|
יהדות תימן
 יהדות תימן היא קהילה יהודית עתיקת יומין. על פי החלוקה המודרנית של מסורות ישראל המכנסת את מסורותיהם של מרבית קהילות היהודים יוצאי מרכז ומזרח אירופה תחת "מסורת אשכנז", ואת מסורותיהם של מרבית קהילות המזרח התיכון וצפון אפריקה, הבלקן ודרום אירופה, כ"מסורת ספרד", יש לראות את מסורתם של יהדות יוצאי תימן כמסורת נוספת, מכיוון שהיא נוטה לשמר מנהגים עתיקים וייחודיים, בשונה ממסורות אחרות ביהדות המזרח שעברו היטמעות חלקית או מלאה במסורת יהדות ספרד. נכון ל-2024, לאחר גירוש 13 יהודים בני המשפחה האחרונה[1] ופטירתם של חמישה קשישים יהודים נוספים, נותרו בתימן 5 יהודים בלבד, ביניהם לוי מרחבי[2][3]. היסטוריהראשית היישוב היהודי בתימןההיסטוריה של יהדות תימן היא עתיקת יומין. ישנה השערה הקושרת את ראשית היישוב היהודי באזור עוד לימי נדודי בני ישראל במדבר, אז "נשמטו מהם לגליל תימן ונתיישבו בנפת ארץ שבא בירת הממשלה". על פי השערה זו, יהודים הם שהודיעו למלכת שבא – המזוהה עם ממלכת סבא, ששכנה בשטח תימן של ימינו – על גדולתו של שלמה המלך, וסוחרים יהודים היו מפליגים לאורך ים סוף מעציון גבר אל שבא[4]. השערה זו נסמכת על קשרי הכלכלה בין ישראל וערב בתקופה קדומה זו, לאורך דרך הבשמים[5]. סברה אחרת מאחרת את ראשית היישוב היהודי בתימן לחורבן ממלכת ישראל במאה השמינית לפנה"ס גלו בני עשרת השבטים למקומות יישוב בצפון ערב עם החורבן, ומשם הגיעו בהמשך לתימן והצטרפו לבני יהודה. גרסאות אחרות לסיפור עשרת השבטים מסבירות כי בני שבט דן בחרו שלא לגלות בעל כרחם, אלא התיישבו מרצונם בערב[6]. המיתוס על בני עשרת השבטים שהתיישבו בתימן התחזק במאה ה-19, עת ביקשו תלמידי הגר"א לאתר בתימן את שרידי השבטים האבודים, ואף שלחו לתימן שליח מן הקהילה בירושלים[7]. המסורת המקובלת ביותר בקרב יהודי תימן כי הם צאצאי שבט יהודה, מייחסת את ראשית ההתיישבות בתימן לימים שקודם חורבן בית ראשון. בני הקהילה מכריזים כל שנה במהלך הקינות לתשעה באב מתוך התכלאל על השנים לחורבן הבית הראשון, ומייחסים לאותן שנים את הגעתם לתימן: ”ולחרבן בית ראשון ולפיזור אנשי גלותנו אנו הגולים פה (כך וכך) שנה”[8]. עם זאת, הכרזה זו נמצאת בסידורים רק החל מהמאה הרביעית לאלף השישי, כלומר מן המאה ה-17[9]. על פי המסורת[10], עם הישמע נבואות החורבן של ירמיהו, כארבעים שנה בערך לפני חורבן הבית הראשון, קמו 75,000 מבכירי היהודים מארץ ישראל, בני שבט יהודה ושבט לוי, וגלו לתימן. בניסוחו של השד"ר בן המאה ה-19 יעקב ספיר הלוי, שביקר בתימן והעלה על הכתב את רשמיו:
בהקשר זה נפוצה הייתה המסורת, שעזרא הסופר פנה אל יושבי תימן והזמינם להשתתף בהקמתו של בית המקדש השני. בשל ידיעתם כי הבית הולך להיחרב גם הוא, כמו קודמו, בחרו להישאר בתימן, ועזרא בתגובה קילל אותם בעוני. מאז לא נקראים יהודי תימן, על פי המסורת, בשם "עזרא". חוקרים שונים פקפקו באמינותה של המסורת, וחלקם ניסו למצוא בה שקיעים של אירועים היסטוריים שונים בתולדות יהודי תימן. יוסף טובי האמין כי המסורת נוצרה כאפולוגטיקה שמטרתה להסביר את המסורת הנזכרת, ולפיה הייתה ההתיישבות היהודית בדרום ערב רציפה – עוד מהימים שקודם לחורבן המקדש הראשון. ח"ז הירשברג ראה בה שרידים של סיפור משיח שקר תימני שזיהה עצמו עם עזרא, שנתפס כמשיח במסורות שונות המשוקעות גם בקוראן[11]. סינתזה של ההשערה המקדימה את ראשית ההתיישבות בתימן לחורבן ממלכת ישראל עם המסורת המקובלת, שלפיה הגעתם של יהודי תימן לארץ זו היא בסמוך לחורבן בית ראשון מממלכת יהודה, נמצאת בכתביו של הרב יחיא קורח. הוא נזקק להסביר מדוע מסורות הדקדוק, התפילה וההלכה של יהודי תימן משמרות מסורות בבליות, שלא נשתמרו בקהילות אחרות. לפיכך, לדבריו, כוללת הקהילה היהודית בתימן מבני עשרת השבטים שגלו לבבל עם חורבן ממלכת שומרון, ומשם הגיעו תימנה בתחילת עליית האסלאם. כן כוללת לדעתו הקהילה גם מהמגיעים סמוך לחורבן בית שני, וכן יהודים שבאו לאורך הדורות מקהילות שונות בעולם, בהן מצרים[12]. בימינו שרדו מגילות יוחסין עתיקות יומין מתימן בהם מפורטים שמות האנשים עד עמיהוד בן עמינדב בן אמרי בן בני בן פרץ בן יהודה בן יעקב אבינו והם פורסמו על ידי החוקרים[13]. בכל מקרה, בכל המסורות הנזכרות מצוינת העיר צנעא – בירת תימן החל המאה השלישית – כראשית ההתיישבות היהודית בתימן. יהודיה התיישבו על פי המסורות תחילה במצודה שעל ג'בל נוקם, ממערב לצנעא וגבוהה ממנה בכ-530 מטר. בהמשך עברה הקהילה למקומות אחרים בעיר העתיקה, עד שהתיישבה בקאע אל-יהוד ("שכונת היהודים") במאה ה-17. עם זאת, בכמה מקומות אחרים בתימן התפתחה קהילה יהודית בשנים הראשונות לבוא היהודים לארץ זו. קהילות אלו, המכונות "ראש גלות" או "ריש גלותא"[14], כוללות מלבד צנעא את סעדה, תנעם, ד'מאר וגִ'בלא (אנ')[15].  כתובת חדשה מלפני חורבן בית ראשוןהקשרים בין תימן וארץ ישראל בתקופת הבית הראשון והשני, הוגדרו בעבר על ידי שלמה דב גויטיין "אגדות, מסורות והשערות" בלבד[16],אולם, בשנים האחרונות נתגלתה כתובת שבאית קדומה, שחשיבותה גדולה מאוד לתולדות יהדות תימן[17]. הכתובת מתוארכת לשנת 600 לפני הספירה, כלומר, עוד לפני חורבן הבית הראשון (586), ומספרת בין היתר על מסחר בין תימן לבין ערי יהודה. הכוונה היא לסחר הבשמים שהתנהל בדרך היבשה מחצרמוות שבדרום תימן אל דדן שבצפון חצי האי ערב ואל ערי יהודה ועזה דרך הנגב שבדרום ארץ ישראל. ממצא זה מאשר את הנאמר במקרא פעמים רבות על המסחר בין ארץ ישראל לבין תימן דרך דדן בהתייחסות מפורשת לבשמים. האזכור המפורש של ערי יהודה, לראשונה בכתובות שבאיות, מוכיח את הקשר הישיר בין ארץ ישראל לבין תימן ומחזק את המסורת בדבר קיום נוכחות יהודית משבט יהודה בתימן לפחות מראשית המאה השישית לפני הספירה. תקופת המשנה והתלמודבתקופת המשנה ידוע לנו על התנא שמעון התימני שהיה מגדולי התנאים וחברו של רבי עקיבא. יש הסבורים כי הוא בא מארץ תימן[18]. כמו כן, ידועה לנו קהילה יהודית בתימן החל בתקופת ממלכת חמיר. ממלכה זו, יורשתה של ממלכת סבא, נוסדה במאה הראשונה לפני הספירה, ושלטה על מרבית שטחי תימן בת-ימינו החל במאה השלישית. עדויות ארכאולוגיות נוספות נמצאו בעיר ט'פאר (אנ') שבתימן, מרכזה של המלוכה החמירית. הממצא המרכזי בהקשר זה הוא טבעת אבן שעליה נכתב שם בעליה, "יצחק בר חנינא". עליה מצויר ארון הברית ומעליו שני הכרובים. החוקרים מתארכים ממצא זה לסביבות 200 לספירה. מרבית הממצאים היהודיים מתקופה זו ברחבי העולם מעידים על טמיעה כמעט מוחלטת בתרבויות האזור, ולעומתם מעידים הממצאים בתימן על זיקה יהודית מובהקת כמו טבעת זו שכתובה בארמית ומעוטרת בסמל יהודי דתי מובהק, דבר המעיד על בעליה. בנוסף, מתחת למסגד במצודת ט'פאר נמצא גם מבנה קדום שיכול היה לשמש מקווה[19]. ב-1936, בעונת החפירות הראשונה בבית שערים, לא רחוק מחיפה נמצא ממצא קדום נוסף המעיד על יהדות באזור. בין הקברים נמצאו קברים של יהודים מחמיר, המתוארכים למאה ה-3. גם אם לא הובאו הגופות לקבורה ממושבה יהודית בחלק הדרומי של חצי האי ערב[20], מעידים הקברים על קיומה של התיישבות יהודית בדרום ערב לפחות במאה השלישית, ועל קשרים שהיו להם עם תושבי ארץ ישראל. במאה השלישית הייתה הקהילה כבר גדולה ומשגשגת. עדות נוספת לקיבוץ יהודי בממלכת חמיר נמצא אצל היסטוריון הכנסייה פילוסטורגיוס, אשר מספר על היהודים הרבים שחיו בתימן ועל התנגדותם החזקה של היהודים באזור זה למגמה נוצרית שהובילו קיסרי רומי באמצע המאה ה-4[21]. ב-1970 גילה וצילם לטר ו' מילר כתובת מימי בית שני על כ"ד משמרות הכהנים, במסגד של הכפר בית חאצ'ר (بيت حاضر; כ-15 ק"מ מזרחית לצנעא). הכתובת חרותה על צד אחד של עמוד מרובע. חלק מהשבטים הערבים שישבו באזור הושפעו מיהודים וספגו השפעות מונותיאיסטיות.  ממצא נוסף, שאותו תיאר לוּנדין כממצא "המרשים והברור ביותר" ביחס לקהילה היהודית בשנים אלו בתימן[22], הוא כתובת דו-לשונית חמירית-עברית מסביבות 400 לספירה, שהקדיש יהודי בעל מעמד בשם יהודה יכפ לבניין בית כנסת, בסיוע מלך חמיר ד'ראאמר אימן[23]. כתובת זו אופיינית לתקופה בימי ממלכת חמיר, החל משנות שלטונו של אביו של ד'ראאמר אימן, מלך-כרב יהאמן, בסוף המאה הרביעית, אז החלה המלוכה והאצולה החמירית להגדיר את אמונתה בכתובות אפיגרפיות במונחים מונותיאיסטים, ואימצה דת מדינה חדשה[24]. כחלק מן השינוי הדתי ננטשו מקדשים פגאניים. היה זה ככל הנראה ניסיון למצוא גורם מאחד לממלכה[25]. אם עד אז רווחו באזור זהויות אליליות כמו "יעוק", למשל, משלב זה כינתה את אלוהיה "הרחמן" ו"בעל השמים והארץ", בדומה לכינויי האל על ידי יהודים ונוצרים[26]. לפיכך ידועה הדת של חמיר בשם "רחמנות". מחלוקת לגבי טיבה של אמונה זו קיימת עד היום. ממצאים ארכאולוגיים העלו פקפוק בזיהוי המוחלט של הדת החמירית עם היהדות. שלמה דב גויטיין, למשל, הגדיר את החמירים "מתייהדים" ולא "מתגיירים", שכן הם רק שילבו אלמנטים יהודיים מונותאיסטיים באמונתם, ולא היו ליהודים לגמרי[27]; במאה ה-6 עלה לשלטון המלך יוסף ד'ו נואס, שכפי הנראה היה יהודי. הוא יצר קשרים עם חכמי טבריה ועם ראש הגולה. מאבקי כוח בינלאומיים עם ביזנטיון הנוצרית וגרורותיה, בהן חבש, הובילו ליחסים מתוחים עם תושבי נווה המדבר נג'ראן שמצפון לתימן. דו נואס שלח חכמים יהודים מטבריה אל העיר נג'ראן שבארצו, כדי שיתווכו בינו לבין תושביה הנוצרים. במקור נוצרי מואשמים חכמי טבריה כמי שמגיעים לתימן בכל שנה ושנה ומעוררים מהומות נגד הנוצרים[28]. בשנת 525 נהרג ד'ו נואס בקרב נגד צבא אקסום. החבשים טבחו בחימיארים ומי שחפץ לחיות הוכרח להתנצר, וכך חוסלה ממלכת חמיר. לאחר קרב זה חל מפנה חריף בחיי היהודים, והם הפכו למשועבדים ומושפלים. לאחר מכן, עם כיבוש תימן על ידי הפרסים בשנת 575, נקשרו קשרים בין יהודי תימן לבין יהודי בבל והוטבו חייהם של יהודי תימן. עם עליית האסלאםמועאד' אבן ג'בל, אחד הצחאבה של מוחמד, מייסד דת האסלאם, כבש את תימן ב-628 – מה שלא סיכן את קיומה העקרוני של הקהילה היהודית בה, כיוון שמוחמד עצמו הורה שלא לכפות את דתו על היהודים. עם זאת, כמה מתושבי היהודים של הארץ התאסלמו. מרבית החמירים בעלי אמונת-הייחוד קיבלו עליהם את דת האסלאם, וגם כמה יהודים בעלי השפעה. שלושה מיהודים מומרים אלו, כעב אל-אחבאר (אנ'), עבדאללה אבן סבא ווהב אבן מנבה (אנ'), היו לדמויות בעלות חשובות בראשית האסלאם ולמעבירי מסורות יהודיות באסלאם – "אסראיליאת" (אנ')[29]. בעקבות עדות פאטמה אשתו שסמוך למותו הורה מוחמד שלא תתקיימנה בחצי האי ערב שתי דתות, החלו גירושי יהודים מחצי האי, בין היתר בפקודתו של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב. בין השאר גורשו יהודי נג'ראן שבצפון תימן, אך בדרום חצי האי נותרו קהילות יהודיות. במסורות יהודי תימן מקובל שיהודי מקומות היישוב "לחלח וחבור ונהר גוזן" שבצפון ערב נמלטו אל תימן זמן-מה לאחר עליית האסלאם[30]. בתימן, תחת שלטון האימאם, חיו היהודים כד'ימי (בני חסות) על פי חוקי השריעה. ב-897 חתם ראשון השליטים הזיידיים של תימן, יחיא אל-האדי אלא אל-חק (אנ'), על הסכם עם קהילות דרום ערב, שהכיר בזכותן להתקיים בכבוד שלא תחת אפליה והשפלה מלבד תשלום מס חסות (ג'זיה)[31]. מהמאה ה-10 השתמשו יהודי תימן בניקוד הבבלי. שיטת ניקוד זו שימשה את יהודי תימן בלבד עד אמצע המאה ה-20, ומהווה הוכחה ליחסים הקרובים ששררו בין יהודי בבל ליהודי תימן. כמו כן, יהודי תימן החזיקו בגרסתו המתורגמת לערבית של התנ"ך שנכתבה על ידי רבי סעדיה גאון, התפסיר. שלטון האסלאם והאימפריה הע'ותמניתלאחר סיום שלטונם של הפאטמים, גברה קנאותם הדתית של המוסלמים, ובשנת 1165 גזר המלך עבד אל נבי גזירות שמד על היהודים בשם האסלאם. בהשפעת אירועים אלה[32] החל לפעול משיח שקר יהודי בתימן. הרמב"ם שלח ליהודי תימן את "איגרת תימן", שבה דברי עידוד "לעם היהודי אשר בתימן" ותגובה למעשי משיח השקר. בשנת 1174 נכבשה תימן בידי האיובים, והללו, גם בעזרת הרמב"ם, ביטלו את גזירותיהם של קודמם. בשנת 1545 נכבשה תימן על ידי העות'מאנים, ויהודי תימן סבלו בגלל המתיחות ששררה בין הטורקים לתושבי המקום. בשנת 1618 גזר המושל הטורקי גזירות שמד וגירוש על יהודי דרום תימן. גירוש מוזע ולאחריו
לאחר יציאת העות'מאנים מתימן (בשנת 1635), השתפר מצב היהודים לזמן מה. עם זאת, בשנת 1679 גזר המלך אחמד אבן חסן אל מהדי (שלט בשנים: 1676–1681) גזירות קשות על יהודי תימן. בין היתר הוא גירש את כל היהודים אל דרום תימן, לאזור שפלה מלוח וצחיח בשם תהאמה שבמחוז תעז, בו נמצאת העיר מוזע, על כן נקרא שמו "גירוש מוזע" (או גלות מוזע). המגפות, המחלות, החום הכבד, ההתמודדות עם חיות טרף ועם סופות חול גבו את מחירם, ורק רבע עד שליש מהגולים נותרו בחיים ושבו מגלות זו לאחר כשנה. פרטים רבים על גלות זו מצאו את רישומם בפיוטים וקינות שכתבו הגולים אשר נותרו בחיים וצאצאיהם. בין המגורשים היה גדול משוררי יהדות תימן, הרב שלום שבזי, אשר נתן ביטוי לסבלות התקופה בשירתו. ספרים וכתבי יד רבים ויקרי ערך נשרפו או אבדו. לאחר שחזרו לקהילותיהם ניסו היהודים לבסס מחדש את חייהם, וגילו שבתיהם נתפסו על ידי מוסלמים. בשנת 1872 נכבשה תימן שוב על ידי העות'מאנים. הפיתוח הטכנולוגי - טלגרף, שירות דואר, דרכים - הקל על זרימה של רעיונות, מכתבים, עיתונים וספרים בעברית, בין תימן ושאר חלקי העולם היהודי. בעריה הגדולות של תימן ישבו היהודים ברבעים נפרדים מוקפים חומה. כשמונים אחוז מהיהודים התגוררו בכאלף ומאתיים כפרים מבודדים. למרות פיזורם הרב של יהודי תימן הם שמרו על דבקותם הדתית. היהודים עסקו בעיקר במלאכה ובמסחר והצטיינו בצורפות ובריקמה. גזירותגזירת היתומיםגזירה חריפה, ידועה ומפורסמת בתימן, הייתה "גזירת היתומים", לפיה כל ילד או ילדה שהתייתמו וטרם הגיעו לבגרות (ע"פ סימנים פיזיים) ושאינם מוסלמיים חייבים להתאסלם, וזאת מתוך אמונה דתית כי תינוק מטבעו נולד מוסלמי ורק הוריו הם אלו שהפכו אותו ליהודי או נוצרי. היהודים ניסו להבריח ולהחביא יתומים יהודיים, ולרוב גם הצליחו, אף על פי שהדבר גרר גזירות שונות על קהילות יהודיות בתימן, ולמאסר של יהודים רבים שעסקו בהברחת היתומים. אחת הדרכים להתחמק מגזירת ההתאסלמות הייתה לחתן את הילדים בגיל צעיר. במקרה זה, על פי הגזירה המוסלמית הילדים נחשבו בגירים ולא יוכרחו להתאסלם. גזירת העטרותבסביבות שנת ה'ת"ך (1660), גזר שלטון האימאם את גזירת העטרות - איסור על היהודים לחבוש מצנפות על ראשיהם. תחילה אסרו כליל את חבישת המצנפות, והיהודים נאלצו להסתובב בראש מגולה. לאחר בקשות רבות מהאימאם, הותר ליהודים לחבוש כובע קטן על ראשו, שסביבו קשרו חתיכת בד קטנה בשם "מצר". על גזירה זו כתב ר' שלום שבזי בשירו: ”מהתל עלי דתי, ובוזה לתורתי, והסיר עטרתי”[33]. העליות לארץ ישראל עליית "אעלה בתמר" תרמ"ב
כ-150 נפש מיהדות תימן עלו לארץ ישראל בשנים 1882-1881. עלייה זו נקראה עליית אעלה בתמר (פסוק משיר השירים, ז', ט'; "בתמר" - שיכול אותיות של שנת תרמ"ב, 1882), וקדמה בכמה חודשים לעליית ביל"ו. ליהודי תימן היה חלק חשוב בבניין הארץ. עד שנת 1914 חיו 5,000 מבני תימן בארץ ישראל, כ-8% מכלל יהודי תימן[34]. ביחס לשאר הגלויות, יהדות תימן עלתה בקצב המהיר ביותר לארץ. החל מהעלייה הראשונה הצטרף חלק מבני העדה להתיישבות, ומאוחר יותר גם לארגוני המחתרות, למעלה מארבעת אלפים לוחמים מבני העדה היו חברים במחתרות[35]. התייר והחוקר הנוצרי לורנס אוליפאנט שתיעד את החיים בארץ ישראל בשנים 1883–1887 כתב עליהם כך: "באחד הימים אחרי הצהריים, פגשתי כמה מהם ליד הכותל המערבי ונתרשמתי ביותר מהבעת פניהם העדינה והרכה. הם מפורסמים כבקיאים בלימודי הדת שלהם וכאדוקים מבלי להיות צבועים, דבר שהוא למעלה ממה שאפשר לומר על יהודי ארץ ישראל בכללם"[36]. עליית יבנאלי תרע"א-תרע"דבשנת 1905, בתוקף צו האמאם יחיא, הפך מעמדם של היהודים כבני חסות (ד'ימי) החייבים לשלם את מס הגולגולת (ג'זיה) – מחוק השריעה לחוק המדינה[37]. בשנת 1904 הציע ארתור רופין שיהודי תימן יחליפו את הפלאחים המקומיים שעבדו במושבות[38]. רופין מצא שותף ליוזמתו באהרן אייזנברג שהיה מעוניין להפחית את עלות השכר של "אגודת נטעים" שניהל. במכתב ששלח אייזנברג למנחם אוסישקין בשנת 1909 הוא כתב כי בניגוד לאשכנזים - הפועלים התימניים לא יוכלו לעזוב את הארץ[39]. עוד הוא כתב כי כדי לזרז את בואם יש לצאת בתעמולה בעלת אופי דתי-משיחי[40]. את השילוב של אידאולוגיית עבודה ואמונה בבניית הארץ כגאולה, מצא אצל שמואל יבנאלי, איש העלייה השנייה וממנהיגי תנועת הפועלים. בהתאם לתוכנית זו יצא בשנת 1911 יבנאלי לתימן בשליחות רופין, מחופש לרב. בספרו "מסע לתימן" כתב: "מטעמי זהירות, מפני הממשלה הטורקית, באשר איסור הכניסה לא"י מצדה היה קיים אז באופן חוקי... נקבע שיש לשוות לנסיעה הזאת גוון דתי, וכי עלי לנסוע, כמראית עין, בשליחות מאת הרב אברהם יצחק קוק ביפו להוליך לרבני הקהילות בתימן שורת שאלות בענייני נישואים, גירושין, חיי משפחה, תפלה, בתי-כנסיות, ולקבל מהם תשובות בכתב"[41]. עם זאת, שאלותיו של הרב קוק לא היו מאולצות והוא ביקש ללמוד את הלכותיהם ומנהגיהם של יהודי תימן, והן נועדו גם "להרשות גם כן לקהילות התימנים המתקבצים אצלנו להיות מתנהגים על פיהם ונהרא נהרא ופשטיה"[42]. יבנאלי ראה את שליחותו כסמל להתרוממות הרוח היהודית ולאחדות הכוחות הציוניים: ההסתדרות הציונית ורופין, אכרי המושבות, תנועת הפועלים ובייחוד "הפועל הצעיר" והעולם הרבני בנציגותו של הרב קוק. הוא שאף לכך שעליית גלות תימן תהיה אות לקיבוץ שאר הגלויות ולגאולה השלמה[42]. שליחותו של יבנאלי יצא אל הפועל לאחר שהאימאם יחיא חמיד אלדין חתם על הסכם דאען עם האימפריה העות'מאנית, בו הוכר שלטונו של האימאם על חלקי תימן שנשלטו בידי הזיידים, והוא התפנה לנקום באלו שהתנגדו לשלטונו ותמכו בעות'מאנים. תפנית זאת הייתה מהסיבות להגברת העלייה לארץ ישראל[43]. בכרוזים שחילק יבנאלי בדרום תימן נכתב: "יכולים לעלות לא"י רק אנשים שיש להם כסף להוצאות הדרך ושהם בריאים בגופם, למען להתפרנס מיגיע כפיהם; בעבודה קשה בשדה או בכרם דווקא ולא בשום מסחר ואומנות. אין ארץ ישראל נקנית אלא ביסורין. האיש אשר ידבנו לבו לעלות לא"י צריך לקבל עליו את היסורין שהם בהכרח בזמן הראשון מסיבת שינוי המקום ומסיבה שבזמן הראשון אינו בקי בטיב עבודת האדמה עד שיתרגל"; "בני המושבות משתדלים לתת להתימנים העולים לא"י אל המושבות מקומות לדור בהם בזמן הראשון לבואם, כגון בתים, או רפתים, או אוהלים, מרתפים וכיוצא בזה"[44]. הרב אברהם יצחק הכהן קוק הביע במכתבו לאביו שמחה על עליית יהודי תימן: "פה במושבה נוסף ב"ה דבר לטובה, על ידי הד הקול של קיבוץ גלויות לאה"ק שבא לארץ תימן באו רבים מאחב"י היושבים שם... והם אנשים מסתפקים במועט מאד, רובם ככולם בני תורה, כמעט שלא נמצא ביניהם עם הארץ כלל, וכולם חרדים ויראי ה' מאד... ומה טוב שאלה ימלאו את המקום של הפסולת דמסיטרא דערב רב הבאים מרוסיא, שהגרועים שבהם אי אפשר שתהיה להם אחיזה בא"י... והתימנים הללו... מתפללים בכל יום ג' פעמים בציבור בכוונה... ושקדנים בתורה, ביראת שמים תמימה ואין פרץ ומריבות בשכונתם... כן ירבה וכן יפרוץ ויאספו אספת נדחי צאן פזורה"[45]. העולים שהגיעו למושבות שוכנו תחילה ברפתות, מרתפים ומחסנים, ובשלב מאוחר יותר בצריפי עץ בני 8–10 חדרים שבהם שוכנו משפחות בצפיפות. עד שנת 1914 נבנו ביזמת "המשרד הארץ ישראלי" ובמימון הקרן הקיימת שכונות תימנים בכמה מושבות:
כן נבנו 10 בתים בזכרון יעקב. השכונות הוקמו הרחק מקצה המושבות. שכונת נחליאל לעולי תימן נבנתה בשנת 1911 במרחק של כ-700 מטר מקצה השטח המיושב בחדרה, שכונת שעריים נבנתה במרחק 400 מטר מקצה השטח הבנוי ברחובות ובפתח תקווה הפרידו 500 מטרים בין בתי עולי תימן לבתי האשכנזים. הריחוק הגאוגרפי הקשה עוד יותר על הקשר החברתי ועל יכולתם של העולים להשתמש בשירותים הציבוריים והמסחריים[46]. שכרם של העולים שעבדו כשכירים במושבות היה מועט מאוד[47][48]. חוסר היכולת לרכישת מזון, שעלותו גדלה במיוחד בתקופת המלחמה, הביאה לרעב ולמגפות בקרבם[49]. הם התקשו לשלם עבור קופת חולים ולכן רבים מהם לא זכו לטיפול רפואי[50]. לאחר מלחמת העולם הראשונה כתב יבנאלי כי מתוך מאתיים שלושים ושבעה מעולי תימן שישבו ברחובות, מתו מאה ואחד, שבעים ושישה מהם ילדים. לשם השוואה, באותה תקופה ברחובות, מתוך 900 יהודים מאירופה, מתו שבעים וחמישה, אחד עשר מהם ילדים[51]. במושבה פתח תקווה מתו באותה תקופה 40% מאוכלוסיית התימנים, סך הכל 124 מהם, ומתוכם 73 ילדים. בתגובה להוצאות הקבורה, קבע גזבר חברה קדישא כי בעלות זו "היה עדיף לרפאם"[52]. העלייה מתימן בין השנים 1919 – 1944בתקופת מלחמת העולם הראשונה נעצרה העלייה מתימן. בשנת 1918 היו יהודי תימן כ-7% מכלל היהודים בארץ ישראל. העליות גברו לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1921 חידש האמאם יחיא את "גזירת היתומים"[37]. בהשפעת "מאורעות הכותל" בארץ ישראל, ב-1929 חודש איסור העלייה לארץ ישראל, והוגבל חופש התנועה של היהודים[37]. מתום מלחמת העולם הראשונה ועד לשנת 1922, לא עלו יהודים מתימן. בהמשך שנות העשרים של המאה, חלה התעוררות בעלייה של יהודים מתימן לארץ ישראל. בשנים 1920 - 1929 עלו מתימן לישראל 1,958 יהודים כדלהלן:[53]
בין השנים 1930 – 1939 עלו מתימן 6,713 יהודים כדלהלן:[54]
 מעת שפרצה המלחמה ועד לשנת 1942 כמעט ולא עלו יהודים מתימן לארץ ישראל. בשנת 1942 הגיעו לארץ 236 עולים מתימן, בשנת 1943 עלו מתימן 2,419 יהודים ובשנת 1944 הגיעו מתימן לארץ ישראל 1,788 עולים[55]. אחרי מלחמת העולם השנייההמצב הכלכלי של מרבית היהודים בתימן לאחר מלחמת העולם השנייה, היה קשה אך המשיכה להתקיים פעילות תרבותית יהודית ענפה. ב-2 בדצמבר 1947, ימים ספורים לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית, נערכו פרעות ביהודי עדן שבהן נרצחו כשמונים יהודים וכמספר הזה נפצעו[56]. ב-17 בפברואר 1948 נרצח בתימן האמאם יחיא שלקח תחת חסותו את היהודים. במהלך מלחמת ירושה על השלטון גברו הפרעות נגד היהודים ועשרות מאנשי ההנהגה היהודית הושמו בכלא בשל עלילה על רצח שתי ילדות מוסלמיות. הם שוחררו כעבור חודשים רבים בתמורה לכופר נכבד[57]. בשנת 1948, טרם הקמת המדינה, היו בארץ 35,000 יהודים תימנים שהיוו כ-40% מכלל בני העדה (מבין עדות ישראל, זהו האחוז הגבוה ביותר). כ-5,000 יהודים נוספים ניסו לעלות לארץ, אך הבריטים עצרו אותם והם נשלחו למחנה "גאולה" בעדן. בתקופה שלפני קום המדינה התנגדו שלטונות תימן לעליית יהודים לארץ ישראל. לאחר הקמת מדינת ישראל שינו את עמדתם והתירו ליהודים לעלות. ההיסטוריון יהודה רצהבי כתב:
לאחר הקמת מדינת ישראל
.jpg) תימן נמנתה עם מדינות העימות בסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל, ומשפרצו בתימן מהומות נגד היהודים, הם החלו להתפנות בהמוניהם. יותר מ-95% מהיהודים בתימן עזבו את מדינתם. תהליך היציאה נמשך כשנה וחצי, אך מרבית העולים יצאו תוך חמישה חודשים בלבד (35,000 עולים מתימן בחודשים יולי–נובמבר 1949). ב"מבצע על כנפי נשרים" (נקרא גם "מרבד הקסמים") עלו לישראל כ-50,000 יהודים. העולים מתימן באו ברכבת אווירית שנוהלה על ידי חברת התעופה אלסקה, חברה אמריקנית שנשכרה על ידי אל-על הישראלית. מבצע נוסף התקיים בין השנים 1952 ל-1954 ובו הועלו אלפי יהודים נוספים. בין השנים 1992 ל-1993 עזבו את תימן למעלה מ-1,000 מבני שארית הקהילה, חלקם לארצות הברית וחלקם לישראל. התקיימה תופעת חילון אצל חלק מעולי תימן. בשל טענות על מתן חינוך חילוני לילדי העולים הוקמה ועדת פרומקין, שקבעה שאכן נעשו ניסיונות מכוונים של חילון כלפי ילדי העולים, מתוך רצון להאיץ את ההסתגלות וההטמעות של העולים בחברה הישראלית החילונית. בשנת ה'תשי"א כתב הרב שלום רדאעי, קינות המבכות את ההידרדרות הדתית של עולי תימן בארץ לעומת המצב בתימן. אחת מקינות אלו נכתבה במתכונת הקינה אש תוקד בקרבי (ואף אימצה את שורת הפתיחה), וסופי שורותיה "בהיותי בתימנה", "בבואי ציונה"[58]. הגירה בראשית המאה ה-21החל משנת 2000 לערך גברו רדיפות היהודים שנותרו בתימן. הרדיפות גברו בשל מבצע עופרת יצוקה שהחל בסוף שנת 2008. אנשים מקרב חסידי סאטמר האנטי-ציוניים פעלו לשכנע את אלו שנותרו בתימן להגר לארצות הברית ולא לישראל, תוך הפחדתם שאלו שיעלו לישראל לא יוכלו לשמור על דתם ומנהגיהם, וילדיהם יעזבו את הדת. בעקבות הרדיפות המשיכו קבוצות לעזוב את תימן, לישראל ולארצות הברית. בקיץ 2009 עזבו את תימן כמאה יהודים, בעידוד חסידי סאטמר. הם שוכנו בשני רחובות בעיר מונסי שבמדינת ניו יורק שם הייתה כבר קהילה של יהודים יוצאי תימן[59]. אנשי החסידות מסייעים בידם מבחינה כלכלית. בכתבה ב'ידיעות אחרונות' מצוטטים כמה מן הוותיקים שבהם, בעילום שם. לדבריהם, תלותם באנשי סאטמר כמעט מוחלטת, משום שאין ביכולתם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים יקרים, והם מחויבים לשלוח למוסדות של סאטמר. הם חוששים למתוח ביקורת פומבית כלפי אנשי החסידות, מחשש שילדיהם יוצאו משם וייוותרו ללא מוסד לימודים. ילדיהם אינם לומדים מקצועות חול ואפילו אנגלית. עוד הם אומרים שנאסר עליהם ללמוד נהיגה ובחלק מהמקרים מוחזקים דרכוניהם בידי אנשי החסידות כדי למנוע מהם לעלות לישראל. בנוסף, נטען שם כי החסידים אוספים עבורם סכומים גדולים אולם מעבירים אליהם חלק קטן מהם, בטענה שעליהם לכסות הוצאות[60]. בשנת 2010 נשארו בתימן כ-150 עד 180 יהודים בערים צנעא וריידה (אנ')[61]. למעלה מ-80% מהנשארים הם כבני 60 ומעלה. בליל 21 במרץ 2016 הועלו במבצע חשאי 17 מיהודי תימן לישראל[62]. בשלהי 2017 דווח על קהילה בת 67 נפשות החיה במתחם אחד בבירה צנעא[63]. במרץ 2021, לאחר לחצים שהפעילו החות'ים הודיעו שלושה עשר בני המשפחה היהודית האחרונה, שיעזבו את המדינה. הם לא עלו לישראל ולאחר שנמצאה עבורם מדינה אחרת שתקלוט אותם נותרו בתימן ארבעה זקנים יהודים בלבד[64]. לפני כן הוברחו יהודים נוספים אשר סבלו מהחות'ים[65][66]. במרץ 2022, הודיעו האומות המאוחדות כי נותר בתימן רק יהודי אחד[67]. ביוני 2024 נפטר אחד מששת היהודים האחרונים בתימן. אחד מחמשת הנותרים הוא לוי מרחבי, אשר כלוא החל משנת 2016 בידי ארגון הטרור האנטישמי החות'ים אשר שולט כיום בצנעא. חלוקה גאוגרפית של יהודי תימןיהודי תימן חיו בכ-1,250 מקומות יישוב, בכל אזורי תימן[68]. ביהדות תימן באופן כללי ניתן לזהות כמה פלגים שונים על פי אתרי התיישבותם בתימן. מרכז תימןמחוז צנעארוב יהודי תימן גרו במחוז צנעא. קהילת יהודי צנעא מנתה עד לשנת 1904 כ-10,000 נפש[69]. באזור שבטי חַאשִדּ בולטים היישובים שבאם, בית עד'אקה, חג'ה, שגאדרה, אל-מחוית, טוילה, עמרַאן וקריית אל-קאבל. בנפת חֲרַאז בולטים העיירה מנאכ'ה, הכפר גִּ'רוַאח והעיר חַימֵה. באזור שבטי אַרחַבּ מצפונית לצנעא בולטים הכפרים הִזַם, רצאבה, חַמדֵה ורַידֵּה. רבים מיהודי הכפרים במחוז עסקו במסחר וברוכלות ומיעוטם בצורפות, שהייתה נפוצה יותר אצל בני העיר צנעא. תרבות ומנהגי יהודי המחוז היו דומים לאלה של העיר צנעא. הנוסח בו התפללו היה הנוסח הן הנוסח הבלדי והן השאמי. גדולי התורה מרבני מחוז צנעא חלקו לעיתים על בית הדין שבצנעא וזכו לכבוד בצנעא. ביניהם בלטו רבי זכריה אלצ'אהרי מהעיירה כוכבאן, ורבי יחיא בשירי מהעיירה אלרחבה, ובדור האחרון רבי יחיא נחום מאלשג'אדרה ורבי ישראל עוזרי מבית עד'אקה. העיר צנעא
חייהם של היהודים בעיר הבירה צנעא היו בדרך כלל נוחים יותר מחיי היושבים בכפרים. רוב המשפחות המפורסמות ביהדות תימן מוצאן מצנעא[דרוש מקור], כגון משפחות צאלח, עוזרי, שמן, עראקי כהן, אלשייך, יצחק הלוי, קורח, קארה, משרקי, צארום ובדיחי. בצנעא היו גם ישיבות בולטות שהתקיימו בבתי הכנסת, כגון: אלמדרש, בית אלשרעבי ובית אלשייך. בדור האחרון היו בה הרב חיים קורח, הרב שלום שמן, הרב יחיא יצחק הלוי, הרב יוסף שמן, הרב יחיא קאפח, הרב סעיד עוזרי, הרב חיים כסאר ועוד. צנעא הייתה מוכרת כמרכז התורה בתימן. הרב שלום שבזי כתב בשירו "אהבת דוד": ”זור צנעא... פיהא אחבר תפתיך בכל כלמה” (בעברית: "בקר בצנעא אשר שם יש חכמים שיורוך בכל עניין"). בעיר צנעא שלטו שני הנוסחים, הבלדי והשאמי, וההלכה נפסקה בהתאמה על פי משנה תורה להרמב"ם והשולחן ערוך. יהודי העיר העריכו את עצמם, ולעיתים התנשאו על שאר יהודי תימן. הם נהגו לומר את הפתגם "קשאם צנעא, ולא מארי אלבלאד", בעברית: "עדיף מוכר צנוניות מצנעא מאשר הרב בכפר"[70]. היה הבדל במנטליות בין בני העיר לבני הפריפריה. אצל בני צנעא, המתאפיינים בכובד ראש וברצינות, מפורסמת למשל האימרה "מַאן רֲקַץ - נֲקַץ" (בעברית: "מי שרוקד - לוקה בחסר"). לעומתם אצל בני הפריפריה מקובל הריקוד בשמחות ("רַקצֵה") והם רואים בו חלק מהתרבות היהודית[71]. מחוז ד'מארד'מאר היא אחת הערים הגדולות בתימן. יהודיה דומים ליהודי העיר צנעא במסורתם, תרבותם ונוסח התפילה השאמי. בד'מאר היו תלמידי חכמים גדולים, בהם הרב יחיא גריידי, הרב סלימאן מעוצ'ה גריידי, הרב שלמה מלאחי והרב לוי קשת. יהודי ד'מאר מפורסמים בחריפות לשונם. הדבר בא לידי ביטוי בפתגם העממי "זַבּטַתּ חֲמַאר וִלַא כִּלמַתּ צַאחִבּ דֲמַאר" (בעברית: "בעיטת החמור עדיפה על דיבור של איש דמאר"). הכפרים המפורסמים הסמוכים לעיר הם טַ'אף, בִּשֵאר ורֲצַאבַּהּ הנמצאים באזור גַּהְארַן. דרומית לדמאר, בעיר יֲרִים, הייתה קהילה יהודית גדולה. רב הקהילה סמוך לעלייה היה מארי חַיִּים אַלקַאפִח. עיר גדולה נוספת היא רדאע בה הייתה בדור האחרון קהילה גדולה יותר מדמאר שנידלדלה מיהודיה. תושבי רדאע התפללו הן בנוסח השאמי והן בנוסח הבלדי. צפון תימן - מחוז סעדה
יהודי צפון תימן חיו בערים סעדה, ברט, חידאן ונג'ראן וכן בכפר אלהג'ר. הם התפללו בנוסח השאמי והיו שונים מיהודי צנעא וד'מאר, בלבוש ובמנהגים. חכמי המחוז בדור האחרון היו הרב עובדיה יעבץ מסעדה, הרב יאיר זאהר מדאר שהתגורר בחידאן, הרב משה אלקאפח ועוד. בתקופת הגאונים נמנתה קהילת סעדה בין שש הקהילות אשר תרמו לישיבות בבבל. הסופר אברהם טביב (גולת תימן עמ' 34–35) מונה את סעדה וחידאן בין הקהילות אשר שלוחי בית דין צנעא לא הוצרכו להגיע אליהן כיוון שלא פסקו מהם ישיבות ומורי הוראה. דרום תימןמחוז עדן
במחוז עדן נמצאת עיר הנמל עדן. בין הרבנים המפורסמים שם היו רבי מהלל העדני, רבי דוד בן עמרם עדני, רבי סעדיה עדני ורבי שלמה עדני. יהודי עדן היו שונים במקצת משאר קהילות תימן במנהגיהם ובהיסטוריה שלהם, שהושפעו מהשלטון הבריטי בעדן. רוב יהודי עדן עלו לארץ ישראל וחלקם עברו לבריטניה, בשל נתינותם הבריטית. בשנת 1947 התרחשו פרעות בעיר עדן ויהודים רבים נהרגו כתוצאה מהן. לאחר פרעות נוספות בשנת 1967 עזבו את העיר אחרוני היהודים. מחוז שרעב
יהודי מחוז שרעב התגוררו בכפרים רבים ובעיר הגדולה תְּעֵז. כמו צנעא ועדן, גם נפת שרעב התפרסמה בעדת תימן כמקום תורה שבו ישיבות ורבנים. המפורסמים שבהם היו רבי שלם שבזי, רבי חיים סינואני, הרב מרדכי שרעבי, ויש אומרים שגם הרב שלום שרעבי מקורו שם. יהודי המקום נהגו לגלח את שפמם אך להותיר את הזקן. לעומת פיאותיהם של יהודי מרכז תימן, שהיו מסולסלות, דקות וארוכות (אם כי היו שנהגו לקצוץ אותן כשהיו מגיעות לסוף הפנים), נהגו יהודי הדרום לגדל את פאותיהם פרא. שלא כמו אצל יהודי המרכז, המסורת השרעבית שווה כמעט לגמרי למסורת עדות ספרד. הם למדו קבלה ונהגו בפועל לפיה. הגיית העברית אצל יהודי שרעב גם היא שונה ממרכז תימן והיא הושפעה מן המסורת הבבלית שיהודי שרעב עמדו בקשר עם גאוניה. כך לדוגמה: בעוד שאצל רוב יהדות תימן החולם נהגה כקמץ התימני אך עם פה פתוח, מה שמשנה את ביטויו (ולפי זה מובן מה שהוא מכונה אצל המדקדקים מלוא פום, כלומר פה מלא) אצל יהודי דרום תימן החולם נהגה כצירי על פי המסורת הבבלית. כך למשל בשירי הרב שלום שבזי ומשוררים נוספים משרעב חולם מתחרז עם צירי. אצל רוב יהודי תימן נהגית האות קו"ף כמו גימ"ל בעברית המודרנית והגימ"ל הדגושה נהגית כמו האות J באנגלית ורפויה כמו ר’ בעברית מודרנית עומתם, אצל השרעבים הגימ"ל נהגית כמו בעברית המודרנית. דרומית לשרעב יש נפה גדולה הנקראת אלחוג'ריה שבה גם כן היו כפרים רבים. מזרחית לשרעב באזור הנקרא בלאד עמאר היו הרבה כפרים ועיירות כמו העיר ד'לאע, קעטבה, הכפר סדה, גדס ועוד. גם יהודי מקומות אלו מזוהים בדרך כלל עם יהודי דרום תימן. יהודי דרום תימן היו עניים יותר מיהודי צנעא, כפי שמציין למשל יעקב ספיר ביחס לעיר תעיז. העיר חבאן
 אף שמנתה ב-1948 רק כ-450 נפש, שונה קהילת העיר חבאן בלבוש, בניגון ובתרבות מכל קהילות תימן. העיר חבאן שוכנת במרחק רב יחסית מזרחית לקהילות תימן האחרות. בעוד שאצל כל קהילות תימן מקובל היה לגלח את שיער הראש (למעט הפיאות) באופן תכוף - הרי שהחבאנים, זקנים וצעירים, גידלו שיער ראשם עד לכתפיהם. כמו כן ניגוני התפילות שלהם (כגון פיוטי הימים הנוראים, בר-יוחאי ועוד) - שונים מכל שאר קהילות תימן. נוסח התפילה שלהם הוא הנוסח ה"בלדי", (יש כמה חלקים בתפילה שנוהגים כמו ה"שאמי"). יהודי חבאן עלו לארץ בשנים 1944–1950, ורובם התיישבו במושב ברקת שבשפלה. תורת תימן _-_A_Yemenite_Habani_family_celebrating_Passover.jpg) לאחר פרסום משנה תורה לרמב"ם קיבלוהו עליהם יהודי תימן כפוסק עיקרי, תוך התאמות מעטות למסורת שהייתה בידם. במהלך השנים גברה השפעת השולחן ערוך, אצל חלק מהזרם ה"שאמי". קשרים עם מרכזי התורה בעולםחכמי תימן התכתבו בנושאי הלכה עם גאוני בבל, וחלק מתשובות הגאונים נשמרו והובאו מעדות תימן בפירוש קדום על הלכות הרי"ף (שלא נודע מחברו)[72]. יהודי תימן שלחו תרומות לישיבות בבל, ודבר זה מוזכר במכתבי הגאונים. רב האי גאון כותב בתשובה בלשון זו: "ואתם יודעים כי בארבע פינות נכנס בלבבם להחזיר התורה לישנה, שבח לה', ושולחים שלוחיהם מכל הארצות, מתימן ומזרח וכו' ואשכנז וצרפת וכו' ועומדים לפנינו בענייני שאלותיהם וספיקותיהם"[73]. בתקופת הכיבוש של הפאטמים הרבו יהודי תימן להתכתב עם יהודי מצרים. לאחר שהרמב"ם עזר לביטול הגזירות של האיובים נקשרו יהודי תימן לרמב"ם, התכתבו עמו, ואף קיבלוהו כמעין "מרא דאתרא". יהודי תימן הרבו לעסוק בהלכה ובפילוסופיה, וספרים רבים נתחברו על חיבוריו של הרמב"ם. באיגרת תימן המפורסמת, מדגיש הרמב"ם את למדנותם של יהודי תימן, וכך הוא כותב: "וכל היום הוגים בתורת משה, הולכים בדרך הורה רב אשי". קשר זה עם הרמב"ם נמשך גם עם צאצאיו. גם הרמב"ן, באיגרתו לחכמי צרפת, כותב[74] "כי שמעתי ממגידי אמת שבכל ארצות מלכות תימן, קהלות רבות עוסקים בתורה ובמצות לשמן". בהמשך כתב הרמב"ן שהוסיפו בתימן לנוסח הקדיש את שמו של הרמב"ם, כאות לכבוד הסגולי שרחשו לו יהודי תימן: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון"[75][76]. עד הדור האחרון הייתה ידיעת התורה נחלת הכלל ביהדות תימן, דבר שהפליא את הראי"ה קוק בתשובתו לאביו בה הוא כותב: "רובם ככולם בני תורה, וכמעט שלא נמצא ביניהם עם הארץ כלל". בצורה דומה התבטא גם הרב מרדכי אליהו: "ושם כידוע היו אנשים בעלי תורה וידיעה, ורובם ככולם כשרים ועוסקים בתורה ומצוות"[77]. בתקופת גזירותיו של המושל הטורקי (בשנת 1618), התפשטה הקבלה בעיקר בדרום תימן, ולמרות זאת, היא לא הצליחה לדחוק לגמרי את הפילוסופיה. חכמים רבים כללו עתה בספריהם גם קבלה וגם פילוסופיה, כגון הרב שלום שבזי. ספרות המדרש התימנית טבועה אף היא בחותם השפעת חיבורי הרמב"ם בהלכה ובפילוסופיה. לקט נרחב מהחומר המדרשי שבכתבי היד ובדפוסים הדפיס רבי מנחם כשר באנציקלופדיה המדרשית שלו - "תורה שלמה".  זרמים ביהדות תימן
במאה ה-16 גדלה השפעת תורתם של חכמי צפת בתימן. מקורה של השפעה זו בנוסעים בני התקופה, תימנים ואחרים, ובספרים שנדפסו בצפת והחלו להגיע לתימן[78]. ההשפעה התבטאה בעיקר בהגעתה של קבלת האר"י, שניכרה בכל תחומי החיים: החל במנהגים ובהלכה, וכלה בשירה ובמדרשים. המדרשים המאוחרים של יהודי תימן גדושים בדברי זוהר וקבלה, ומשופעים בדברים מן הפרדס (פשט, רמז, דרש וסוד) ומן הג"ן (גימטריה ונוטריקון). עקבות הקבלה בתחומי הפיוט הדתי ניכרים מאוד בפיוטיו של רבי שלום שבזי. השבתאות הגיעה לתימן דרך מצרים, וגם מארץ ישראל. רבים מיהודי תימן התכוננו לעלות לארץ ישראל, אך הם נפגעו מתושבי תימן האחרים. בגלל התפתחות השבתאות בתימן, שלמה ג'מל, נגיד יהודי מצרים, נאסר והוצא להורג כאשר בא לתימן כדי להטיף לטובת השבתאות. בתחילת תהליך ההשפעה, לא תפשו היהודים בתימן את היחס בין מסורתם הפילוסופית לבין המסורת הקבלית המיסטית שהובאה מארץ ישראל כסתירה. במהלך השנים, התפצל נוסח התפילה לשני מנהגים מרכזיים:
מבחינת פסיקת ההלכה, בחלק מהזרם השאמי נטו להסתמך יותר על השולחן ערוך, ובזרם הבלדי על הרמב"ם, אך בכל מקרה הן הזרם הבלדי והן השאמי קיבלו את סמכות הישיבה המרכזית בצנעא ובפרט את בית הדין בצנעא כפוסקת בכל דבר ועניין. בית דין זה היה הסמכות לכל יהודי תימן והוא פסק בדרך כלל על פי הרמב"ם אלא אם כן היה מדובר בדין שלא הזכירו הרמב"ם בחיבוריו, אז פסקו על פי השולחן ערוך. לקראת סוף המאה ה-19 ניכרו תמורות בחיי הרוח של קהילת צנעא. בהשפעת נוסעים וחוקרים יהודיים[82], התעוררה התנגדות לקבלה ולמיסטיקה. מאוחר יותר הקים שם הרב יחיא קאפח את תנועת דור דעה ("דרדעים"), תנועה שדגלה בגישה רציונליסטית ברוחו של הרמב"ם והתנגדה לקבלה ולמיסטיקה. ה"דרדעים" סברו שעל יהודי תימן ללכת בשיטת הרמב"ם. לפיכך הם השמיטו מהתכלאל הבלדי תוספות רבות שנוספו לו בהשפעת הקבלה וסידורי ספרד, וביקשו לחזור לנוסח המקורי של הרמב"ם. מסורות ייחודיות ליהדות תימןבגלל בידודה היחסי של תימן משאר היהודים במשך שנים ארוכות, שימרה המסורת בתימן, בעיקר זו הבלדית, מאפיינים ייחודיים, ואף עתה היא נחשבת לעדה שלישית, לצד הספרדים והאשכנזים. הדבר בא לידי ביטוי במנהגים שונים שמייחדים אותם, גרסאות משלהם לכתבי יד, ניקוד מילים בעברית ובארמית ועוד. עם הבאת הדפוס האיטלקי לתימן, וביתר שאת עם העלייה לארץ ישראל והידוק הקשר עם קהילות יהודיות אחרות, נטשטשו מעט ההבדלים, אולם המסורת התימנית הייחודית ממשיכה להישמר בקהילות רבות של יוצאי תימן בישראל. עוד מסורת ייחודית ליהודי תימן היא המנהג להתעטף בטלית בכל התפילות, כמו שכתב הרמב"ם: ”לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת כציצית... ובשעת התפילה צריך להיזהר ביותר. גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים” (משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ציצית, פרק ג', הלכה י"א). בתימן עצמה הטלית הייתה חלק מהלבוש היהודי, כך שבימי חול כשאדם היה יוצא מביתו הטלית הייתה מונחת מקופלת על כתפו, ובשבת גם ברחוב היו מעוטפים. בארץ התבטל המנהג כמעט לחלוטין. על פי המסורת של יהודי תימן, ראשית גלות תימן התחילה כבר בסוף תקופת בית ראשון[83]. באורח חייהם נשתמרו מנהגים המעידים על השפעה מארץ ישראל בתקופה קדומה, ביניהם בבית הכנסת, בסידור התפילה, בקריאת התורה ועוד. לדוגמה:
לשוןהגייה תימנית
ליהדות תימן מסורת הגייה ייחודית של העברית, המכונה "הגייה תימנית" או "הברה תימנית" (נקראת הג'ה בפי בני העדה). מסורת הגייה זו שימשה כאופן הביטוי של השפה העברית בפי יהודי תימן בתקופת הביניים של העברית. הגייה זאת נחשבת בעיני רבים למדויקת שבהגיות. ככל הגיות העברית בימי הביניים, אף היא לא שימשה ברובה לדיבור עברי, שכמעט לא התקיים אז, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים ובמהלך לימוד תורה. המאפיינים העיקריים של ההגייה התימנית הם הקפדה על הגיית העיצורים הגרוניים (כגון ח ו-ע) והנחציים (צ, ט, ו-ק), שימור ההבחנה בין עיצור סותם לעיצור חוכך בכל אותיות בג"ד כפ"ת, ומערכת של שש תנועות. תימנית-יהודית
תימנית־יהודית היא דיאלקט של ערבית יהודית שמדובר על ידי יהודי תימן. זוהי שפה מעורבת, שמורכבת ברובה מהשפה הערבית המדוברת בתימן, אך מכילה גם יסודות עבריים. ניב זה של ערבית נכתב, כמו ניבי ערבית־יהודית אחרים, בכתב עברי. היו הבדלים ברורים בין מחוזות ואזורים שונים בתימן, שלכל אחד מהם היה דיאלקט משלו. ערבית תימנית
ערבית תימנית היא קבוצת ניבים של הערבית שנמצאים בשימוש בתימן, בסומליה ובחלק מסעודיה. ניבי הערבית התימנית נחשבים "שמרניים" בשל מאפיינים קלאסיים שלא קיימים בניבים האחרים של הערבית. את הערבית התימנית מקובל לחלק לשלושה דיאלקטים מרכזיים: צפון ומרכז (אזור בירת תימן צנעא), דרום (תעיז, חוגריה ועדן) והמזרח (חצרמוות, שבווה). הקהילה וסדריההקהילה בעברקהילת יהודי תימן הוא הגוף הארגוני לשם סיפוק הצרכים החברתיים והדתיים של היהודים בתימן. כמו כן, קהילת יהודי תימן דאגה ליהודים גם בהקמת מוסדות לימוד, פיקוח על המלמדים בתלמודי התורה והישיבות ולעיתים אף סיפוק הצרכים של לימודי התלמידים העניים שבאותו האזור. ברוב קהילות היהודים בתימן היו מוסדות חסד, דהיינו מוסדות לגמילות חסדים, מוסדות למען היתום והאלמנה (חלק מהמוסדות הללו אף התמחו בהברחת והסתרת יתומי היהודים בתימן) ולמען פדיון שבויים. היו קהילות בתימן, שאף הקימו בתי תמחוי, מעין קופות חולים ואכסניות שונות. הקהילה גם הכשירה את בתי העלמין ואנשי "חברה קדישא". הנהגת הקהילה חולקה לשניים:
נשיאי הקהילה התימנית, נעזרו באנשים, שנקראו ה"ממונים", והם היו אחראים על ניהול מתוקן של חיי הקהילה, לדוגמה מינוי נשיאים ורבנים, שכירת שוחטים לקהילה, בחירת מלמדים בתלמודי התורה ובישיבות. הממונים הללו נבחרו על ידי "אנשי המעמד", קבוצה מנכבדי הקהילה. ועידת אנשי המעמד התכנסה בדרך כלל פעמיים בשנה, ואז הם דנו בכל ענייני הקהילה היהודית שבתימן. כדי לשמור על פיקוח מתוקן ומלא על הפרנסים, אנשי המעמד ושאר האנשים שהשפיעו באופן קבוע על הקהילה, ניסחו בוועידה תקנות וחוקים שונים יחד עם הרב ועם ראש הקהילה. לתקנות אלו קראו גם "הסכמות" כי התקנות קיבלו תוקף רק לאחר הסכמת רוב חברי הקהילה. מי שעבר על הסכמות אלו, שהיו כמו דין תורה מחייב, היה צפוי לעונש, לעיתים קנס, ולעיתים (במקרים חמורים יותר, בעבירה על תקנות משמעותיות ביותר) אף נידוי וחרם. מכיוון שכל התפקידים הרבים הללו חייבו כסף רב, הטילו הממונים מיסים שונים על הקהילה, כגון "מס הגאבילה", אותו שילם כל יהודי שקנה מצרכים כשרים. מקורות הכנסה נוספים היו מתנות אנשי הקהילה לקהילה, כגון בתים או חנויות, שהיו נקראים הקדש. שיטת ארגון יעילה זו של הקהילה, למדו התימנים ממגורשי ספרד ופורטוגל, שהתיישבו באימפריה העות'מאנית, ושמנהגם התפשט לארצות אחרות, בהם גם תימן. החינוך היהודי בתימן החינוך היהודי-תימני מיוחד גם מבחינת תוכנו, וגם מבחינת שיטת ההוראה שלו. רק הבנים למדו. בתחילה היה מסור חינוך הבנים בידי האב, אך משום קשיי הפרנסה לא יכלו רוב האבות להקדיש את זמנם לחינוך הבנים בצורה מסורה. מסיבה זו נפתחו תלמודי התורה שנקראו "כניס" (מונח המתאר גם את בתי הכנסת), "מדרש" או, כמו במקבילות המוסלמיות, "מעלאמה". המלמד היה נקרא "מארי" (נהגה מורי, ובמלעיל). כדי להבדיל בין מלמד התינוקות לבין הרב (לו קראו בתימן גם כן "מארי"), היו מכנים את מלמד התינוקות "מארי אלעיאל" ("המארי של הילדים"). מלמד התינוקות קיבל אליו תלמידים מגיל שלוש ומעלה ללימודים שנמשכו כשמונה שנים. תחילה למדו, לאחר שנה או שנתיים של הכנה, בני הארבע והחמש, קריאה וכתיבה של האלפבית וניקוד. בוגרים יותר למדו קריאה מתוך סידור, וקבוצה שלישית למדה את קריאת פרשת השבוע (יחד עם התרגום) וההפטרה. ספרי הלימוד היו יקרים ונדירים, ולכן כמה תלמידים למדו יחד מספר אחד, שעליו הסתכלו כל אחד מכיוון אחר. בגילאים אלו התמקדו הלימודים בעיקר בתנ"ך, אולם מחוץ למסגרת זו שמע הילד שעורי תורה בחברת המבוגרים. יום הלימודים נמשך מכשעה וחצי אחר הזריחה ועד לשקיעת השמש, במשך כל השבוע, וכלל הפסקת צהריים. רוב המלמדים היו עניים מרודים שלא יכלו להתפרנס אחרת[86]. המלמד קיבל מהורי הילדים תשלום שבועי, ולעיתים קיבל גם מאכל קטן או הוזמן לאכול בבית המשפחה. לפי החינוך התימני, עוד לפני הגיעו לגיל בר מצווה הילד היה אמור להיות מסוגל להצטרף אל עולם המבוגרים ("גבר בגוברין"). אחד הדברים העיקריים שאותם צריך הילד לעשות בתור "מבוגר", הוא נטילת חלק בפעילות בית הכנסת (אמירת התפילות, קריאת פרשת השבוע והפטרות) ובשיעורי התורה. עוד בהיות הילד בתלמוד תורה הוא הלך עם אביו יום יום לתפילות ולשיעורים הניתנים בבית הכנסת על ידי הרב. כך רכש לו הילד ידע במשנה, הלכה (רמב"ם ושו"ע), אגדה (עין יעקב, אגדות התלמוד) ואף בגמרא. לאחר גיל הבר מצווה, המשיכו ללמוד בחברת המבוגרים בשיעורים היומיומיים שהיו בכניס ערב ובוקר. שם היה ניכר מיהו הבקי, הבקיאים קיבלו הכשרה כדי לשמש כ"כלי קודש", דהיינו כשוחט, חזן, מוהל ודיין. מדי שבוע היה מקבל ה"מורי אלעיאל" (מלמד הילדים) מאב התלמיד את שכר הלימוד בתור צדקה, כדי שלא לעשות את התורה "קרדום לחפור בה". היו מקומות בהם המורי קיבל את שכרו בתור ארוחות אותם אכל בתורנות בבתי התלמידים. רב הקהילה שנקרא כאמור לעיל "מורי", לא קיבל משכורת כלל אלא היה מתפרנס ממעשה ידיו. אף על פי של"מורי" לא היה איפוא זמן פנוי ללמוד כמו לרבנים בארצות אחרות (שהתפרנסו מהציבור וכל שעותיהם היו פנויות ללימוד), רמת תלמודם של רבני תימן הייתה מן הגבוהות, כפי שסיפר הנוסע הירושלמי (יליד פולין) הרב יעקב ספיר שביקר בתימן בשנת 1859 בהגיעו לעיירה ג'רואח:
פולקלור
תרופותכלכלת יהודי תימןהאנתרופולוג אריך בראואר מצא כי יהודי תימן לא נטו לעסוק במלאכות כפיים או חקלאות בדרך כלל, אלא מלאכה ומסחר[87]. פרופסור אהרן גימאני חקר את הבדלי העיסוק של יהודים תושבי כפר ותושבי עיר ומצא שתלמידי חכמים ובני המשפחות האמידות עסקו כמעט תמיד בצורפות - תחום עיסוק שבתימן היה על טהרת היהודים[88]. היסטוריהמשנת 1650 בערך, החלה התפוררותה של הממלכה האימאמית בתימן, שהייתה במשך 200 שנים ממלכה יציבה מאוד. כיוון שהיו מחוזות שונים בתימן (כמו עדן) שהכריזו עצמאות, והשתחררו מעולם של הזיידים, פחתו גם הכנסותיו של האימאם של תימן. צמצום הכנסותיו של האימאם גרם לכך שהוא לא היה יכול לעמוד בתשלומי התמלוגים השנתיים לשבטי הצפון בתמורה לכך שיכירו בשלטונו. ולכן, כאשר הם לא קיבלו את כספם - הם היו פושטים על צנעא ושודדים את אוצרות האימאם ואת העיר עצמה. בהתנפלויות השבטים נפגעו גם היהודים. פגיעה זו החלה קצת בשנת 1725, אך מתחילת המאה ה-19 היא הפכה לתופעה שכיחה. קשיי השלטון הללו גרמו גם להידרדרות פוליטית. לאחר מאורעות השבתאות וגלות מוזע בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-17, בהם הוחרמו כל המטלטלין והרכוש הקרקעי של יהודי תימן, הם היו נתונים למצוקות כלכליות וחברתיות במשך כ-50 שנים. משנות ה-30 של המאה ה-18 עמד בהנהגת האוכלוסייה היהודית רבי שלום עראקי ומצבם הכלכלי של היהודים השתפר מאוד. מקצתם אף נטל חלק במסחר עם הודו ועם ארצות אחרות. אבל ההידרדרות הפוליטית של תימן וההתגברות הקנאית של המוסלמים נגד היהודים משנות ה-60 של המאה ה-18 ואילך, גרמו להידרדרות כלכלית חוזרת של היהודים. מההידרדרות הפוליטית והכלכלית הזאת סבלו כל תושבי תימן, עד שבשנת 1872 פנו תושבי צנעא המוסלמים בבקשה מהטורקים להשתלט על העיר. היהודים, כמרכיב חלש באוכלוסייה התימנית, נפגעו קשות מהתמוטטותה של תימן במאה ה-19, והם חיכו יותר מכל שאר שכבות האוכלוסייה התימנית לבוא הטורקים, בתקווה שזה יביא לשיפור במצבם הכלכלי. מסחר יהודי תימןהיהודים שנטלו חלק בסחר החוץ של תימן עם הודו במחצית השנייה של המאה ה-18, היו בעיקר מבני קהילות הערים מוכ'א וצנעא. גם בעדן, שהחלה להתפתח מבחינה מסחרית לאחר כיבושה על ידי הבריטים, תרמו היהודים להתפתחות הכלכלית. רבים מהם שירתו את הבריטים במנהל החדש שהוקם על ידם. אל העיר עדן נמשכו יהודים מרוב קהילות תימן, שסבלו מהתהפוכות המדיניות והכלכליות ששררו בתימן וגם מחוץ לתימן, דבר שיצר תמורה תרבותית חריפה באוכלוסייה היהודית של תימן, שנפתחה להשפעות תרבות המערב ולמסורות יהודיות של קהילות מזרחיות שמחוץ לתימן. משנות ה-70 של המאה ה-19 ואילך, לאחר שתימן נכבשה על ידי הטורקים ניצלו יהודי עדן, צנעא, מנאכ'ה, עמראן, שבאם, ד'מאר, ירים ותעז, את שוויון הזכויות שניתן להם, ורבים מהם התעשרו מפעילותם הכלכלית, תחילה כספקים לצבא הבריטי הגדול שנכח בעדן, ואחר כך כסוחרים עם מדינות רבות מעבר לים. היהודים הזרים שהשתקעו בעדן היו בדרך כלל סוחרים שנלוו אל הצבא הטורקי, והם לא נטו להתערב באוכלוסייה היהודית המקומית. כתוצאה מהכיבוש הטורקי חזרו חיי הכלכלה לתקנם באזורים שהיו בשליטת הטורקים. כתוצאה מריבוי האוכלוסייה ומשהיית כוחות צבא טורקי גדול בתימן (שהביאו עמם מטורקיה מוצרי מזון שלא היו ידועים קודם לכן בתימן), החלה הפעילות הכלכלית להסתעף ולהתרחב בגלל גידול הצריכה. היהודים עסקו, אפוא, גם ביצוא וגם ביבוא. מצרך היצוא העיקרי היה קפה, שגדל בעיקר באזור מנאכ'ה במערב תימן, ובשרעב בדרום תימן. ההיסטוריון קראקסו התימני, נודע בתימן הסוחר היהודי אהרן שחב ממנאכ'ה כ"מלך הקפה": "... יהודי עשיר המכונה מלך הקפה... הוא עשיר מאוד, סוחר בכל סוגי הקפה ודרכו עובר סחר הקפה". סחורות יצוא אחרות שהתמחו בהם היהודים היו עורות ואבנים טובות. הסוחרים היהודיים בערים הגדולות בתימן, עסקו כאמור גם ביבוא (לצורך הצבא והמנהל הטורקי ולצורך האוכלוסייה המקומית). היבוא, בדומה ליצוא, עבר דרך נמל חודיידה ונמל עדן ומוצריו העיקריים היו:
קהילת סוחרים אופיינית הייתה זו של יהודי מנאכ'ה, שגדלה והתבססה בעיקר על ידי פליטי צנעא בשנים הסמוכות לכיבוש הטורקי. הם מצאו מפלט בעיר זו, שהייתה באזור שלטונו של הדאעי האיסמעילי - אלמכרמי, שיחסו ליהודים היה אוהד לעומת זה של האימאמים שישבו בצנעא. יהודים לא ישבו בנמל חודיידה אף בימי הטורקים, מלבד סוחרים שבאו מחוץ לתימן, וסחר החוץ של יהודי מנאכ'ה דרך נמל זה נעשה בעזרת סוכניהם המוסלמים, שישבו בחודיידה. בתחום המסחר הפנימי היה חלקם של היהודים גדול יותר מאשר במסחר החוץ. גם כאן חלו אותם תמורות כמו שצוין ביחס לסחר החוץ. במחצית השנייה של המאה ה-18 התפרנסו יהודים רבים בצנעא ובערי השדה מן המסחר הפנימי, ביניהם נשים. אולם ערעור המצב הביטחוני והמדיני, ריבוי המלחמות, מעשי השוד וההתנפלויות, בייחוד על שכונת היהודים בצנעא, כל אלו גרמו להפחתה ניכרת בהיקף המסחר הפנימי. מלבד זאת, גם סחר החוץ נפגע מאותם התמורות ובשל חוסר היציבות, ולכן היה ייסוף בשער המטבע, והדבר שגרם לשפל חמור במסחר הפנים. רק במערב תימן, באזור חראז (מנאכ'ה) שתחת שלטונו של אלמכרמי, היו יהודים שעסקו במסחר בתקופה שלפני הכיבוש הטורקי, אם כי בהיקף מצומצם למדי. שינוי גדול חל עם הכיבוש הטורקי בתימן. מלבד הגורמים של סחר החוץ (החיים התקינים וגידול הצריכה), הוכנסו לתימן כספים רבים, שגרמו מצד אחד לאינפלציה גדולה, אך מצד שני התרבו אמצעי התשלום. מעמד האישה היהודיה בתימן לפי עדותו של הרב יוסף קאפח[89], לאישה היהודיה בתימן היה מעמד מכובד למדי, כמרכז התא המשפחתי. חינוך הבנים היה בידי האם בלבד. היא שחינכה לניקיון, לנימוסים, לסדר ולמשמעת והשפעתה עליהם ועל עיצוב דמותם הייתה גדולה. האב היה טרוד בעבודתו ונמצא בדרך כלל במשך רוב היום מחוץ לביתו. עם זאת, השפעתה הייתה גדולה אף יותר על חינוך הבנות, כי הבנים למדו בבית המדרש, ואילו הבנות לא ידעו קרוא וכתוב אלא קיבלו את כל הדרכתן בעל פה מאמן. רק נשים מעטות ידעו קרוא וכתוב. רוב הנשים ידעו להתפלל רק תפילות קצרות בערבית ובעברית. נשות תימן היהודיות היו שרות ומספרות את סיפוריו של יוסף בסיפור התנ"כי "קִיצַّת יוסף" - שנכתב בשפה הערבית ובאותיות עבריות[90]. לפי דברי הרב קאפח תפקיד האישה היה בתוך ביתה. דאגת הפרנסה והבאת המצרכים אל הבית הייתה מוטלת על הגבר בלבד. נשים לא יצאו לעבוד או לערוך קניות מחוץ לבית. נשים שחפצו לסייע בפרנסה עסקו ברקמה בבית (ראו: רקמת היהודים התימנים) וסחרו בתוצרת בינן לבין עצמן. בשעות אחר הצהריים נהגו נשים לצאת אל שכנותיהן ולעיתים לעבוד שם בצוותא. אבשלום מזרחי[91] כותב כי כך היו פני הדברים בצנעא ובערים הגדולות, אולם בכפרים נהגו הנשים לצאת אל השדה ואל השוק. נשות הכפרים היו פתוחות יותר ולא התביישו לרקוד ולשיר בשמחות, ואף להשתתף בשיחת הגברים. משפחות הכלה והחתן היו נושאות ונותנות על "מוהר הבתולין", סכום שהיה על החתן לשלם להורי הכלה. האישה לא התערבה כלל בחיים הציבוריים באופן ישיר, כי לא נחשב מכבודה להתעמת עם אנשי ציבור ועסקנים, אך השפעתה העקיפה באמצעות בעלה לא הייתה מעטה. הסבתא הייתה הדמות הנערצת במשפחה. בשנת 1942 נפתח בצנעא בית ספר לבנות בהנהגת רבני העיר. נישואי קטינים וקטינות היו נפוצים למדי בתימן, בין היתר כדי להגן עליהם מפני השלטונות, בעיקר במרכז הממלכה, שכפו את האסלאם על רווקים יתומים, גזירה שנקראה "גזירת היתומים". נישואים אלה גרמו לעיתים לגירושין. חרם דרבנו גרשום לא נהג בתימן, והיו מקרים של גברים שנישאו ליותר מאישה אחת, שתאמו גם את הנורמה המוסלמית שנהגה בתימן. בין הסיבות לפוליגמיה זו היה הרצון לקיים את מצוות ייבום, שהצורך לקיימה היה שכיח בשל שיעור תמותה גבוה. בנוסף, במקום לגרש נשים שלא הביאו ילדים נשא לעיתים הבעל אישה נוספת על פניה. הנישואין למספר נשים היו שכיחים בעיקר בקרב גברים עשירים, שיכלו לפרנס שתי נשים ואת ילדיהן, ולכן לא התרחבה התופעה[92]. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
מאמרים ב-פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב:
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
