|
שבתאות
 תנועת השבתאות הייתה תנועה משיחית-קבלית שקמה באמצע המאה ה-17 סביב שבתי צבי, שהכריז על עצמו כמשיח, ועוזרו נתן העזתי שסיפק את הגושפנקא הנבואית למשיחותו של צבי. היא סחפה חלקים נרחבים בעולם היהודי. צבי ביטל חגים וציוויים והנהיג חדשים במקומם, מתוך תפישה קבלית קיצונית שגרסה תיקון עולם בעזרת העלאת הניצוצות השבויים בקליפות. עוד בנסיקתה הוקעה השבתאות על ידי מיעוט של רבנים ובראשם יעקב ששפורטש ויעקב חגיז, ככת מינות, וביתר שאת על ידי רבני הזמן לאחר שצבי התאסלם ב-1666 ושליחותו כמשיח התגלתה ככישלון. תלמידיו וממשיכיו, כמו הדונמה ביוון וטורקיה והפרנקיסטים במזרח אירופה, נרדפו בידי הממסד עד ירידת קרנם במאה ה-19. שרידי השבתאים כיום אינם נחשבים ליהודים. רקע היסטוריעוד מימי הנביאים ציפה עם ישראל לבואו של אדם אשר יגאל את העם מסבלותיו, ילחם בשונאי ה', יכחיד את האלילות, יבנה את בית הבחירה ויתקן עולם במלכות שדי. אדם זה הוא המשיח. בעקבות גזירות ת"ח ת"ט באוקראינה ובמזרח אירופה היה שרוי עם ישראל בהלם. שנת ת"ח נחשבה בידי רבים כשנת גאולה על פי חישוב בספר הזוהר, וההרג ההמוני של יהודים ובהם רבנים חשובים הותיר את העם מבולבל וצמא לגאולה. בתקופה זו רבנים גדולים החלו לעסוק בחישובי קיצין, לימוד הקבלה ותורת הסוד, שעד לאותה העת היה נחלת מעטים, גבר ונפוץ. בייחוד גברה ההתעניינות בשיטת האר"י, בזכות מרכזיותו של מושג הגאולה בהגותו. על פי קבלת האר"י, תהליך הגאולה נמצא בסופו, ומרבית התיקונים בעולמות העליונים כבר נעשו. גם ברחבי העולם היהודי, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, היה המתח המשיחי בעיצומו, בשל רדיפות בלתי פוסקות ובשל הפצתה המהירה של קבלת האר"י באזורים אלו. ובה בעת יש למקם השבתאות בזמנה ובמקומה, כלומר - כתולדת התקוות המשיחיות שפרחו במאה ה-17 על הקרקע הפורייה להשפעות ההדדיות - האימפריה העות'מאנית, שמיקומה בין מזרח למערב הפך אותה לנקודת מפגש בין העולם הנוצרי לעולם המוסלמי ובין יהודי אירופה ליהודי המזרח. אירופה הנוצרית והעולם המוסלמי ראו במלחמות העות'מאניות באירופה מאבק להמלכת השליט המשיחי של העולם. המוסלמים האמינו כי הניצחון ישיב את "המהדי" - המשיח הנעלם, והנוצרים האמינו כי זו מלחמת אחרית הימים, אות לביאתו השנייה של ישו. אלה גם אלה ראו ביהודים שליחי השטן, והיהודים הגיבו בחזון משיחי משלהם, שבו יובסו עמי שתי הדתות המתנכלות להם. על רקע אירועים אלו צמחה תנועת השבתאות, תנועה שהשפיעה על כל עם ישראל ומהווה לדעת מרבית החוקרים את אחד המשברים הקשים ביותר שעברו על היהדות. היסטוריה של השבתאות
שבתי צבי, שנולד באיזמיר ב-1626 (תשעה באב ה'שפ"ו), נחשב בעיני חסידי הכת למשיח ישראל ואולי אף להתגשמות האלהות בגוף בשר. כבר מגיל צעיר עסק בקבלה והיה בקיא בשיטות השונות של המקובלים. הוא הכיר היטב את קבלת האר"י אך לא קיבל את עיקריה. צבי הכריז על עצמו כמשיח כבר ב-1648, אך לא זכה להכרה ציבורית וראו בו חולה נפש. יש הסבורים כיום כי סבל מהפרעה דו-קוטבית[1]. בתקופה זו החל לעבור על איסורים הלכתיים תוך כדי שהוא הוגה את השם המפורש, שהוא איסור הלכתי חמור בפני עצמו. הרבנים ובראשם רבה של איזמיר ומורו של צבי, יוסף איסקפה ופרנסי הקהילה היהודית באיזמיר לא סבלו את פגיעותיו בהלכה היהודית והוא גורש מהעיר. שבתי צבי נדד במשך שתים-עשרה שנים במקומות שונים, בהם החמירו שיגיונותיו ועברותיו ההלכתיות. מסופר כי התחתן עם ספר תורה, נטה להעביר ימי שבת וחג לתאריכים אחרים, ביטא בעקביות את השם המפורש, התיר אכילת חֵלב ונהג לברך בשעת עברותיו "ברוך מתיר איסורים", כפרפרזה לברכה הנאמרת בברכות השחר, בהתבסס על מדרש קדום בו מוזכר רעיון זה. הוא הגיע למצרים ואחר כך לירושלים. במצרים נשא אשה מעורערת בנפשה בשם שרה, שהייתה מופקרת במנהגיה ובהתנהגותה, ונהגה להכריז שתינשא למלך המשיח. מעלליה נודעו לשבתי צבי והוא ביקש להביאה אליו למצרים כדי לקיים את הנאמר בספר הושע 'קח לך אישה זונה'. הוא אסף כסף למען ירושלים ובדרכו חזרה אליה עבר דרך סיני והגיע לעזה, בה הוא פגש בשנת 1665 את אברהם נתן בן אלישע חיים הלוי אשכנזי העזתי, מי שיהיה נביאו.  נתן העזתי, יליד ירושלים, נחשב לעילוי עוד מגיל צעיר, וכאשר נפגש עם שבתי צבי כבר יצא שמעו כמקובל גדול וכאדם שביכולתו לרפא נשמות חולות, למרות גילו הצעיר (21) ואף על פי שלא עסק בכך אלא שנה אחת. בפגישתם אמר לו נתן כי ראה חיזיון סמוך לפורים 1665 בו נאמר לו ששבתי צבי הוא גואלם של ישראל, והוא הסביר לשבתי על מקור נשמתו על פי תורת הקבלה. יחד הם החלו להפיץ את אמונתם בביאת הגואל בדמותו של שבתי צבי, ונפשותיהם נקשרו זו בזו. בעזה ובחברון נחלה התנועה הצלחה גדולה ונתקבלה על היהודים, אך בירושלים, אליה שב צבי, המצב היה שונה. אנשי ירושלים בראשות רבי יעקב חגיז התנגדו לכת בחריפות, ולעגו לשבתי צבי באומרם 'יצא שליח ובא משיח'. לנתן היה חשוב להתקבל על לבם של רבני העיר בשל השפעתם הבינלאומית. הוא כינס תריסר ממאמיניו, אותם כינה 'שנים עשר השבטים', כדי להקריב קורבן בירושלים, ומינה את רבי יעקב נג'ארה, רבה של עזה ומראשי נאמניו, לכהן גדול. רבני ירושלים התנגדו להקרבת הקורבן וטענו כי הדבר עלול לעורר את חמתם של המוסלמים. נתן נענה להפצרות וביטל את הטקס שתכנן. לבסוף יעקב נג'ארה יצא עם השליחים אל עבר הירדן, ושם עשה "תיקון" על קבר אהרן. שבתי צבי עצמו הוחרם על ידי הרבנים והם הסגירו אותו לידי הקאדי בנימוק שהוא רוצה למלוך, אך זה קשר קשרי ידידות עם הקאדי והוא שחררו והתיר לו לרכוב על סוס – דבר שנאסר אז על היהודים. שבתי צבי הקיף את העיר שבע פעמים, כשהוא לבוש בגד בצבע ירוק - צבעה של ספירת התפארת. תלמידיו הלכו אחריו כאחוזי דיבוק של שמחה, ושאר יהודי העיר, המומים מהשפעתו על הקאדי, השתאו לנוכח המחזה. לבסוף גברה ידם של רבני ירושלים והם הכריחו את צבי לעזוב את העיר. הוא שב לאיזמיר והתקבל כמלך ישראל, השתלט על הקהילה היהודית, הדיח את אחד הרבנים ממתנגדיו, ומינה במקומו את רבי חיים בנבנישתי, שאחרי תקופת פקפוקים היה לו תומך[2] רבי חיים בנבנישתי חיבר את ספר הפסקים על שולחן ערוך, "כנסת הגדולה", ונחשב לאחד מגדולי פוסקי ההלכות בעת החדשה. נתן החל לכתוב דרושים קבליים המראים ששבתי צבי הוא המשיח. דרושיו עמוקים מאוד ורואים בהם את עמקותו הרעיונית והיקף ידיעותיו:
נתן ושבתי צבי הכריזו על ביטולן של חלק מהמצוות המעשיות והתירו לעבור על עברות חמורות, בעיקר אלו שיש בהן חיוב כרת, בנמקם זאת בכך שמצוות אלו היו אמצעי להביא את המשיח וכשזה כבר בא, בטלה תקפותן ממילא. תיקון חצות כאבלות על חורבן הבית בוטל. צום תשעה באב בוטל אף הוא וביום זה היו חוגגים חברי הכת את יום גאולתם של ישראל. כמו כן בוטלו כוונות האר"י, בנימוק שהן שייכות לזמן הגלות בלבד. מתנגדי הכת טענו כי שבתי צבי ותלמידיו מקיימים טקסי אורגיה המוניים, וגם יחסים הומוסקסואליים. ההתאסלמותבפומבי הייתה הקריאה שיצאה מתנועת השבתאות קריאה לחזרה בתשובה. שמועות על מלכות המשיח, ועל כך שהוא עומד להדיח את השליט העות'מאני ולתפוס את מקומו, רדפו זו את זו. סופר שעשרת השבטים התגלו, ושמכה ופרס נפלו לידי המשיח. בתימן חיבר רבי שלום שבזי שירי הלל לשבתי צבי. אפילו העיתונות הבינלאומית הקדישה מקום רב לשמועות. מרבית העם האמין כי בא לציון גואל ופסה מלכות הרשעה מן הארץ, ואנשים מכרו את בתיהם ורכושם בגולה בתכנון לעלות לארץ ישראל. מקורבי הכת פסקו לקיים חלק מהמצוות כהלכתם וחיכו למוצא פיו של נתן שיאמר להם את המעשה אשר יעשו והדרך בה ילכו. לא יהודים בלבד היו שותפים לאמונה זאת, אלא גם בחוגים נוצריים רווחה באותה שעה האמונה שזוהי אחרית הימים. תעניות לאות תשובה היו מתערבים בהתפרצויות של שמחה, והיהודים הרימו ראש כנגד הגויים. בשנת 1666 (ה'תכ"ו) יצא שבתי צבי מאיזמיר לקושטא, על מנת להפגש עם השולטן במטרה שיכיר במשיחיותו. עם הגיעו לקושטא נאסר שבתי צבי והוגלה לכלא במבצר גליפולי. חסידיו, שראו בכך סימן ליסורי המשיח עליהם דובר רבות במסורת, נהגו לבקרו לעיתים תכופות. עד מהרה הפך הכלא למקום עלייה לרגל והחסידים כינו את בית המאסר "מגדל עוז". צבי ישב בגליפולי והמשיך להנהיג את חסידיו, אך בחודש אלול ה'תכ"ו החליטו השלטונות לסיים את הפרשה. שבתי צבי הובא בפני מועצת השולטן וניתנה לו האפשרות לבחור בין הוצאה להורג לבין התאסלמות. שבתי צבי בחר להתאסלם. התאסלמותו הכתה בתדהמה את מאמיניו ומרביתם זנחו את התקווה המשיחית שתלו בו, אך רבים ממאמיניו, בראשות נתן העזתי, הוסיפו להאמין בו בדבקות, ורבים אף התאסלמו בעקבותיו. נתן העזתי המשיך להפיץ את תורתו ונימק את התאסלמות המשיח כצורך הכרחי לרדת לקליפות האסלאם כדי להעלות מתוכן ניצוצות של קדושה. הוגים שבתאיים אחרים, דוגמת אברהם מיכאל קרדוזו, נתנו פרשנויות אחרות להתאסלמות. צבי נשאר באדריאנופול כמנהיגן של המשפחות שהתאסלמו יחד אתו; התגלויותיו לא פסקו והוא ניהל יחד עם קהילתו אורח חיים דתי ספק יהודי ספק מוסלמי. בשנת ה'תל"ב (1672) נעצר שבתי צבי בשנית בעוון בגידה באסלאם בעת שביקר בבית כנסת בקושטא, והוגלה למבצר אולציניו שבאלבניה (כיום במונטנגרו), בו שהה עד מותו. שבתי צבי מת ביום כיפור שנת תל"ז (1676) כשהיה בן 50, ואף מותו נחשב על ידי חסידיו כפרק נוסף בתהליך הקוסמי בדרך לגאולה הסופית. נתן העזתי המשיך להסביר כל תופעה על פי שיטתו בקבלה וטען שבמותו, שבתי צבי נבלע באורות האצילות, כלומר הפך לחלק מהאלוהות. נתן העזתי מת בי"א בשבט ה'ת"ם (1680) בסקופיה שבמקדוניה. הכתות השבתאיות לאחר מותו של שבתי צבי התאסלמותו ומותו של שבתי צבי הכו בהלם את רבבות מאמיניו. רובם המכריע נטש את האמונה בו ושב לאמונה המסורתית, אך חלקים גדולים באומה התקשו לזנוח את התקוות המשיחיות שפיתחו. במשך שנים רבות עדיין התקיימו קבוצות שבתאיות, חלקן בסתר וחלקן בגלוי, ברחבי אירופה ובעיקר בבלקן ובטורקיה. בין השבתאים עצמם לא שררה תמימות דעים באשר לסיבת ההמרה והמוות. היו שכפרו בהמרה, ואפילו במוות, וטענו שמדובר באחיזת עיניים וכי שבתי צבי עצמו ישוב ויתגלה. היו שתלו בכך טעמים קבליים ומיסטיים, והיו שטענו כי נשמת שבתי צבי התגלגלה באנשים אחרים, דוגמת ברוכיה רוסו, מראשי כת הדונמה, ויעקב פרנק, מנהיג הפרנקיסטים בפולין. שבתאים אחרים גרסו ששבתי צבי לא מת אלא "נבלע באורות העליונים", וקבעו תאריכים שונים להתגלותו מחדש. מרבית השבתאים האמינו שבגאולה האחרונה תינתן תורה חדשה, ובביטול כמה מן הדינים על ידי שבתאי צבי ראו את תחילתה של תורה חדשה זו. סביב השאלה אם עד מתן התורה החדשה יש להמשיך לקיים את מצוות היהדות או אם אפשר כבר להפסיק לקיימן התנהלו מחלוקות רבות. עם השנים החלה גוועת התנועה השבתאית. בשנת 1683, שבע שנים לאחר מותו של שבתי צבי, התאסלמו כשלוש מאות משפחות בסלוניקי שבראשם יוסף פילוסוף. משפחות אלו, בצירוף עם המתאסלמים מימיו של שבתי צבי, היוו את הגרעין לכת הדונמה. מרכזם היה בסלוניקי וחלקם התיישבו באדריאנופול. לבסוף התפצלו הללו לשלוש כתות שונות, שהעיקרית והקיצונית בהן היא הכת שהנהיג ברוכיה רוסו. רוסו נחשב למשיח השבתאי הבא, ובפולחן עדתו נפרצו גדרי העריות בצורה חריפה יותר מאשר בימי שבתי צבי. מרכז גדול נוסף של כתות שבתאיות היה באיטליה, שם רבו הגילויים מפי מגידים מן השמיים, והפן הנבואי גדול בה יותר מאשר מקומות אחרים. במהלך המאה ה-18 התמעטו שרידי השבתאים בקרב היהודים, והרבנים ומנהיגי הקהילות ניהלו נגדם מלחמה עיקשת. באירופה ידועים המקרים של המטיפים השבתאיים נחמיה חייא חיון, חיים מלאך, יצחק קיידאנר מזולקווא, ומרדכי מוכיח מאייזנשטט. אחד הלקחים שהופקו מפרשת השבתאות הייתה הטלת איסורים והגבלות חמורות על העיסוק בקבלה ובמיסטיקה. ועד ארבע ארצות פרסם איסור גורף על לימוד קבלה קודם לגיל ארבעים ועיסוק מוקדם בלימוד תלמוד ופוסקים. גם לאחר הטלת האיסורים נחשדו עדיין רבנים רבים שעסקו בקבלה בנטייה לשבתאות, אך להבדיל מתנועת השבתאות המקורית, רובם היו שבתאים חסידים שלא התירו עבירה על איסורים הלכתיים, אך באמונתם היו גם מוטיבים שבתאיים, והם תמכו חומרית בשבתאים מכל סוג. הרבנים יעקב עמדין ומשה חגיז שפעלו בגרמניה ובירושלים התפרסמו ברדיפה האובססיבית והקנאית נגד כל חשוד בשבתאות. בין השאר נחשד בשבתאות רבי יהונתן אייבשיץ, מחשובי רבני גרמניה, על ידי רבי יעקב עמדין. עמדין טען כי אייבשיץ נהג למסור לחולים קמעות לרפואה ובהם רמזים שבתאיים. המחלוקת שפרצה בין עמדין ואייבשיץ גרפה רבים מרבני אירופה, שמרביתם צידדו בצדקתו של אייבשיץ, אך כיום מקובלת במחקר דעתו של פרופ' גרשם שלום שקיבל את גרסתו של עמדין כי אייבשיץ היה שבתאי. מלחמה מפורסמת שניהל רבי משה חגיז הייתה נגד רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל), אותו האשים חגיז בנבואת שקר ובשבתאות. רמח"ל מצידו חיבר ספר בשם "קנאת ה' צבאות" בו הוא מתפלמס עם השבתאות מנקודת מבט תאולוגית-קבלית באופן שיטתי. עמדין עצמו גם עסק בניסיונות תאולוגיים לקעקע את יסודותיה הקבליים של השבתאות. לצורך כך הוא חיבר את ספרו "מטפחת ספרים", בו פקפק בקדמותם של חלקים מספר הזוהר ובאמינות גרסאותיו המצויות בידינו. הוא גם גינה את העיסוק בפילוסופיה, וכפר בכך שהרמב"ם חיבר את ספרו מורה נבוכים. באמצע המאה ה-18 הייתה התפרצות שבתאית גדולה בפולין, כאשר הקים יעקב פרנק את התנועה הפרנקיסטית וטען שנשמתו של שבתי צבי התגלגלה לתוכו. הפרנקיסטים המשיכו במנהגי הפריצות וגילוי העריות של השבתאים, ויש האומרים כי יעקב פרנק עצמו נהג לקיים יחסי מין עם בתו רחל כחיקוי לזיווג זעיר אנפין והמלכות. סופה של התנועה הפרנקיסטית היה כאשר מאמיניה התנצרו בשנת 1759. שנים מעטות לאחר התנצרותם של הפרנקיסטים וגוויעת התנועה השבתאית באירופה, זכרה התעורר לתקופה קצרה כאשר פרץ הפולמוס על תנועת החסידות, שהואשמה בידי מתנגדיה בהיבטים מסוימים של שבתאות. בתורת החסידות יש כמה דברים שזוהו בידי מתנגדיה כדעות שבתאיות, כגון תמיכה בהשקפה השבתאית בתפיסה של "עבירה לשמה", מקום גדול לאמונה בכוחו של הצדיק וביכולותיו לשנות סדרי עולם ולהתקשר עם העליונים, התעסקות בחומריות במטרה לקדש את עולם החולין, וזלזול בפרטים הלכתיים, שהתקיים בחצרות חסידיות מסוימות, שטענו כי הכוונה יותר חשובה מהעשייה. דרכם של מתנגדי החסידות לא צלחה והיא התקבלה כזרם לגיטימי ביהדות, ההאשמות נגדה פחתו וכמעט שנעלמו בדורנו. פרופסור יהודה ליבס חקר רבות את ספריו של רבי מנחם מנדל משקלוב, תלמידו של הגאון מווילנה, ומצא בהם יחס אמביוולנטי לשבתאות ולשבתי צבי. הוא מצא גימטריאות רבות הרומזות לשבתי צבי ולרבי העשיל צורף, מקובל שבתאי שפעל בווילנה, שמפירושם עולה שרבי מנחם מנדל ראה בשבתי צבי משיח אמיתי, שלולא היה נגוע בגאווה ובשאיפה חקרנית מדי היה זוכה להיות המשיח בפועל, וגם כשלא זכה לכך, הרי שפעילותו עדיין מהווה שלב הכרחי לקירוב הגאולה. כמו כן קיימת עדות לפיה הכת הפרנקיסטית ראתה את הגר"א כרבה ומורה דרכה הרוחני, למרות שהגר"א עצמו בוודאי התנגד לשבתאות. השבתאים כיום
בימינו הכת השבתאית היחידה ששרדה היא כת הדונמה, שמרכזה העיקרי נמצא בטורקיה. אחד ממנהיגי מזימת הרצח נגד הנשיא מוסטפא כמאל אטאטורק באיזמיר לאחר הקמת הרפובליקה הטורקית היה מהמט ג'וויד ביי[3] שהוא דונמה,[4][5][6] החבר המייסד של ועדת האיחוד והקידמה ושר האוצר לשעבר של האימפריה העות'מאנית. לאחר חקירה ממשלתית נרחבת, ג'וויד ביי הורשע ולאחר מכן הוצא להורג בתלייה ב-26 באוגוסט 1926 באנקרה.[7] כאמור, ראשיתה של ה"דונמה" בסלוניקי בשנת 1683, ואליה הצטרפו בני המשפחות שהתאסלמו בימי שבתי צבי. במאה ה-18 מנו כבר 3,000 נפש, בסוף המאה ה-19 מנו למעלה מעשרת אלפים, וברבע הראשון של המאה העשרים מניינם היה בין 13–15 אלף נפש. בני הכת נמצאו בעמדות חשובות בסלוניקי במסחר ובבנקים, והם חדרו גם לחוגי האינטליגנציה המקצועית כעורכי דין וכרופאים ומהם שימשו גם כפקידים ממשלתיים. במשך כל הדורות חיו חברי הכת כמוסלמים כלפי חוץ אך לא התקבלו כמוסלמים מן השורה. גם היהודים וגם המוסלמים לא התחתנו בם והם נידונו לאנדוגמיה. כנראה שחברי הכת המשיכו בשבירת הטאבו של גילוי עריות, ונטען שבפולחנם הפנימי נמשכות האורגיות ההמוניות וביטול המוסכמות המיניות של דתות המערב. בימים אלו הכת נמצאת במצב של חילון והתבוללות.[דרוש מקור] תורת השבתאותאף על פי ששבתי צבי הושפע יותר מספרות הקבלה הקדם לוריאנית, תורת השבתאות מבוססת בעיקרה על קבלת האר"י. הסיבה לכך נעוצה בהשפעתה על דובר הכת ויוצר שיטתה בקבלה - נתן העזתי. בקבלה הלוריאנית יש מתח משיחי רב וההסברים על הגאולה בכתבים אלו עמוקים מאוד. נתן הגה רבות בספרי הקבלה, בעיקר בקבלת הרמ"ק והאר"י ויצר משילוב של שיטותיהם משנה סדורה ומוטעמת המכוונת כולה להוכיח ששבתי צבי הוא משיח ישראל המיוחל. אף גדולי המקובלים מודים[דרוש מקור] שתורת השבתאות היא אחת מהתורות הגדולות שנהגו בתולדות הקבלה. נתן נהג לטייל עם תלמידיו לאורך החוף וללמדם דרושים קבליים הסובבים סביב דמותו של המשיח. ספריו העיקריים הם "ספר הבריאה", "שערי הדעת" ו"דרוש התנינים" על הזהר, בהם נפרסות דעותיו החדשניות, שנתן ראה בהן המשך של תורת האר"י. בתורתו תופסת מקום מרכזי הביוגרפיה של נשמת המשיח ושל נשמתו שלו. הגלגולים שעברו נשמותיהם מתחילים מתקופת הבריאה ועד להתגלות אור המשיח בגוף אדם, לכאורה בשבתי צבי. הוא מייחס לנשמתו ולנשמת שבתי צבי משמעויות קוסמיות. תורת האלוהות של שבתי צבישורשה של המשנה השבתאית בפרשנותו של שבתי צבי למושג האלוהות. צבי הוטרד רבות מהיחס בין האין סוף לבין הספירות המתוארות בספרות הקבלית כאילו הן המנהיגות את העולם. שבתי צבי לא קיבל את הפרשנות הלוריאנית, שהורחבה בידי מקובלים רבים מאוחר יותר, שראתה בספירות ביטויים של הרצון האינסופי בלבד, ונצמד לפשט הטקסטים בספר הזוהר. עוד בצעירותו, בשבתו באיזמיר, החל מגבש שבתי צבי את מושג האלוהות שלו, שגרס ניתוק מוחלט בין האין סוף הנצחי, מסבב כל הסיבות, ובין העולם. הוא טען שהאין סוף אינו משפיע ואינו משגיח על העולם כלל, ואילו "זעיר אנפין", ספירת ה"תפארת", הוא "אלוהי ישראל" בורא העולם ומנהיגו שאותו יש לעבוד. שבתי צבי ידע כי השקפה רדיקלית זו על האלוהות, שהיא בעלת דמיון רב לשיטתו של הפילוסוף היווני אפיקורוס, לא תתקבל בברכה, ולימד אותה רק לתלמידיו הקרובים ביותר. היא מצאה ביטוי רב בכתביהם של הוגים שבתאיים מאוחרים, בעיקר אצל אברהם מיכאל קרדוזו, ובפרט בספר שייחס קרדוזו לשבתי צבי עצמו "רזא דמהימנותא". בין השבתאים עצמם לא שררה אחדות דעים בשאלת התגשמות האלוהות. בעוד נתן העזתי, ובעקבותיו שמואל פרימו (סופרו של שבתי צבי), גרסו אחדות מלאה בין המשיח שבתי צבי ובין האלוהות, היו מקובלים שבתאיים שהתנגדו לתפיסה זו, ובראשם אברהם קרדוזו שטען כי האלהת שבתי צבי היא כפירה וניהל מערכה עיקשת נגד פרימו וחבריו. נקודת מחלוקת הפוכה בין שבתי צבי עצמו ותלמידיו נתן העזתי ופרימו ובין קרדוזו התגלעה סביב היחס שבין האין סוף, הסיבה הראשונה והמנותקת מהעולם לפי השבתאים, ובין ספירת התפארת "אלוהי ישראל" לשיטתם. בעוד שבתי צבי מייחל לאיחודם של האין סוף ואלוהי ישראל בשעת התיקון השלם, טענו קרדוזו ותלמידיו כי גישה זו היא הגשמה וכי הנתק בין הסיבה הראשונה והשנייה הוא מוחלט. הנחש ונשמת המשיחבדומה ובשונה ממיתוסים מהעולם העתיק, גם בתנ"ך מופיעים סיפורים על ראשית המציאות ועל היצורים שהיו קיימים בעולם טרם נעשה סדר בתהליכי הבריאה. במקרא יש רמזים למאבקיו של אלוהי ישראל בנחש בריח ובתנין - נציגיה של מלכות האופל והרשע:
לפי תורת השבתאות, אין בדברים אלו רמז למאבק בין שני כוחות נבדלים - טוב ורוע, אור וחושך וכו' - אלא מאבק בין שתי בחינות שונות באלוהות עצמה, כלומר הנחש הוא התגלמות של אחת הבחינות. על פי מסורת קדומה, הנחש היה בעל כנפיים וידע לעוף כאחד השרפים:
הנחש פועל להביא להרמוניה ואיזון באלוהות ופועלו חיובי והכרחי. על פי השבתאות, הנחש הוא לא אחר מאשר שבתי צבי, ניצוץ אלוהי שמטרתו להביא גאולה לעולם ובכך לגאול אף את האלוהות. בתפיסה זאת ניכרת השפעת הפרשנות של רבי יוסף אבן טבול, תלמיד האר"י שהסביר את הצמצום בקבלת רבו באופן שונה מהסברו של גדול תלמידי האר"י, רבי חיים ויטאל. לפי אבן טבול, הצמצום הוא פעולה שנעשית באור אין-סוף כדי להיפטר ממידת הדין שהייתה גלומה בו והוא נבע מרצון האלוהות להיטהר. תורת השבתאות איננה המצאה חדשה אלא פרשנות רדיקלית ועמוקה לטקסטים קבליים חשובים וכשרים. כך למשל כותב מקובל חשוב שחי שנים רבות לפני תנועת השבתאות:
גם בספר הזוהר מתואר הנחש כמי שפותח את רחם השכינה. דווקא הוא זה שיכול לרכז את הדינים הנמצאים בנקביות האלוהית ולטהרם. במיתוס השבתאי המשיח הגואל נתפס כנחש קדוש הרובץ במקום הטומאה, והוא נאבק בה כדי לברור את הניצוצות מן הקליפות. נתן מזכיר בהקשר זה את הנחש נחושתן שמשה רבנו צווה להכין במדבר כדי לרפא את אלו המסתכלים בו. הרבנים שאינם שבתאים פרשו את נושא הנחש על פי מאמר הגמרא על הפסוק: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים " (בראשית א' כא') כמו מאמר המדרש על הפסוק: "ובדברי אגדה הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם"[8]. בהקשר זה מובאים הפסוקים על בריאת הלוויתן והנחש האדירים כדי להאדיר את מעשה בריאתם, ואילו השמדתם כדי להדגיש את דאגת האל לקיום העולם. הסבר השינויים וההתאסלמותנתן העזתי, שהיה אדם כריזמטי מאוד ורטוריקן מעולה, הסביר את השינויים בתחושותיו של שבתי צבי, שכנראה נבעו מהפרעה דו-קוטבית, כמלחמה רוחנית שהמשיח מנהל נגד כוחות הטומאה. לאחר התאסלמותו של שבתי צבי, גיבש נתן את האידאולוגיה העיקרית של תורת השבתאות שלפיה הראיה החזקה ביותר למשחיותו של צבי היא השפלתו ונחיתותו. מה שנראה כלפי חוץ כירידה אינו אלא סוד כמוס המתרחש בעולמות אלוהיים, מאבק סופי במלחמה נגד כוחות הדין. גם בזה מסתמך נתן על מסורות עתיקות בהם המשיח הוא אדם נבזה ושפל, נפסד ומנודה. נתן העניק ססגוניות למשנתו בהציבו את גיבורה כאדם בעל אישיות מיתולוגית. המחלוקת הקשה ביותר בין השבתאים ובין עצמם שררה סביב שאלת ההתאסלמות ומאמציו של שבתי צבי לאסלם את מאמיניו. נתן העזתי סבר כי רק מי שהצטווה בידי שבתי צבי להתאסלם חייב לעשות זאת ומוטל עליו ה"תיקון" שבהתאסלמות, ולכן הורה לתלמידיו להתחמק ממפגשים עם שבתי צבי בשעות ההתרוממות שלו שאז "מבקש להכניס כל בני ישראל בדת ישמעאל". שבתאים אחרים כאברהם קרדוזו סברו כי ה"תיקון" שבהמרת הדת מוטל אך ורק על המשיח עצמו ולא על אף אחד אחר, וכי מעשיו לאחר ההמרה נובעים משפל המדרגה שנפל אליה. שבתאים קיצוניים יותר הסיקו כי הגאולה תבוא לאחר שכל מאמיני המשיח ימירו את דתם, ורבים מהם התאסלמו או התנצרו. דמויות מרכזיות בתנועה השבתאית
ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||
