|
בר מצווה  בר מצווה (מארמית: בן מצווה) הוא נער יהודי שהגיע לגיל 13 ונעשה מחויב הלכתית בעשיית מצוות בעצמו, ולא בשם הוריו שהיו אחראיים לכך לפני כן. נערה יהודייה נעשית בת מצווה כבר בגיל 12. גם אירועי יום-ההולדת ה-13 מכונים "בר מצווה". נהוג שהנער קורא בתורה ואביו אומר "ברוך שפטרני מעונשו של זה". מקובל כיום לציין את בר המצווה בחגיגיות רבה, בנוכחות משפחה וחברים. מקור הדיןבמקרא אין מקור לכך שנער בגיל 13 מתחייב במצוות. דווקא גיל 20 נקוב כגיל קובע לעניינים שיש בהם משום ביטוי להשתייכות לעדה ולקבלת אחריות ותפקידים ציבוריים: 20 הוא הגיל להימנות על פקודי העדה,[1] על היוצאים לצבא[2] ועל המצווים לתת את מחצית השקל[3]; גם לעבודת המקדש, לנצח על המלאכה, נכנסים הלוויים מבן 20 שנה ומעלה[4]; וכן לעניין תשלומי ערכין למקדש, יצאו בני 20 ומעלה מכלל קטנים.[5] גיל שלוש-עשרה כגיל מצווהגיל 13 כגיל מצווה נקבע לפי כמה ראשונים בטענה שמקורו ממסורת[6] או מהלכה למשה מסיני.[7] במשנה, מסכת נידה, פרק ה', משנה ו', הוא מופיע כקובע לעניין נדרים והקדשות. גיל מצוות נזכר במשנה, במסכת אבות: "בן שלוש עשרה למצוות",[8] אך רבים סבורים כי משנה זו אינה חלק ממסכת אבות.[9] יש שמצאו רמזים לגיל זה בדברי המדרש בראשית רבה כי גיל שמעון ולוי בזמן מעשה שכם ודינה היה 13[10] והפסוק קראם "איש".[11] בפירוש מגן אבות לרשב"ץ מביא בשם מדרש כי הדבר נלמד מהפסוק בישעיה "עם זו יצרתי לי" ז"ו בגימטריה 13. לפני גיל 13 נחשב הנער כקטן שפטור מן המצוות, אולם מגיל חינוך (כיום דעת הרבנים גיל 6–7) חיוב המצוות שלו הוטל על הוריו מדין חינוך מדברי חכמים. שתי שערותככלל על פי ההלכה לא די בגיל 13 לחיוב מצוות אלא יש להמתין לכלל בגרות גופנית (ב' שערות ערווה) לאחר גיל 13, כך כתב הרמב"ם לגבי חיוב התענית ביום הכיפורים:
אולם כבר בתלמוד יש הסבור כי מן הסתם בגיל 13 הגיע לכלל בגרות גופנית (חזקה דרבא) וכדבריו פסק הרמ"א.[12] לפיכך נער שהגיע לגיל 13 שנה ויום אחד, על אף שאין ידוע אם הגיע לכלל בגרות גופנית, מצטרף למניין מכיוון שהוא כבר בחזקת "איש". יש הסוברים כי במצוות מן התורה, על אף שהוא חייב לקיימן, אין הוא מוציא אחרים ידי חובה עד שהוברר בוודאות שהביא שתי שערות (כגון כי יש לו חתימת זקן), משום שמדאורייתא לא סומכים על חזקה זו. זמן בר המצווהלפי מרבית הפוסקים[13] זמן בר המצווה הוא מיד בליל יום ההולדת ה-13. המהר"י ברונא,[14] ה"עפר יעקב"[15] והתוספות יום טוב אומרים שזמן בר המצווה הוא יום לאחר יום ההולדת, וזאת על פי דיוק דברי המשנה "בן שלוש עשרה ויום אחד". לדעתם הזמן הראוי לבר מצווה הוא בשעת הלידה ביום ההולדת, ומכיוון שלא תמיד יודעים את שעת הלידה, קבעו חכמים שזמן בר המצווה הוא למחרת. היו שחששו לשיטה זו לחומרא.[16] לשיטת הסוברים שבר המצווה הוא ביום ההולדת, המשנה "בן שלוש עשרה ויום אחד" אינה סותרת, מכיוון שביום ההולדת נכנסים כבר לשנה הבאה, כשם שתינוק הנולד הוא בגיל אפס ויום אחד. דעות אחרות אומרות שזמן בר המצווה הוא בשעת הלידה ביום ההולדת.[17] לפי שיטה זו, ייתכן שנער בר מצווה יצטרך לאחר את זמן עשיית מצוות לרגע בר המצווה, כמו קריאת שמע. תולדות טקס בר המצווה עד לתקופת הראשונים הוכנסו ילדים וילדות יהודים לעול המצוות בהדרגה, בהתאם ליכולתם הגופנית וההכרתית לקיימן. אפילו הנחת תפילין נחשבה למצווה המתאימה לילדים קטנים, ובתנאי שהם מסוגלים לשמור עליהם כראוי. ניתן למצוא בספרות ההלכתית מקורות רעיוניים והלכתיים כאחת המאזכרים את הגילאים שתים-עשרה ושלוש-עשרה. עם זאת, בימי בית שני ובימי חז"ל לא נלוותה לגיל המצוות חגיגה טקסית. המנהג לציין את גיל שלוש-עשרה בעלייה לתורה בבית-הכנסת, נקבע ככל הנראה במאה השמינית לספירה בבבל בתקופת הגאונים[דרוש מקור]. לאירופה הוא הגיע במאה ה-11. במאה ה-13, בעיר וורמייזא שבגרמניה, נזכרת לראשונה קיומה של חגיגה לציון הגיעו של בן לגיל מצוות[דרוש מקור]. חגיגה זו התבטאה ב"מלבושים חדשים" ובסעודה חגיגית בשבת. בשלהי ימי הביניים התפשט מנהג הסעודה והתמסד, תחילה בקהילות אשכנז ומאוחר יותר גם באיטליה ובארצות המזרח. מהמאה ה-16 בפולין השתמר בכתבי הרב שלמה לוריא, תיאור אירוע בר-מצווה מלווה בחגיגה, בסעודת מצווה רשמית ובדרשה, בנוסף לעלייה לתורה. במרוצת הדורות אימצו לעצמן קהילות רבות דרכים ומנהגים משלהן, לחגוג את בר-המצווה:
טקס בר המצווה כיום  טקס בר המצווה נחלק לשלשה:
בקהילות רבות נהוג לקיים עלייה לתורה בשבת בלבד, אך ישנן קהילות לא מעטות המקיימות את שתיהן. בקהילות בודדות לא נהוג לעלות לתורה בשבת. הנחת התפיליןהחלק הראשון של הטקס כולל הנחת תפילין, והוא נעשה ביום חול, זמן מה לפני בר המצווה (תלוי בעדה, ובחלק מהקהילות רק בבוקר שאחרי שהנער בן 13). במסגרת טקס זה מניח הנער את התפילין. הוא מחויב להניחן מדין תורה החל מיום ההולדת שלו של גיל 13 והלאה, ומתחיל לפני כדי להתרגל בהלכות תפילין כגון שאסור להחזיקן ברצועותיהן. ישנן קהילות שאינן מציינות את הנחת התפילין בתור טקס. על-פי נתוני הקרן למורשת הכותל המערבי, נערכים ברחבת הכותל המערבי כ-5,000 טקסי הנחת תפילין ועלייה לתורה בשנה. עלייה לתורה באמצע השבועאחר יום הולדתו באחד הימים בהם קוראים בתורה (שני וחמישי, חגים תעניות וכדומה) הנער עולה לתורה, וקורא בתורה את ה'עלייה' שלו או את כל הקריאה. ישנן קהילות שבהן אין כלל את הטקס הזה. אצל יהודי תימן לא היה נהוג לערוך טקס בר מצווה כלל. היו נוהגים שהנער יניח תפילין החל מגיל תשע, ולכל המאוחר בגיל אחת עשרה. החל מגיל שלוש עשרה הוא צורף למניין, אך לא נערך שום טקס משמעותי. בארץ ישראל קיבלו יהודי תימן את מנהג שאר עדות ישראל וגם הם נוהגים לחגוג את טקס בר המצווה.[דרוש מקור] עלייה לתורה בשבתבשבת הנער עולה לתורה, וקורא את הקטע אליו הוא עלה, או את כל הקריאה. בקהילות האשכנזים ובחלק קטן מקהילות הספרדים (יהודי מרוקו ועיראק למשל) נהוג שהנער עולה בעלית המפטיר וקורא גם את ההפטרה. ברם ברוב קהילות הספרדים לא נהוג מנהג זה. בקהילות תימן נהוג שנער קורא רק את המפטיר ואת ההפטרה ולא את הפרשה. בקהילות גאורגיה נהוג שנער בר המצווה עולה לעליית ראשון ("במקום כהן"). ברוב הקהילות אף נהוג שהאב וקרובי משפחה נוספים עולים אף הם לתורה. בהרבה קהילות נהוג שלאחר שסיים הנער את הקריאה בתורה זורקים עליו סוכריות, בעיקר מעזרת הנשים. ברכת ברוך שפטרני מעונשו של זה
ברוב הקהילות נהוג שלאחר שעלה הנער לתורה, האב מברך ברכה מיוחדת, "ברוך שפטרני מעונשו של זה", על כך שנפטר מעתה ואילך מאחריות מעשיו של הבן ומהחיוב לחנכו למצוות, ומעתה אחריות הבן על עצמו. דרשהבקהילות רבות נהוג שחתן בר מצווה נושא דרשה[18] (מכונה "פשעטל" בקהילות חסידיות), לאחר שעלה לתורה או במסיבה הנערכת לכבוד הגיעו למצוות. הכנת הדרשה היא חלק מההכנות לטקס בר המצווה. בקהילות חרדיות נהוג שמיד עם תחילת הדרשה פותח הקהל בשירה רמה למשך כמה שניות, בצורה שגורמת לחתן בר המצווה להפסיק את דרשתו. כך במשך כמה פעמים במהלך הדרשה.[דרוש מקור] המניע לכך הוא שלא לבייש את מי שאינו מסוגל להשמיע דרשה כהלכתה. בר המצווה בחברה החילונית טקס בר-המצווה במתכונתו היהודית-מסורתית, השתמר כמעט ללא שינויים, גם במסורת הציונית שהתפתחה במדינת ישראל. הוא נועד לשמור ולחזק את הזהות היהודית של המשפחה ולהטמיע את ערכיה התרבותיים והאידאולוגיים של הלאומיות היהודית בלב המתבגרים בישראל. ביישובי ההתיישבות העובדת הייתה נהוגה שנת בר-מצווה ובת-מצווה ייחודית, בה יוחדה כיתה ז' כולה לכניסתם של הילדים לגיל מצוות. בין השאר, הוטלו על הילדים שלוש-עשרה משימות, כמספר שנותיהם (בקיבוצים, גם הבנות חגגו בגיל שלוש-עשרה), ובמסגרתן נדרשו להוכיח את אחריותם כבוגרים. חלק מן המשימות היו כרוכות בלימוד, מחקר והתנדבות הרלוונטיות גם בעיר וחלק הותאמו לחיי הקיבוץ. כך, לדוגמה, הקיבוצניקים הצעירים עבדו בשעות היום במשק המבוגרים (ברפת, בדיר או בפלחה), נשלחו למשימות בעיר הגדולה (בדואר, במרכז המסחרי או בבנק) ובלילות יצאו לשמירה. רבים מהחילונים והמסורתיים נוטים לשמר את המרכיב היהודי של הטקס - הנחת תפילין, עלייה לתורה, וקריאת המפטיר וההפטרה בבתי כנסת אורתודוקסים. חלק מן החילונים שלא מרגישים בנוח עם מנהגי הדת האורתודוקסית בוחרים לחגוג בבתי-כנסת רפורמיים או קונסרבטיביים. יש שמוותרים לחלוטין על הטקס בבית-הכנסת ומסתפקים בציון האירוע במסיבה בחוג המשפחה. בר-המצווה הוא אירוע משפחתי ייחודי, חגיגה שבעלי-השמחה שלה הם הילדים וההורים גם יחד. ולכן הטקס מעוצב על-פי הציפיות והערכים של ההורים וחתן השמחה יחדיו. בחלק מן המשפחות נהוג להזמין קרובים וחברים לסעודת מצווה לאחר הטקס בבית-הכנסת. יש המגוונים את הארוחה בתוכנית אמנותית, הכוללת ברכות של בני-משפחה וחברים, הרצאה קצרה, שירים וכיוצא באלה. יש משפחות הנוהגות לערוך את סעודת המצווה בביתן. אחרות מקיימות את הסעודה בבית הכנסת. יש משפחות המקיימות את סעודת המצווה באולם אירועים. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית. |
