|
אברךבעולם הישיבות, אַבְרֵךְ הוא אדם אשר מקדיש חלק ניכר מיומו ללימוד תורה בישיבה או בכולל. במקור התייחס המונח בפרט לגבר צעיר בשנים הראשונות אחרי חתונתו, אך כיום, בעיקר בחברה החרדית בישראל, התרחב גם לאנשים מבוגרים יותר. כינוי זה נועד להבדילו מבחור ישיבה, שהוא רווק הלומד בישיבה. מקור השםבספר בראשית (מא, לט-מה) מסופר כי פרעה התרשם מחכמתו של יוסף, לאחר שזה הצליח לפתור את חלומו. על פי הכתוב, פרעה מינה אותו למשנה למלך והוא זכה לכינוי "אברך", כינוי יחידאי הקשור ככל הנראה למעמד המלכותי שקיבל:
במקביל לפירושים שניתנו למונח זה על דרך הפשט[1], בבראשית רבה (פרשה צ', ג) מצוי פירוש על דרך הדרש[2] הרואה במילה זו הלחם: ”אברך – אב בחכמה ורך בשנים”, כלומר: בחכמתו הוא כאב (איש בוגר וזקן) ומצד גילו הוא רך בשנים (צעיר), ובניגוד למצופה כבר בגיל צעיר יחסית יש בו חכמה כשל איש מבוגר.[3] מעמד האברכיםמתקופת חז"ל ואילך נחשב מעמדם של תלמידי חכמים לגבוה במיוחד בחברה היהודית עד שנאמר כי "אפילו ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (תלמוד ירושלמי הוריות פ"ג מח ע"ג). בעת החדשה, לומד שהתבלט מנעוריו בחריפות שכלו וזיכרונו ובכוח לימודו כונה "עילוי" ונחשב ל"שידוך" הרצוי ביותר, גם אם משפחתו הייתה ענייה. לימוד ופרנסה
על אף המעמד הגבוה של קהילת הלומדים, עיסוק בלעדי בלימוד תורה לא היה מקובל כתופעה רווחת ובמספר מקומות בתלמוד מופיע גינוי לאנשים שאינם מתפרנסים מיגיע כפם. במסכת ברכות אף טוען רבי חייא כי "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמיים"[4]. גם בדברי הרמב"ם מופיעים דברי ביקורת על תלמידי חכמים שאינם מתפרנסים מיגיע כפיהם. "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון. וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות". המובחרים שבתלמידי החכמים המשיכו לעיתים במסלול תורני של רבנות, דיינות או הוראה אך עד המאה ה-20, מרבית האברכים פרנסו את משפחתם ונאלצו לחלק את זמנם בין לימוד תורה לעבודה. חריגים מעטים לכך היו אברכים בקהילות לומדים קטנות ובישיבות אשר נתמכו במידה כזו או אחרת על ידי תורמים חיצוניים. במאות ה-19 וה-20 החל גידול בשיעורם של בחורי ישיבה ואברכים אשר מקדישים את כל זמנם ללימוד התורה, ומסתמכים בכך על פסיקה עדכנית. שינוי דמוגרפי חשוב אשר נוצר בעקבות עליית שיעור האברכים שאינם עובדים הוא גידול בשיעור הנשים היוצאות לעבודה. בישראלבישראל של ראשית המאה ה-21 מצויים אברכים הן במגזר החרדי והן בישיבות הציוניות, כאשר בישיבות החרדיות גבוה יותר שיעורם של האברכים שאינם עובדים כלל לפרנסתם. בישיבות החרדיות מצוי יותר שמפרידים בין בחורי הישיבה הרווקים לאברכים, שלומדים בכולל בנפרד, ובישיבות הציוניות לרוב האברכים נשארים יחד עם הבחורים באותה מסגרת של ישיבה. הבדל נוסף בין שני סוגי האברכים נוגע לסוגיית חובת השירות בצה"ל. מרבית האברכים בישיבות הציוניות שירתו שירות פעיל קודם נישואיהם או אחריהם (בדרך כלל קצר מזה של חייל רגיל בשירות סדיר). במגזר החרדי, לעומת זאת, מרבית האברכים דוחים את שירותם באמצעות הסדר "תורתו אומנותו" ובשלב מאוחר יותר זוכים לפטור מלא. אברכים מקבלים תמיכה כספית מהמדינה עד להגעתם לגיל 67[5][6]. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
