|
נבל הכרמלינָבָל הַכַּרְמְלִי הוא דמות מקראית המופיע בספר שמואל א', פרק כ"ה, פרק המפריד בין שני תיאורי בריחתו של דוד הצעיר מפני שאול המלך. דמות זו כשמה כן היא - עשיר נהנתן, נצלן וקמצן. ישנו פירוש האומר שמשמעות השם הוא אציל או מיוחס כמשמעות השם נביל הרווח אצל הערבים. [1]    דמותו ושמולפי מדרש חז"ל-”הוא נבל הוא לבן. הן הן האותיות : מה לבן היה רמאי, אף נבל היה רמאי” (מדרש שוח"ט לתהלים, נ"ג),היפוך האותיות בין השם לבן ונבל מסמל את אופיים הדומה: לבן היה רמאי ורימה את יעקב שיתחתן עם שתי בנותיו לאה ורחל, ובנוסף שיעבוד אצלו 14 שנה כדי להרוויח זאת. גם נבל רימה את דוד ואנשיו. תיאור דמות נבל הכרמלי אינו נפתח בשמו, אלא בהצגת עושרו ורכושו: ” וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל, וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד, וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת-אֲלָפִים, וְאֶלֶף עִזִּים” (ספר שמואל א, פרק כ"ה, ב'). התנהגותו ואופיו של נבל תואמות לאסוציאציות המתלוות לשמו ” וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כלבו” (ספר שמואל א', פרק כ"ה, ג'). בפיה של אביגיל אשתו ישנו מדרש שם לבעלה: ”כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא--נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ” (ספר שמואל א', פרק כ"ה, כ"ה). משחק נוסף עם שמו הוא הדמיון בין נָבָל לנֵבֶל יָיִן: ” וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו, וְהוּא שִׁכֹּר, עַד-מְאֹד; וְלֹא-הִגִּידָה לּוֹ, דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל--עַד-אוֹר הַבֹּקֶר. וַיְהִי בַבֹּקֶר, בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל ” (ספר שמואל א', פרק כ"ה, ל"ו-ל"ז') מן השיחה של נבל ואביגיל ניתן להסיק כי יחסיהם היו טובים אף על פי שכעסה עליו מפני יחסו לדוד. שתי הערים בהן ישב נבל, כרמל ומעון, מקומן בדרום הר חברון, ושמותיהן השתמרו עד ימינו (ח'רבת כרמל וח'רבת מעין). נבל ודוד
כאשר שלח אליו דוד את נעריו, שיבקשו ממנו מעט אוכל כשכר טרחה על שאנשיו שמרו על שדותיו וצאנו מפני שודדים וגנבים, ומפני ביזה של הרכוש, הוא שילח אותם מעליו במילים: ”מִי דָוִד, וּמִי בֶן-יִשָׁי; הַיּוֹם, רַבּוּ עֲבָדִים, הַמִּתְפָּרְצִים, אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו. וְלָקַחְתִּי אֶת-לַחְמִי, וְאֶת-מֵימַי, וְאֵת טִבְחָתִי, אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי; וְנָתַתִּי, לַאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי, אֵי מִזֶּה הֵמָּה” (ספר שמואל א', פרק כ"ה, פסוק י' - י"א). נבל, מתוך גאווה וקמצנות, אינו רוצה להעניק לדוד ואינו מוכן לקבל הוראות ממנו. הוא אינו מעלה על דעתו שצפויה לו סכנה מדוד "נבל עשיר הוא ושוטה, ושעה שהוא מתנהג כשומר על רכושו הריהו למעשה מפקיר אותו".[2] דוד כועס על כפיות הטובה, ומחליט בתגובה להרוג את נבל וכל הגברים באנשי ביתו. הוא יוצא עם ארבע מאות מאנשיו לעבר בית נבל. דוד נחשב באותה תקופה מורד בממלכת שאול, וכמי שמנהיג כוחות חמושים, שהיו אולי מסוכנים במדבר. על כן נבל, שאולי היה מנאמני שאול, לא בטח בו או לא חיבב אותו במיוחד. נבל היה בעצם עושק שכירים מפני שניצל את שירותם של אנשי דוד ולא שילם להם או נתן להם שום סוג של תמורה על כך. למרות זאת, דבר זה לא גורר עונש של מוות, למרות שכך אמר דוד:" כה יעשה אלוהים לאויבי דוד וכה יוסיף אם אשאיר מכל אשר לו עד אור הבוקר משתין בקיר" (ספר שמואל א', פרק כ"ה, פסוק כ"ב). לאחר תחינות אביגיל ותשורתה לדוד, מסכים דוד שלא להגיב על כפיות הטובה של נבל ומוותר על תוכניתו להרוג את כולם. כשחוזרת אביגיל לביתה אל נבל, נערך בביתו משתה "כמשתה המלך" (כ"ה, 36). אביגיל מספרת לו שנתנה מרכושו לדוד ואנשיו ועקב כך לוקה נבל בלבו, שוכב 10 ימים ללא הכרה, ומת. תיאור מותו ציורי במיוחד: כשהוא מתפכח מיינו מספרת לו אביגיל מה שאירע, והוא: ”וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְהוּא הָיָה לְאָבֶן. וַיְהִי, כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים; וַיִּגֹּף ה' אֶת-נָבָל, וַיָּמֹת” (ספר שמואל א', פרק כ"ה, ל"ז-ל"ח). לפי התלמוד ירושלמי, מסכת ביכורים, פרק ב', הלכה א', מת בט' בסיוון. לפי חלק מפרשני חז"ל, אביגיל ניסתה מלכתחילה להיות עם דוד ולהוציא את נבל מהתמונה, שכן אמרה לדוד "וזכרת את אמתך", ודבר זה יכול להיות קשור למניפולציה שתכננה מלכתחילה.[3] ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
