס פומפיוס את מיתרידטס השישי והפך את ארצו לפרובינקיה רומית. כן הביס את טיגרנס מלך ארמניה, ואת אנטיוכוס ה-13 מלך הממלכה הסלאוקית, והפך את הממלכה הסלאוקית לפרובינקיה רומית בשם סוריה. סגניו היו אולוס גביניוס, מטלוס וסקאורוס. כן חקר את אזור הקווקז והגיע עד לשפת הים הכספי, תוך כדי שהוא מנהל רישומים באשר לגאוגרפיה, הפוליטיקה והמשאבים הטבעיים של האזור. כיבוש ירושלים לאחר מותה של המלכה החשמונאית שלומציון, בשנת 67 לפנה"ס, נחלקה הארץ לשני מחנות יריבים. מן הצד האחד בנה יוחנן הורקנוס השני, ועמו אנטיפטרוס האדומי יועצו, ומן הצד האחר בנה יהודה אריסטובולוס השני, כאשר כל אחד מן הצדדים הניצים שואף לקבל לעצמו את המלוכה. אריסטובולוס התבצר בירושלים, וכוחותיהם של הורקנוס ואנטיפטרוס, הנעזרים בחרתת מלך הנבטים צרו על העיר. באותה העת היה בסוריה שר צבאו של פומפיוס, סקאורוס. סקאורוס שמע על האירועים בירושלים, וראה בכך שעת הזדמנות להגדיל את עושרו וכוחו של אדוניו. הוא עלה על ירושלים, ושם פנו אליו שני האחים כי יסייע בעדם. אריסטובולוס שיחד את סקאורוס בשוחד כספי רב, וסקאורוס הכריח את הנבטים לסגת מן העיר, ובדרכם חזרה הכה אותם אריסטובולוס. בינתיים הגיע פומפיוס עצמו לאזור. בישבו בדמשק באו בפניו שלוש משלחות לשטוח את טענותיהן באשר לנעשה ביהודה. משלחתו של אריסטובולוס, משלחתו של הורקנוס, ומשלחת שלישית מאת "העם" אשר דרשה את הסרת שלטון בית חשמונאי, והחזרת שלטונם של הכהנים הגדולים. פומפיוס נמנע מלהכריע במריבה, וירד עם חייליו לירושלים. פומפיוס הטיל על העיר מצור.[4] יוסף בן מתתיהו כותב כי אריסטובולוס רצה בתחילה להיכנע לצבאו של פומפיוס, אך תומכיו סירבו להכניס את פומפיוס אל העיר. פומפיוס אסר את אריסטובולוס,[5] ובשנת 63 לפנה"ס כבש את העיר ואת בית המקדש, לאחר מצור שנמשך שלושה חודשים. העיר עמדה כנגד כוחותיו של פומפיוס בגבורה, אך פומפיוס ניצל את מנוחת מגיני העיר בשבת, בנה סוללה על פני הערוץ העמוק שהפריד בין צפון העיר ובין חומותיו הצפוניים של הר הבית, וכבש את העיר. באירוע זה נהרגו שנים עשר אלף יהודים. פומפיוס קיבל גם סיוע מתלמי השנים עשר מלך מצרים התלמיית, ששלח אליו שמונת אלפים פרשים כדי לסייע לו בקרבות.[6] לאחר כיבוש בית המקדש, חילל פומפיוס את הקודש ונכנס אל קודש הקודשים מקום בו הורשה רק הכוהן הגדול לשהות. פומפיוס נמנע מלבזוז את אוצרות המקדש,[7] ויום לאחר כיבוש המקדש, הורה לטהר את המקום שחולל, ולהמשיך בעבודת המקדש. כניסתו של פומפיוס לירושלים מסמנת את סופה של עצמאות יהודה בארצו תחת בית חשמונאי. פומפיוס הכריז על הורקנוס כאתנארך ("ראש העם" תואר נחות מן התואר "מלך"), אך הכוח האמיתי בממלכה ניתן לאנטיפטרוס האדומי. יהודה לא הפכה לפרובינקיה ולא הושם עליה נציב, אך הושת עליה מס. הערים ההלניסטיות שנכבשו על ידי החשמונאים, מימי יונתן הוופסי עד לימי אלכסנדר ינאי, כבית שאן ויפו נגרעו מן הממלכה. בכך הייתה פגיעה חמורה מאוד בממלכה החשמונאית. המדיניות הרומית באזור לשנים הבאות נקבעה – תמיכה ביושבי הארץ ההלניסטים אל מול היהודים, והושבת נאמנם של הרומאים כשליט ביהודה. תהלוכת הניצחון ברומאפומפיוס שב לרומא בסוף שנת 62 לפנה"ס[8] וזכה לטריומף נוסף אותו חגג ביום הולדתו ה-45. אירוע זה, במהלכו חולקו לעם מתנות ותשורות כספיות, היה מאורע בלתי נשכח בתולדות רומא, שהגביר את הפופולריות של פומפיוס. שני ימים הוקדשו למצעד, ותהלוכה של שלל, שבויים, צבא ודגלים מילאה את הרחובות המובילים למקדשו של האל יופיטר:
חוץ מהטריומף זכה פומפיוס בגינוני כבוד רבים נוספים כגון האישור ללבוש את בגדי הטריומפטור גם מחוץ למצעד הניצחון[דרוש מקור] וגינוני כבוד נוספים. הטריומווירט
לאחר סדרת ניצחונות צבאיים שלא היה לה תקדים בתולדות רומא, החליט פומפיוס לנהוג על פי הדינים והמנהגים, ולנסות להרגיע את מתנגדיו שטענו כי הוא שואף לשלטון יחיד. הוא פירק את לגיונותיו והחל בחיי פוליטיקאי רומי מן השורה. לשם כך נזקק לאדמות על מנת לשכן בהם את ותיקי גדודיו ולקיים את הבטחותיו מימי המלחמות. הסנאט לא סייע בידו במשימה זו. לעזרתו נחלץ בעל ברית בלתי צפוי, קראסוס, האיש העשיר ביותר ברומא, אשר בעבר שימש לצדו כקונסול, והיה עד אז אויבו בנפש. עד מהרה התייצב לצד שני אלו יוליוס קיסר, אשר שב מספרד, שם שימש כמושל, וחיפש לעצמו את משרת הקונסול. שלושתם הקימו את מה שמכונה הטריומווירט הראשון, ברית בלתי רשמית. סווטוניוס כותב כי דבר לא נעשה ברומא מבלי ששלושתם כאחד יסכימו לו,[10] אם כי זאת הגזמה. סוכם כי כספו של קראסוס והשפעתו של פומפיוס יקנו לקיסר את משרת הקונסול, והוא יקדם את ענייניהם של שותפיו במסגרת משרתו. על מנת לחזק את הברית השיא קיסר את בתו היחידה, יוליה, לפומפיוס המבוגר ממנה בהרבה. למרות הבדלי הגילים היו נישואים אלו נישואי אהבה.[11] בשנת 59 לפנה"ס מונה פומפיוס למושל הפרובינקיה היספניה אולטריור ("ספרד הרחוקה"), אך נותר ברומא ושלט בה באמצעות שליחים. הוא לקח את האחריות על אספקת התבואה לעיר ואף בנה תיאטרון גדול. בשנת 56 לפנה"ס התכנסו הטריומווירים בלוקה, ובמהלך הכינוס הוחלט שפומפיוס וקראסוס ירוצו לכהונת הקונסול. פומפיוס אכן נבחר בשנת 55 לפנה"ס לקונסול כשקראסוס לצדו. השניים האריכו בחמש שנים את כהונת קיסר כפרוקונסול בגאליה על מנת לאפשר לו לסיים את מלחמתו שם, שהתחילה עוד בשנת 58 לפנה"ס. לאחר כל אלו יצא קראסוס למלחמה בפרתים ונהרג בקרב חרן. מותו הותיר את קיסר ואת פומפיוס כשותפים יחידים אל מול התנגדות השמרנים בסנאט. בשנת 54 לפנה"ס מתה אשתו האהובה של פומפיוס יוליה בעת לידתה, והותירה את פומפיוס שבור לב, ועורער יסוד הברית בינו לבין קיסר. מלחמת האזרחים
פרוץ המלחמה לאחר התפרקות הטריומווירט, ביקש פומפיוס להסתייע באופטימאטים, חברי הסנאט השמרנים, שעד עתה היו גדולי מתנגדיו. בשנת 52 לפנה"ס נישא לקורנליה מטליה, בתו של אחד מראשי הסיעה האופטימאטית, מטלוס סקיפיו. בהשפעתם של האופטימאטים פרסם פומפיוס מספר חוקים, ביניהם חוק הקובע כי ניתן יהיה להעמיד אדם לדין על שוחד בחירות בעבר. חוק זה הכשיר את הקרקע להעמדתו של קיסר לדין עם שובו ממסעות המלחמה שלו בגאליה. קיסר חשש מהעמדה לדין,[12] ואף טרח להעביר את חוק עשרת הטריבונים שהקנה לו אפשרות להתמודד למשרת הקונסול בעודו נמצא מחוץ לרומא, עם צבאותיו בגאליה. קיסר היה זקוק לחסינות שהקנתה משרת הקונסול על מנת שלא לעמוד לדין, אך פומפיוס מנע ממנו להתמודד על המשרה מבלי להיות נוכח ברומא. פומפיוס במלחמת האזרחיםבשנת 49 לפנה"ס החליט קיסר, שחשש לגורלו, לבצע מעשה נועז. במקום לחזור לרומא ללא חילותיו ולהסתכן בהעמדה למשפט שעלול להסתיים בהוצאתו להורג, בחר קיסר לעלות על העיר עם חייליו. פומפיוס הורה על נסיגת כוחותיו מן העיר, והותיר אותה בידי קיסר, כשהוא עצמו נמלט לעיר ברינדיסיום (ברינדיזי) בדרומה של איטליה. לאחר מכן החל מרדף אחר פומפיוס אשר נמלט מברינדיסיום ליוון. המפגש בין הצבאות התרחש בקרב פארסלוס, בשנת 48 לפנה"ס. הקרב הסתיים בניצחונו של קיסר ופומפיוס נס על חייו. הוא נפגש עם אשתו קורנליה ובנו סקסטוס פומפיוס, והשלושה נמלטו למצרים. בפלוסיום (תל אל-פרמה באזור בלוזה של ימינו בצפון סיני) נתפס על ידי המלך תלמי ה-13 וביקש ממנו מקלט מדיני. פותינוס עוצר המלך תלמי יזם את הריגתו. ההורגים היו אכילאס שהיה מפקד הצבא המצרי וחייל רומאי בשם ספטמיוס. הם ערפו את ראשו והגישו אותו כמתנה לקיסר עם הגיעו לעיר כמה ימים לאחר מכן. מסופר כי למרות יריבותם ביכה קיסר את אובדן עמיתו משכבר לקונסולאט, וציווה להוציא את הרוצח להורג. קאסיוס דיו מספר כי הקיסר אדריאנוס במסעו במזרח שיקם את קברו של פומפיוס שחולל ככל הנראה בידי יהודים במהלך מרד התפוצות: "אדריאנוס עבר דרך יהודה למצרים. הוא נסך נסכים לפומפיוס והקים מחדש את מצבת קברו שנהרסה". לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||
