פרושים

ערך זה עוסק בזרם יהודי משמעותי בימי בית שני. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו פרושים (פירושונים).

פרושים היו אחת מהכיתות היהודיות העיקריות במחצית השנייה של תקופת בית שני. הם האמינו בהיותה של התורה שבעל פה, שבפרשנותם תקפה ומאוחדת עם התורה שבכתב ונתונה מסיני כמותה, בסמכות חכמים לפרש ולהורות על בסיס שתיהן, בתחיית המתים לעתיד לבוא ובשכר ועונש בעולם הבא. הפרושים זוהו עם השכבות העממיות, ויריביהם העיקריים היו הצדוקים האריסטוקרטיים ששללו את התורה שבעל פה ואת האמונה בתחיית המתים. כמו כן, היו מצויים במתיחות גם עם כיתות בית שני האחרות, כמו האיסיים והנוצרים הקדומים. תפיסתם נותרה דומיננטית לאחר חורבן בית שני והפילוג היהודי-נוצרי, והפרושים היו קודמיה של היהדות הרבנית, ובמידה מסוימת מעצביה של היהדות האורתודוקסית המוכרת בימינו.

שם הכיתה נבע מהפועל "פרש, לפרוש" אך לא ברור ממי התכוונו חבריה להתבדל: מהמוני עם הארץ שלא היו בקיאים בתורה ולא הקפידו כמותם על קיום המצוות והידוריהן, או מהעולם החיצון בכלל. מאידך, ייתכן ושמם מיסוד פ־ר־שׁ א', מגזרת הבנינים השלמים בצורה: פֹּרַשׁ-ים שכן נודעו כפרשנים. בראשם של הפרושים עמדו חכמי המשנה, התנאים. ראשיו של זרם זה נקראו בכינוי "רבי", שפירושו "גדול", "מורם מעם".

ככל הנראה, החלו הפרושים להתבלט על בימת ההיסטוריה, כזרם מובחן בפני עצמו, בערך בשנת 150 לפנה"ס, בזמן כלשהו הקרוב למרד החשמונאים. בתקופה זו החלו לצוץ בקרב יהודי ארץ ישראל מחלוקות דתיות, אשר פיצלו את העם לזרמים דתיים שונים. חוקרים משערים שמחלוקות דתיות אלו החלו לצוץ בעקבות הצלחת המרד וההתעוררות הדתית שהוא הביא, או מפני שבתקופת גזרות אנטיוכוס וההתייוונות חלו שינויים בהשקפות הדתיות של העם.

ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו ("יוספוס פלביוס") מספר על שלוש או ארבע כיתות עיקריות במאה הראשונה לספירה: צדוקים (שככל הנראה מנו כמה מאות בודדות של אנשים, שהתבלטו בשל מעמדם הכלכלי הגבוה), איסיים (שמנו לדבריו כ-4,000 חברים) ופרושים (שמנו לדבריו כ-6,000 חברים^[1])^[2] ולעיתים גם הקנאים (המכנה אותה בשם "הפילוסופיה הרביעית"^[3]), אך נראה שהיו עוד זרמים יהודיים מלבד כיתות אלו. בשונה מהצדוקים שישבו בעיקר בירושלים ומהאיסיים שהתרכזו בים המלח, הפרושים התפרשו על פני הארץ כולה והיו בעלי השפעה ניכרת על החברה היהודית.^[4]

טקסטים מקראיים רבים כתובים באופן מתומצת שאינו מפורש, וחלקים גדולים מהם אינם מובנים. הפרושים האמינו, כי יחד עם התורה הכתובה ניתנה למשה בהר סיני גם תורה שבעל פה, המכילה גם פירוש והרחבה לתורה הכתובה ולמצוותיה. לפי השקפתם, התורה שבעל פה כוללת גם פרטים הלכתיים רבים שאינם מצוינים בחמישה חומשי תורה.

בנוסף לכך, העמידו הפרושים את עקרונות הפירוש ההלכתי על כללים שיטתיים, שבאמצעותם ניתן לדרוש (=לפרש נכונה) את הטקסט המקראי, ושנקראים מידות שהתורה נדרשת בהן. על פי מידות אלו - פירשו הפרושים את התורה, וכך גם הראו את התאפשרות יישומה המתחדש של ההלכה בהתאם למציאות היומיומית המתחדשת לאורך הדורות.

הפרושים האמינו בהישארות הנפש לאחר מות הגוף ובשכר ועונש בעולם הבא. תפיסות אלה, שאינן מופיעות במפורש ברוב ספרי התנ"ך^[5], הושפעו - לדעת חלק מהחוקרים - מהפילוסופיה היוונית ודתות המזרח הקדום, או - לדעת יורשיהם הרבניים של הפרושים - ממסורת קדומה שבעל פה (שיש לה סימנים במקרא). בנוסף האמינו הפרושים בתחיית המתים ובביאת המשיח. הפרושים שללו במידת מה את התפישה היוונית כי הגורל שולט בחיי בני האדם, והאמינו כי מעשיו של האדם משפיעים על גורלו במידה מסוימת^[6] - לא רק בעולם הזה אלא גם ובעיקר בעולם הבא. כמו כן, בניגוד מוחלט לצדוקים, הפרושים האמינו בהשגחה פרטית ובכך שהבורא מקדיש תשומת לב מדוקדקת לכל המתרחש בבריאה.

יוסף בן מתתיהו מספר על היענותם הרבה של התנאים, חכמי הפרושים, לרחשי לבו של העם ולצרכיו, ועל יכולתם להראות איך ליישם את ההלכה בהתאם לתנאי השעה המתחדשים^{[דרוש מקור]}. יכולתם זו עמדה להם בשעת המבחן, לאחר חורבן בית המקדש השני, כאשר הפרושים בהנהגת רבן יוחנן בן זכאי נמלטו יחד עם שארית היהודים מירושלים הבוערת ליבנה, ובה הקימו מרכז חדש ביבנה בתמיכתו המלאה של השלטון הרומאי, בעקבות בקשתו של רבי יוחנן בן זכאי, שידע שאספיאנוס־קיסר עומד להחריב את בית המקדש וביקש ממנו שייתן לו את יבנה במקום. שם, הסנהדרין הוקמה מחדש, וחז"ל התאימו את ההלכה למצב החדש של חיים ללא בית המקדש. בדיעבד, יכולתם של הפרושים להתאים את עצמם למציאות המשתנה, נתנה להם כוח שרידות גבוה יותר מאשר שאר הכיתות, שנעלמו כליל, ולבסוף הם נותרו לבדם על בימת ההיסטוריה היהודית.

המושג "פרושים" נעלם מחיי העולם היהודי במאות הראשונות לאחר חורבן הבית. הנוצרים פיתחו זהות עצמאית לחלוטין במקביל לנידויים הגמור. הצדוקים, שכיהנו במקדש, נעלמו גם הם בהדרגה עקב החורבן. הבייתוסים, האיסיים וכתות אחרות נעלמו אף הם. הדת היהודית חדלה להיות מרובת כתות, והפרושים הפכו לזרם המרכזי והיחיד. לפיכך, השם "פרושים" כבר נעלם מהשיח היהודי עד המאה הרביעית לכל המאוחר.

לעומת זאת, זכרם נשמר דווקא בעולם הנוצרי, בגלל הפעמים הרבות בהן ישוע ותלמידיו התעמתו עמם בברית החדשה. בספרות הנוצרית הקדומה הוצגו הפרושים כדו-פרצופיים, נוקשים, מתנשאים וחסידים שוטים. תיאור זה ליבה ושימש את שנאת ישראל הנוצרית לאחר מכן. ברוב השפות האירופאיות עדיין משמשת המילה "פרושי" כנרדפת ל"צבוע" ו"צדקן."^[7]

• פרישי מדברא
• חורבן בית המקדש
• מחלוקת ישו עם הפרושים

מדיה וקבצים בנושא פרושים בוויקישיתוף

• ישראל ל' לוין, ‏על המעורבות הפוליטית של הפרושים בתקופת הורדוס ובימי הניצבים, קתדרה 8, יולי 1977
• יאיר פורסטנברג, קדושה ללא היררכיה, טהרה ללא הבדלה: על תמונת העולם הפרושית, ״דעות״, גיליון 58, באתר נאמני תורה ועבודה
• פרושים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פרושים, דף שער בספרייה הלאומית
• פרושים, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

זרמים ביהדות
אורתודוקסים	חרדים (חסידים • ליטאים • חרדים ספרדים) • דתיים לאומיים (חרדים לאומיים) • אורתודוקסים מודרניים • נאו-אורתודוקסים
ליברלים	רפורמים • קונסרבטיבים (נאולוגים) • רקונסטרוקציוניסטים • התחדשות יהודית • חילונים-הומניסטים
תקופת בית שני	פרושים • צדוקים • איסיים • בייתוסים • תרפויטים • נצרות קדומה
ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת	רבניים • קראים • שבתאים • פרנקיסטים