|
יוסף משאש
 הרב יוסף מְשָׂאשׂ[1] (י"ב בסיוון ה'תרנ"ב, 7 ביוני 1892 – ב' בשבט ה'תשל"ד, 25 בינואר 1974) היה פוסק הלכה, דרשן, משורר והיסטוריון.[2] כיהן כרבה של תלמסאן שבאלג'יריה, דיין במקנס ואב בית הדין הרבני לערעורים במרוקו, ולבסוף כרבה הספרדי של חיפה. תולדותיונולד בעיר מקנס שבמרוקו לרבי חיים משאש. בצעירותו למד אצל רבי חיים בירדוגו בישיבת "בית אל ועץ חיים" (שהקים הרב זאב הלפרין) במקנס, וכן בישיבה בראשות האחים הרב יוסף והרב רפאל אלקובי. מכתבים ששלח בגיל 16 (1907) התפרסמו מאוחר יותר באוצר המכתבים (בחתימתו היו"ם, ראשי תיבות של הצעיר יוסף משאש). בשנת ה'תרפ"א, נקלע למשבר כלכלי, וקיבל מכתב תמיכה מרבי יהושע בירדוגו שיתמכו בו כלכלית.[3] רבה של תלמסאןבשנת תרפ"ד, שנים ספורות לאחר פטירת הרב חיים בלייח, רבה של תלמסאן, בנו רבי אברהם שלח לרבי יהושע בירדוגו ממקנס שישלח לו רב לכהן תחת אביו. רבי יהושע המליץ על רבי יוסף משאש.[4] רבי יוסף קיבל כתב מינוי מרבי רפאל אנקווה, ובכך קיבל את תפקיד הרבנות.[5] כמו כן קיבל מכתב המלצה מבית הדין של מקנס מאת רבי יעקב טולידאנו בן יוסף, רבי יהושע בירדוגו ורבי אברהם עמאר.[6] בגיל 31 (1924) החל לכהן כרבה הראשי של העיר תלמסאן שבאלג'יריה; תפקיד בו כיהן במשך 17 שנה. דיין במקנס בהמשך, לאחר פטירת הרב יעקב טולידאנו, חזר לעיר מקנס כדי לשמש כדיין. כמו כן כיהן כאב בית הדין לערעורים במרוקו במשך 18 שנה.[7] הרב יוסף משאש היה בעל מהלכים במסדרונות השלטון, תוך שהוא זוכה לכבוד ממלך מרוקו. הוא זכה לאות כבוד מהמלך ומשר החינוך. קשריו אלו הועילו לו לצורך פעילות לטובת היהודים. רבה של חיפהבשנת תשכ"ד עלה לארץ ישראל והתיישב בעיר חיפה. בתחילה סירב לכהן כרב בחיפה, למרות מעמדו הרם במרוקו; אך לחץ של ראש העיר (אבא חושי) וההסכמה שהוא ייבחר ללא התנגדות, הובילו להסכמתו והוא מונה לתפקידו בשנת תשכ"ח והחזיק בו עד לפטירתו. מאבק חרדי נגד מינויו, אשר כלל פרסום רשימה של פסקים שנחשבו בעיני מתנגדיו כחריגים, לא צלח.[8] היה בן דודו של אביו של הרב שלום משאש, רבה של ירושלים. לרב משאש היה חוש אמנותי רב, וביטוי לזה ניתן לראות בעיטורים הגרפיים שעל שערי ספריו, אותם צייר בעצמו. כמו כן בספריו השונים, ובעיקר בספרו "נר מצווה", פזורים שיריו השונים; כגון שירו לכבוד חג העצמאות (נר מצווה, עמ' קעו) ושירו לכבוד הרמב"ם (נר מצווה, עמ' רד). נפטר בב' בשבט ה'תשל"ד, ונטמן בבית הקברות שדה יהושע. גישתו ההלכתיתלצד נאמנותו המוחלטת לעקרונות ההלכה השמרנית, הדגיש בשיקוליו ההלכתיים את השיקול של השתנות הזמנים ולפיהם ביסס מנהגים חדשים בהלכה. כך הצדיק את המנהג לאחר את תפילת שחרית כדי לקיים חגיגת בר מצווה.[9] כך למשל בסוגיית כיסוי ראש לנשים לימד זכות על נשים שאינן מכסות את ראשן במקום בו מקובל שנשים נשואות אינן רגילות לכסות את ראשן[10]. כמו כן פסק שכיום מכיוון שחילול שבת הפך להיות דבר רגיל (לעומת מכירת בשר טרף), הרי גם מחללי שבת באיסורי תורה ובציבור נאמנים על כשרות.[11] וכן לדעתו מכיוון שבטל טעם תקנת חזרת הש"ץ, כיום ראוי שלא לאומרה, מחשש ברכות לבטלה.[12] בעניין קיום יחסי אישות לאור הנר, הֵקֵל בדרך אקראי, בעקבות המציאות וקביעת הרופאים כיום שמחלת הנכפה איננה קשורה לתשמיש לאור הנר אלא למחלת עצבים[13]. בנוסף ניתן להצביע על מקוריות בסברות שאותן מעלה הרב משאש, ובעקבות כך יוצאות פסיקות ייחודיות. כך משער הרב יוסף משאש[14] שבעתיד יש להדליק את המנורה בבית המקדש בעזרת חשמל, וכך הוא גם מתיר בפשיטות שימוש בחשמל לצורך הדלקת נר בחנוכה. (פסיקה זו מבוססת אף על תפיסתו לעניין חשמל, המתבטאת בהיתר להשתמש בחשמל בהבדלה, ובאיסור בפעולת חשמל בשבת מהתורה; אף שהוא התיר לדבר בטלפון ביום טוב למרות איסורו בשבת)[15]. המקוריות בסברות של הרב יוסף משאש, נובעת אף מתוך העובדה שהרב יוסף משאש לעיתים מוכיח עניין הלכתי מתוך לשון המקרא. כך לדוגמה לעניין כיסוי ראש לגבר, כותב הרב יוסף משאש[16] "ועוד מקרא מפורש.. 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' [בראשית ג] ואלו מגבעות לא עשה להם, כי אינם צריכים לכסות ראשן כלל..". יחד עם אלו הונחו פסיקותיו אף מהחשש שפסיקה מחמירה תגרום שהחוטא יחוש שהוא נדחק מחוץ למחנה, ולכן שאף לשמור על קשר בין האדם אשר לא מקפיד על סדר יומו מבחינה הלכתית כשם שהקפידו הוריו, לבין היהדות. זאת כפי שכותב הרב מאיר אביטבול, מייסד ומנהל הספרייה הספרדית "אור המערב"[17]: "בתקופת ההשכלה במרוקו, לא נתנו רבותינו לאף אחד מישראל להרגיש כרשע בפני עצמו... אלא להפך ניסו לתת להם הרגשה שהדבר לא כ"כ נורא ומצאו להם היתרים וסמך לקולות בהלכה על מנת שלא יבעטו בתורה וממילא לא יהיה להם חלק ונחלה בה...". באופן דומה, בעניין גיור צידד שיש לגייר כל הבאים להתגייר מבלי לבדוק אחר מניעיהם ורמתם הרוחנית, כדי למנוע התבוללות והתנכרות לעם ישראל.[18] פוסקי ההלכה בני דורו העריכו אותו רבות בגדלותו התורנית, גם בקרב אלו שגישתם ההלכתית הייתה הפוכה משלו. יחסו למדינת ישראל ולציונות היה חיובי, ויתר על כן התנגד לתוכנית החלוקה ותבע לא לוותר על אף שעל מאדמת ארץ ישראל. בהתאם לתפיסתו זו פסק שיש לחגוג את יום העצמאות בהלל גמור והודאה.[19] יצירתו התורניתהרב יוסף משאש חיבר 48 ספרים, ביניהם:
החלק הראשון, העוסק בדיני אורח חיים, נדפס לראשונה בשנת תרצ"ד (1934) במרוקו (פאס), ולאחריו נדפס בירושלים תשכ"ז (1967). לספר צורפו הסכמות של הרב רפאל אנקאווה והרב יצחק מרעלי. בפתיחת הספר מובאות שתי הקדמות, אשר כוללות דיון אודות מוצא השם 'משאש'. החיבור יוצא לאור מחדש על ידי נין המחבר, הרב אריאל שלום אלקובי, בארבעה חלקים, בתוספת התשובות ההלכתיות המפוזרות בספרי "אוצר המכתבים", ובצירוף מקורות והערות שוליים. (הוצאת טקסט רץ, ירושלים תשע"ח)[20]
מורשתורבים מספריו יצאו לאור על ידי בנו הרב אליהו משאש, בשיתוף עם מכון "אוצרות המגרב – קרן חכמי מרוקו". על שמו רחובות בערים חיפה, אשדוד וקריית שמונה. כמה מפיוטיו הולחנו על ידי הרב דוד מנחם [21] [22]. לקריאה נוספת
אודותיו
 קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
