ערך זה עוסק בכינויו של הרב המקומי. אם התכוונתם לספר "מרא דאתרא", ראו מרא דאתרא (ספר).
מָרָא דְאַתְרָא, (מארמית "אדון המקום") הוא כינויו של הרב המקומי. מבחינת ההלכה היהודית פסיקותיו מחייבות את אנשי מקומו, בזמן כהונתו ובמקרים מסוימים גם לדורות הבאים. אולם כיום, עם שיפור אמצעי התקשורת בין מקומות, הולך מעמדו ונשחק.
במקורות
המונח "מרא דאתרא" אינו מופיע בתלמוד בצורתו זו, ואולם המשמע ממקורות רבים בו, שהיה מקובל לפסוק להלכה על פי רב המקום, אף כאשר היה בדעת מיעוט. כך מסופר בברייתא המובאת בתלמוד הבבלי:
על אף שפסיקות אלו נדחו מהלכה על ידי רוב החכמים, הרי שחז"ל ראו כלגיטימית, ואף ראויה, את ההליכה בעקבות רבני מקומם. כך עולה גם ממקורות אחרים בתלמוד (עירובין צד,א - "אתריה דשמואל הוה" = מקומו של שמואל היה, ועל כן פסקו לפיו; פסחים ל,א - "אתריה דרב הוה" = מקומו של רב היה; ועוד).
הרשב"א (בן המאה ה-13) סבר כי הסיבה לכך שיש ללכת אחרי רב המקום, היא שאחרת הדבר מתפרש כזלזול בכבודו, וכבוד החכם הוא כבוד התורה עצמה. הרשב"א אף הרחיב את המושג, לכל מקום שנהג ללכת בעקבות פוסק מסוים:
ומן הדרך הזה, כל שנהגו (בני מקום מסוים) לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים, במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפאסי ז"ל, ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חיבור הרמב"ם ז"ל, והרי עשו אלו הגדולים כרבם. ומיהו (=ואולם) אם יש שם אחד חכם וראוי להוראה ורואה ראיה לאסור מה שהם מתירים, נוהג בו איסור, שאין אלו כרבם ממש, דבמקום רבם אילו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם במקומו.
המושג "מרא דאתרא" בימינו עדיין קיים בעיקרו, כאשר לקהילות רבות ישנו רב אשר לו הם שומעים ולעומתם החסידים נשמעים לרב שלא חייב לגור ביישוב בו הם מתגוררים או אף במדינה בה הם חיים. סמכותו של הרב המקומי נשחקה מסיבות רבות: הימצאות של ספרי הלכה בפריסה רחבה ועל מגוון נושאים, המאפשרת לאנשים לפסוק מתוך הספרים, רשת האינטרנט המכילה מידע ומנגנוני שו"ת; נושא מנהג אבות אשר בימינו זכה למוקד מכריע, בפרט על רקע ניידותם של אנשים ממקום למקום, וכך ממעיט בחשיבות מנהג המקום ורב המקום; ועוד מגוון סיבות. כך לדוגמה כתב הרב יעקב אריאל:
המושג מרא דאתרא בימינו הוא בעייתי כי אנשים נעים ונדים ממקום למקום ויש טלפונים וכלי תקשורת אחרים המאפשרים התקשרות עם רבנים שונים...
יש המחלקים בין נושאים עקרוניים כלליים, הקשורים לפרהסיה המקומית, לבין נושאי פסיקה פרטניים, הקשורים למנהג אבות. כך כתב הרב שלמה בן אליהו:
מרא דאתרא הוא הסמכות ההלכתית הקובעת במקום, ואין לאף רב להורות הלכה, שלא בהסכמת מרא דאתרא כמובן בעניינים הכלליים. יש אומרים שגם בעניינים הפרטיים חייבים לנהוג על פי הוראותיו כי הוא אמור לפסוק לכל אחד על פי מנהג אבותיו.
מעמדו של מרא דאתרא עלתה לדיון בעקבות המחלוקת הפנימית בציבור הדתי-לאומי, האם מבחינה הלכתית יש לסרב לפקודה לפינוי יישובים או לא. בדרך כלל עלתה השאלה בקרב צעירים שרב היישוב שלהם (או הרב הצבאי) פסק בצורה אחת, וראש הישיבה (או הסמכות הרוחנית הגדולה) פסק אחרת. בדרך כלל גם במקרה זה צומצמה סמכותו של מרא דאתרא, לעומת הסמכות הרבנית הכללית יותר[1].
סמכות הרבנות הראשית
הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון דן במהות התפקיד של המרא דאתרא בימינו, במאמרו לרגל שבעים שנה ליסוד הרבנות הראשית לישראל ומשיב בתשובה לשאלה :
"האם הרבנים הראשיים הם "מרא דאתרא?
אין גם כל בסיס הלכתי לחייבם לעשות כן. בדרשה שנשא לפני אנשי "המזרחי" באמצע שנות החמישים, תמך מו"ר "הרב" בתקיפות בסמכותה של הרבנות הראשית, כשהוסיף ומנה מספר דוגמאות כדי להוכיח שמבחינה היסטורית, גם כאשר תלמידי חכמים גדולים יותר ישבו בשכנותו, דעתו של ה"מרא דאתרא" היא שהייתה קובעת בכל הנוגע להכרעה ההלכתית. ברם, האיך שלא היה המצב ההיסטורי, יהא הנושא אשר יהא, יקשה עלינו מאוד ליישם עיקרון זה בנדון דנן, מכיוון שעצם זיהויו של הרב הראשי עם ה"מרא דאתרא" הוא-הוא המוטל בספק. גם הדוגלים בסמכות התורנית המרכזית, נאלצים עדיין להתמודד עם שאלת היסוד של "מי בראש" - מי מוגדר ככזה, על ידי מי וכיצד. רק כאשר יהיה קונצנזוס סביר בשאלת דרך המינוי הראויה, יוכל נושא משרה זו להיחשב כגוף בעל משקל הלכתי. בהיעדרו, הכותרת מותירה עדיין חלל גדול שטרם נתמלא".
מעמדוֹ של רב היישוב, "מרא דאתרא", כפוסק הלכה לבני מקומו מוכר בתחום התורני [2] אך כאמור גם בחוק הישראלי (לעיל), ובפסיקת בית משפט זה (בית המשפט העליון)[3]. הנושא שלפנינו (עניין המקווה), כפי שנאמר גם בהחלטתנו מיום 27.4.06, הוא נושא הלכתי מובהק. בכגון דא מעניק המשפט העברי לרב היישוב סמכות רחבה "כיון שהסמכות והנאמנות לרב המקומי ניתנה לו מידי הציבור המקומי, הרי שבכך מצטמצמת מאוד אפשרות הערעור על פעולותיו בפני גורמי חוץ"[4], אלא אם חרג בבירור מתפקידו[5]. אם כך הדברים בהשגות בענייני הלכה המופנות לאינסטנציה רבנית אחרת[6], כל שכן ביחס לנטייה להתערבותן של הערכאות האזרחיות, שעניינים אלה אינם בתחום מומחיותן. רוח זו עולה גם מסעיף 4(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, לפיו סמכות בית המשפט לדון בעתירה מינהלית חלה גם על "החלטה של מועצה דתית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט רב מקומי".
סייג זה אמנם אינו שולל את סמכות בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לדון כנדרש בסמכויות כל גוף מינהלי הפועל על פי דין, והרבנות הראשית והמקומית והמועצה הדתית בכלל זה, והוא אף עושה כן לפי הצורך המשפטי, אך ניתן לראות בדברים מעין "קריאת כיוון" לגבי היקף ההתערבות בתחום שבאופיו הוא הלכתי.
— בג"ץ 2957/06
פסק דינו של רובינשטיין בנושא הקמת המקווה כלל פיסקה באשר לתפקידו של המרא דאתרא: "מקווה טהרה חדש עמד להיבנות ביישוב אלקנה. העותרים, אנשי חב"ד המתגוררים ביישוב, מבקשים לחייב את המשיבים לבנות את המקווה באופן העונה גם על הדרישות ההלכתיות של הנוהגים במנהג חב"ד. לטענתם ראשי היישוב נוקטים נגדם בגישה מפלה ודווקנית, שמטרתה הדרת קהילת חב"ד מהיישוב. המשיבים טוענים כי ההכרעה בסוגיית בניית המקווה, כמוה כהכרעה בכל שאלה הלכתית, מסורה היא לרב המקום והוא בעל הסמכות להורות על אופן בניית המקווה (ההדגשה אינה במקור)".
^ראו בין היתר שו"ת ציץ אליעזר לר' אליעזר יהודה ולדינברג (ירושלים בימינו), חלק י"ח, סימן נ'; שו"ת מנחת יצחק לר' יצחק יעקב וייס, חלק ה', סימן צ"ג "כי עניין המקוה שייכים רק להרב מרא דאתרא" (כך במקור); י' בלס, "חסינותו של מרא דאתרא", תחומין כ"ב (תשס"ב) 21, 31
^ראו ע"א 6024/97 פרדריקה שביט נ' חברה קדישא גחש"א ראשון לציון, פ"ד נג(3) 600, המחלוקת שבין השופט, כתארו אז, חשין, עמ' 622 והשופט אנגלרד, עמ' 644-643); בג"ץ 1514/01 יעקב גור אריה נ' הרשות השנייה לטלוויזיה, פ"ד נה(4) 267, 281 - השופטת דורנר
^ראו גם נספח מש/4 לתגובת המשיבה 2 מיום 24.4.06, לפיו נמנעו רבנים חשובים מהתערבות בשיקול דעתו של המרא דאתרא במקומם ובשעתם; שם מצוטטים שו"ת חת"ם סופר, הרב י"ש אלישיב, הרב אי"ל שטינמן, וכך עולה גם מדברי הרב מ' אליהו ראו להלן
