|
צ'רקסים בישראל
צ'רקסים בישראל (באדיגית: Адыгэхэу Исраэл исыхэр) היא קבוצה אתנית בחברה הישראלית, ממוצא צ'רקסי, אשר משתייכת לזרם הסוני של דת האסלאם, וחלקם משתייכים ל"אדיגה חאבזה" הקוד האתי הצ'רקסי אשר מופרד מהאסלאם מרבית חברי הקהילה מתגוררים בשני יישובים בגליל – בכפר כמא ובריחאניה. הקהילה הצ'רקסית בישראל הם צאצאים של שתי קבוצות אוכלוסייה, אשר היגרו במקור לארץ ישראל מהאזור הצפון-מערבי של חבל הקווקז,[4] אותם האימפריה העות'מאנית יישבה באזור הגליל במהלך שנות ה-70 של המאה ה-19. חוק שירות ביטחון חל על כל הגברים הצ'רקסים. נשים צ'רקסיות פטורות משירות ביטחון.[5] בדומה לקהילה הדרוזית, הקהילה הצ'רקסית היא קבוצת מיעוטים בישראל השנייה בגודלה, שחובת השירות בצה"ל חלה על כל הגברים.[6] נכון ל-2022 היוו הצ'רקסים כ-0.05% מאוכלוסיית מדינת ישראל. היסטוריהבמהלך התקופה העות'מאניתצ'רקסיה הייתה ארץ נוצרית במשך כאלף שנים, אך בין המאה ה-16 ל־19 כל האוכלוסייה הצ'רקסית התאסלמה בהשפעת הטטרים והטורקים-העות'מאנים.[5] הקהילה הצ'רקסית בישראל הגיעה במקור למזרח התיכון לאחר שהם נלחמו באימפריה הרוסית במלחמה הרוסית-צ'רקסית במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 – מלחמה בה הם הפסידו ובעקבות כך חלקם נטבחו וחלקם גורשו ממולדתם באזור הצפון מערבי של חבל קווקז על ידי האימפריה הרוסית.[7] האימפריה העות'מאנית, אליה הגיעו פליטים צ'רקסים רבים, החשיבה את הצ'רקסים כלוחמים מנוסים, ועל כן בחרה ליישבם באזורים דלילי אוכלוסייה בשטחים שונים של האימפריה העות'מאנית, כולל באזור הגליל.[8] השלטונות העות'מאניים בחרו ליישב את הצ'רקסים באזור הלבנט לצד ריכוזי האוכלוסייה הבדואית והדרוזית, אשר לעיתים נהגו לצאת נגד השלטון העות'מאני, בעוד שבחרו להימנע מליישב את הצ'רקסים בקרבת המרונים על מנת להימנע מלגרום להיווצרות סכסוכים בין-לאומיים כתוצאה מכך.[9][10]  בשנת 1860 הוקם הכפר הצ'רקסי "מאז" (באדיגית: Мэз), מדרום למקום בו נמצא כיום גן שמואל. היישוב הוקם על ידי צ'רקסים שהובאו למקום מבולגריה על ידי השלטונות העות'מאנים, כחלק מגל הגירות טרנס-לאומי נרחב מאזורי הספר של האימפריה העות'מאנית לצפון השרון.[11] הכפר נעזב מאוחר יותר עקב מחלת המלריה. מרבית העוזבים פנו לכפרים הצ'רקסיים בירדן. יישובים נוספים של צ'רקסים שנבנו בארץ באותה התקופה היו ממוקמים באזור קיסריה (ליד המסגד) ובקרבת בנימינה וננטשו גם כן בהמשך. בשנת 1876 הגולים הצ'רקסים הקימו את היישוב כפר כמא (13 קילומטרים דרומית-מערבית לטבריה) ובשנת 1878 הגולים הצ'רקסים הקימו את היישוב ריחאניה (9 קילומטרים צפונית לצפת).[12][5] בתחילת הדרך המתיישבים הצ'רקסים עמדו בפני אתגרים רבים. האוכלוסייה הבדואית ראו בהם פולשים לשטחי המרעה של הבדואים וכי הם עושים שימוש במעיינותיהם, וכמו גם החשיבו אותם לסוכנים פרו-עות'מאניים שיושבו בגליל על מנת לערער את האוטונומיה שלהם, והלאומיות הערבית שהחלה לפרוח באותה העת נטתה להתייחס לצ'רקסים בחשדנות. התרבות הצ'רקסית התנגשה מדי פעם גם עם הנורמות של האוכלוסייה הערבית כאשר הערבים המקומיים הזדעזעו בין היתר מכך שהריקודים הפומביים של הגברים והנשים הצ'רקסים בוצעו יחד.[10] במהלך סוף המאה ה-19 לא פעל באזור ממשל ממשי עות'מאני שהקפיד על אכיפת החוקים בצורה נוקשה, ועל כן באזורים שונים בלבנט פרצו לא פעם סכסוכים מזוינים בין הצ'רקסים לבין קבוצות מקומיות אחרות – במיוחד עם בדואים ודרוזים באזור סוריה, לעיתים עם התערבות מועטה מצד השלטון העות'מאני או ללא שום התערבות מצד השלטון העות'מאני. חלק מהסכסוכים הללו נמשכו אף עד אמצע המאה ה-20.[13] הקהילה הצ'צ'נית בסוריה, אשר עברה לאזור באותה התקופה בה הצ'רקסים עברו לאזור, כמעט ונעלמה לחלוטין עד שנת 1880 כתוצאה מהתפשטות של מחלות, וכתוצאה ממלחמות.[14] אף על פי כן, באזור הגליל הצ'רקסים התגברו על הקשיים ויש אף תיעוד לכך שמבקרים מאירופה שיבחו את הצ'רקסים על "השיטות החקלאיות המתקדמות" והכישורים של האוכלוסייה הצ'רקסית בגידול בעלי חיים.[14] לאורך התקופה העות'מאנית הצ'רקסים הצליחו לשמר את זהותם הנפרדת, והיו להם אף בתי דין משלהם על מנת שלא יהיו נתונים למרותם של גורמים חיצוניים, ויש גם תיעוד שמטיילים שונים ציינו כי האוכלוסייה הצ'רקסית בישראל ציינה שהם מעולם לא שכחו את מולדתם, אליה כל הזמן ייחלו לחזור בעתיד.[15] בתקופת המנדט הבריטיבמהלך תקופת המנדט הבריטי היו לצ'רקסים בגליל יחסים טובים עם היישוב ובהמשך עם הקהילה היהודית בישראל, בין היתר בשל השפה המשותפת משום שרבים מאנשי העלייה הראשונה היו עולים מרוסיה שהתיישבו בגליל. הקהילה הצ'רקסית בגליל סייעו בהמשך ליהודים רבים להגר באופן בלתי חוקי לתחומי המנדט הבריטי בארץ ישראל. לצ'רקסים וליהודים הייתה גם היסטוריה דומה של תקופת גלות אשר תרמה להזהות של הצ'רקסים עם היהודים ושל היהודים עם הצ'רקסים. כאשר הסכסוך בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית החלה להחריף במהלך תקופת המנדט הבריטי, הצ'רקסים בגליל נקטו בתחילה בעמדות נייטרליות או פרו-יהודיות.[5] לאחר קום מדינת ישראל  במהלך מלחמת העצמאות בחרו הצ'רקסים בגליל להילחם לצד כוחות היישוב. בשנת 1958 פנו נציגי הקהילה לבן-גוריון בבקשה לשרת שירות חובה בצה"ל.[דרוש מקור: המקור הקיים אינו ממוקד מספיק] בן-גוריון הסכים ומאז כל הגברים הצ'רקסים מחויבים להתגייס לצה"ל, בדומה לגברים היהודים, בעוד שהנשים הצ'רקסיות פטורות מגיוס החובה לצה"ל.[16] בעקבות כך הפכו הצ'רקסים בישראל לקבוצת המיעוט השנייה בגודלה בישראל שחובת השירות הצבאי חלה על כל הגברים שבה (הקבוצה השנייה היא האוכלוסייה הדרוזית בישראל, לא כולל את רוב האוכלוסייה הדרוזית שמתגוררת באזור רמת הגולן). אחוז המתגייסים לצה"ל בקרב הקהילה הצ'רקסית בישראל עומד על כ-75%.[17] מרבית הצ'רקסים בוחרים לשרת במשטרת ישראל, במשמר הגבול ובשירות בתי הסוהר. בשנת 1976 זכתה הקהילה הצ'רקסית בזכות לקיים מערכת חינוך נפרדת המבטיחה כי תרבותה תועבר לדורות הצעירים.[18] בשנת 2011 הועברה הצעת חוק בכנסת להקצאת 680 מיליון שקל לפיתוח החינוך, התיירות ותשתיות נוספות בכפרים הצ'רקסים והדרוזים.[19][20] דמוגרפיהבקהילה הצ'רקסית בישראל נהוג להקים משפחות קטנות יחסית,[21] כאשר בממוצע יש לכל משפחה שני ילדים,[21] לעומת הממוצע של 3.73 ילדים למשפחה בישראל.[21] חברי הקהילה הצ'רקסית בישראל דוברים הן אדיגית והן עברית, ורבים מהם דוברים גם ערבית ואנגלית, תוך שהם מקפידים לשמר את המורשת והתרבות הייחודית של הקהילה.[22] זהותאף על פי שהקהילה הצ'רקסית בישראל נאמנה למדינת ישראל, הגברים משרתים בצה"ל, ועל אף שהם הצליחו להשתלב ולשגשג בישראל תוך שמירה על שפתם ותרבותם הייחודית,[20][23] עבור רבים בקהילה הצ'רקסית בישראל נאמנותם העיקרית נותרה כלפי האומה הצ'רקסית אשר מפוזרת בעולם, בעוד שחלקם מעוניינים לחתור בבוא היום "לאסוף את כל הצ'רקסים בעולם לאותו המקום, בין אם זה יהיה אזור אוטונומי, או רפובליקה ברוסיה או במקום אחר".[20] לאורך השנים חלק מחברי הקהילה הצ'רקסית בישראל היגרו חזרה לצ'רקסיה, אשר נמצאת כיום בשליטת רוסיה. חלק מהצ'רקסים שהיגרו לצ'רקסיה חזרו לבסוף לישראל לאחר שהתאכזבו מרמת החיים הנמוכה בצ'רקסיה.[24] הקהילה הצ'רקסית בישראל נחשבת קרובה יותר לחברה הישראלית מבחינה פוליטית ואידאולוגית, אם כי חלק מחברי הקהילה מדגישים את זהותם האסלאמית.[20][25][26][27] עמדה חברתית-כלכליתבשנת 2012 דווח כי 80% מהאוכלוסייה הצעירה של הקהילה הצ'רקסית בישראל היא בעלת תואר על-תיכוני[20] – נתון יוצא דופן, בהשוואה לאחוז האזרחים הבוגרים בישראל בעלי תואר על-תיכוני אשר הוא 49%.[28] בשנת 2007, הרשויות הצ'רקסיות והדרוזיות בישראל פתחו ביוזמה משותפת להשקעה בענף הצימרים ההולך וגדל בכפרים הצ'רקסים והדרוזים, אשר מאפשר לאנשים מבחוץ לבוא ולחוות את תרבויותיהם בכפרים שלהם.[20] בשנת 2009 פעילים צ'רקסים ודרוזים קראו לממשלת ישראל לחדול מניכוס שטחים שבבעלותם ולפעול להגדלת ההקצבות להם זוכים חברי הקהילה הצ'רקסית.[29] לטענת אותם הפעילים "הצ'רקסים מקבלים פחות מהקהילות הערביות או החרדיות, למרות 60 שנות נאמנות".[29] בתגובה להפגנות ביקש ראש הממשלה בנימין נתניהו מהקהילות הצ'רקסיות והדרוזיות לגלות "סבלנות" לנוכח ההשפעה הנוכחית של המשבר הכלכלי העולמי של 2009.[29] בשנת 2011, בתגובה לדאגות שהועלו מצד הפעילים בקהילות הצ'רקסיות והדרוזיות,[20] אישרה ממשלת ישראל הקצאה של 680 מיליון שקלים לסיוע בפיתוח חינוך, התעסוקה, הדיור וכמו גם פיתוח ענף התיירות בקהילה הצ'רקסית והדרוזית, וכמו כן שימוש בכסף לצורך הענקת סיוע לצרכיהם של חיילים דרוזים וצ'רקסים משוחררים.[19] פיזור גאוגרפיהקהילה הצ'רקסית בישראל מתרכזת כולה ביישובים כפר כמא (המונה כ-3,500 תושבים) וריחאניה (המונה כאלף תושבים). בניגוד לקהילות הצ'רקסיות במדינות אחרות במזרח התיכון שלא הצליחו לשמר את המסורות הייחודיות שלהן לאורך השנים, הקהילה הצ'רקסית בישראל הצליחה בכך. מעל ל-90% מחברי הקהילה הצ'רקסית בישראל חוזרים לגור ביישוביהם לאחר שהם מסיימים את השירות הצבאי או את לימודיהם. על אף שעבור רבים יש קושי למצוא חתן או כלה בקהילה הצ'רקסית המצומצמת יחסית בישראל, מרבית חברי הקהילה נמנעים מנישואי תערובת. נישואי תערובת נחשבו לאורך השנים לטאבו בקרב חברי הקהילה.[30][21] רוב הצ'רקסים בכפר כמא הם צאצאי שבט שאפסו, ורוב הצ'רקסים בריחאניה הם צאצאי שבט אבזאח.[31] גלריה
אישים בולטים בקהילה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||
