|
בית ספר  בית ספר הוא מוסד לימודי המספק את האמצעים ללימוד תחום דעת אחד או רבים. לעיתים, בית ספר כולל מבנה עם סביבה ואמצעים מותאמים ליעודו, בו משתתפים תלמידים וסגל הוראה בשיעורים ופעילויות יומיים. מנהל בית ספר אחראי בדרך כלל גם על ניהול פיזי וכלכלי של בית הספר וגם על הנהגתו החינוכית. עם זאת, ניתן למצוא לעיתים לצידו של המנהל החינוכי יועצים חינוכיים, המסייעים לתלמידים לפתור בעיות שונות העלולות לפגוע בתפקוד האקדמי שלהם. ילדים מתחילים את לימודיהם בבית ספר יסודי בגיל 5–7, בהתאם לנהוג בכל מדינה. ברוב המדינות הילדים הצעירים הולכים לגן ילדים לפני בואם לבית הספר. בית הספר הוא אבן הבניין של החינוך הפורמלי. הוא נועד לאפשר לתלמידים להשתלב בחברה על ידי רכישת השכלה ומקצוע. התוצר של תפקוד התלמיד בתחומי הדעת השונים, הנלמדים בבית הספר הוא הישגים אקדמיים[1]. היסטוריה והתפתחותבתקופה הטרום מודרניתמוסדות שונים שהיו מעין מקבילות לבתי הספר המודרניים התקיימו כבר בעולם העתיק. עם זאת, על פי טל הגלעד שהתמחה בפילוסופיה חינוכית, ההבדלים בין בתי הספר המודרניים לאלו בתקופה הטרום־מודרנית גדולים כל כך, עד כי ייתכן שקשה לומר כי בתי הספר המודרניים הם אכן ממשיכם של מוסדות ההשכלה העתיקים[2]. ראשיתם של מוסדות החינוך הקדומים ככל הנראה כבר באלף הרביעי לפני הספירה, על רקע המצאת הכתב וראשיתן של הממלכות, ואלו החלו להתבסס במרכזים התרבותיים של המזרח הקרוב: מצרים העתיקה, שומר ובבל. התלמידים שהיו הולכים למוסדות החינוך היו מהאליטה החברתית, וכללו בין היתר את בניהם של אנשי אצולה ובעלי תפקידים בארמון, וכן בניהם של מנהיגים דתיים וסוחרים עשירים. עם זאת, גם בתקופה זו, כמו במרבית ההיסטוריה, מרבית הילדים לא הלכו ל"בתי ספר" אלו, אלא למדו את המקצוע העתידי שלהם ישירות מהוריהם או ממבוגר אחר בקהילה, לרוב תוך כדי התנסות במקצוע בפועל. ילדי האליטה שלמדו במוסדות החינוך, קיבלו שם את ההכשרה שנתפסה כהכרחית לתפקידים שלהם, וכלא הכרחית לילדי איכרים[3][4]. המקצועות הנלמדו במוסדות החינוך הראשונים, כללו בסיס של קריאה וכתיבה, לצד לימוד תכנים דתיים, ומקצועות נוספים שהשתנו מאזור לאזור, וכללו במקרים רבים ידע הקשור לרפואה המסורתית, מתמטיקה, חוק ועוד. ה"מורים" במוסדות קדומים אלו היו בדרך כלל אנשי דת, שדגלו במשמעת קפדנית ומחמירה, תוך שימוש רב בתרגילי שינון ולמידה בעל פה[5]. מרבית הידע שנחקר על מוסדות החינוך שבעולם העתיק הגיע מעשרות לוחות חרס שהשתמרו ממוסדות חינוך בבליים, שנקראו "אדובה". על פי הממצאים על לוחות אלו, נראה שעסקו בתלמידים בחשבון, שינון מילים, ומקצועות נוספים דוגמת נגינה וחוק. ככל הנראה במוסדות בסגנון "אדובה" לימדו בנים בלבד[3]. באלף השני לפני הספירה החלו גם באזור סין להתקיים "בתי ספר" לילדי אצולה, אולם בהדרגה החלו ללמד בהם גם את בני המעמדות הנמוכים יותר. קונפוציוס בן המאה ה־6 לפנה"ס מזוהה עם תפיסת "חינוך לכל", ולאחר ימיו, עם התבססות הקונפוציאניזם, גישה זו השפיעה יותר ויותר על החינוך המקובל בקיסרות הסינית. בהדרגה התבדל החינוך בסין מזה של המזרח התיכון, בכך שתלמידים יכלו להתקבל למשרות הפקידות על בסיס יכולותיהם, ולא על בסיס מעמדם של ההורים[3], וכן בכך שהחינוך נגיש גם לנשים, אם כי נושאי החינוך היו נפרדים והנשים קיבלו חינוך העוסק בעיקר במטלות הבית ו"סגולות נשיות"[6]. עם השנים השתכללה בהדרגה בסין "הבחינה הקיסרית", שמטרתה הייתה לאתר את התלמידים הטובים ביותר, גם למשרות החשובות והבכירות ביותר. היא נוסדה בגרסה ראשונית במאה ה־2 לפנה"ס והפכה לרשמית במאה ה־7 לספירה. לצד זאת, בתקופות אלו היו מקרים גם מחוץ לסין, כמו ביוון העתיקה, בהם כן ניתנה גישה לחינוך גם לבני מעמדות הנמוכים יותר. הסיבות להגדלת הגישה לחינוך השתנתה ממקום למקום, כך למשל בעיר מסוימת מטרתם של מוסדות החינוך הייתה לתת מסגרת להכשרה צבאית, ובאחרת לתת כלים לניהול משותף של מנגנוני העיר. בערי יוון גם התרחבו המקצועות הנלמדים וכללו מקצועות מתקדמים ומורכבים יותר דוגמת רטוריקה, גאומטריה, אסטרונומיה, ביולוגיה[3]. החינוך בסין התפתח לצד התפתחויות טכנולוגיות, דוגמת שכלולים בתחום יצירת הנייר, שהגבירו את היכולת להעביר ידע[6]. בין המאות ה־4 ל־8 בצפון הודו הייתה תקופה של פריחה, שהובילה לקיומם של מודלים חדשניים יחסים של מוסדות חינוך, גם להשכלה גבוהה, וגם מוסדות חינוך לילדים, שיועדו לבנים בלבד. המוסדות מומנו מכספים שנאספו מהיישובים השונים. כך למשל, בכפרים רבים היה "בית ספר" של הכפר שמומן מכספים שנאספו בכפר עצמו. מודלי חינוך אלו התפשטו בהמשך לאזורים נוספים של דרום אסיה[6]. בתחילת ימי הביניים של אירופה והמזרח התיכון, התבססה בהדרגה שליטתה של הכנסייה הנוצרית על אירופה והמזרח התיכון. בימים אלו הפכו "בתי הספר" למוסד דתי בעיקרו, והיו שייכים לכנסיות. החינוך במוסדות אלו היה זמין רק לילדיהם של האליטה החברתית, וכן היה זמין בעיקר לבנים, כאשר בנות האליטה למדו כמעט תמיד רק את החינוך הבסיסי ביותר. נושאי הלימוד וכן תוכני הלימוד נשענו במידה רבה על אלו שהיו מקובלים ביוון העתיקה. במאה ה־11 החליטה הכנסייה שעל מסגרות הלימוד של הכנסיות ללמד בחינם גם את ילדי המעמדות הנמוכים, אולם בפועל בתקופה זו רק כ־5% מהאוכלוסייה ידעה קרוא וכתוב[3]. לצד זאת, עם התפתחות ימי הביניים התגבשו בקהילות היהודיות[6][3] ובארצות האסלאם מוסדות לימוד שהקנו לחלקים גדולים יותר של האוכלוסייה היהודית מיומנויות לימוד בסיסיות. החל מהמאה ה־10 הוקמו בארצות האסלאם מוסדות "מדרסה" שהנגישו חינוך למתמטיקה, פילוסופיה ומדעים, ומזוהים עם תור הזהב של האסלאם[3]. במקביל, התפתחו באופן עצמאי מוסדות חינוך ראשוניים גם באמריקה, אצל האצטקים והאינקה[5]. איש החינוך צבי לם ראה בבתי הספר, עוד טרם התגבשותם למוסדות המודרניים המוכרים לנו, כלי חשוב לחיברות חברתי, ולשיטתו השלימו אותו בתקופות שונות מוסדות אחרים, לדוגמה, ההכשרה של השוליות בגילדות, שהפכו לנפוצות בימי הביניים[4]. בעת החדשה בעת החדשה החלו להשתנות בהדרגה הצרכים החברתיים ואלו השפיעו על תחום הלימוד. עם הפיכתן של חברות מסוימות לחברות מתועשות, עלה הערך בהקניית מיומנויות לימוד בסיסיות לציבור הרחב[3], והתחזקה התפיסה בקרב מקבלי ההחלטות כי חינוך לילדי המדינה מועיל לה. פילוסופים ואנשי רוח מעידן הנאורות ואחריו החלו לטפח רעיונות חדשניים המצדיקים הפצת ידע, סביב ערכים כמו זכויות אדם וטיפוח החברה[7]. מהפכת הלאומיות שצברה תאוצה במאה ה־19 הובילה להפקעה של תחום החינוך ממוסדות לדת לידי מוסדות לאומיים של המדינה. בחסות מימונן של קופות האוצר של המדינות, החלו יותר ויותר ילדים מן הציבור הרחב לקבל חינוך בסיסי על חשבון המדינה[3][8], ובהדרגה עלה שיעור הילדות המשתלבות גם הן במערכות החינוך[3]. אלו ראשית ימיהם של בתי הספר המודרניים, במתכונתם המוכרת לנו[3][2].  בתחילת התקופה המודרנית לא הייתה שיטת לימוד אחידה, ובכל מקום למדו באופן שונה. רעיונות של פילוסופים שונים, שהושפעו רבות מרעיונותיו של ז'אן ז'אק רוסו, הפכו לקרקע ממנה התפתחו גישות לימודיות חדשניות[7][8]. בהדרגה נוצר בחברות המודרניות מודל לימוד סטנדרטי המבוסס על הגותו של הוראס מאן (אנ'), שנוצר בהשראת שיטת לימוד שראה מאן בפרוסיה. מאן ראה בבתי ספר אמצעי ליצירת חברה שתתמוך בחברות דמוקרטיות, בהן הציבור הרחב משתתף במידה מסוימת בקבלת ההחלטות. בנוסף, הוא ראה בבתי הספר אמצעי ליצירת חברה חופשית ושוויונית יותר, מכיוון שמאפשרת לתלמידים נקודת פתיחה אחידה יותר להתחיל את חייהם עם מיומנויות שימושיות לשוק העבודה[3]. איש החינוך צבי לם טען כי מן האופן בו בנויים בתי הספר המודרניים משתקף כי תפקידם הוא לשמש ככלי עזר לתהליך החיברות של בני השכבות המיוחסות בחברה המסורתית, באופן משלים לחיברות שהגיע מהמשפחה ומוסדות הדת, והוא ראה את החתירה לחיברות שוויוני לצד שאיפה למתן חירות לתלמידים לממש את הפוטנציאל האינדיבידואלי שלהם כסתירה רעיונית[4]. גם הפילוסוף החינוכי טל גלעד טען כי מטרתם המרכזית של בתי הספר המודרניים, לצד המענה על הצרכים הכלכליים והחברתיים המוזכרים למעלה, היא "שליטה חברתית"[2]. על פי הגותו של צבי לם, ניתן לראות בבתי הספר המודרניים חלק מההשפעות של סגנון הלימוד בימי קדם. מכיוון שבתי הספר הקדומים מוסד ששמור רק לילדי האליטה, ושהכשיר את דור האליטה העתידי, מועמדים מחלק משכבות האוכלוסייה נאלצו להתחרות על מקומם כדי להגיע לבתי הספר, ובהמשך גם לתפקידים הנחשקים ביותר בחברה. לם רואה ברקע הזה את הבסיס למדידה והערכה בחינוך פורמלי וללמידה הרבה כל כך של אינדוקטרינציה, לחצים אמוציונאליים, הטפה ושיכנוע בלתי פוסק בבתי הספר המודרניים[4]. בתי הספר בגרסתם המודרנית, שהושפעה משיטתו של מאן, החלו לאמץ כמה מרעיונותיו, דוגמת חלוקת הכיתות לפי שכבות גיל, מסלול הכשרה מסודר למורים, וחינוך אחיד לכלל התלמידים. מדינות רבות אימצו את הרעיונות האלו, וכך גדל שיעור יודעי הקרוא וכתוב בעולם מ־12% בשנת 1820 ל־83% בשנת 2018[3]. לאורך התקופה הזו החברה האנושית עברה שינויים רבים, שהשפיעו במידה רבה על החינוך – ביניהם עלייה משמעותית ברמת החיים במדינות מפותחות; גידול עצום באוכלוסיית העולם מחד, ומאידך הפחתת שיעור הילודה במדינות מפותחות; התפתחות מואצת של התעשייה ותלותה במדע ובטכנולוגיה; ועוד[9]. על אף התפתחות החינוך במאות האחרונות, מאחר שהמודל של בתי הספר המודרניים התפתח בימי המהפכה התעשייתית תוך התאמה לצורכי התקופה, אנשי רוח שונים במאה ה־21 מעלים טענות שמכיוון שצרכי התקופה השתנו, יש לשנות את אופן הפעולה של בתי הספר. על רקע זה בעשורים האחרונים נוסדו זרמי חינוך אלטרנטיביים הבוחנים גישות חינוך שונות[3]. זרמים שונים של חינוך מוצאים השראה ברעיונות של חינוך פרוגרסיבי, המקדם גישות חדשניות דוגמת מתן הערכה עצמית של התלמידים, למידה מתוך גילוי, שינוי המרחב הכיתתי באופן גמיש יותר ועוד. רעיונות אלו החלו לצבור תאוצה החל מהמאה ה־20. מנגד, ישנם אנשי רוח שמרנים, שקוראים לחזור לנקודות מוצא מסוימות שהיו מקובלות בימי קדם ועדיין הכרחיות לדעתם[9]. בתי ספר בחינוך הפורמלי בתי הספר נחלקים לסוגים שונים, על פי המטרות החינוכיות שהם שואפים להשיג. בהתאם לכך, קיימים מספר מוסדות בחינוך הפורמלי שניתן לכנותם בית ספר, וביניהם: בית ספר אינטרניבית ספר אינטרני הוא בית ספר תיכון לתלמידי כיתות י' עד י"ב, המכין את תלמידיו לבחינות הבגרות. בית הספר עומד בקשר ישיר עם משרד החינוך ואחראי לרישום תלמידיו לבחינות הבגרות. רוב בתי הספר האינטרנים בישראל (פרט לחלק מבתי הספר הדמוקרטיים ובתי הספר של רשת החינוך אנקורי) מגישים את תלמידיהם לבחינות הבגרות עם "ציוני מגן" המשתקללים עם ציוני בחינות הבגרות, לכדי "ציון סופי". בית ספר זה הוא מבנה אליו מגיעים התלמידים מדי יום למספר שעות לימוד, ולאחר מכן חוזרים לביתם. מטרתו היא להקנות השכלה כללית בהתאם לדרישות התקופה והחברה. בית ספר מסוג זה יכלול כיתות לימוד וחדר מורים, ולרוב יכלול חלק מן הבאים: אולם ספורט, מגרש משחקים, חדר אחות, משרדי הנהלה, ספרייה. מבנה בית ספר זה יכול להכיל מספר קומות בנויות (אם מדובר במבנה לא ארעי) או חדרים ארעיים (כגון קראוונים או פחונים), או שניהם יחדיו. על פי רוב, תלמידיו יהיו תושבי האזור בו הוא מצוי, על מנת להקל על ההגעה הלוך וחזור. בתי ספר אינטרניים לעיתים מפעילים שירות הסעות על מנת לבצע איסוף ופיזור של התלמידים, כמו גם שירות הסעדה, אם התלמידים שוהים במהלך הצהריים במוסד. סוג זה של בית ספר הוא הנפוץ ביותר בישראל. בית ספר אקסטרניבית ספר אקסטרני הוא בית ספר המכין את תלמידיו לבחינות הבגרות, אך אינו אחראי לרישומם לבחינה ואינו מעניק להם "ציון מגן". בית ספר תיכון אקסטרני עשוי להתנהל במתכונת דומה לזו של התיכון האינטרני, אך תלמידיו יתבקשו לפתוח תיק נבחן חיצוני במשרד החינוך, וביום בחינת הבגרות יבחנו במרכזי בחינה אליהם ישויכו על ידי השלוחה האקסטרנית של משרד החינוך. זהו בית ספר שעשוי להיות נטול מבנה מרכזי, או לכלול בניין מרכזי הכולל כיתות, אך לרוב הוא לא כולל את מלוא השירותים שמוצעים בבית ספר אינטרני. פנימייהפנימייה היא בית ספר אינטרני הכולל מגורים במקום. פנימיות לרוב יהיו במבנים לא ארעיים, ויכללו את מלוא השירותים המוצעים בבית ספר אינטרני. בית ספר מקצועיבית ספר מקצועי נועד להכשיר את תלמידיו למקצוע מסוים. לדוגמה: בית ספר טכנולוגי, בית ספר למשחק, בית ספר לאמנויות הבמה, בית ספר לאומנויות התקשורת, הטלוויזיה והמולטימדיה, בית ספר לרפואה ועוד. בית ספר לחינוך מיוחדבתי ספר לחינוך מיוחד המיועד לילדים החורגים מהמסגרת החינוכית הרגילה. הוא מיועד לתלמידים בעלי לקויות קשות, הפוגעות ביכולת התפקוד שלהם באופן משמעותי. מסגרות החינוך המיוחד מיועדות לסייע, למשל, לילדים בעלי לקויות למידה קשות. אנשי הצוות במסגרות אלו מקבלים הכשרה מתאימה להוראה המותאמת במיוחד לילדים עם לקויות אלו, בעוד במסגרות החינוך הרגיל עבודת הצוות החינוכי עימם מורכבת ומאתגרת, והתלמידים עלולים לחוות במהלך הלמידה תסכול רב[10]. בית ספר ניסוייבית ספר ניסויי הוא בית ספר חדשני – מוסד העוסק ברציפות ובהתמדה בחדשנות חינוכית פדגוגית וארגונית. הוא עושה זאת על ידי מיקוד וחידוד של כיווני עשייה לא שגרתיים לשיפור היעילות הארגונית, כלומר, למיצוי מיטבי של הייעוד ושל החזון הארגוני והפדגוגי. מתלוות לכך תצפיות לבדיקה שיטתית, העומדת בקריטריונים של מחקר מדעי[11][12]. תחומי האחריות של בית ספרבית הספר נועד למנוע בערות בקרב הדור הצעיר. בהתאם לכך הוא אמון על חינוכם ולימודם של כלל התלמידים המשתתפים בו, על פי תוכנית לימוד שנקבעה מראש. משום שיכולת החשיבה חיוניות לתפקודו של האדם בחברה המשתנה של עידן המידע, יש לטפח את ההיכרות של התלמידים עם מיומנויות חשיבה מסדר גבוה ואת היכולת שלהם להפעילן באופן יעיל בהקשרים מגוונים[13]. בנוסף, בעקבות התמורות שהתחוללו בחברה המודרנית התרחבו התפקידים המצופים מבית הספר ונתווספו לו חלק מן התפקידים שנתמלאו בעבר על ידי סוכנויות חברתיות אחרות, כמו המשפחה, הקהילה, הדת וכו'[4]. למשל, בתקופות בהן העבודה עמדה במרכז חיי האדם, בית הספר נדרש להכשיר תלמידים שבבגרותם יהיו לכוח עבודה יעיל ותורם. לעומת זאת ככל שהפנאי תופס מקום מרכזי יותר בחיי האדם המודרני, בית הספר נדרש להכשיר את תלמידיו גם למיצוי מרבי של שעות הפנאי[14]. בהתאם לכך תחומי האחריות של בית הספר כוללים גם היבטים לא אקדמי, כמו:
גורמי השפעהבהיותו של בית הספר מוסד שרבים נזקקים לו ולעיתים החוק מחייב נוכחות, מנוצלים בתי הספר לצורך הגשמתם של אינטרסים שונים. אופן ההתנהלות של בתי הספר נקבע, מושפע ונגרם על ידי לחצים של כוחות חברתיים, שמתייחסים אליו כאל מכשיר להשגת מטרותיהם. ממשלות משתמשות בו להבטחת תמיכה במישטרים ובאינטרסים המועדפים על ידן. אנשי הדת משתמשים בו כדי להדק באמצעותו את הזיקה בין התלמידים למוסדות הדת. גורמים כלכליים משתמשים בו כדי לייצר לעצמם כוח עבודה מאומן, ולעודד את השימוש במוצרי הכלכלה[4]. התלמידים, המורים והוריהם חלשים מכדי להדוף את הלחצים של המוסדות החברתיים הללו על בית הספר. בשום תקופה לא קם גורם אשר יהיה חזק דיו להעמיד במרכז פעילות בית הספר את צורכי האישיות המתפתחת[4]. דרכי הוראה ההיגיון של ההוראה שונה באופן בסיסי מההיגיון המנחה את בית הספר בראש ובראשונה בכך שאין הוא משועבד למבנה מוסדי כלשהו. עם זאת, המבנה המוסדי של בית הספר הוא זה שקובע את אופן ההוראה המתבצעת בפועל ואת האפשרויות העומדות בפני המורים המלמדים בו. כך נוצר פער בין הנעשה בפועל לבין תאוריות חינוכיות המבוססות על ניסיון המורים ומחקרים בנוגע להתנהגותיהם של התלמידים[4]. שיטת ההוראה הנפוצה בבתי הספר היא שיעור פרונטאלי, בו המורה מרצה את החומר בפני התלמידים בכיתה. מזה דורות נתונה שיטת המלל השולטת בבית הספר לביקורת חמורה על ידי פסיכולוגים, מורים ומפקחים. לצד זאת, אלה שאינם מבקרים אותה אינם ששים עוד להגן עליה[4]. למידה פעילה מדגישה את החשיבות של מעורבות התלמיד בשיעור. המשחק בבתי הספרברוב בתי הספר מוענקת ללמידה מעמד של עבודה לפי מושגי המבוגרים. כתוצאה מכך המשחק מבודד לתחומי הרשאה מוגדרים כמו הפסקות או שיעורי חינוך גופני[4]. התוצאה של ההפרדה הזאת היא שהילד מאבד בהדרגה את כושר הלמידה ונטען רגשי אשמה כשהוא נגרף עם יצרי ליבו אחר המשחק. לכן, ההאחדה של המשחק והעבודה בחיי בית הספר מכוונת לשמירה על פוטנציאל הלמידה של התלמידים[4]. ההפסקהבבית הספר נהוגות על פי רוב הפסקות קבועות בין השיעורים המוקדשים ללמידה. ההפסקה מיועדת לפעילויות לא אקדמאיות כמו מנוחה, אכילה, יציאה לשירותים, לרענון וכדומה. ההפסקה מאפשרת גם מפגש חברתי עם קבוצת השווים, כך שהתלמידים יכולים לממש את מאווייהם החברתיים ללא קשר עם הנלמד בבית הספר. לא רק זאת, אלא שלעיתים קרובות מאזנת ההתגודדות החברתית בבית הספר את הרגשת התסכול של התלמידים מן הלימודים והיא מתחוללת תוך התנגדות לתכניו ולערכיו[4]. בית ספר בישראל בית הספר במסורת ישראלהמושג העברי "בית ספר" נזכר לראשונה בתלמוד. בתלמוד הירושלמי נזקפת יוזמת הקמתו לשמעון בן שטח, בן הזוג השלישי שעמד בראש הסנהדרין במחצית הראשונה של המאה הראשונה לפנה"ס (בזמן ממלכת החשמונאים):
בתלמוד הבבלי מתואר תהליך בן שלושה שלבים בהתפתחותו של החינוך הציבורי היהודי בתקופת הבית השני, השלב השלישי והסופי בתהליך נזקף לזכותו של יהושע בן גמלא:
שלוש התקנות מהוות נקודות ציון במעבר מהחינוך המשפחתי המסורתי אל החינוך במסגרת הציבורית: התקנה הראשונה, קבעה את העסקתם של מורים לילדים בירושלים ובכך יסדה את החינוך הציבורי. קיומו של מוסד חינוך ציבורי לא פתר את תלות חינוכו של הילד באביו, שכן היה זקוק לו, אם התגורר מחוץ לירושלים, כדי לעלות לעיר וללמוד. קיומם של בתי הספר בעיר הבירה בלבד ותלותו של הילד באביו, הצריכו את התקנה השנייה, שקבעה שיש להקים בתי ספר בערים הגדולות של כל אחד מחבלי הארץ (או כל אחד ממחוזותיה הרשמיים של המדינה) והגדירה את גיל החינוך בהם לנוער (16–17), שכן הייתה הדרך אליהם מסוכנת מדי לילדים קטנים. תקנה זו אמנם פתחה את החינוך הציבורי בפני כלל האוכלוסייה היהודית בארץ, אלא שהכנסת תלמידים למסגרת לימודית בגיל כה מבוגר, יצרה מצב של בעיטה במסגרת מצד חלק מהתלמידים כשהמלמד היה כועס עליהם. עיקרון זה בא לידי ביטוי בתקנה השלישית – "תקנת יהושע בן גמלא" (המאה ה-1 לספירה, אם אכן מדובר בכהן הגדול הידוע בשם זה) – שקבעה שיש להקים בתי ספר בכל עיר בארץ, שהלימודים בהם יתחילו כבר מגיל הילדות (6–7)[17]. תקנות אלו הביאו להרחבה ניכרת של החינוך הציבורי היהודי והתלמוד אף מציין את מספרם של בתי הספר שפעלו בבירה בסוף ימי הבית השני: בתי ספר בארץ ישראל לפני קום המדינה
בית הספר במדינת ישראלמערכת החינוך הממלכתית בישראל נמצאת תחת אחריותו של משרד החינוך. היא מבוססת על תוכנית לימוד בת 12 שנים, שסופה בחינות בגרות הנערכות בבית ספר תיכון. בישראל הייתה נהוגה (עד שהתקבל חוק חינוך ממלכתי ב-1953) חלוקת בתי הספר לשתי חטיבות גיל:
בעקבות רפורמה בחינוך בישראל (שנועדה להשגת אינטגרציה בין שכבות אוכלוסייה שונות) המיושמת החל מסוף שנות ה-60, נכנסה לשימוש חלוקה לשלוש חטיבות גיל ברוב היישובים בישראל:
בערים בודדות, כמו לוד, רמת גן, וגבעתיים, שלא עברו את תהליך הרפורמה, חלוקת החטיבות היא כמנהג הישן. בחינוך הדתי מקובל שחטיבות הביניים הן לכיתות ז'–ח', ובית הספר התיכון או הישיבה התיכונית או האולפנה הן לכיתות ט'–י"ב. בחלק מהמקומות מופעלים המוסדות החינוכיים באמצעות רשתות חינוך, שהן מלכ"ר, כגון אורט, עמל, אמי"ת וכדומה. בחינוך החרדי בישראל מקובל שהבנים לומדים בבית הספר או בתלמודי תורה עד כיתה ח' ולאחר מכן ממשיכים לישיבות תיכוניות או לישיבות קטנות. נכון ל-2022, יש בישראל כ-5,393 בתי ספר בהם לומדים כ-1,911,193 תלמידים[21]. לקריאה נוספת
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
