|
העלייה השנייההעלייה השנייה היא גל הגירה יהודי שהגיע לארץ ישראל בשלטון האימפריה העות'מאנית משנת תרס"ד (1904) עד קיץ 1914, תשעה באב תרע"ד, ונקטעה על ידי מלחמת העולם הראשונה. בשנות העלייה השנייה השתקעו בארץ ישראל כ־35,000 עולים, רובם מתימן וממזרח אירופה (בעיקר מתחום המושב ומגליציה). בסיומה, בקיץ שנת תרע"ד (1914), נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ בכ־85,000 נפש. מבין עולי העלייה השנייה היו שגיבשו "במהלך התקופה מסגרות רעיוניות וארגוניות חדשות. הללו טבעו חותם עמוק על תולדות היישוב, שסימניו ניכרים אף במדינת ישראל".[1] גורמי העלייההגורם העיקרי שהביא לבחירה לעלות לארץ ישראל היה הקשר המסורתי־דתי וההיסטורי של היהודים לארץ ישראל במשך דורות רבים ועולם הרעיונות של הציונות. עם זאת, העלייה לארץ ישראל באותן שנים הייתה במידה רבה חלק מהגירת המונים, שכללה עשרות מיליוני בני אדם, מאז השליש האחרון של המאה ה-19. רובה ככולה של תנועת ההגירה הייתה בכיוון "מערב", ממזרח אירופה אל מערב אירופה, מאירופה אל ארצות "העולם החדש", ורוב המהגרים ביקשו להגיע אל יבשת אמריקה ואוסטרליה.[2] יהודים ממזרח אירופה היגרו בשיעורים גבוהים יחסית לחלקם באוכלוסייה הכללית. הגל שבו נכללת תקופת העלייה השנייה, מראשית המאה ה־20, היה הגדול בגלי ההגירה – יותר מ־1.3 מיליון יהודים היגרו אז לארצות הברית וכ־35 אלף מהם באו לארץ ישראל. הרוב המכריע של המהגרים היהודים, כמו אצל כלל המהגרים, היגר לארצות הברית. ארצות יעד אחרות היו אנגליה, ארגנטינה, צרפת, קנדה ודרום אפריקה.[3] בין המניעים להגירה ההמונית, היהודית והלא יהודית כאחד, היה הגידול הדמוגרפי המהיר בארצות אירופה, והקשיים הכלכליים שנוצרו בעקבותיו. החברה היהודית בתחום המושב הרוסי, בגליציה וברומניה סבלה ממצוקה כלכלית קשה והייתה שרויה בעוני כבד. גורם נוסף שהאיץ במיוחד את הגירתם של היהודים היו הגזרות והרדיפות האנטישמיות, הן מצד השלטונות והן מצד האוכלוסייה המקומית בארצות מושבם. אירועים בולטים היו פרעות קישינב שהתרחשו בשנת 1903, פרעות "המאות השחורות" בשנת 1904, הפרעות לאחר מהפכת הנפל ברוסיה בשנת 1905 ופרעות משפט בייליס בשנת 1911. בנוסף לגורמים אלו היו עוד שלושה מניעים: הראשון, קול קורא שפרסם יוסף ויתקין מהמושבה כפר תבור (מסחה), ובו קרא לצעירים לעלות לארץ ישראל, ולהקים בה "מסדרה", כלומר ארגון פועלים חלוצים בהנחיית התנועה הציונית שחבריו יגויסו אל צורכי היישוב היהודי החדש. ויתקין סבר כי רק בעזרת עלייה גדולה ועבודה עברית יטופלו הקשיים.[4] הגורם השני, תוכנית אוגנדה ליישוב יהודים מאזורי מצוקה (כגון מזרח אירופה) באוגנדה, כחלופה לאפשרות הארץ-ישראלית שהִתְמַהְמְהָה. תוכנית אוגנדה נדונה בקונגרס הציוני השישי בשנת 1903, ועוררה התנגדות רבה בתנועה הציונית, שבראשה עמדו אנשי מפלגת "פועלי ציון". לימים הסבירו עולים את הגעתם בשנות התקופה לארץ ישראל כמענה לאתגר שהציבה התוכנית שזכתה לתומכים גם בקרב איכרי המושבות העבריות בארץ ישראל. הגורם השלישי היה פטירתו של הרצל בשנת 1904 אשר גרם עצב רב בקרב שוחרי התנועה הציונית, ואף בציבוריות היהודית בכללה. לאחר מותו של הרצל בחרו יהודים רבים לעלות ארצה כדי להמשיך את דרכו וחזונו. ההרכב החברתי מבחינת ההרכב החברתי, הייתה עלייה זו במידה רבה המשכה של העלייה הראשונה. הרוב המכריע של העולים הגיעו ממזרח אירופה, בעיקר מתחום המושב ומגליציה, ומיעוטם מארצות האסלאם. אוכלוסיית העולים מנתה בעיקר משפחות מסורתיות־דתיות שקיוו לשפר את מצבן הכלכלי והביטחוני, ולהמשיך באורח חייהן המסורתי הקודם. רוב הבאים לארץ לא היו מאורגנים. כרבע מהם היו ילדים עד גיל 15, וכשיעור הזה היו בני ה־50 ומעלה. כ־63% מקרב העולים היו גברים. חלק מאנשי העלייה השנייה היו צעירים רווקים ורווקות בשנות העשרה והעשרים לחייהם, שמעשה עלייתם לארץ שולב בעקרונות וערכים ישנים וחדשים: מסורת יהודית, וציונות (חלוציות ולאומיות), ליברליזם וסוציאליזם ומתוך מרד נעורים ואמונה באפשרות יצירה של "עולם חדש". חלק מהעולים מרדו בהכרתם נגד החיים היהודיים בגולה ורצו ליצור בארץ "חברה חדשה" ו"אדם חדש". הם מרדו באנטישמיות הרבה שנתקלו בה בגולה וראו בציונות פתרון לנדידתם של היהודים ללא ארץ במשך דורות. קבוצת צעירים חדורי סוציאליזם, לאומיות יהודית וציונות נמרצת, נהיו הגרעין אשר הוביל במידה רבה את ההתיישבות החלוצית בישראל מתוך נחישות דעתו ליישב את הארץ ולעבד את אדמתה במו ידיהם. אף על פי שחלקם דיברו יידיש ורוסית כשפת אם, השימוש בשפה העברית נראה להם כחשוב ביותר, כפי הסיסמה: "עברי דבר עברית". חלקם היו מוכנים לוותר על פרטיותם וערכיהם הישנים למען המטרה. ה'מחיר' ששילמו הצעירים היה רב. הם חוו קשיים רבים בארץ בעקבות הפער בין החזון ובין המציאות; חלק גדול מהם עזב לבסוף את הארץ והיו אף מקרים של התאבדויות. גרעין זה היה האליטה האידאולוגית של היישוב בארץ ישראל, אשר עתידה הייתה להוביל את היישוב עד הקמת מדינת ישראל, ואף שנים לאחר מכן. החיים בארץ ישראל בשנת 1904, בה החלה העלייה השנייה, היה עדיין שפל כלכלי בארץ ישראל. השפל נבע בעיקרו ממשבר בענף הכרמים והתעשיות הנלוות שהתרחש בתחילת המאה ה-20. ענף הכרמים היה מקור תעסוקה לעולי העלייה השנייה, ועקב המשבר בענף, האיכרים הפסיקו לעבד חלקות כרמים רבות והפסיקו להעסיק פועלים רבים. רוב העולים בשנות התקופה התיישבו בערים, בעיקר ביפו, ירושלים, טבריה וחברון, היכן שניתן היה למצוא עבודה ולפרנס משפחה. העולים התקשו למצוא עבודה אשר תכלכל אותם כראוי ובצורה יציבה. בשל החיים הקשים, היה שיעור העולים שירדו מהארץ גבוה: עד שנת 1912 עמד שיעור היורדים על 70% עד 75%,[5] ובשנותיה האחרונות התמתן שיעור היורדים ועמד על כ-50% בקירוב. החינוך    היישוב היהודי החדש יצא לעצמאות לשונית ותרבותית. התרחבות היישוב היהודי הביאה לפיתוח מערכת החינוך ולתמורות בתוכניות הלימודים. הוקמו מוסדות חינוך חדשים מגני-ילדים עד לסמינר למורים, בית המדרש למורים ע"ש דוד ילין, בית ספר עברי לבנות על ידי חובבי-ציון ביפו ב-1909 ובית הספר הריאלי בחיפה. חלק מן המוסדות החדשים קיבלו סיוע מחברת "כל ישראל חברים" וחברת "עזרה". החינוך העברי והחינוך לערכים לאומיים התפתח גם בהשפעת אחד העם וחובבי ציון. בסיומה של "מלחמת השפות" – הוויכוח על שפת ההוראה בעקבות ההחלטה להורות בגרמנית בטכניון, התברר ניצחונה של העברית כשפת היומיום כמו השפה המדוברת באקדמיה. כתוצאה מכך, התפתחה רשת חינוך עברי בחסות ועד ציבורי עם ערכים לאומיים-ציוניים. במאבק של השפה העברית, הוקמה "הסתדרות עבריה", שמייסדיה דגלו בעקרון ה"טבעיות" של העברית בארץ ישראל וחיובה "תחיית השפה".[6] צורות התיישבותהתיישבות עירוניתמצפון ליפו בסמוך לשכונת שבזי ולשכונת נווה צדק, הוקמה שכונה יהודית מרווחת בשם "אחוזת בית". חבריה התארגנו ב-1906, ובתיה הראשונים החלו להיבנות ב-1909; לימים הוחלף שמה לתל אביב. ייסדו אותה כ-66 ראשי בתי אב, אנשים שיצאו מיפו הצפופה לתנאי מחיה נוחים יותר ולמעין אוטונומיה תרבותית עברית וציונית בגבולות השכונה. במרכז השכונה ניצב הבניין המפואר של "גימנסיה הרצליה" שהועברה אליה, והשכונה הפכה למרכז החינוך העברי החדש. קרבתה לעיר יפו ואיכות החיים בה הביאו להרחבתה, וערב מלחמת העולם הראשונה היו בה 2,000 תושבים. בירושלים הורחבו השירותים לאוכלוסייה היהודית והוקמו שכונות יהודיות חדשות. יהודים השתלבו בכלכלה והצורך בכספי החלוקה התמעט. חיפה התפתחה אף היא בעלייה השנייה, כשעולים בעלי הון השקיעו בפיתוח תשתיתה הכלכלית. העיר הגיעה ל-2,000 תושבים יהודים, והונחה בה אבן הפינה לטכניון. מספר תושבי ירושלים גדל בתקופת העלייה השנייה בעיקר ביהודי המזרח והמגרב, ועלה מ-28,000 תושבים ל-34,000 תושבים (נתוני הלמ"ס). כרבע מהגידול היה בהתעוררות עליית המגרב ובדחף של אנשי כי"ח, נטר וכרמיה, שהקימו מוסדות יהודיים. יתר הגידול היה בעיקרו מיוצאי עיראק וכן פרסים, תימנים, גורג'ים, בוכרים, חלבים ועוד. התיישבות כפריתהפועלים אנשי העלייה השנייה עבדו והתיישבו ברחבי הארץ, בערים ובמושבות וגם ייסדו מספר יישובים חקלאיים. פער חברתי ותרבותי נוצר בינם לבין איכרי המושבות. האיכרים הוותיקים העדיפו להעסיק פועלים ערבים בשכר נמוך ודחו את הצעירים החדשים שלא הורגלו לעבודת כפיים. כמו כן, רוב האיכרים נרתעו מן האידאולוגיה הסוציאליסטית והציונית המעשית, ומרעיונות כיבוש העבודה או עבודה עברית. צורת ההתיישבות החקלאית החדשה של הפועלים הייתה ה"קבוצה", שעד ייסודה עברה מספר שלבים:
חוות לאומיותהחוות הלאומיות הוקמו על אדמות קק"ל. לאחר תקופת זמן הן הפכו ליישובי משקים חקלאיים והפועלים הוכשרו לעבודה חקלאית בהדרכת אגרונומים. כך הוקמו היישובים – כנרת, בן שמן, חולדה. היוזמה הייתה של ארתור רופין, ראש המשרד הארצישראלי (סניף ההסתדרות הציונית בא"י). בחוות פרצו סכסוכים בין המנהלים לפועלים עקב סירוב הפועלים לקבל את מרות המנהלים, מתוך רצון לקחת אחריות משותפת על ניהול החוות, ויצירת ארגון התיישבות לכאורה שוויוני ולא היררכי, לעומת התעקשות המנהלים על ציות, תוך שמירה על מבנה לא שתפני. חוות כנרת, שהוקמה בשנת 1908. בה החלו הניסיונות להקמת צורת ההתיישבות של הקבוצה והמושב, וכן מספר מוסדות חשובים של פועלי הארץ, כמו "חוות העלמות", "סולל בונה" ו"המשביר".
ארגוני הפועלים   עולם הרעיונותחלק מהעולים היו בעלי אידאולוגיה פועלית לאומית-סוציאליסטית, אשר גוונים רבים לה.[10] עולם הרעיונות הפועלי החדש כלל את הערכים: "עזרה הדדית, כיבוש העבודה, כיבוש השמירה וכיבוש הקרקע". ב"כיבוש העבודה"; דגלו חברי שתי מפלגות הפועלים הגדולות. כיבוש העבודה, הוא כיבוש האדם על ידי עצמו לפרנסה מיגיע כפיו, וכן התמחות ועבודה בענפי התעסוקה השונים במשק הארצישראלי, כחלק מחזון יישוב ובניית הארץ. ניתן לחלק את המשנה האידיאולוגית הזו לשלושה פנים. עבור היחיד פירוש הדבר גאולה מן הגלות (גלות = הרגשה של אי שייכות). ניתן להשיג שלמות נפשית רק על ידי עבודת אדמה ולא חיים עירוניים. עבודה שיש בה יצירה, היא המעש שמתגאים בו המביא אושר לעמלים. א"ד גורדון טען במשנתו להבדל מהותי בין קהילות אורגניות (כגון עם, משפחה) לבין חברות מכניות (כגון עיר, מדינה). עבור כלל היהודים, "כיבוש העבודה" פירושו שלמות נפשית אשר נובעת משייכות (טבעית) לעם ובכך יציאה נגד המתבוללים והוויית הגולה. בשינוי הערכים הלאומיים יש שני מרכיבים – האינדיבידואל העובד הוא חלק מן הקולקטיב (העובד) ומשיג שלמות נפשית – "עם אדם" (כנגד הטענה האנטישמית). בניגוד ליהודים בגולה שאינם עובדי אדמה (וגם הקרקעות אינן שלהם) – תהליך פרודוקטיביזציה לאומי. גורדון טען כי הארץ נקנית ביזע ובעבודה ולא בכסף ובדם. עם יוצר יצירות טבעיות בארץ הטבעית. ארץ ישראל נבחרה בשל העבר הרחוק של הארץ בעת העתיקה כאשר נוצר התנ"ך. עם זאת היה ברור שתיווצר תחרות בין הערבים ליהודים על אפשרויות התעסוקה ועל הזכויות המדיניות בארץ. לסיכום, כיבוש העבודה מתבטא בשטח ב"כיבוש" כל מתיישב לעבודה – ויתור על הנוחיות והמנטליות העירונית וכן הכנה פיזית וברמה הארצית בכיבוש המקצועות מידי הערבים. מפלגות הפועליםשתי מפלגות פועלים הוקמו בראשית המאה ה-20 וחבריהן היו חדורי אידאולוגיה סוציאליסטית-לאומית. מפלגת הפועל הצעיר נוסד ב-1905, כ"הסתדרות הפועלים הצעירים" ולא כמפלגה. בראשיתה מנתה כ-200 חברים. אחד ממנהיגיה ללא תפקיד רשמי היה אהרן דוד גורדון. היא החזיקה בתפיסה סוציאליסטית מעשית, לא דוגמטית ולא מרקסיסטית ואף תמכה בשימוש בקפיטליזם (הון עצמי) לשם הקמת מדינה. אי לכך טענה כי העלייה וולונטרית – נובעת מהקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. המפלגה פעלה לחינוך ותרבות עבריים. ראשיתה של מפלגת "פועלי ציון" בשנים 1898–1899 באגודות ציוניות סוציאליסטיות במזרח אירופה. "פועלי ציון" בארץ ישראל הוקמה ב-1906 כזרם ארצישראלי של המפלגה. המפלגה דגלה בסוציאליזם מרקסיסטי והחזיקה בתפיסה של מלחמת מעמדות. בהתאם לרעיונות מנהיג המפלגה בר בורוכוב הכיל מצע המפלגה את התובנה כי העלייה לארץ של יהודים תהא "סטיכית", כלומר מתוך אילוץ, בגלל הנסיבות – המצב של הפועלים היהודים בגולה. פעלה לחינוך ותרבות ביידיש. חלק מההנהגה של המפלגה עזבה את הארץ כעבור מספר שנים, ואת מקומם תפסו אישים כגון דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי. אישים אלה מיתנו את האידאולוגיה המרקסיסטית של המפלגה וחיזקו את המרכיבים הלאומיים. בכך התקרבו לאידאולוגיה של מפלגת הפועל הצעיר. למרות ההבדלים לא חסרו עקרונות משותפים לשתי המפלגות: שאיפה למימוש יעדי הציונות, להגדלת העלייה, לעצמאות מדינית, הטבת מצבם של הפועלים ודגש על העבודה והקמת חברה עברית שוויונית בארץ ישראל. שתי המפלגות השתייכו לפלג "הציונות המעשית" והשתתפו בקונגרס הציוני. התנגשות בין האיכרים לפועלים בין האיכרים שהתיישבו בארץ בימי העלייה הראשונה לבין הפועלים החדשים פרצו סכסוכים מפני שהאיכרים העדיפו לשמור על פועליהם הערבים מאשר להעסיק את העולים היהודים. האיכרים העלו מספר טענות, רובן מתפיסה מעשית:
הפועלים, שהדביקו לאיכרים את הכינוי "בועזים", העלו לעומת זאת טענות שנבעו יותר מאידאולוגיה:
מעבר לטענות הנוגעות לתעסוקת העולים שררו הבדלים פוליטיים-חברתיים בין שתי הקבוצות. רוב הפועלים לא היו שומרי מצוות והחזיקו בהשקפה סוציאליסטית – הטיפו ל"מלחמת מעמדות" ושאפו להשפיע במושבות. נוסף על כך שרר פער גילים ומנטליות שונה. האיכרים ראו בעולים הסוציאליסטים איום על מעמדם והשפעה רעה על הנוער וסברו כי קליטת הפועלים תעכיר את האווירה במושבה. מכאן היחסים בין הקבוצות סבלו מחוסר אמון ועוינות. הקמת כוח מגן עברי
בתקופת העלייה השנייה החלו לצוץ בעיות ביטחוניות ביישוב היהודי עקב התגברות ההתקפות הערביות ועליית הלאומיות הערבית. בעטיין של הפרעות ברוסיה נגד יהודים (שכונו בשם "פרעות קישינב") התארגנו קבוצות יהודים להגנה עצמית. כיוון שפעילים בולטים בהגנה שם היו בין העולים בתקופה זו, ביקשו להעתיק פעילות זו במושבם החדש, בארץ ישראל. בעיניהם, אך טבעי הוא שהשמירה על היישובים העבריים בארץ-ישראל תהיה בידיים יהודיות. מספר מטרות עמדו לנגד עיניהם:
מספר שלבים התרחשו בארגון השמירה היהודית בארץ ישראל:
חשיבותו של ארגון "השומר" הייתה במספר תחומים. הוא היווה בעצם הגרעין ליצירת הכוח הביטחוני של היישוב. הוא עורר הרתעה והערכה אצל הצד הערבי. הוא הגביר את המודעות לערכים בתחום הצבאי – "טוהר הנשק". חינוכית ואידאולוגית הוא מימש את האידיאלים של שותפות ושוויון, והשפעתו על הנוער בגולה הייתה רבה מאוד, כך למשל, נקראה תנועת הנוער "השומר הצעיר" על שמו. מבחינה כלכלית השומר תרם להתיישבות החקלאית. עם זאת נטען כלפי ארגון "השומר" – שהוא מתנהל כמסדר סגור, ובנוסף, נמתחה ביקורת על התנהלות אלימה ושלא לצורך של חברי "השומר" בכמה מקרים. ארגון "השומר" היה תקדים להקמת ארגון "ההגנה". יחסים עם היישוב הישן והמסורתי-דתיהיישוב האשכנזי החרדירובו של הציבור האדוק (ובעיקר אנשי היישוב הישן האשכנזי) התייחס בשלילה מוחלטת כלפי החלוצים אנשי העלייה השנייה, שנתפסו בעיניו כמאיימים על אורח החיים המסורתי. דבר זה גרם אף להתרחקותו של המחנה החרדי מהתנועה הציונית. יוצא דופן ביחסו היה, בין היתר, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של יפו והמושבות, שהיה בעצמו איש העלייה השנייה (עלה ב-1904). יחסו של הרב קוק כלפי חלוצי העלייה השנייה היה דיאלקטי: מצד אחד לא הכחיש הרב קוק, כי חלק ממעשיהם החיצוניים אינם על פי ההלכה. מצד שני, לדעתו, בדור החלוצים שבו נפגש בארץ גנוזות יכולות נפשיות גבוהות. לשיטתו, דווקא משום כך, הם אינם מוצאים את סיפוקם, במסורת ובמנהג המקובל. את תמצית הגותו ביחס לצעירי העלייה השנייה, כתב הרב קוק במאמרו הנודע "מאמר הדור", המשמש, מאז, כרעיון בסיסי ועמוד תווך, בתנועות המשתייכות לזרם הציונות הדתית. כמו כן הוא יזם את מסע הרבנים למושבות ביהודה ובגליל, כדי להיפגש עם אנשי העלייה השנייה ביישוביהם החדשים. היישוב הספרדיהיחס של היישוב הספרדי לציונות היה יותר מכיל ויותר אמביוולנטי מזה של היישוב האשכנזי האדוק, וניתן לתאר אותו כאהדה מסויגת. רבים מהאליטה הספרדית של יושבי הארץ היו צאצאים של מגורשי ספרד שנקלטו על ידי הסולטן ביאזיט השני. הדבר גרם לרבים מהם לחוש אמפתיה רבה כלפי הסבל הרב של יהודי מזרח אירופה, והוביל רבים מהם לקרוא לקליטתם בארץ ישראל העות'מאנית כפי שקלט ביאזיט את אבותיהם. היו שגם חשו רגשות גאווה ביחס לתרומה הרבה של מגורשי ספרד לשגשוג האימפריה, וסברו שקליטה המונית של יהודים מרחבי העולם בארץ תוביל לשגשוג כלכלי רחב עבור כלל תושביה. לצד זאת רבים לא פחות הביעו הסתייגות מהאופי המדיני של הציונות, לרבות מאותם הציונים שקראו להקמת מדינה עצמאית, וחששו שהדבר יצייר את כלל יהודי האימפריה כ"לא נאמנים", ולפיכך דרשו מהארגונים הציוניים לחדול מכל סממן לאומי שסותר את הנאמנות לאימפריה. כתוצאה מכך מנהיגים רבים מהעדה הספרדית התאפיינו ביחס אמביוולנטי כשמחד היוו חלק מרכזי בסיוע לרכישת קרקעות, ומאידך גינו את הציונות המדינית. מי שהיטיב לדגול בקו זה היה המנהיג הבולט של העדה בירושלים, אלברט ענתבי, שבו זמנית שימש כאיש הקשר של המשרד הארץ-ישראלי לרכישת קרקעות, אך גינה בפומבי את הציונות המדינית וקרא לכלל היהודים מכלל העדות לקבל על עצמם נתינות עות'מאנית ולהשתלב בחברה. עם זאת, במהלך מלחמת השפות הביע ענתבי דווקא תמיכה בפלגים הציוניים, שכן לא ראה בעצם הרעיון של תחיית השפה העברית כדבר הבא בסתירה עם הלאומיות העות'מאנית הפלורליסטית בה דגל. על מנת לגשר על הפערים, דאגו נציגי ההנהגה הציונית בארץ ישראל ובאיסטנבול להבהיר במאמרים בעיתונות הספרדית, כי הם אינם מעוניינים בעצמאות מהאימפריה העות'מאנית, כי אם באוטונומיה טריטוריאלית בשטחי הארץ תחת חסותם, וכי הם חפצים בשגשוג האימפריה. באותו הזמן גם גם מי שלימים יהפכו למנהיגים בולטים בתנועה, כגון דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי, דגלו בקו זה, והאחרון אף דאג לטפח קשרים עם אנשי הטורקים הצעירים למטרה זו.[11] גישת סינתזה זו זכתה לתמיכה בקרב אינטלקטואלים לבנטינים מהיישוב הישן, כגון הזוג שמעון ואסתר מויאל אשר ניצלו את קשריהם הטובים עם אינטלקטואלים ערביים על מנת להדוף את המתקפות על הציונות ולפעול לאחווה של שני העמים תחת הדגל העות'מאני. כמו כן, משפחות ספרדיות עמידות רבות כגון משפחת שלוש ואבולעפיה לקחו חלק מרכזי בקניין אדמות ובניית העיר תל אביב.[12] בימי המנדט הבריטי, ובעיקר לאחר מאורעות תרפ"ט בהם הותקפו רבים מהיישוב הספרדי בידי פורעים ערבים, הפך היישוב הספרדי למזוהה יותר ויותר עם הציונות, ובאופן כללי הפך היישוב היהודי למלוכד יותר.[13] היסטוריוגרפיה
במשך שנים רבות זוהתה העלייה השנייה עם החלוצים ועם ארגוני הפועלים ומנהיגיהם. פרופ' גור אלרואי טען שקבוצה זו הייתה מיעוט כמותי בקרב שאר המהגרים בתקופת העלייה השנייה.[14] ואילו החוקר בעז נוימן טען כי אין להבין את שנות התקופה לפי מספרם, אלא לפי תודעתם העצמית והשפעתה הרבה על היישוב היהודי בשנות התקופה ולאחריה.[15] ראו גם
לקריאה נוספתמקורות
מחקרים
בתרבות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
