|
יהדות חרדית
היהדות החרדית היא ענף של היהדות-האורתודוקסית המתאפיינת בהקפדה רבה יחסית על שמירת מצוות וקיום ההלכה, ובשמרנות מבחינת תרבותה ואורח חייה. החרדיוּת נולדה במרכז ומזרח אירופה בעת החדשה, כתגובה לתהליכי המודרניזציה, התירבות והאמנציפציה שעברו על היהודים משלהי המאה ה-18, עלייתן של מגמת ההתערות מחד והתנועות הלאומיות היהודיות מאידך. היא התגבשה במידה רבה לאחר השואה. מלבד זו בישראל, קיימות קהילות חרדיות בולטות גם בארצות הברית, בבלגיה, בבריטניה, באוסטרליה ובצרפת – אם כי בכולן הן מייצגות פחות מאחוז מבחינה דמוגרפית.[2] נכון ל-2023 היוו היהודים החרדים מיעוט של כ-12% מכלל האוכלוסייה בישראל.[3] מקור השםמקור הביטוי "חרדים" הוא בפסוק ”שמעו דבר ה', החרדים אל דברו” (ספר ישעיהו, פרק ס"ו, פסוק ה') (רש"י שם פירש כי הפסוק מדבר על "הצדיקים הממהרים בחרדה להתקרב אל דבריו", פחד ודאגה למילוי המצוות בפרטיהן ודקדוקיהן).[4] גם הפסוק ”וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ” (ספר עזרא, פרק י', פסוק ג') משמש כמקור לשם. במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, טרם ההתפצלות של הזרם המרכזי החרדי והדתיים-ציונים, השם "חרדים" היה שם נרדף ליהודים אורתודוקסים בכלל.[4][5] כך גם כינתה את עצמה תנועת המזרחי בראשיתה.[6] במקביל לביטוי "חרדים", שימשו גם הביטויים "יראים", "שלומי אמוני ישראל", ועוד.[7] במחצית שנות ה-30 של המאה ה-20, כשהחל הפיצול לתנועות נפרדות, אומץ השם "חרדים" לפלג השמרני יחסית בארץ ישראל ובמזרח אירופה. בשנות ה-50, עם התחזקות הפילוג ועיצוב "היהדות החרדית", גבר השימוש בשם.[4] באנגלית, מוכרת הקבוצה גם בשם, "ultra-Orthodox Jews", כלומר "יהודים אולטרה-אורתודוקסים". אולם, רבים מהחרדים מעדיפים על פניו את השימוש בשם Haredi Jews, שהוא תעתיק-למחצה של השם המקורי בעברית. היסטוריהעד השואה עד לסוף המאה ה-18 חיו יהודי אירופה בקהילות שנשלטו על ידי בתי הדין והפרנסים שלהן. הן התקיימו כקורפורציה אחת מני רבות והיו כפופות למערכת זכויות-יתר והגבלות נפרדת משל עצמן; הממשק הכלכלי והתרבותי עם הסביבה היה מוגבל, ושמירת חוקי הדת הייתה בגדר נורמה ומוסכמה ציבורית שנאכפה חוקית על ידי הממסד, שהעניש את המפירים אותם. מצב עניינים זה החל להשתנות לאחר שהאמנציפציה במרכז היבשת ובמערבה – כחלק מתהליך רחב יותר של פירוק חברת המעמדות והקמת מדינות ריכוזיות – חיסלה את האוטונומיה השיפוטית של הקהילות, פתחה בפני חבריהן אפשרויות חדשות של תעסוקה, החלה להעניק להם שוויון זכויות וכפתה חינוך בבתי-ספר ממשלתיים, שהחליפו במהרה את תלמודי התורה הישנים. היהודים הפכו בהדרגה למעורבים יותר בסביבתם, תוך אימוץ מנהגים, לבוש, תרבות ואורח חיים חדשים. תנועת ההשכלה אף היא ניסתה לקדם מודרניזציה יהודית עם דגשיה המיוחדים, אך ביחס לגורמים החיצוניים הנזכרים הייתה השפעתה מועטה.[8] לפתיחות לעולם הרחב נלוו תהליכים של חילון, התבוללות והתנצרות בקנה מידה גדול. כמו כן, נשמעו קריאות לשינוי דתי עמוק כדי להסתגל, דוגמת אלו של היהדות הרפורמית שהחלה לצמוח. מגמות אלו היו לצנינים בעיניהם של האדוקים השמרנים במרכז אירופה, שראו בהן סכנה ברורה. הם ניסו לשמר את ההוויי המסורתי באמצעות דבקות באורח חייהם, ובפרט בנושאים ששחיקה בהם נקשרה לקבלת הרוחות החדשות. המייצג הבולט של גישה זו, הנחשב לאחד האבות המייסדים של התפישה החרדית שהתגבשה במהלך המאה ה-19, היה הרב משה סופר (החת"ם סופר) מפרשבורג. הוא טבע את אחד ממטבעות הלשון המזוהים עמה, "חדש אסור מן התורה". במקור, נאמר ביטוי זה על סוגיית איסור האכילה מהתבואה החדשה לפני שמניפים את העומר בבית המקדש. החת"ם סופר העניק לביטוי משמעות מקורית, לפיו כל שינוי במנהג ישראל החשוד כקשור למגמות התמורה אסור, גם אם אינו סותר במפורש את התלמוד והפוסקים.[9] לחת"ס הייתה השפעה רבה בציבור היהודי, ובארצו הונגריה, שבה מיעטו השלטונות להתערב בארחות היהודים והדרכים הישנות שרדו זמן ממושך יחסית, התעצבו גילוייה הראשונים של המגמה המסוֹרְתָּנית (להבדיל ממסורתית) שהתווה[דרושה הבהרה]. ביתר מרכז היבשת התפוררה החברה היהודית הישנה עד אמצע המאה: אפילו במוראביה השמרנית והנחשלת יחסית, נסגרה ב-1847 הישיבה המרכזית בניקלשבורג מחוסר פונים. הישיבה האחרונה בגרמניה, בפיורדא, נסגרה כבר ב-1828. מוסד תלמוד התורה נעלם כמעט לגמרי והוחלף בבתי ספר. העימות במרכז אירופה בין משתלבים לאדוקים הוביל ב-1871 לפילוג קהילות מלא בהונגריה, האחרונה שנותרה בה נוכחות חזקה לשומרי המסורת, בין שני המחנות. ב-1876 התאפשר גם לאורתודוקסים בגרמניה לפרוש מהקהילות הממוסדות שנשלטו על ידי המתקדמים. רק חלק קטן מהם נענו לקריאת רש"ר הירש לעשות זאת ולהקים קהילות נפרדות. הקצב האיטי שבו הגיעה המודרנה בתחום כלשהו למזרח אירופה, שם גם לא ניתנה כלל אמנציפציה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה והיהודים סבלו מאפליה קשה, איחר מאוד את הופעתם של תהליכים כאלה בפולין הקונגרסאית, בתחום המושב וברומניה. החברה היהודית נותרה מסורתית במידה רבה והחינוך הישן נשאר חזק: בעוד שמאות ישיבות פעלו, ב-1880 היו בקרב יהודי רוסיה ופולין רק 21,308 תלמידי בית-ספר, מתוך אוכלוסייה של קרוב לחמישה מיליון.[10] אפילו ב-1897, 97% מ-5.2 מיליון היהודים תחת שלטון הצאר הצהירו על יידיש כשפת אמם, ורק 26% היו מסוגלים לקרוא רוסית ברמה מינימלית.[11] גם באזורים הנחשלים של האימפריה האוסטרו-הונגרית – גליציה, בוקובינה וצפון-מזרח הונגריה – הביאו שיעורים נמוכים של עיור, והצלחה חלקית בלבד של השלטונות לכפות חינוך מודרני, לכך שנותרו כיסים גדולים שבהם שרד אורח החיים הישן. ריכוזים אלה, שהשתמרו די זמן כדי לסגל לעצמם השקפת עולם וצורות ארגוניות שיבטיחו אותם מהתפוררות בתנאים המשתנים, היוו את רוב מניינו של העולם החרדי. בין היתר, הושם דגש חזק במיוחד על בלעדיות לימוד התורה. בחברה המסורתית, שבה הייתה עליונות הלימוד הזה מובנת מאליה, לא הייתה התנגדות לחכמות חיצוניות בבחינת "פרפראות לתורה"; רבים מרבני אירופה במאה ה-18 למדו מדעים ושפות כאוטודידקטים. אך רצונם של משכילים כמו נפתלי הרץ וייזל להשוות בין "תורת השם" ו"תורת האדם", וניסיונות הממשלות לכפות הכשרה בסמינרים על הרבנים, הביאו לריאקציה ולשלילה גמורה של לימודי חול.[12] בניגוד למגמה השלטת במערב, בכל החוגים והזרמים, של הגדרת היהדות מחדש והגבלתה לתחום הדת בלבד,[13] התמוטטות המבנה הקהילתי והערכים המסורתיים ברוסיה ובסביבותיה הקימו לראשונה שורה של הוגים שהגדירו את הזהות היהודית במושגים חילוניים. לקראת סוף המאה סחפו הסוציאליזם והתנועות הלאומיות היהודיות, בהן הציונות והאוטונומיזם, רבים מהצעירים במזרח היבשת. התעוררותה של הציונות, במיוחד, נתפשה בידי האדוקים כאיום פנימי, בגלל האופי החילוני של ראשיה ורצונה לעצב את היהדות כלאום. בהקשר היסטורי זה קמה תנועת אגודת ישראל. האגודה נדחתה בידי האדוקים השמרנים יותר, במיוחד בהונגריה וגליציה אך גם בקרב חוגים מסוימים בליטא ופולין. עד היום מתאפיין רוב הציבור החרדי בהסתייגות מהתנועה הציונית, הסתייגות שבאה לידי ביטוי בדרגות שונות – מאדישות ועד התנגדות חריפה. זהו אחד ההבדלים האידאולוגיים המרכזיים בין היהדות החרדית לציונות הדתית (הפילוג ביניהן התהווה ברמה ההשקפתית כבר ב-1900,[14] אך הושלם מבחינה קהילתית-ציבורית רק בשנות ה-1960).[15] עקב חשש מהחילון המואץ של מהגרים שעזבו את קהילותיהם המגובשות ונחשפו לסביבה דינמית כפרטים, כפי שאירע בקרב מיליוני היהודים הרוסים שעברו לאמריקה, רוב הרבנים החרדיים לא עודדו הגירה בתקופה שבין מלחמות העולם.[16] מהישרדות להתבססותלאחר מלחמת העולם השנייה התבססו שאריות הפליטה סביב הרבנים, בעיקר בישראל ובארצות הברית. הם הקימו מסגרות חדשות, הומוגניות, שהתבססו על הצטרפות וולונטרית, בניגוד לקהילות הישנות במזרח אירופה שנשמר בהן בדרך כלל מגע קרוב בין כלל היהודים – ואפילו מהעדות האורתודוקסיות הנבדלות במרכזה.[17] בתוך גופים אלה התפתחה חברה נבדלת בעלת מאפיינים סוציולוגיים משלה. בישראל התבסס הציבור החרדי כמגזר המוגדר על ידי הצבעה למפלגת אגודת ישראל וענפיה (למעט קבוצות קנאיות שסירבו להשתתף בבחירות), קיום מערכת חינוך נפרדת ועצמאית, בידוד יחסי משאר החברה, הימנעות של הנשים ורוב הגברים מגיוס לצה"ל ועוד. לאחר השואה עודדה החברה החרדית את הגברים להקדיש את זמנם ללימוד תורה, מתוך ניסיון לשקם את עולם הישיבות שחרב, בעוד הנשים מופקדות על הפרנסה – מודל שהתקיים בתקופה הקדם-מודרנית רק בקרב האליטה הרבנית המצומצמת באירופה, שבה נשים פרנסו את בעליהן הלמדנים.[18] מגמה זו, שכונתה לימים "חברת הלומדים", התעצמה ברביע האחרון של המאה ה-20. התפתחויות דומות אירעו בארצות הברית ובקהילות הקטנות יותר באירופה, אם כי היעדרם של העימות האידאולוגי החריף עם הציונות ושל המבנה הפוליטי-חברתי הסקטוריאלי של ישראל תרמו לפתיחות יחסית לעולם החיצון. "חברת הלומדים" נותרה שם בגדר תופעה מצומצמת ורוב הצעירים פנו לשוק התעסוקה לאחר הנישואין.[19] במקביל, בערך בשנות ה-1980, החלה לעלות החרדיות הספרדית כתנועה. אף כי תהליכי חילון ותירבות בהיקף גדול התרחשו בארצות המוצא של יהדות ארצות האסלאם, אלה נעדרו לרוב עוקץ אידאולוגי או לפחות יומרה להחליף את המונופול של האליטה הרבנית על היהדות. ההתנגדות השמרנית להם הייתה מאופקת ובלתי-שיטתית (בדמות גינויים, אך ללא הקמת מוסדות והיבדלות חברתית כבאירופה) והרבנים שמרו בדרך כלל על קו מכיל. רק תחת הנסיבות במדינת ישראל, עם השקפה יהודית-חילונית סדורה ותוקפנית מחד ומאידך הדגם החרדי-אשכנזי שלמערכת החינוך שלו נשלחו רבים מילדי העולים, החלה לצמוח גם חרדיות ספרדית. זו התגלמה באופן פוליטי בייחוד במפלגת ש"ס. הציבור החרדי לגוניו נהנה מהתעצמות ניכרת מאז שנות השבעים. בשל תנועת התשובה ההמונית וגידול טבעי גבוה יחסית לשאר האוכלוסייה. ההתעצמות ניזונה גם מההשפעה הדמוגרפית המתמשכת של שיעורי ילודה גבוהים, שעלו במידה ניכרת עקב התבססות מדינת הרווחה[20] ושיפור שירותי הרפואה. במובלעות הומוגניות כמו קריית יואל שבניו יורק נתכוננו מחדש מערכות אכיפה פנימית, לראשונה מאז ביטול האוטונומיה היהודית במאה ה-18. אמנם מערכות אלו מתנהלות בעיקר בצורה סמויה, בדמות לחץ חברתי חזק המסתייע בהעלמת עין מצד הרשויות.[21] בראשית המאה ה-21 גדל במהירות חלקם של החרדים מתוך כלל האוכלוסייה היהודית באירופה וצפון אמריקה, שרוב אגפיה האחרים שוקעים בשל התבוללות. צמיחה ניכרת מתרחשת גם במדינת ישראל. מאפייניםהחמרה הלכתיתהגישה ההלכתית החרדית נוטה לכיוון מחמיר יותר. בהשקפת העולם החרדית ניתן תוקף מוחלט לאמונות היהודיות המסורתיות והרבניות: התורה, בכתב ושבעל פה, ניתנה לבני ישראל מאת האלוהים על ידי משה; כל מה שכתוב בתורה הוא אמת אבסולוטית; את התורה ניתן לפרש רק על בסיס התורה שבעל-פה, כפי שהועברה על ידי חז"ל והפוסקים המקובלים לאורך הדורות במסגרת התלמוד ושאר הספרות הרבנית. האמונה בי"ג העיקרים של הרמב"ם מהווה אבן יסוד בהשקפת עולם זו. החינוך החרדי משקיע את מירב זמנו בלימוד התורה ומצוותיה בשאיפה להוציא בוגרים יראי שמים. בתחום הכשרות, החרדים מקפידים להשתמש רק במוצרים המאושרים על ידי גופי השגחה המקובלים עליהם, המנפיקים תעודות השגחה "למהדרין" שבהן בדרך כלל יש הקפדה על החומרות של כל העדות, ושהפיקוח בהן נחשב להדוק יותר מזה של הרבנויות המקומיות או הרבנות הראשית. ביחס למצוות השמיטה, לדוגמה, הציבור החרדי-אשכנזי ברובו נמנע מלהשתמש בהיתר המכירה. גישה זו הביאה את החרדים לעימותים עם גורמים מתונים יותר, כמו בפולמוס השמיטה ובאירועים אחרים.[22]  הסתמכות על גדולי הדור
בציבור החרדי מהווים "גדולי הדור" (או "גדולי ישראל"), שהם הרבנים האדמו"רים וראשי הישיבות הבולטים והמשפיעים ביותר, את הסמכות העליונה בכל הקשור לא רק בשאלות הלכתיות ספציפיות אלא גם בהתנהלות ציבורית שוטפת ואף ביחס להתנהלות הפרט. עיקרון זה, שנטבע עם התגבשות החרדיות במזרח אירופה ובישראל, ידוע בשם "דעת תורה". אף על פי שהציבור החרדי מורכב ממאות קהילות נפרדות שלכל אחת מהן מנהיגות משל עצמה, כאשר עומדות על הפרק סוגיות חשובות, אמורים "גדולי הדור" להכריע בהן. כך "מועצת גדולי התורה" והמזוהים עמה קובעים למגזר החרדי-אשכנזי שלהם, "מועצת חכמי התורה" וראשיה מכריעים עבור הציבור החרדי-ספרדי בישראל, וגופים אחרים (דוגמת "התאחדות הרבנים" או בד"ץ העדה החרדית) מחליטים לקהלם. החרדים מקפידים על כך שפסיקות ההלכה וההכרעות הציבוריות יהיו על טהרת הרבנים החרדים, דהיינו מבלי להישען כלל על דעת רבנים שאינם מזוהים ככאלו. בכלל זה, נבחרים שלוחי הציבור החרדי בכנסת על ידי הרבנים העומדים בַראש מחנותיהם. התבדלות והסתגרות קהילתית החברה החרדית מאופיינת בהתבדלות מכוונת מהעולם החיצון, במטרה לשמר עצמה מפני חדירת ערכים שאינם מקובלים עליה. הקהילות החרדיות מסתגרות באמצעות ערים ושכונות חרדיות, הקמת מערכות חינוך ייחודיות לקהילה והימנעות מצריכת תקשורת ותרבות שאינן חרדיות. הדבר מתבטא למשל בהתנגדות לצפייה בטלוויזיה. רבים בהנהגה החרדית מנסים למנוע חיבור של הבתים החרדים לאינטרנט וחשיפה, ולהיחשף לעיתונים שאינם חרדיים, אך בשונה מההצלחה בטלוויזיה, הרי שבנוגע לשימוש באינטרנט השפעת השוללים נמוכה יותר ונכון ל-2021 כ-64% מהחרדים מעל גיל 20 משתמשים באינטרנט.[23] השימוש באינטרנט כיום נדיר בעיקר בקרב חצרות חסידיות. שם הוא משמש רק את אלו המשתמשים בו לצורכי עבודה בלבד. רבים מהם גולשים בעזרת תוכנות סינון כמו נתיב ורימון, חלקם אף מחזיקים שני טלפונים סלולרים, הראשון הוא מכשיר כשר המאפשר שיחות בלבד השמש בתוך הקהילה. והשני הוא טלפון חכם. כתחליף, משתמשים החרדים באמצעי תקשורת מגזריים. כמו כן נעשה שימוש במודעות קיר (פשקווילים) ובכרוזים על גבי מכוניות וכן בקווי נייעס כדי להעביר ידיעות ופרסומים. מרבית החרדים נמנעים מהשתתפות באירועים כמו טקסים לאומיים או חגיגות יום העצמאות. חלקם, בעיקר חסידים, מדברים ביניהם בשפת היידיש, מהם מטעמים פרקטיים ומהם מתוך מטרת התבדלות. הבדלנים מקפידים להפריד בין עברית מודרנית ללשון הקודש.[24] מרבית החרדים נמנעים מלימוד מקצועות אקדמיים באוניברסיטאות ובמכללות כלליות. אלה מביניהם הלומדים במכללות עושים זאת בעיקר במכללות או בתת-מוסדות המיועדים לחרדים. ההתבדלות מתבטאת גם באיסור על בנות לשרת בשירות לאומי וכל שכן בצבא, ובאי-גיוס בני הישיבות לצה"ל על בסיס עקרון "תורתו אומנותו". דאגה למבנה המשפחה, צניעות, הפרדה מגדריתאחד מהערכים המרכזיים בחברה החרדית הוא הצניעות, אשר לרוב מתייחסת ליחסי גברים ונשים, תוך מטרה למנוע יחסים אפשריים האסורים על פי ההלכה. החברה החרדית שומרת על הפרדה מגדרית מחמירה, הכוללת הימנעות מיחסים חברתיים בין גברים ונשים שאינם בני זוג או משפחה. התפיסה החרדית גורסת כי "אין אפוטרופוס לעריות", כלומר: בתחום היחסים שבין גברים ונשים מוטב לנקוט בגישה מחמירה יותר מאשר להגיע לידי ניסיון. הפרדה מגדרית מוחלטת קיימת במוסדות החינוך החל מגיל הגן, בדרך כלל מגיל 3. הפרדה זו נשמרת גם באירועים על ידי מחיצות המפרידות בין הגברים לנשים, וביתר שאת בבתי הכנסת. ניסיונות מצד גורמים מסחריים לערוך מופעים המיועדים לקהל החרדי, כאשר באולם עצמו נשמרת הפרדה מגדרית, נאסרו על ידי רובם המכריע של הרבנים בישראל ומחוצה לה, מחשש שסביב האולם תיווצר התגודדות שתיצור התחככות חברתית בין צעירים וצעירות. כך גם נדיר שנשים ירצו או יופיעו לפני גברים. ככלל, החברה החרדית שואפת להנחיל הקפדה על לבוש צנוע, במיוחד בקרב הנשים. הפרשנות החרדית רואה את מקומה של האישה קודם כל בבית ובחינוך הילדים. גישה רווחת בחברה החרדית היא שעבודת הנשים מחוץ לבית היא אילוץ כלכלי ולא תופעה חיובית כשלעצמה. פעמים רבות מסתמכים על דרשת הפסוק "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה".[25] נשים בחברה החרדית לא נושאות בתפקידים ציבוריים כמו בפוליטיקה ותפקידי ניהול ציבוריים, למעט במוסדות חינוך לבנות. מרביתן נמנעות מללמוד נהיגה[26] בשל גדרי צניעות, תמונות של נשים לא מוצגות בציבור וברוב אמצעי התקשורת החרדים. זוגות נשואים נמנעים מלהפגין חיבה בפומבי בנוכחות אנשים זרים. עובדה זו נכונה במיוחד בקרב הציבור החסידי. חסידות גור נחשבת למחמירה ביותר בכך, ולפי תקנותיה בעל ואישה אינם אמורים להיראות כזוג בציבור והם נמנעים מללכת יחד ברחוב.[27] בארצות הברית קיימת מזה שנים רבות הפרדה וולנטרית בין גברים לנשים, בקווי תחבורה ציבורית המופעלים בין הריכוזים החרדיים השונים במדינת ניו יורק, כגון הקווים בין בורו פארק לויליאמסבורג והקווים בין ברוקלין ומנהטן, למונסי, קריית יואל, ולייקווד-ניו ג'רזי[דרוש מקור]. בשנות ה-90 ובראשית המאה ה-21 התחזקה מגמה זו גם בישראל, כך למשל ארגנו חלקים במגזר החרדי הפרדה בין נשים לגברים בחלק מהאוטובוסים בתחבורה הציבורית והם מכונים קווי מהדרין. בג"ץ אסר על הפעלת קווי מהדרין, שבהם חלה בעבר הפרדה בכפייה, אך התיר להמשיך בנוהג של פתיחת הדלת האחורית באוטובוס כדי להמשיך לאפשר הפרדה מרצון למעוניינים בכך. בעיירה החרדית ניו סקוור שבמדינת ניו-יורק, קיימת הפרדה גם ברחובות וצדי הרחוב מסומנים במדרכות מיוחדות לנשים ומדרכות מיוחדות לגברים. בשבתות וחגי ישראל קיימת הפרדה זהה ברחובות הסמוכים לבית הכנסת המרכזי של חסידות ויז'ניץ בקרית ויז'ניץ שבבני ברק וכן ברחובות הסמוכים לבית הכנסת המרכזי של חסידות סאטמר בקרית יואל שבניו-יורק. נישואים בחברה החרדית נעשים בדרך של שידוך. משפחות מרובות ילדיםממוצע הריבוי הטבעי באוכלוסייה החרדית גבוה יחסית לשאר האוכלוסייה, מתוך תפיסה אידאולוגית דתית הרואה בהבאת ילדים לעולם מצווה חשובה ("פרו ורבו"). על פי נתוני הלמ"ס ממוצע הילודה לאישה חרדית ב-2017–2019 עומד על 6.6 לידות, ירידה משיא של 7.6 ילדים שנרשם בין השנים 2003-2005.[28] משפחות מרובות ילדים עם מספר ילדים דו ספרתי אינן נדירות. השימוש באמצעים למניעת היריון נפוץ פחות וכרוך לרוב בהיתר של מורה הוראה (כגון במקרים של סיכון בריאותי, או קשיים נפשיים). בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, משפחות חרדיות לא היו גדולות בהרבה מהמשפחה הממוצעת בארץ (למשל, לפני 1955 היה בסוף התקופה פריון של 2.76 ילדים[29]), אולם מאז עלה הפריון בחברה החרדית. לעלייה זו מיוחסות כמה סיבות: גיל נישואין ממוצע נמוך מבשאר החברה הישראלית, העלאת שיעור קצבאות הילדים[30]. אחד הדברים המייחדים את החברה החרדית בישראל, זו העובדה שבעוד שיותר ויותר נשים חרדיות נכנסות לשוק העבודה, נראה שאין לכך השפעה על פריון הילודה במגזר, שנשאר גבוה[30]. על פי התחזית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה צפוי כי בשנת 2065 כמחצית מילדי ישראל יהיו חרדים.[31] תוחלת החיים על פי נתונים משנת 2016, תוחלת החיים בריכוזים חרדיים בישראל (בני ברק, ירושלים ובית שמש) ארוכה בכשלוש שנים מאשר באזורים בהם מתגוררת אוכלוסייה בעלת רמה סוציו-אקונומית דומה.[32] לבוש חרדי
כחלק מתרבות ההתבדלות, ישנה שמרנות גם בלבוש. רוב הגברים החרדים מקפידים על לבוש בשחור ולבן ומראה שמרני יחסית, המזכיר את האופנה האירופאית במחצית הראשונה של המאה ה-20, הלבוש המסורתי כולל: מגבעת לבד שחורה, חליפה קצרה כהה, חולצה לבנה מכופתרת, ומכנס ארוך כהה. (לצד פריטים הנדרשים הלכתית כמו כיפה וטלית קטן). מקור הלבוש הוא בהקפדתו של הסבא מסלובודקה שבחורי ישיבתו יאמצו את אופנות הסטודנטים הגויים כדי לשוות להם מראה מכובדוניתן להוסיף טודות נעליהם השחורות שבתלמוד הבבלי נקרא בשם: "מסאני אוכמי" (תענית כב א), בהוראת: "נעליים שחורות" אודותיהן מוסיף פרשן התלמוד שמואל קרויס - "שלא כמנהג היהודים הם" חלק, בעיקר אצל החסידים, משמרים את הלבוש היהודי-אשכנזי כפי שנהגו באירופה שנים רבות, עם פריטים כמו מעיל עליון ארוך לגברים. בקרב החסידויות, הביגוד הוא מושא לתשומת לב רבה ומשקף את מנהגיהן ומקורותיהן הגאוגרפיים. פריטים מסוימים (כמו מכנסיים התחובים לתוך הגרביים בקרב אנשי חסידות גור) מעידים על השתייכותם של הנושאים אותן. נשים נשואות מקפידות על כיסוי ראש. בקרב ליטאים וכן חסידויות כמו חב"ד, גור ועוד, מקובל לחבוש פאה נכרית ללא כיסוי נוסף. בחלק מהחוגים האחרים, בעיקר חסידיים, חובשות נשים מטפחת או כובע, לרוב מעל פאה. בחלק מהקהילות, בעיקר חסידויות הונגריות, מגלחות הנשים את שיער ראשן אחר החתונה. בקרב חרדים ספרדים הולכות נשים רבות עם מטפחת או כובע, בהתאם לפסיקתו של הרב עובדיה יוסף, אך ישנן גם נשים החובשות פאה בהתאם לפסק ההלכה של הרב שלום משאש ורבנים אחרים. אצל חלק מהחסידויות, כמו סאטמר, שמות הנשים מטפחת מעל הפאה. ארגוני התנדבות וגמ"חים האוכלוסייה החרדית היא מהאוכלוסיות העניות ביותר במדינת ישראל, ויש בו הסתמכות רבה על ארגוני צדקה וגמ"חים. ריבוי הארגונים ההתנדבותיים הוא מאפיין בולט בתרבות החרדית, והם מהווים מעין ביטוח הדדי פנימי של החברה החרדית, ומקלים על העוני ועל תנאי המחיה של המגזר. שיעור המתנדבים בחברה החרדית גבוה מאשר כלל האוכלוסייה. בשנת 2009, דיווחו 46% מכלל הציבור החרדי על עצמם כעוסקים בפעילות התנדבותית. מתוכם 25% מתנדבים במסגרת ארגון, 57% מתנדבים באופן פרטי ו-16% בשתי הדרכים יחד. חצי מכלל המתנדבים מתנדבים יותר מ-10 שעות בחודש.[33] כמה מהארגונים ההומניטריים שנוסדו בחברה החרדית מעניקים עזרה לכלל הציבור בישראל. מפורסמים במיוחד הארגונים זק"א, הצלה, יד שרה, עזרה למרפא, עזר מציון, ועוד. על פי מחקר של ד"ר ניקול דהאן המתבסס על פרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנים 2005–2006, האוכלוסייה החרדית מרבה לעסוק בפעילות התנדבותית בהשוואה לשאר האוכלוסייה. הממצאים של שנת 2003 הצביעו על אחוז התנדבות של 33 בקרב חרדיים, לעומת 24.5 דתיים, 16.2 מסורתיים-דתיים; 13.5 מסורתיים לא כל כך דתיים; 15.9 לא דתיים - חילוניים.[34] יחס לציונות ולמדינת ישראל
חלק ניכר מראשי היהדות החרדית התנגדו לציונות מראשיתה, בשל חששם מההשקפה החילונית שעליה התבססו מנהיגי הציונות. רבים סברו כי הקמת מדינה מהווה התגרות ומרידה באומות העולם, וחלק כי היא נחשבת גם לדחיקת הקץ (ניסיון להביא את הגאולה באמצעות פעולה אנושית). ממשיכי הקו הזה, כמו חסידויות סאטמר והעדה החרדית, מתנגדים עד היום לקיום מדינת ישראל. חוגים חרדיים רבים התנגדו להקמת מדינה בעלת צביון חילוני בטענה שיש בכך משום חילול השם ומחשש להשפעה רעה על כלל הציבור היהודי. עם זאת, לאחר קום המדינה מיתנה אגודת ישראל את השקפתה והיא פועלת להשגת מטרותיה מתוך המערכת הפוליטית של מדינת ישראל. נציג מטעמה, הרב יצחק מאיר לוין, חתם על מגילת העצמאות וכיהן כשר הסעד בממשלה. פועלי אגודת ישראל (פא"י) נחשבה מתונה יותר ואנשיה השתתפו באופן פעיל בבניין הארץ, בהקמת יישובים וקיבוצים, ואף בשירות צבאי מקוצר. בראשית המדינה התקיימו חגיגות לכבוד יום העצמאות בחלקים גדולים בציבור החרדי, ואף התקיימה תפלה חגיגית עם אמירת 'הלל' בברכה בבית-כנסת הגדול בתל אביב בהשתתפות רבנים ואדמו"רים מהציבור החרדי.[35] נכון ל-2012, על פי המכון הישראלי לדמוקרטיה – 62% מהיהודים החרדים והחרדיות מגדירים עצמם "ציונים מאוד" או "די ציונים".[36] סטטוס קוו
מכתב הסטטוס קוו נשלח מהסוכנות היהודית אל הסתדרות אגודת ישראל העולמית בחודש יוני 1947, ונחתם על ידי דוד בן-גוריון בתפקידו כראש הסוכנות היהודית, הרב פישמן מימון ממנהיגי תנועת המזרחי ויצחק גרינבוים.[37] במסמך זה נקבע שיום המנוחה השבועי ליהודים במדינת ישראל יהיה שבת, בכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה (גם) אוכל כשר, יישארו זרמי החינוך והמדינה תוכל לקבוע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכדומה, (לימודי ליבה) ותפקח על מילוי מינימום זה. תשובת הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל ב-1949, כללה ארבעה נושאים:
ממשלת ישראל הראשונה קבעה קווי יסוד, שהתייחסו לנושאים האלו, ובתחום החינוך נקבע כי: ייקבע מינימום-חובה אשר יחול על כל בתי הספר מכל הזרמים האוטונומיים המוכרים וכן על כל שאר בתי הספר. מינימום זה יכלול בבתי-ספר ליהודים: לשון עברית, היסטוריה עברית וכללית, גאוגרפיה ארצישראלית וכללית, תנ"ך וספרות ישראל, מדעים, מקצוע עבודה בחקלאות, בחרושת או במלאכה, אימון גופני, אהבת המולדת, ערכים חלוציים, נאמנות למדינה. בבתי-ספר לערבים יחולו שינויים מתאימים במינימום-חובה. שינויים בעקבות מלחמת ששת הימיםמצב החרדים בישראל השתנה מהותית מאז "המהפך" בשנת 1977 ועליית הליכוד לשלטון, בהנהגת מנחם בגין. בגין הרבה ברטוריקה דתית, צירף את אגודת ישראל לממשלתו והגדיל את התקציבים שהופנו לחרדים. קצבת הבטחת הכנסה ניתנה גם לאברכים שלא מיצו כושר עבודה. בנוסף, שיטת קצבאות הילדים השתנתה ב-1975 על ידי ועדת בן-שחר ואלו ניתנו גם לאנשים לא-עובדים. שינוי מהותי בפניה של החברה החרדית בישראל התרחש כאשר ב-1982, בתמיכתו של מנהיג הפלג הליטאי הרב אלעזר מנחם מן שך, הוקמה מפלגת ש"ס החרדית-ספרדית, שחלק ניכר מכוחה בא מחוץ למחנה החרדי, מהציבור המסורתי-מזרחי. השנים שבאו אחר כך מתאפיינים בקרע הולך ומעמיק בין חרדים לבין חילונים. עקב הגידול באוכלוסייה החרדית ובהשפעתה הפוליטית. בנוסף לנושאי הדת והמדינה השנויים תדיר במחלוקת – כגון נישואים אזרחיים, גיור, שמירת השבת במרחב הציבורי, מכירת בשר חזיר וכדומה – עולים גם נושא התקציבים המיוחדים לחרדים ונושא גיוס בני הישיבות לשירות צבאי או לאומי שוב ושוב על הפרק. החל משנות הששים של המאה ה-20 נקבע מעמדו הסמכותי של הרב שך כמי שניסח וחקק את עיקרי ההשקפה החרדית בימינו. הוא התיר לאגודת ישראל להיכנס לקואליציה שהרכיב מנחם בגין ב-1977, והוא זה שיצר בסוף שנות השמונים את הברית הפוליטית שבין החרדים לימין המסורתי. בד בבד הסתייג מתפיסות לאומיות ניציות, ואף אהב להדגיש תמיד את תלותה המוחלטת של ישראל בארצות הברית, כהוכחה לקוצר ידה של הציונות. בשנת 1981 נימק בכך את התנגדותו לחוק ירושלים וחוק הגולן. לטעמו הייתה זו פרובוקציה מיותרת כלפי אומות העולם. האיסור להתגרות באומות כל עוד עם ישראל אינו זוכה לגאולה שלמה הוא מיסודות החשיבה החרדית. בישראל, חרדים מהפלגים הקיצוניים (כגון תת-הקבוצה "העדה החרדית"), נוהגים לצאת ולהפגין נגד מה שנתפס בעיניהם כחילול קדשי הדת, כמו חילולי שבת וחילול קברים. סיעת מפלגת בני תורה החדשה, שסירבה לקבל את מרות הרב שטיינמן, מפגינה פעמים רבות על רקע מעצר של אנשיה, המסרבים להתייצב בלשכות הגיוס לצורך דחיית שירותם. אירועי הפרת סדר ציבורי נדירים יותר בעולם, ומוגבלים לרוב לעימותים בין פלגים חרדיים. חסידי סאטמר ונטורי קרתא מקיימים מחאות נגד פוליטיקאים ישראלים המבקרים בחו"ל או נגד נציגויות ישראל. נכון ל-2012, על פי המכון הישראלי לדמוקרטיה – 62% מהחרדים מגדירים עצמם "ציונים מאוד" או "די ציונים".[38] שירות בצה"ל או בשירות הלאומי-אזרחי
 בישראל, רובם הגדול של הגברים החרדים אינם מתגייסים לצה"ל, כחלק מהסדר "תורתו אומנותו". אי גיוס תלמידי הישיבות החל לאחר הסדר זמני שנהג במהלך מלחמת העצמאות. לאחר קום המדינה אפשר דוד בן-גוריון את דחיית הגיוס לתלמידי ישיבות, שהיו אז מיעוט מבוטל מבני גיל הגיוס. את ההימנעות מהשירות הצבאי מנמקים חרדים במספר נימוקים, בהם האתגרים ההלכתיים בסביבה הצבאית (כגון כשרות וצניעות), הצורך בהמשך לימוד התורה, וראיית בני הישיבות כמעין "חיל רוחני" שהוא המגן על עם ישראל מאויביו. הליטאים מתנגדים לגיוס גם בגיל מבוגר יותר, מתוך תפיסה שלפיה מי שיכול, עליו להקדיש את מרצו ללימוד תורה. הימנעותם של החרדים מגיוס לצה"ל עוררה לא-פעם פולמוס וביקורת בציבור הרחב וניסיונות לשינויי חקיקה (כגון חוק טל). בסוף שנות ה-90, עם הגידול במספר החרדים הצעירים בכל מחזור גיוס, החל צה"ל לפתח מסגרות צבאיות המותאמות לחרדים, במטרה להגדיל את היקף המתגייסים. הראשונה שבהן היה הנח"ל החרדי, שבהמשך נהפך לגדוד חי"ר בשם "נצח יהודה" בחטיבת כפיר. נוסף עליו הוקמו מסגרות שח"ר (שירות חרדים) המותאמות לקליטת צעירים חרדים לשירות מקצועי בחיל האוויר, חיל הים, חיל המודיעין ופיקוד העורף. במחצית 2011 נפתחה מסגרת שח"ר-שח"מ גם באגף התנועה של משטרת ישראל. במסגרות אלו אין בנות, האוכל המוגש בהן כשר למהדרין וישנה התחשבות רבה בצרכים הדתיים השונים, כגון זמני התפילה ושמירת שבת. מחזורי הגיוס גדלים והולכים.[39] בסך הכל התגייסו בשנת 2019 לצבא 1,220 חרדים,[40] ולשירות לאומי-אזרחי 550 חרדים[1]. במקביל, כ-62,500 מהגברים בגיל הכשירות לשירות צבאי ממשיכים לדחות את מועד שירותם משנה לשנה לפי סעיף "תורתו אומנותו". חינוך חרדיהלימודים במוסדות החרדיים מתמקדים בעיקר בחינוך לשמירת המצוות ו"רוח התורה", כאשר מטרת החינוך לבנים היא יצירת "תלמיד חכם וירא שמים המקפיד על שמירת המצוות קלה כחמורה וקובע עתים לתורה". רוב שעות הלימוד מוקדשות ללימוד תורה. במסגרת תפיסה זו הוקמו מוסדות מיוחדים שאינם מסונפים למערכת החינוך הממלכתית הכללית כמו "החינוך העצמאי", "אל המעיין" ועוד. רוב תלמודי התורה ("חדרים") הם מוסדות פטור שבהם לומדים ברוב שעות היום לימודי קודש בלבד.[41] תוכניות הלימודים בתלמודי התורה ובישיבות נקבעות באופן עצמאי על ידי הצוות החינוכי של המוסד בהתאם לזרם שאליו הוא משתייך. בבתי הספר היסודיים במגזר החרדי לומדים גם "לימודי חול", בעניין זה יש הבדל בין תלמודי תורה בהם מסתפקים בלימודי חול מינימליים (רמה קלה של לשון עברית, אלגברה בסיסית, ולעיתים גם מעט גאוגרפיה ותולדות עם ישראל), לבין בתי ספר של החינוך העצמאי שבהם יש מסגרת רחבה יותר של לימודי חול. מסלול הלימודים החרדי לבנים הוא: תלמוד תורה (גיל 3–13), ישיבה קטנה (גיל 14–17), ישיבה גדולה (גיל 17 ועד לנישואים). על פי הסדר דחיית הגיוס של תורתו אומנותו, זכאים הלומדים בישיבה גדולה לדחיית גיוס. אחרי סיום הלימודים בישיבה נרשמים הרבה מהנשואים ("אברכים") לכוללים, שמעמדם זהה לישיבות לעניין דחיית הגיוס. חלק משמעותי מהאברכים ממשיכים בלימודים התורניים עד זקנה, אך ישנם אברכים המסיימים את הכוללים, מתגייסים לשירות (לרוב מקוצר) בצה"ל ולאחריו משתלבים בשוק העבודה. בבתי הספר לבנות מלמדים את כל מקצועות החול, אך ברוב התיכונים החרדים הבנות ניגשות למבחן חוץ, ולא לבגרויות, שבהן בעבר הייתה הרמה במתמטיקה ובאנגלית נמוכה מהמקובל בבגרויות. בנושא זה קיימת מגמה של שינוי. לסמינרים הוכנסו מבחני חוץ, ברמות של 4 ו-5 יחידות לימוד באנגלית ובמתמטיקה. במרבית הסמינרים ממשיכות התלמידות ללימודי י"ג-י"ד, במהלכן הן לומדות לימודי תעודה במקצועות כמו הוראה, הנדסת תוכנה או ראיית חשבון.  שיעור הילודה הגבוה במגזר החרדי משפיע ישירות על הגידול בשיעור התלמידים במוסדות החרדים, על-פי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2012 שיעורם של התלמידים במגזר החרדי בישראל היה 22.4% מכלל התלמידים בחינוך היסודי ו-30.9% מכלל התלמידים בחינוך היסודי במגזר היהודי. נכון ל-2007, היחס בין מספר המפקחים למספר המוסדות המפוקחים קטן בהרבה מהיחס המקביל במוסדות החינוך הרשמיים (למשל, מפקחת אחת ליותר מ-1,000 גני-ילדים ומפקחת אחת לכ-130 בתי-ספר יסודיים לבנות).[42] תלמודי תורה
עקב השאיפה של החברה החרדית להשקעה מקסימלית בלימוד התורה והרצון בניתוק מוחלט מהחינוך הממלכתי המונהג בבתי הספר הממלכתיים, הקימו החרדים מוסדות חינוך פרטיים, הנקראים "תלמודי תורה" או "חדר" המיועדים לגיל 3 עד 13. שיטת הלימוד המונהגת במוסדות אלה מתאפיינת בשימת דגש על לימודי קודש הכוללים בעיקר לימוד תלמוד בבלי ומיעוט מקצועות חול. ברוב תלמודי התורה הלימודים נמשכים עד שעות הערב. ילדים מגיל 8 ומעלה מסיימים, לרוב, בשעה שלוש, כשבכיתות הגבוהות הלימודים מסתיימים בשש. ילדים רבים הולכים לאחר גמר יום הלימודים ל"מתמידים" - מסגרת לימודים חיצונית המיועדת לחזרה על לימודי הקודש שלא במסגרת בתי הספר. בתלמודי תורה של החינוך העצמאי (כיתות א'-ח') מלמדים בתוכנית לימודים דומה לזו של הבנות בבתי הספר של החינוך העצמאי.  בית יעקב
כמו אצל הבנים, גם אצל הבנות היה הצורך בהקמת רשת חינוך לבנות שתהווה יחידה נפרדת מהחינוך הממלכתי. בין היתר כדי לחנך את הבנות לצניעות, וכדי לפקח על הלימודים הכלליים שיתאימו לרוח ההלכה. כדי לענות על דרישות אלו, הוקמה בקרקוב שבפולין במחצית הראשונה של המאה ה-20, ביוזמת שרה שנירר, רשת 'בית יעקב' לחינוך בנות, שהתפתחה במהירות ומונה (נכון ל-2018) מאות בתי ספר לבנות ברחבי העולם. בישראל, חלק מתלמודי התורה של רשת החינוך העצמאי מכונים "בית יעקב לבנים". ישיבות קטנות וגדולות
 לאורך הדורות הישיבות היוו את המרכז הרוחני והקהילתי של היהודים בגולה. לאחר השואה, בה נחרבו רבות מהישיבות, הוקמו ישיבות מחדש בארץ ישראל, ורבות מהן נקראו בשמות הישיבות כפעם.[43] בישיבות התלמידים משקיעים את כל יומם בלימודי קודש. הישיבות מתחלקות לשתי קטגוריות: "ישיבות קטנות", בהן לומדים נערים בגילאים 13–17, ו"ישיבות גדולות", החל מגיל 16 או 17. לאחר החתונה, רבים מהתלמידים עוברים ללמוד ב"כולל אברכים" שלעיתים צמוד לישיבה הגדולה. יום הלימודים בישיבה מתחיל מיד אחרי תפילת השחרית וארוחת הבוקר ומסתיים בישיבות גדולות בסביבות אחת עשרה בלילה. הלימוד מתקיים במשך כתשע שעות ביום. בישיבות גדולות ובחלק מהישיבות הקטנות יש פנימייה המשרתת את מי שלומד רחוק מהבית. כוללים
כולל הוא מוסד שנועד למסד את לימוד האברכים. האברכים הרשומים בכולל מתחייבים לעמוד בסדרי הלימוד המקובלים בו. ישנם מגוון כוללים עם סדרי לימוד שונים. בישראל מרבית האברכים מקבלים מלגה שסכומה נע בדרך כלל בין 800 ל-2500 שקלים (נכון לשנת 2017), כ-750 שקלים מתקציב משרד הדתות והשאר מתרומות.[44] על פי מנחם פרידמן[45] חברת הלומדים התאפשרה על רקע חברת הרווחה המערבית המודרנית, המאפשרת למיעוט לקבל הבטחת הכנסה מינימלית המובטחת לכלל תושבי המדינה, ללא תלות בניצול כושר ההתפרנסות. על פי נתוני ועדת פלסנר, היו ב-2012 בישראל 67 אלף אברכים חרדים. 45% מהם בני פחות מ-30. 32% הם בני 30–40 ו-23% (15 אלף) בני למעלה מגיל 40.[46] פלגים עיקריים בציבור החרדיליטאים
הזרם ה"ליטאי" התנגד לשינויים שהביאה תנועת החסידות לאורח החיים היהודי-חרדי באירופה, או פשוט לא אימץ אותם. כשרבי חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א, הקים ב-1802 את ישיבת וולוז'ין, הישיבה המודרנית הראשונה, הוא ייסד את מגדיר הזהות הליטאי: "עולם הישיבות". בקרב הזרם הליטאי התפתחה תנועת המוסר מייסודו של רבי ישראל מסלנט, הממוקדת בתיקון המידות, לצד הלמדנות. גישת החיים הליטאית מעודדת לימוד תורה במסירות, גם מתוך עוני, ואת האידיאל של "בן ישיבה". הלימוד בישיבות ובכוללים נסוב בעיקר על התלמוד הבבלי ופרשניו. התנ"ך כשלעצמו וכן קבלה או פילוסופיה יהודית כמעט שאינם נלמדים. בקרב הליטאים יש כמה פלגים שהחלוקה ביניהם אינה חדה, והם מונהגים על ידי ה"גדולים" - מנהיגיו הרוחניים של המגזר. לאחר פטירת הרב יוסף שלום אלישיב התפצל ציבור זה. רובו קיבל את הנהגתו הרוחנית של הרב אהרן יהודה לייב שטינמן ולאחר פטירתו הרב חיים קניבסקי והרב גרשון אדלשטיין. פלג מיעוט מחמיר יותר מבחינה אידאולוגית המכונה כיום הפלג הירושלמי, קיבל עליו את הנהגת הרב שמואל אוירבך,[47] לאחר פטירתו מנהיגה את הפלג הירושלמי מועצת גדולי עולם התורה שהוקמה מיד לאחר פטירתו. חסידים
 זרם רחב נוסף הוא החסידי, אך הוא מתפלג לפלגים שונים. לכל אחת מן הקהילות החסידיות מנהיג - "אדמו"ר", תפקיד העובר לרוב ב"שושלות" משפחתיות קבועות של רבנים, שיטה שפחות אופיינית לחרדים הליטאים. קהילות חסידיות רבות מנהלות מוסדות חינוך וצדקה עצמאיים. בין החסידויות הגדולות והבולטות ניתן למנות את חסידות גור, ויז'ניץ, סאטמר ובעלז. בדרך כלל נישאים בני החסידויות הגדולות לבנות אותה חסידות. שמות החסידויות הם בדרך כלל שמות של עיירות באירופה בהן היה גר בעבר אדמו"ר החסידות (או אחד מקודמיו) ושם היה מרכז פעילותה העיקרי. חסידות נוספת היא חסידות חב"ד, שפחות מסתגרת מחסידויות אחרות ונחשבת בעיני רבים כזרם נפרד ולא כחלק מהזרם הכלל-חסידי. שלא כרוב החסידיות הדוגלות במגורים בשכונות חרדיות, חסידי חב"ד פזורים בכל רחבי הארץ והעולם, מרבים בפעילות הסברתית להנחלת ערכי יהדות לכלל האוכלוסייה היהודית בישראל ובעולם, ומפעילים לצורך כך בתי חב"ד. גם ברסלב נחשבת לחסידות ייחודית בהשקפתה ובמגוון הרחב של חסידיה. רבים מחסידי ברסלב הם חוזרים בתשובה וחלקם נמנים עם אנשי הציונות הדתית. ספרדים
ניצניו של הזרם החרדי-ספרדי הופיעו החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, במספר יוזמות מקומיות של רבנים ספרדים, אולם הוא התפתח לזרם של ממש רק בישראל לאחר קום המדינה.[48] בישראל כמה פלגים של חרדים ספרדים, בני עדות המזרח. הפלג הגדול ביותר, מהווה את המשך דרכן של הישיבות הספרדיות הוותיקות של היישוב הישן בירושלים, ובראשן ישיבת פורת יוסף. בראשית שנות ה-80 החלו אנשי קבוצה זו לפתח לעצמם תשתית פוליטית על רקע תלונתם אודות אפליה פנים-חרדית, המתבטאת למשל ב"מכסות" מקסימום למספר התלמידים החרדים הספרדים במוסדות חינוך חרדים אשכנזיים. תחושת קיפוח זו הייתה מהסיבות העיקריות להקמת המסגרת החינוכית החרדית המזרחית הנפרדת של תנועת ש"ס, בראשותו של הרב עובדיה יוסף ושל מפעלי החינוך הגדולים שלה "מעיין החינוך התורני" ו"אל המעיין". פלג נוסף, המכונה "מרביצי תורה ספרדים", הוא בעל זיקה גדולה לליטאים. אחד הפלגים הקטנים הוא העדה החרדית הספרדית שנוסדה על ידי הרב יעקב מוצפי, ושקרובה בדעותיה לעדה החרדית ולנטורי קרתא. אנשיה אינם משתתפים בבחירות לכנסת ומערכות החינוך שלהם אינן לוקחות תקציבים ממשלתיים. לעדה החרדית הספרדית בית-דין משלה, בה מכהן כאב בית הדין הרב אהרן עזריאל רחמים. העדה החרדית ונטורי קרתא.jpg) 
"העדה החרדית" הוקמה על ידי הרב יוסף חיים זוננפלד, במקביל להקמת הרבנות הראשית, כסניף הירושלמי של אגודת ישראל. בשנת תש"ד (1944) היא עזבה את אגודת ישראל. רוב המשתייכים אליה הם צאצאי בני היישוב הישן. אנשי העדה החרדית מתייחדים בהתנגדותם החריפה לציונות ולמדינת ישראל. רובם נמנים עם חסידות סאטמר, חסידות תולדות אהרן, חסידות תולדות אברהם יצחק, חסידות דושינסקי, קהל חסידי ירושלים (פורשי חסידות קרלין סטולין), משכנות הרועים, פלג "השול" בחסידות ברסלב וה"פרושים". בני העדה החרדית מסרבים לקבל תקציבי חינוך מהמדינה, וחלק מהם אף מסרב לקבל את קצבאות המוסד לביטוח לאומי. הם אינם משתתפים בבחירות ויש בהם שגם משתדלים להימנע מתשלום מיסים. אנשי "נטורי קרתא" קיצוניים מהעדה החרדית. הם השתלטו על העדה החרדית בבחירות בשנת תש"ה אולם בהמשך נוצר פער בין שני המחנות. הם מונים מספר פלגים קטנים. קהילת "העדה החרדית" מונה לפי הערכות בין 7,000-9,000 משפחות,[49] אך קולה נשמע היטב. קיצוניותם של אנשי העדה, וביותר של אנשי "נטורי קרתא", הביאה אותם לעימותים קשים עם פלגים מתונים יותר, כמו בעלז והזרם הליטאי. במיוחד עוררה את חמתם תמיכתו של הרב שטיינמן ביוזמת הנח"ל החרדי. רוב החרדים מתנערים בדרך כלל ממעשיהם של נטורי קרתא, ורואה בהם מיעוט קטן וקיצוני הגורם לנזק לציבור החרדי. חרדים מודרניים
"חרדים מודרניים" הם מי שעל פי השתייכותם החברתית נמנים עם הזרמים השונים שלעיל, ולצד זאת מבקשים להיות מעורים בחברה המודרנית יותר מהמקובל בקרב רוב החרדים. התערות זו כוללת את תחום התעסוקה והלימודים האקדמיים (תרמו לכך הקמת מכוני ההכשרה המקצועית החרדיים), השתלבות בשירותי הביטחון, ההצלה והסיוע, וצריכת תקשורת ותרבות לא-חרדית. חלק מהחרדים המודרניים מחנכים את ילדיהם במוסדות הכוללים בחינות בגרות, לבנות ולעיתים אף לבנים. חרדים לאומיים
בציונות הדתית ישנה קטגוריה של "חרד"לים" (ראשי תיבות של חרדי לאומי). על אף שמם, הם אינם מהווים חלק מהיהדות החרדית, אך קיימים מספר מרכיבים משותפים להם ולחרדים, בהם: דגש רב יותר על קיום מצוות ובפרט בתחום הצניעות, שמרנות דתית, החשבת התורה כערך עליון והפרדה מגדרית במוסדות החינוך. דמוגרפיהישראל
נכון ל-2019 יש בישראל כ-1,100,000 חרדים. כ-70% מהאוכלוסייה החרדית מתגוררת בערים: ירושלים (297 אלף), בני ברק (189 אלף), בית שמש (87 אלף), מודיעין עילית (76 אלף), אשדוד (57 אלף, בעיקר במזרח העיר), ביתר עילית (59 אלף), אלעד (44 אלף) ופתח תקווה (23 אלף). האוכלוסייה החרדית מתחלקת באופן די שווה בין חסידים (כ-35%), ספרדים (כ-33%) וליטאים (כ-32%).[50][51] שיעור פריון הילודה בציבור החרדי נכון ל-2019 הוא כ-6.6.[52] שיעור הילודה עומד על כ-4%, שיעור דמוגרפי מהגבוהים בעולם.[53] שיעור הצעירים בגילים 0–19 באוכלוסייה החרדית הוא 58%, לעומת 30% מהם באוכלוסייה היהודית הכללית. משמע, האוכלוסייה החרדית צעירה בהרבה מן האוכלוסייה היהודית הלא־חרדית. יוצא מכך שכ-32% מתינוקות שנולדו בישראל בין 2016–2020 למשפחות יהודיות, היו למשפחות חרדיות.[54] הגיל החציוני בה הוא 16, לעומת 35 באוכלוסייה היהודית הכללית.[55] הריבוי הטבעי הגבוה של המגזר החרדי עשוי, לדעת חוקרים בישראל, לשמור על הרוב היהודי במדינה.[56] מנגד, חוקרים מזהירים כי ללא שילובם של החרדים במעגל העבודה, הגידול הצפוי באוכלוסייה החרדית עלול להוות נטל קשה מנשוא עבור כלכלת ישראל.[57][58][59] החרדים בישראל מתאפיינים בשיעור תעסוקה נמוך יחסית, הן לשאר האוכלוסייה והן לריכוזים חרדיים אחרים בעולם. מאפיינים נוספים של ציבור זה הם נישואין בגיל צעיר יחסית ואחוז גירושין נמוך.[60] רוב מכריע של החרדים בישראל מצביע בבחירות לכנסת לשתי המפלגות החרדיות יהדות התורה (איחוד בין אגודת ישראל החסידית ודגל התורה הליטאית) וש"ס החרדית-ספרדית. אנשי העדה החרדית מתנגדים אידאולוגית להצבעה לכנסת. בשנותיה הראשונות של המדינה התרכזו מרבית החרדים בערים ירושלים, תל אביב ובני-ברק וריכוזים קטנים יותר היו בחיפה, טבריה וצפת. בהמשך הידלדלו ריכוזים חרדיים רבים בשל מעבר לירושלים ולבני ברק. קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה החרדית ועליית מחירי הנדל"ן בערים אלו חייבו מציאת פתרונות נוספים וכך בערים שבתחילה היו בהם ריכוזים קטנים של חרדים (כמו נתניה וחיפה), התפתחו שכונות בעלות אופי קהילתי חרדי,[61] רמת ויז'ניץ וגאולה בחיפה, וקריית צאנז בנתניה. צפון אמריקה
בארצות הברית מכונים החרדים לרוב "Ultra Orthodox", וזהו הריכוז השני בגודלו שלהם בעולם. לפי מחקר שנערך ב-2006, אוכלוסייה זו הוערכה ב-468,000 איש, כ-9.4% מהאוכלוסייה היהודית בארצות הברית וכ-0.2% מכלל האוכלוסייה בארצות הברית.[62] הריכוז הגדול ביותר מתרכז בעיקר במדינת ניו יורק ובפרט ברובע ברוקלין שבעיר ניו יורק, וכן בניו ג'רזי. נוכחות חרדית מצומצמת הייתה קיימת בארצות הברית כבר במאה ה-19, אולם קהילות של ממש התגבשו רק בשנות ה-50 של המאה ה-20, לאחר הנהירה הגדולה של פליטי השואה ממזרח אירופה, בהם רבים שומרי מצוות וכן רבנים חשובים. קהילות חרדיות בולטות קיימות בשכונות בורו פארק, ויליאמסבורג וקראון הייטס בברוקלין, וכן במונסי שבמדינת ניו יורק ובלייקווד בניו ג'רזי. לקהילות אלה מוסדות חינוך ורווחה ענפים וכן ארגוני "הצלה" ושמירה. כמה חסידויות ייסדו למעשה עיירות משלהם, כגון ניו סקוור של חסידות סקווירה וקריית יואל של חסידי סאטמאר. הישיבות הבולטות באמריקה הן ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש המרכזית בברוקלין ישיבת לייקווד בניו ג'רזי, ישיבת מיר, ו"רבינו חיים ברלין" בברוקלין, ישיבת "זיכרון משה" בסאוט פולסברג, ו"נר ישראל" בבולטימור. רבים מבחורי הישיבות בארצות הברית נוהגים ללמוד בישראל לפני חתונתם (וחלקם אף לאחר חתונתם), בישיבות המיועדות להם, כדוגמת ישיבות מיר ובריסק. קהילות נוספות בארצות הברית (ברובן מודרניות יותר) קיימות בפלטבוש (ברוקלין), במנהטן שבניו יורק, וכן בבולטימור, בשיקגו, בדטרויט ובמקומות רבים נוספים. קהילה חרדית גדולה מתקיימת גם בקנדה, בעיקר במונטריאול ובטורונטו, ובה בולטות חסידויות בעלז, חב"ד וסאטמר.[63] מרכז ודרום אמריקהבמרכז ודרום אמריקה יש מספר קהילות עירוניות גדולות, בעיקר במקסיקו סיטי, פנמה סיטי, סאו פאולו, ריו דה ז'ניירו, סנטיאגו דה צ'ילה, בואנוס איירס וקראקס. רוב החרדים בערים הללו משתייכים ליהדות ספרד והמזרח,[דרוש מקור] ורבים מהם מקורם בעיקר מחלב.[דרוש מקור] בעבר הייתה קהילה גדולה במונטווידאו, אך היא הידלדלה כמעט לגמרי. אירופהברחבי אירופה פזורות קהילות חרדיות בגדלים שונים כאשר הגדולות שבהן הן בבריטניה וצרפת. קהילות נוספות קיימות באנטוורפן, בבריסל, באמסטרדם, בציריך, בבזל, בווינה ועוד. על פי מחקר באוניברסיטת מנצ'סטר ב-2007, בבריטניה כ-45,000 חרדים (כ-17%) מתוך כ-275,000 יהודים-בריטים. למשפחות חרדיות בבריטניה 5.9 ילדים בממוצע, ביחס לממוצע ארצי של 2.4 ילדים למשפחה בריטית.[64] הקהילות החרדיות הגדולות ממוקמות בלונדון, מנצ'סטר וגייטסהד. רוב החרדים בבריטניה הם צאצאי מהגרים ממדינות מזרח אירופה. הקהילה החרדית בלונדון מאורגנת בקבוצה בשם התאחדות קהילות החרדים (UOHC). בצרפת מספר החרדים נאמד בכ-25,000 משפחות.[64] הקהילות החרדיות הגדולות ממוקמות בפריז, מרסיי, אקס לה בן, ליון ושטרסבורג. רוב החרדים בצרפת הם יוצאי קהילות צפון אפריקה. באנטוורפן שבבלגיה, מתגוררות כ-2200 משפחות חרדיות שהן כ-15,000 נפשות.[65] כמחצית מהן משתייכות לציבור החסידי והיתר משתייכות לציבור הליטאי והחרדי-מודרני. הקהילות במזרח אירופה חרבו במהלך השואה. לאחר השואה, החיים הדתיים והתרבותיים של יהודים בגוש הקומוניסטי הוגבלו מאוד על ידי המשטר, עד שכמעט ולא ניתן היה לקיים אורח חיים יהודי דתי. בשנות ה-90, לאחר נפילת הקומוניזם, החלה פעילות רחבה באזור, וכיום יש מספר קהילות גדולות של חוזרים בתשובה. במוסקבה קיימת קהילה ליטאית, לה יש ישיבה גדולה בשם "תורת חיים". כמו כן קיימות בכל המרחב קהילות וישיבות של חב"ד. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ראו גםהערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
