תיאטרון

ערך זה עוסק בענף של אומנויות הבמה. אם התכוונתם לצורת בנייה קלאסית, ראו תיאטרון רומי.

תיאטרון (מיוונית עתיקה: θέατρον) הוא ענף של אמנויות הבמה, שעניינו הצגת סיפורים (נרטיב) בפני קהל, בעזרת שילוב אמצעי תקשורת, כדיבור, תנועה, שפת גוף, מוזיקה, קול, תאורה, או מיצג חזותי (כמו תפאורה או וידאו ארט). למעשה, כל אחד מהאמצעים המקובלים באמנויות הבמה משמש בתיאטרון. הופעה על בימת-תיאטרון נקראת משחק.

בנוסף לסגנון המוכר של הצגת עלילה (מחזה) באמצעות דו-שיח על הבמה, תיאטרון עשוי ללבוש גם צורות אחרות, כמו אופרה, בלט, פנטומימה, מחזמר, תיאטרון בובות, קבוקי ואופרה סינית.

מלבד השחקנים, בהפקה לוקחים חלק גם במאי תיאטרון (אשר אמון על הניהול האמנותי של כלל ההפקה), המפיק (אשר מנהל את הפן הטכני של ההפקה), מעצבי התפאורה, התלבושות והתאורה, ולעיתים אף דרמטורג, וכן המחזאי או המעבד הטקסטואלי.

בהגדרתו הרחבה אירוע תאטרוני מתרחש כאשר א' מגלם את ב' בפני ג', שחקן המגלם דמות בפני קהל. ערך זה עוסק בעיקר בתיאטרון בהגדרתו המצומצמת, כלומר, הצגתם של מחזות עלילתיים כאוסף תמונות (סצנות) עוקבות של דו-שיח, רב-שיח או מונולוג, שהשחקנים מנהלים על הבמה.

ערכים מורחבים – היסטוריה של התיאטרון, תיאטרון ביוון העתיקה

התיאטרון המערבי החל לראשונה בפוליס היוונית אתונה.^{[דרוש מקור]} באותה עת, ביוון העתיקה, התיאטרון היה חלק ממופעי ציבור נוספים בהם, שירה בציבור וחגיגות הדיוניסיה הגדולה שנערכו באתונה לכבוד האלים.

ההופעות בחגיגות הדיוניסיה נעשו בפני קהל בתיאטרון גדול שהכיל בין 10,000 ל-20,000 מושבים. מכיוון שהמילים הנאמרות בהצגה היו עיקר המופע, להגשה נכונה ולאקוסטיקה טובה הייתה חשיבות עליונה. השחקנים (רק גברים) חבשו על פניהם מסכות אשר הולמות את הדמות, השחקנים באותה עת שיחקו מספר דמויות באותה ההצגה. המרכיב הדומיננטי בהצגות היווניות היה המקהלה. עם התפתחות הסוגה, נוסף שחקן - ואחריו גם שחקני משנה.

מהצגות אלו התחילו להתפצל ולפרוח שלושת סוגי המחזות - הטרגדיה, הקומדיה והסאטירה. בנוסף למחזות הגדולים הראשונים, הנחילו היוונים לתרבות המערב גם את העקרונות הראשונים של ביקורת תיאטרון ומבנה דרמטי. אריסטו, פילוסוף ומורה שפעל במאה הרביעית לפנה"ס, היה לא רק ראשון למבקרים, אלא גם אחת מהדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של הספרות. הוא ניתח את המחזות שנכתבו במאה החמישית לפנה"ס ובתקופתו, אפיין את סוגי הדרמה השונים והגדיר חוקים למבנה הטרגדיה (בספרו "פואטיקה"). ייתכן שגם הירצה על הקומדיה אך כתבים אלה לא שרדו.

התיאטרון המשיך להתפתח ולהשתכלל גם ברומא העתיקה. התיאטרון הרומאי שגשג וכלל צורות אומנות מגוונות: הופעות רחוב בפסטיבלים, ריקודים בעירום, אקרובטיקה, כמו כן, כלל את מחזות הקומדיה המוצלחים של טיטוס מאקיוס פלאוטוס ואת הטרגדיות המורכבות של סנקה.

על אף שלרומאים הייתה מסורת משלהם באשר להצגות ומופעים, להתייוונות שעברה התרבות הרומאית במאה השלישית לפני הספירה הייתה השפעה עמוקה ומרעננת על התיאטרון הרומאי. ההתייוונות גם עודדה את פיתוחה של הספרות הלטינית לאיכות גבוהה ביותר עבור הבמה.

מהיורשת האימפריה הרומית - האימפריה הביזנטית (האימפריה הרומית המזרחית) לא השתמר תיעוד המצביע על אמנות התיאטרון, אך יש אזכור לאומניות במה שונות כמו פנטומימה, ריקוד, הקראה של קטעי דרמה וקומדיה וכדומה היו פופולריים באותה תקופה. למען האמת, החשיבות האמיתית של האימפריה הביזנטית בהיסטוריה של התיאטרון היא שמירתם של טקסטים וקלאסיקות יווניים רבים, זאת על ידי חיבור הסודא, מעין לקסיקון כתוב יוונית. החיבור מחזיק למעלה מ-31,000 ערכים, ובכך הוא מהווה את הלקסיקון הגדול ביותר ששרד מן העת העתיקה.

התיאטרון בימי הביניים, כולל את כל היצירות שנוצרו באירופה בין נפילת האימפריה הרומית ותחילת הרנסאנס. התיאטרון בימי הביניים כלל סוגות רבות, והיה בעל השפעה דתית חזקה ועם מוסר השכל בעיקרו.

לאחר נפילת האימפריה הרומית, הכנסיות אסרו על קיום תיאטראות מאורגנים ומה שנשאר מן התיאטרון אלו אמנים ובדרנים אשר נדדו מעיר לעיר.

במאה ה-12 התחילו לצאת המופעים אל מחוץ לכותלי הכנסיות, בתחילה אל חצר הכנסייה ומשם, לדוכנים נודדים שעברו בשווקים ובחוצות העיר ומעלים את הופעות בפני הקהל הרחב. המחזות בימי הביניים נחלקו לשני סוגים עיקריים, סוג ראשון אלו המיסטריות - מחזות שעוסקים באירועי התנ"ך ובכתובים - ומחזות הנס - שעוסקים בקדושי הכנסייה ובסיפורה. סוג שני של מחזות, אלו מחזות המוסר - מחזה אלגורי, שבה חווה הפרוטגוניסט (הדמות המרכזית) דילמות מוסריות, בהן הוא נדרש לבחור בין היושר והטוּב האלוהי, לבין הרוע.

בימי הביניים התפתחה הפארסה - סוג של מערכון שפותח בימי הביניים, ועושה שימוש בכל האמצעים האפשריים בשביל להצחיק את הקהל. הדמויות בפארסה היו מאוד קיצוניות ומוגזמות. התפתחו גם המימיקה והפנטומימה - משחק דרך הבעות פנים.

תקופת הרנסאנס, אשר מביאה עימה פריחה מדעית, פילוסופית ואמנותית, לא פסחה על התיאטרון. התיאטרון זוכה לעדנה מחודשת במדינות הרנסאנס, הן מבחינת תכנים והן מבחינת מקום המופע וההצגות.

התיאטרון האנגלי החל לשגשג ולפרוח החל מתחילת הרנסאנס האנגלי. בתקופה האליזבתנית, התרבו להקות שחקנים נודדות התיאטרון היה מאוד נחשב, ובשנת 1570 קיבל המשחק הכרה מקצועית בחוקי המדינה. התלבושות במחזה ייצגו סטריאוטיפים ומעמדות. בתקופה זאת, התיאטרון היה גם בילוי פופולרי ביותר, והמחזות הנצפים ביותר היו אלו של ויליאם שייקספיר. תיאטראות רבים נבנו באותה התקופה בסביבות לונדון, כמו תיאטרון הגלוב ותיאטרון הברבור.

באיטליה, ערש הרנסאנס, יוצאת לעולם הקומדיה דל'ארטה, סוג של קומדיה שהייתה נפוצה במאות ה-16 וה-17, והייתה מבוססת על האטלן הרומאי. את הצגות הקומדיה דל'ארטה העלו שחקנים אשר אלתרו את דבריהם במהלך ההצגה, תוך התבססות על עלילה קבועה ועל מספר דמויות סטריאוטיפיות ומוכרות. כל דמות אופיינה בעזרת שפת גוף ובעזרת מסכה משל עצמה. הקומדיה דל'ארטה שילבה מוטיבים שונים ומגוונים מתקופות רבות בהיסטוריה, החל ברומא העתיקה וכלה בקרנבל המסכות של ונציה.

בספרד התרחש תור הזהב של התיאטרון הספרדי בין השנים 1590–1681. באותה תקופה, התיאטרון בספרד פרח עד מאוד והצגות רבות נכתבו ועלו על הבמה, חלקן נחשבות לאבני דרך עד היום. בצרפת הנאו-קלאסית, ישנו את מולייר, מחזאי מפורסם ופורץ דרך.

התיאטרון במאה ה-19 מתחלק לשתי תקופות, מוקדמת ומאוחרת.

התקופה המוקדמת הייתה מאופיינת בדומיננטיות של הרומנטיקה והמלודרמה. המלודרמה היא סגנון תאטרלי, הפונה לרגשות יותר מאשר לתבונה. המלודרמה היא לרוב סיפור דרמטי סטנדרטי המכיל בתוכו אלמנט או אירוע טרגי, אך שלא כבטרגדיה, במלודרמה הגיבור עשוי להצליח ולהשיג את מטרתו למרות האירוע הטרגי. בצרפת נהייתה המלודרמה לפופולרית ביותר מבין צורות התיאטרון, גם בבריטניה המלודרמה הייתה פופולרית במיוחד.

הרומנטיקה, הייתה תנועה אינטלקטואלית ואמנותית שהתפתחה באירופה בשלהי המאה ה-18 והיא מתבטא ברצון לתת ביטוי לייחודי ולאותנטי שברוח העם. בגרמניה, הרומנטיקה הגרמנית הייתה השולטת, ויוצרי התיאטרון הושפעו מכך ביצירותיהם.

בצרפת במהלך המאה ה-19, נהיה לנפוץ בקרב מחזאים וציבור הצופים "המחזה העשוי היטב", סגנון אשר פותח על ידי אז'ן סקריב. סגנון זה ידוע על כך שהוא בנוי על פי חוקים ובאופן הגיוני, ובמהלך העלילה ישנו סוד אשר מוסתר מחלק מהדמויות, אך לא מהקהל.

בתקופה המאוחרת של המאה ה-19 עלה הריאליזם. הריאליזם הוא זרם אשר צמח במאה ה-19, בתחילה ברוסיה ומשם לשאר אירופה. הריאליזם מנסה לתאר את החיים כפי שהם. הריאליסטים בחרו את תיאור המעמדות הנמוכים כנושא מרכזי ביצירותיהם. אין בריאליזם ייפוי של המציאות ולא כיעורה, אלא הצגתה כפי שהיא. התיאטרון הריאליסטי שאף ליצור אצל הצופים אשליית מציאות והזדהות תוך שמירה על מוסכמת "הקיר הרביעי", קיר שקוף לכאורה המפריד בין השחקנים לקהל.

הריאליזם הוביל לנטורליזם, שעניינו היה בתיאור הטבע כאמיתי, ריאליסטי ומדויק ביותר, מדובר בפירוט מדויק של כל פרטי התפאורה. הבמה הנטורליסטית כוללת בתוכה את כל מרכיבי הבית (לדוגמה), בלי להחסיר אף לא פרט אחד. לפעמים עד כדי שימוש במרכיבים טבעיים כמו חול, מים ואש.

במאה ה-20 המשיך התיאטרון להתפתח, הן בהמשכם של הריאליזם ונטורליזם, עלייתו של האקספרסיוניזם אשר למעשה מנוגד בתפיסתו לשניהם. ועלייתן של סוגות נוספות, בסמוך לעלייתו של הפוסט-מודרניזם בפילוסופיה, כמו התיאטרון האפי, תיאטרון האכזריות ותיאטרון האבסורד.

האקספרסיוניזם בתיאטרון הוא זרם בגרמניה שפותח לאחר מלחמת העולם הראשונה. האקספרסיוניזם היה בעיקרו מבוסס על זעקה, האשמה ועל פציפיזם.^[1] המחזות האקספרסיוניסטים רצו להראות את המתרחש בעולמו בפנימי של האדם, ולא את החוץ מסביבו. האקספרסיוניזם לא עסק בתיאור המציאות כפי שעשו הריאליזם והנטורליזם.

תיאטרון האכזריות ניסה לחזור למקור הפולחני של התיאטרון, שבו הטקס, המחוות, השירה, ולא הספרות הם העיקר. לפי עקרונותיו, התיאטרון צריך להכות בצופה כמו מגפת הדבר, הוא צריך להיות מטורף ומידבק. והוא כולל שינוי וחידוש אומנות התיאטרון במוגע בכל מרכיבי ההצגה, כולל חלל ההצגה, התאורה, והיחסים בין שחקנים לצופים.

התיאטרון האפי הונהג על ידי המחזאי הגרמני ברטולט ברכט בתחילת המאה ה-20. השם אפי נגזר מהמילה הלועזית אפוס. התיאטרון האפי הוא תיאטרון סיפורי-לירי המשמש בסיס לדיון פוליטי. הסוגה פרחה בגרמניה בתקופה שבין המשטר קיסרי לשלטון הנאצי.

תיאטרון האבסורד הוא מונח המתייחס לסוגת תיאטרון אשר החלה להבשיל בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 וצמחה בצרפת. המונח מתייחס למספר מחזות שהופיעו בשנות ה-40, ה-50 וה-60 באירופה ולסגנון באופן כללי. מחזאים שחוו את התפרקות הסדר וההיגיון המוכרים בזמן מלחמת העולם השנייה, החלו ליצור לאחריה תיאטרון שידבר על החוויה של עולם ללא אלוהים - עולם ללא משמעות, ללא מטרה שמכוונת את חיי האדם. העולם נראה כעומד על סף השמדה מוחלטת, והמחזאים ניסו לתת ביטוי לאימה שחש האדם ברגעים שעוד נותרו לו להעביר את חייו בהם.

ערך מורחב – דרמה

ערך מורחב – קומדיה

קומדיה היא יצירה דרמטית עם שימוש בהומור באמנויות הבמה. המונח משמש גם לתיאור הופעה הנשענת ברובה על הומור. מאפייניה הבולטים הם: שימוש בדמויות בעלי התנהגות פחותה, בעלות חוסר אינטליגנציה וחוסר מודעות, או כשלים פיזיים או לשוניים בולטים ובשילוב אווירה של קלות דעת, סלחנות לנזקים והיתר.

ערך מורחב – טרגדיה

הטרגדיה היא מחזה - יצירה ספרותית בעלת עלילה, אירועים וחוויות עזות. הטרגדיה התפתחה ביוון הקדומה מן המזמורים שבהם ליוו את קורבן התיש בחגו של דיוניסוס. שני הסוגים הספרותיים העיקריים בדרמה היוונית הם הקומדיה והטרגדיה, שמהוות ניגוד אחת לשנייה.

הטרגדיה דנה בשאלות יסוד של הקיום האנושי: מה הם גבולות הסבל והייסורים שבהם יכול האדם לעמוד? מדוע העולם הוא כה בלתי צודק? הטרגדיה עוסקת ביצרים אנושיים בלתי נשלטים כגון: גאווה, תשוקה ושנאה. הטרגדיה מסתיימת באסון צפוי מראש, ועלילתה רצופה במשברים, עליות ונפילות של הגיבור כנגד הגורל והאלים.

הטרגדיה שואבת את נושאיה מן האגדה וההיסטוריה ועלילתה רבת עניין.

הטרגדיות מתחלקות לשתי קבוצות: הטרגדיה הקלאסית והטרגדיה המודרנית. בטרגדיה הקלאסית הדמויות הן בדרך כלל מבני המעמדות העליונים בחברה, לעומת הטרגדיה המודרנית שבה הגיבורים הם בני אדם מהשורה.

שורשי הטרגדיה בפולחנים לאלים היוונים בעת העתיקה. היא נוצרה כענף משנה של הדרמה, יחד עם הקומדיה.

ערך מורחב – מחזמר

מחזמר או תיאטרון מוזיקלי הוא סוג שלהצגת תיאטרון שמשלבת שירים, דיאלוגים, משחק וריקוד. הסיפור והתוכן הרגשי של המחזמר – הומור, פאתוס, אהבה, כעס - מתקשרים ומשתלבים באמצעות המילים, המוזיקה, התנועה והיבטים טכניים של הבידור. תיאטרון מוזיקלי חופף לצורות תאטרליות אחרות כמו אופרה ומחול, אך נותן חשיבות שווה למוזיקה בהשוואה לדיאלוג, לתנועה ולאלמנטים האחרים. מאז תחילת המאה ה-20, הפקות תיאטרון מוזיקליות נקראות בדרך כלל, בפשטות, מחזות זמר (המילה היא הלחם של המילים מחזה וזמר).

על אף שהמוזיקה הייתה חלק מההצגות הדרמטיות מאז ימי קדם, תיאטרון מוזיקלי מערבי מודרני התפתח במהלך המאה ה-19, עם אלמנטים מבניים רבים שנוסדו מיצירותיהם של גילברט וסאליבן בבריטניה ואלה של האריגן והארט באמריקה. הם התפתחו על ידי מספר רב של קומדיות מוזיקליות ויצירות תיאטרון מוזיקליות של יוצרים אמריקאים כמו ג'ורג' מ. קוהאן ומופעים אחרים (כמו המחזמר "בשבילך אני שר" מ-1931), שהצעידו קדימה את הז'אנר מעבר לבידור בעל שירים מתקתקים שרווח בתחילת המאה ה-20, והובילו ליצירות פורצות דרך כגון "ספינת השעשועים" (1927) ו"אוקלהומה!" (1943). חלק ממחזות הזמר המפורסמים והחשובים ביותר בעשורים שלאחר מכן כוללים את "סיפור הפרברים" (1957) ,"פנטסטיקס" (1960), "שיער" (1967), "שורת המקהלה" (1975), "עלובי החיים" (1985), "פנטום האופרה" (1986), "רנט" (1994) ו"המפיקים" (2001).

מחזות זמר מבוצעים בכל רחבי העולם. הם עשויים להיות מוצגים במקומות גדולים, כמו ההפקות התיאטרון הגדולות ועתירות התקציב בווסט אנד בלונדון ובברודוויי בניו יורק, או בתיאטראות שוליים קטנים יותר, באוף ברודוויי ובהפקות מקומיות, בסיבובי הופעות, או על ידי קבוצות חובבים בבתי ספר וביצועים אחרים. בנוסף לבריטניה וצפון אמריקה, יש סצנות תיאטרון מוזיקליות תוססות במדינות רבות באירופה, אמריקה הלטינית, אוסטרליה ואסיה.

ערך מורחב – עיצוב במה

הפקת המחזה הכתוב אל הבמה כרוכה לרוב בשיתוף פעולה של בעלי מקצוע ומומחים רבים כגון: המחזאי, הבמאי, צוות השחקנים ואנשי הצוות הטכני אשר כוללים את התפאורנים, מעצבי התאורה, מעצבי תלבושות, אנשי סאונד ואחראי הבמה. לפי הצורך, יכולים להיות שותפים בהכנת ההצגה גם דרמטורג, עורך וידאו, אנשי פעלולים וכריאוגרפים.

עיצוב הבמה הוא תחום דומה ומשיק להיבטים הטכניים של התיאטרון, הסרטים והפקת הווידאו. זה כולל בין השאר בניית ועיצוב התפאורה, כיונון של התאורה, עיצוב ותפירת התלבושות, איפור, רכישת אביזרים, ניהול הבמה, הקלטה והפעלה נכונה של הסאונד בהצגה.

במקרים פשוטים ובסיסיים, ניהול הבמה נעשה בידי אדם אחד אשר מקיף את כל הצרכים בהפקה כגון התפאורה, התלבושות, התאורה, הסאונד וניהול הצוות. במקרים מסובכים יותר, לדוגמה בתיאטראות המודרניים של ברודוויי, עיצוב הבמה מנוהל על ידי מאות אנשי מקצוע כמו נגרים, ציירים, חשמלאים, פועלי במה וכדומה. צורה מודרנית זו של עיצוב במה דורשת יכולת טכנית גבוהה ומקצועית.

תיאטראות פועלים במסגרות אחדות, המשפיעות על אופי הפעילות המתקיימת בתיאטרון:

• תיאטרון מסחרי: ככל עסק מסחרי, גם לתיאטרון המסחרי מטרה עיקרית אחת - להרוויח כסף. מטרה זו משפיעה על אופי ההצגות המועלות במסגרת זו. אלה בדרך כלל מופעים המופקים בתקציב רחב היקף, ומטרתם למשוך קהל גדול ככל האפשר.
• תיאטרון ממוסד (מכונה גם "תיאטרון רפרטוארי"): זהו תיאטרון הפועל במסגרת קבע, והרפרטואר שלו מושפע במידה רבה משיקולים אמנותיים, אך גם משיקולים כספיים, אם כי חלק ניכר מתקציב התיאטרון מגיע מהשתתפות ממשלתית או עירונית, וכן מתרומות. לעיתים גובר השיקול הכספי על השיקול האמנותי, והרפרטואר נקבע כך שיקלע לטעמו של הקהל, ולא יעצב אותו.^[2]
• תיאטרון שוליים (פרינג', Fringe theatre): תיאטרון הפועל מחוץ למסגרת הממוסדת. בתיאטרון שוליים מועלות הצגות חדשניות מבחינת תוכניות-אמנותית, אשר בדרך כלל ללא מחויבות להיבט העסקי.
• תיאטרון סטודנטים: פועל במסגרת בתי הספר למשחק, ומאפשר לסטודנטים להתנסות בהפקה של הצגות תיאטרון כחלק מלימודיהם. לעיתים מסגרות דומות מתקיימות בבתי ספר, במסגרת מגמת תיאטרון.
• תיאטרון חובבים: תיאטרון המועלה על ידי חובבי תיאטרון במסגרות קהילתיות שונות.

לעיתים הקטגוריות חופפות - תיאטראות ממוסדים הם לרוב תיאטראות מסחריים, ניתן להגדיר הפקות של תיאטראות סטודנטים כהפקות פרינג' - הן מבחינת המסגרת ההפקתית והן מבחינת התכנים.

ערך מורחב – תיאטרון בישראל

מסגרת התיאטרון המאורגנת הראשונה שידועה הייתה בשנת 1905 הייתה תיאטרון חובבים ביפו בשם "חברת חובבי האומנות הדרמטית". תיאטרון זה זכה לפופולריות ופעל עד אשר הטורקים גירשו אותם בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

התיאטרון העברי הראשון נוסד בשנת 1920 בתל אביב, "התיאטרון העברי בא"י". התיאטרון הציג מחזות קלאסיים והתחלף ל"התיאטרון הדרמטי" בניהולה של מרים ברנשטיין-כהן. ב-1926, נוסד "התיאטרון הארץ ישראלי" בעזרתו של הבמאי מנחם גנסין שבו שיחקו שחקנים שפרשו מהתיאטרון הדרמטי ושלמדו בגרמניה.

בשנת 1925 נוסד תיאטרון הפועלים ההסתדרותי "האהל" שפעל עד לשנות ה-60. ב-1927 נוסד התיאטרון הסאטירי "הקומקום" בניהולו של אביגדור המאירי שהציג מערכונים בנושאים אקטואליים וחברתיים. את תיאטרון הקומקום החליף תיאטרון המטאטא שפעל עד לשנת 1954.

בשנת 1928 הגיע לישראל תיאטרון הבימה, שפעל במוסקבה וערך מסע הופעות בעולם. התיאטרון השתקע בארץ והתאחד עם התיאטרון הארץ ישראלי. בהמשך בלט התיאטרון בהעלאת הצגות קלאסיות, ובסוף שנות החמישים הפך ל"תיאטרון הלאומי" של ישראל. הכוכבת הגדולה שלו, שזכתה לכינוי "מלכת התיאטרון הישראלי", הייתה חנה רובינא.

בשנת 1943 נוסד התיאטרון לי-לה-לו שהעלה הצגות רוויו - שורת שירים ופזמונים וביניהם קטעי קישור קלים. את מרבית הפזמונים לתיאטרון כתב נתן אלתרמן, וביצעו אותם מספר זמרות יוצאות תימן, בהן שושנה דמארי. ב-1945 הוקם התיאטרון הקאמרי ביוזמתו של יוסף מילוא, שמטרתו הייתה להציג מחזות ברוח צעירה ובעברית "צברית", בניגוד למכובדות הקלאסית של "תיאטרון הבימה". מילוא גם הקים ב-1961 את התיאטרון העירוני חיפה ששם דגש על מחזות ישראליים מקוריים.

בראשית שנות השבעים הוקמו תיאטראות עירוניים נוספים: תיאטרון באר שבע ותיאטרון החאן בירושלים. בשנת 1980 הקימה ההסתדרות את תיאטרון בית ליסין.

בראשית שנות התשעים הוקם ביפו תיאטרון גשר, שהורכב ברובו משחקנים עולי ברית המועצות לשעבר, בניצוחו של הבמאי יבגני אריה והמנהל אורי לוי. התיאטרון העלה מחזות קלאסיים, ישראלים והתמקד במחזות על אירועים היסטוריים בחיי העם היהודי, שזכו לשבחי הקהל והביקורת.

תיאטרון יידישפיל המציג מחזות בשפת היידיש הוקם בשנת 1987 על ידי שמואל עצמון. כיום מועלות בהפקות פרטיות גם הצגות בשפה המרוקאית. בקרב ערביי ישראל פועלות מספר קבוצות תיאטרון, כגון "התיאטרון הערבי-עברי ביפו".

תיאטרון תמונע הוקם על ידי נאוה צוקרמן, המנהלת האמנותית, כאנסמבל בשנת 1981 ובשנת 2000 נפתח המרכז הקיים כיום, ברחוב שונצינו בתל אביב-יפו, המוגדר במרכז פרינג' עצמאי, ומכיל, מלבד הפקות האנסמבל, עוד עשרות הפקות עצמאיות במסגרת מרכז הפרינג'. התיאטרון מעלה מחזות קלאסיים, לצד מחזות ישראליים מקוריים ומחזות מודרניים של יוצרי שונים מכל קשת התיאטרון.

• רשימת מחזאים
• שחקני תיאטרון
• במאי תיאטרון
• אולם תיאטרון: המבנה הפיזי שבו מוצג המחזה.
• תיאטרון המדוכאים

• פיליפ קוק, תיאטרון מהו, הוצאת "אור-עם", 1990 (Philip Cook, How To Enjoy Theatre)
• פיטר ברוק, החלל הריק, הוצאת "אור-עם", 1991 (Peter Brook, The Empty Space)
• זמירה הייזנר, קרין חזקיה, החוויה התאטרונית - מבוא לדרמה ולתיאטרון, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2006.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: תאטרון
ציטוטים בוויקיציטוט: תאטרון
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תאטרון

• תאטרון, אנציקלופדיה אביב חדש, כרך 17, עמ' 103‏, באתר "כותר"
• "תֵּיאַטְרוֹן", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמודים 251–253, באתר היברובוקס
• מתי שמואלוף, הבעיה האשכנזית: על הספר "הבעיה העדתית בתיאטרון הישראלי", 10 בפברואר 2006
• מיכאל הנדלזלץ, מה תפקידם של הצופים בהצגה?, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2013
• תיאטרון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תיאטרון, דף שער בספרייה הלאומית
• ארכיון אוסף דברי דפוס לתולדות התיאטרון בעולם., בספרייה הלאומית
• מילון מונחי תיאטרון ומבחר מונחים ממילון 1940 באתר האקדמיה ללשון העברית