|
ארון הברית ארון הברית (קרוי גם ארון האלוהים, ארון העדות וארון הקודש), הוא תיבה עשויה עץ ומצופה זהב, בה נשמרו לפי התנ"ך לוחות הברית. הוצב במקום הקדוש ביותר בשם קודש הקודשים במשכן ובדביר בית המקדש הראשון. מלאכת עשיית הארון הוטלה על בצלאל בן אורי, ומאז עשייתו ליווה את בני ישראל במסעם אל ארץ כנען. לאחר כניסתם ארצה עבר הארון בין מספר מקומות, ובשלב מסוים אף נפל בשבי הפלשתים. המקרא מספר כיצד עם השלמת בית המקדש הראשון הכניס לתוכו שלמה המלך את הארון בטקס מפואר, וזהו האזכור האחרון של ארון הברית בתנ"ך, למעט פסוק אחד בו מצווה המלך יאשיהו על הלוויים "תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה". על פי המסורת, פסוק זה מתאר את גניזת הארון בידי יאשיהו בתוך מחבוא תת-קרקעי מיוחד, שבנה שלמה המלך מפני שידע מראש שהמקדש ייחרב. בבית המקדש השני לא היה הארון, ומסורות שונות קושרות את מקומו למיקומים שונים. בניגוד לשאר כלי המקדש שניתן היה לבנות מחדש ולהשתמש בהם, לא ניתן היה לשחזר את ארון הברית ולעשות בו שימוש בעבודת המקדש, וזאת משום תוכנו שהוא עיקר קדושתו. מבנה ארון הבריתהציווי לבניית הארון מופיע בספר שמות (פרק כ"ה), שם מוסר ה' את מידותיו ומראהו אל משה:
לארון 2 חלקים נפרדים: 'ארון', שהוא למעשה תיבה פתוחה מלמעלה, ו'כפורת', שהיא לוח זהב הסוגר את פתח התיבה. מעל הכפורת הוצבו הכרובים, פסל זהב המתאר שתי דמויות מכונפות בעלות פני אדם. בתוך הארון משה יתן את ה'עדות', שהם שני לוחות הברית, ואחרי כן יסגור את הארון עם הכפורת. מבנה הארוןנחלקו תנאים באורכה של אמה לעשיית הארון - לדעת רבי מאיר מדובר באמה הסטנדרטית, בעלת שישה טפחים, כ- 50 ס"מ, ולדעת רבי יהודה, מדובר ב"אמת הכלים" המכילה רק חמישה טפחים[1]. על פי פשט הכתוב, הארון מצופה ברדיד זהב דק (ירושלמי ו א), המרוקע בפטיש ומוצמד אל העץ. על פי הגמרא במסכת יומא[2], הארון היה מורכב משלושה ארגזים פתוחים מלמעלה אחד בתוך השני. הארגז הפנימי עשוי זהב, האמצעי עשוי עצי שיטים והחיצוני גם הוא מזהב. בשולי הארון נוצק זר זהב, הם עיטורי זיזים הבולטים כלפי מעלה, כעין כתר, ועוטפים את הכפורת מסביב. לפי האבן עזרא על שמות כה' יב' היו לארון רגליים. את הארון נשאו על ידי מוטות עצי שיטים מצופים בזהב, שהוכנסו לטבעות זהב שנוצקו בנפרד וחוברו בחזקה לצידי הארון. הבדים הם חלק מהותי בארון, ולכן חל איסור להוציאם מהטבעות[3]. הכתוב מתייחס אל הארון כבעל שתי צלעות בלבד, עליהן שמים את הטבעות - וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית. צלעות אלה הן צד ימין ושמאל של הארון, כלומר הצלעות הקטנות שלו, שמעליהן נמצאים גם הכרובים, כפי שכתוב תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו. באופן זה, כאשר נושאים את הארון, האנשים נושאים את הבדים על כתפם מלפני הארון ומאחוריו, והכרובים נמצאים מצדיו, וה' נמצא באמצע, כעין אפיריון, כפי שכתוב וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת. כך מתואר בספר מלכים א' (ח' ח') כי הבדים נגעו בפרוכת. ציירים נוצרים רבים, שהשתמשו בתנ"ך מתורגם, ציירו את הבדים על הצלעות הארוכות, מה שמסובב את הארון ב-90 מעלות. מבנה הכפורתה"כפורת", מכסה הארון, בנויה מלוח זהב, שמשני צידיו יוצאים שני כרובים המביטים אל מרכז הכפורת. הכפורת הייתה עשויה זהב טהור, שזיקקו מכלי זהב רבים, וכולה נעשה ביציקה אחת, כולל הכרובים היוצאים ממנה. זהב טהור הוא מתכת רכה וכבדה מאד, לכן נדרש עובי ניכר כדי שהלוח יוכל להחזיק את הכרובים שעליו. על הכרובים נאמר וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת, לשון ממנה למדו חכמים כי סיכוך הכנפיים הוא בגובה 10 טפחים מעל הכפורת (בבלי, סוכה דף ה' עמוד א'). בהתאם על פי חכמים היה עובי הכפורת טפח אחד (בבלי, סוכה דף ה' עמוד א'). משקל הארוןעל פי עמדת חז"ל, הארון היה כבד ביותר, אך אמרו שלפחות פעם אחת הוא נשא את עצמו (בבלי, מסכת סוטה דף לה' עמוד א'). משקלו הסגולי של זהב טהור הוא 19,320kg/m3. מידות הכפורת כתובות בפסוק - אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ, וכאמור לדעת חכמים עובי הכפורת טפח. אמה היא כ- 50 ס"מ, וטפח כ-8 ס"מ, הרי שמשקל הכפורת הוא 1.25mX0.75mX0.08mX19,320kg=1449, כלומר 1.5 טון, זאת בלי לחשב כלל את הכרובים. לכן הארון הוא הכלי הכבד ביותר שהיה במשכן, ונשיאתו הופכת למטלה מורכבת. לפי הכתוב בספר מלכים (מלכים א', פרק ח' פסוק ח'), אורך בדי הארון היה 5 מטר, לעומת הארון עצמו שהיה מטר ורבע בלבד. דבר זה מאפשר לכ-20 איש לשאת את הארון בו-זמנית, ולהתחלף תדיר. באופן כזה יידרש כל אדם לשאת כ-100 קילו, והם יגיעו לכושר נשיאה של 2 טון. יש חוקרים שהעריכו משקל קטן בהרבה לארון. חוקרים אלה מניחים מידות שונות לגודל הכרובים והארון, או שאף על פי שהכתוב אומר וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר, לא מדובר בזהב טהור ממש אלא בתרכובת כלשהי, המאפשרת לכפורת להיות חזקה אך דקה וקלת משקל. יאשיה דרבי העריך שעובי ציפוי הזהב של הארון היה 1/64 אינץ' (=0.4 מ"מ), והעריך את משקל זהב הארון עצמו בכ-39 קילוגרם. את משקל העץ של הארון הוא העריך בכ-22.5 קילוגרם ואת משקל לוחות הברית בכ-27 קילוגרם. דרבי הניח כי הכרובים קטנים ודקים, והעריך את משקלם בכ-17.9 קילוגרם. בהתאם את עובי הכפורת הוא קבע ל-1/16 אינץ' (=1.6 מ"מ), ולפיכך העריך את משקלה בכ-23.9 קילוגרם. המשקל הכולל של הארון ותכולתו על פי הערכה זאת הגיע לכ-130.3 קילוגרם.[4]. אליהו שץ מציג הערכה נמוכה יותר, על פיה משקל הארון על תכולתו הגיע ל-83 קילוגרם בלבד, משקל שארבעה אנשים יכולים לשאת ללא קושי מיוחד. לטענתו של שץ, הזהב של הארון לא היה טהור לגמרי, עם משקל סגולי של 19.2 גרם לסמ"ק, אלא סביר יותר להעריך את משקלו הסגולי כ-17 גרם לסמ"ק. שץ טוען שעובי ציפוי הזהב היה כ-0.2 מ"מ, מחצית מזה של דרבי, וכן טוען לאמה של 43.2 ס"מ בלבד. בנוסף טוען שץ שהלוחות שקלו רק כ-5 קילוגרם[5]. תולדות הארון במדבריצירת הארוןעל פי המסופר בספר שמות, הארון נבנה על ידי בצלאל בן אורי על פי ציווי ה' את משה רבנו. עד להשלמתו, הלוחות הונחו בארון עץ שמשה נצטווה להכין לפני שקיבל את הלוחות השניים[6]. נשיאת הארון בכתף
בתקופת נדודי עם ישראל במדבר סיני בדרכו לארץ ישראל, כאשר בית המקדש התקיים באופן ראשוני על ידי משכן נייד הניתן לפירוק והרכבה, היה על הלוויים לפרק ולהרכיב את המשכן, ולשאתו בדרך ממקום למקום. משפחת קהת נשאה את כלי המשכן - ארון הברית, שולחן לחם הפנים ועוד. מפאת קדושתם של הכלים נצטוו הקהתים לשאת את הכלים בידיהם, ולא בעגלה, ככתוב: "כי עבודת הקדש עליהם, בכתף ישאו"[7]. את הארון נשאו כאשר הוא מכוסה בכמה כיסויים, כי אסור לאף אחד לראות את הארון מלבד הכהן הגדול ביום הכיפורים (במדבר ד ה). עם זאת לשם ההמחשה רוב הציירים ציירו את הארון בלי כיסוי.[1] מהכניסה לכנען עד בניית בית המקדשלפני ששכן ארון הברית בבית המקדש הוא היה במשכן, מקדש נייד שנשאו בני ישראל במדבר ובכניסתם לכנען. במועד פרשת פילגש בגבעה כתוב שמקומו היה בבית אל[8] ובפרשת פסל מיכה ובספר שמואל כתוב שמקומו היה בעיר שילה[9]. בספר שמואל א' מסופר על נפילת הארון בשבי על ידי הפלשתים. כנהוג במזרח הקדום, ארון הברית (כמו חפצים דתיים אחרים) נלקח אל שדה הקרב בתקווה שהאל יעזור ללוחמים. בשל תבוסת בני ישראל נפל הארון בשבי ונלקח אל אשדוד, אל מקדש האל דגון. על פי המסופר, בבוקר למחרת, פסלו של דגון היה מונח על הרצפה כשידיו כרותות ומונחות על מיפתן הדלת לפני ארון הברית. ארון הברית הועבר לעקרון וגרם שם למגפה. לאחר כ-7 חודשים החליטו סרני הפלשתים (מנהיגי הערים הפלשתיות) להשיב את הארון לבני ישראל. הארון נשלח חזרה לבית שמש וגם שם גרם למגפה בקרב כל מי שראה את הארון, בה נפגעו רבבות אנשים[10]. הארון נלקח לבית אבינדב (קריית יערים) בגבעה ושם נשמר עד שדוד העלה אותו לירושלים. עת נלקח הארון בשבי, איש בנימין שנס מן המערכה העביר את הבשורה לעלי הכהן. האיש מן המערכה תיאר את נפילת הארון כחלק מתיאור רשימת אסונות, שסודרו מן הקל לכבד. ראשית, תיאר את התבוסה האסטרטגית (העם נסוג מן המערכה), הנופלים בקרב (30 אלף נפש), מותם של חפני ופינחס ולבסוף נפילת ארון הברית בשבי. הכתוב בספר שמואל מתאר כי עם הזכרת האסון האחרון, נפל עלי הכהן ומת. חוקר המקרא יאיר זקוביץ מסביר כי יש רגלים לסברה כי המילה "איש בנימין" הוא חילוף מאוחר, שנעשה בכוונת מכוון על-ידי עורכי הסיפור לדורותיהם. כך, במקור נכתב "איש בנוסו מן המערכה", אך בהמשך, ביקשו להחליף את הביטוי ב"איש בנימין", על-מנת להציג את המלך שאול באור בזוי. דוד המלך הביא בימיו את הארון לירושלים בחגיגה גדולה, ושם היה עד בניית בית המקדש. ארון הברית בבתי המקדששלמה בן דוד העביר את הארון אל קודש הקודשים, הדביר, של בית המקדש שבנה. הארון הוצב תחת שני כרובים עשויים זהב שסוככו מעליו, וכונו "הדום ה'". לדביר, רק הכהן הגדול הותר להיכנס, ורק פעם אחת בשנה - ביום כיפור. מלבד הארון שכן בדביר גם מטה אהרן הכהן, הכהן הגדול הראשון. גורלו של ארון-הברית לאחר שהעבירוהו למקדש אינו ידוע. ברשימות שלל המשיסה של נבוכדנצר, וזו של הכלים שהשיב כורש מלך פרס לבניין המקדש השני, הארון לא מוזכר, וספק אם חפץ זה, מהמקודשים ביותר באוצרות המקדש (והיהדות), היה נלקח מבלי שיוזכר בתנ"ך.[דרוש מקור] הארון נקרא בכמה שמות: "ארון העדות" (בספר שמות) "ארון ברית ה'" (בספר דברים ויהושע), ו"ארון ה'" ו"ארון האלוהים" בנביאים ראשונים. מיקומו של הארון היה במקום הקדוש ביותר במקדש, בקודש הקודשים: ”וְנָתַתָּה אֶת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת, וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים; וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים” (ספר שמות, פרק כ"ו, פסוקים ל"ג–ל"ד) גניזת הארוןיש שלוש דעות בחז"ל לגבי מקום הימצאו של ארון הברית לאחר חורבן בית ראשון. רבי אליעזר ורבי שמעון סבורים שהארון גלה לבבל. לעומתם רבי יהודה טוען שהארון נגנז במקומו במקדש, ואילו לדעת חכמים בברייתא הארון נגנז תחת לשכת העצים[11]. למעשה, ישנם רמזים בכתוב (המפורשים אצל חז"ל), כי ארון הברית נגנז על ידי המלך יאשיהו. כך נאמר בספר דברי הימים ב', פרק ל"ה, פסוק ג':
חז"ל הבינו ש"תנו את ארון הקודש בבית" חייב להיות גניזה במחילות מתחת לבית, שהרי הארון מלכתחילה היה בבית. וכך אמרו על כך (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ"ב, עמוד ב'; וכן מסכת הוריות, דף י"ב, עמוד א'):
והתלמוד ירושלמי, מסכת שקלים, פרק ו', הלכה א' מספר שהארון הוסתר בדיר העצים של המקדש ומפרט:
סיכם את הדברים רד"ק בפירושו על הפסוק:
מאחר שלא נמצא ארון הברית, בבית המקדש השני לא היה ארון. טענות אחרות על מיקומו הנוכחילפי אחת ההשערות, הארון הוברח בימי מנשה, מלך יהודה ובנו של חזקיהו, מבית המקדש למצרים, למקום הנקרא באר הנשמות. משם אולי הוא נלקח לאי יב (אלפנטינה), אי על נהר הנילוס שבו שכן מקדש יהודי. לפי טענה זו, הארון המשיך במסעו וכיום הוא שוכן בכנסיית גבירתנו מרים מציון בעיר אקסום שבאתיופיה. על פי האפוס האתיופי הנוצרי הקברה נגסט, הבן המשותף של מלכת שבא ושלמה המלך הנקרא מנליק בא לבקר את אביו שלמה. אביו ניסה לשכנע את מנליק להישאר ולא לחזור לאתיופיה. הוא נתן לו זהב, תכשיטים וכסף רב, אך מנליק לא השתכנע ולכן שלמה ארגן פמליה מבני ישראל שילוו אותו לאתיופיה. בפמליה היו גברים שהשתייכו למשפחות האצולה של ירושלים וכללו בין היתר כוהנים ולווים רבים שעל פי המסורת הנוצרית האצולה האתיופית יצאה מהם. בהמשך, על פי הקברה נגסט, שלמה המלך נתן למנליק גם העתק של ארון הברית אבל בנו של צדוק הכהן שהתלווה למנליק, החליף בין הארון האמיתי להעתק. אחרי ששלמה גילה את התרמית, הוא כבר לא יכול היה לעשות דבר ולכן פנה לאשתו בת פרעה שתנחם אותו והיא ניצלה זאת כדי לשדלו לעבוד את אלילי מצרים[13]. בינתיים, מנליק הגיע לאתיופיה עם הפמליה הגדולה שאתה ארון הברית ומאוחר יותר מנליק יזם מספר מערכות צבאיות יחד עם הארון בקברה נגסט נכתב:
על פי מסורת חז"ל, הארון נגנז אי-שם במחילות מתחת להר הבית[14], ולפיכך רבים מאמינים כי הוא עודנו שם, אולי אף היישר מתחת לאבן השתייה, המקום שעליו היה מונח לפני כן. כמה מקורות בחז"ל טוענים שהארון היה בתקופת בית שני מתחת ללשכת העצים. ניתן ליישב טענה זאת עם הקודמת בכך שהארון נמצא במחילה שפתחה במקום שבו הייתה בעבר לשכת העצים. בספר חשמונאים ב', פרק ב', א'-ו'[15], נכתב כי ירמיהו הנביא החביא את הארון במערה שמצא בהר נבו ביחד עם עוד כמה פריטים קדושים מהמקדש. ירמיהו, שחי בתקופת חורבן בית ראשון, ניסה ככל הנראה לשמור על הארון והפריטים מפני השמדה בעת חורבן בית המקדש הראשון. בנוסף על כך, על פי מסורת אחת של יהדות תימן, הגלות שלהם מארץ ישראל החלה בסמוך לחורבן בית ראשון, בתקופת ירמיהו הנביא. ממצאי DNA מפתיעים בקרב שבט הלמבה בזימבבווה שהעלה החוקר הבריטי תיודור פרפיט ((Tudor Parfitt)) מייחס את מוצא השבט לשמי-יהודי, ולא אפריקאי.[16] מסורת השבט מספרת על כך שהגיעו מישראל דרך תימן לאפריקה, וברשותם חפץ קדוש, ה"נגומה לונגונדו (התוף הרועם).[דרוש מקור] תכולת הארוןעל פי ספר שמות בתיאור המפורט של בניין הארון, ה"עדות" שניתנה למשה הייתה צריכה להיות בארון. "וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ." (שמות, כ"ה, ט"ז). על פי הפשט נראה כי העדות היא לוחות הברית וכך מפרש הרשב"ם, אמנם לפי רש"י התורה היא העדות והיא הושמה בארון (בנוסף ללוחות). על פי הכתוב בספר דברים הלוחות השניים בלבד הושמו בארון, "וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן...וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'." (דברים, י', ב'–ה'). על פי ציווי נוסף בספר דברים, היה צריך לשים את ספר התורה בצידו של הארון על מדף מיוחד או בתוכו לצד הלוחות (ומחלוקת יש בעניין בחז"ל): "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד" (דברים, ל"א, כ"ו). על פי פשט ספר מלכים וספר דברי הימים בארון היו רק לוחות הברית ולא כל דבר נוסף, על פי הפסוק:
עם זאת לפרשנות חז"ל בתלמוד ישנה מחלוקת האם אפשר ללמוד מפסוק זה, שגם שברי הלוחות הראשונים הושמו בארון,[17] וקיימת דעה כזו בחז"ל שגם שברי הלוחות הראשונים הושמו בארון.[18] תכונות על טבעיות שיוחסו לארוןעל פי המסופר במקרא ארון הברית היה כרוך במספר מעשי נסים. הראשון שבהם היה בקיעת מי נהר הירדן בכניסת עם ישראל לארץ כנען:
בספר שמואל מסופר עוד על מספר מאורעות על טבעיים הקשורים לארון: נפילתו של פסל דגון באשדוד לפני הארון, ומגפות בגת ועקרון בעת שבייתו אצל הפלשתים[19], מגפה באנשי בית שמש שלא נהגו מספיק כבוד בארון[20], והריגתו של עוזה בשל נגיעתו בארון בעת עלייתו של הארון לירושלים[21] . על פי חז"ל[22] "מקום ארון אינו מן המידה", דהיינו, הוא אינו תופס מקום פיזי בבית קודש הקודשים. דבר זה נלמד על ידם מהתיאור המקראי (ספר מלכים א', פרק ו') של הכרובים שעשה שלמה, שכנף כל אחד מהם הייתה עשר אמות, ואילו רוחב קודש הקודשים כולו ("הדביר") היה עשרים אמות, דהיינו, לא נשאר מקום לארון עצמו[23]. אמנם, הגמרא בבבא בתרא[24] מקשה על ראיה זו, ומביאה אפשרויות רבות לכך שהדברים יסתדרו גם ללא נס אשר כזה (כגון שכנפי הכרובים חופפות מעל, או שהן באלכסון ועוד), אך הטענה עצמה לא נדחתה, ככל הנראה משום שהיה הדבר "מסורת בידינו מאבותינו" (כלשון רבי לוי בגמרא). מופת נוסף המשויך עם הארון, על פי חז"ל, הוא היותו "נושא את נושאיו". דהיינו, על אף היותו של הארון כבד מאוד, בשל כובד הכפורת, הארון לא רק שלא היה צריך לנשיאה, אלא הוא עצמו נשא את נושאיו.[25] דברים אלו תורמים לראיית הארון על ידי חז"ל כאובייקט כמעט-רוחני, שאינו תופס מקום פיזי אמיתי. דבר זה משתלב עם עוד תופעות ייחודיות הקשורות ל"מעט המכיל את המרובה", שקרו בעיקר במקדש, על פי חז"ל, כגון הנס שהנמצאים בבית המקדש היו "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", ותופעות נוספות מעין אלו. סמליות הארוןאפשר להשוות את זֵר ארון-הברית לזֵרים אחרים במשכן:
 האמורא רבי יוחנן מתייחס לסגולה המיוחדת של זר הארון, המסמל את התורה, המזכה בסגולותיה כל תלמיד חכם. על פי גישה זו הזֵר נהפך מקישוט לתכשיט המסמן את המעמד של העונד אותו, כמו ה"העטרה", ה"נזר" וה"כתר" התנ"כיים. מעמדו של ארון הברית באתיופיה הכנסייה האורתודוקסית האתיופית מאמינה כי ארון הברית נמצא באתיופיה בעיר אקסום בכנסיית גבירתנו מרים מציון תחת מעטה של סודיות כבדה. בכנסייה באקסום מופקד כהן זקן שרק הוא רשאי להיכנס לראות את הארון, בעל תפקיד זה מתחלף תכופות עקב מקרי מוות מוזרים, כמו כן כל השומרים טענו שחשו שהארון פוגע בהם, וכולם דיווחו על כך שראייתם החלה להתדרדר מרגע שנבחרו לתפקיד ונחשפו לארון. על פי כתבי הקודש האתיופיים צאצא משותף של מלכת שבא ושלמה המלך בשם מנליק, הביא את הארון האמיתי לאתיופיה מאחר שבנו של צדוק הכהן החליף בינו לבין העתק שנתן לו שלמה המלך. בכל הכנסיות במדינה יש העתק של ארון הברית, שמעניק קדושה לכנסייה. פעם בשנה, בחודש ינואר, נחגג באתיופיה חג מיוחד, בשם "טים-קט", שבו יוצאים בתהלוכות ציבוריות עם תעתיקים של ארון הברית ובסיומן מעלים קרבן.  בביקורת המקראעל פי השערת התעודות ישנו הבדל בין תפקידי הארון בספר שמות לתפקידיו בספר דברים, המבטאים הבדל בין התפיסה התאולוגית של המקור הדויטרונומיסטי לבין זו של המקור הכהני. על פי פירוש המקור הכהני, האל עצמו יושב בין הכרובים והארון הוא הדום רגליו. על פי פירוש המקור הדברימי, הארון אינו כולל בכלל את הכרובים ואין לראות בו ביטוי לנוכחות ה', אלא הוא רק בית קיבול ללוחות הברית, ומכאן שמו "ארון ברית ה'"[27]. קיים דמיון בין ארון הברית לכס עשתרת, מוטיב פולחני פיניקי הכולל כס עם כרובים משני צדיו, ועליו יושב אל או מלך. במקרא מכונה אלוהים ”יֹשֵׁב כְּרוּבִים” (תהילים, צ"ט, א'), והארון מכונה ”הֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ” (דברי הימים א', כ"ח, ב'). ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||
