|
העליות בשנים 1700–1881.jpg)     .jpg)   בגלי העליות לארץ ישראל מראשית המאה ה-18 ועד הרבע האחרון של המאה ה-19 עלו מעת לעת אלפי עולים, שתרמו לגידולו והתפתחותו של כלל היישוב היהודי בארץ ישראל באותן שנים. העולים ביססו וחיזקו את קיומו הרעוע של היישוב היהודי והחלו ביוזמות חדשות. ממחצית המאה ה-19 ניכרו תמורות רבות ביישוב היהודי, בסיועם של ארגונים יהודים בתפוצות ובארץ ישראל, ובשל התערבותן והשפעתן הגוברת של המעצמות הזרות. בשנת תרמ"ב 1881, בתקופת היישוב הישן ולפני תחילת גל העלייה הראשונה, נאמד היישוב היהודי כ-26,000 נפש על אף האסונות והפגעים הקשים שפקדו את היישוב ואת הארץ במהלך תקופה זו. בשלהי המאה ה-17תנועת הגאולה שעורר בתורו משיח השקר שבתאי צבי וההתנגדות לה בקרב רבים מיהודי ארץ ישראל והתפוצות, בשנות השישים של המאה ה-17 הסתיימה בכישלון והתרסקות, כאשר התאסלם ב-1665 לפקודת השלטונות העות'מאניים, אולם הטלטלה הרעיונית והרגשית ברחבי עולם היהודי לא שככה והמשיכה בהסתר. המתח המשיחי שצמח בתקופת הפולמוס עם השבתאים שרד זמן רב בתודעתם ובליבם של רבים בתפוצות ישראל. אישים שונים, שבתאים ושאינם שבתאים, ערכו חישובי קיצים, לפיהם ציפו המאמינים לעת קרובה של גאולה. השנים 1700, 1706, 1740 ושנים נוספות חושבו כמסוגלות לביאת המשיח. צפייה זו באה לידי ביטוי ברצונם ונסיונותיהם לעלות לארץ ישראל. בין העולים היו שבתאים נסתרים, וכאלה שלא היו מספיחי השבתאות, חלקם מקובלים ותלמידי חכמים ומנהיגי קהילות. ביניהם רבי יהודה חסיד, רבי אברהם רוויגו, נחמיה חיון, הרופא ד"ר יצחק קנטריני, הרמח"ל - רבי משה חיים לוצאטו, רבי ישראל יעקב אלגאזי, רבי רפאל טריביש, רבי חיים אבולעפיה, רבי חיים בן עטר, רבי פרץ בן משה ורבי שמחה מזאלוזיץ[1]. בן-ציון דינור כותב על תקופה זו[2]:
. במאה ה-18מבין העליות והאישים שעלו לארץ ישראל בתקופה זו ניתן לציין גם את האירועים הבאים: בשנת 1700 הגיעה לארץ שיירת העולים בראשות רבי יהודה חסיד, לאחר מסע עלייה מרובה תחנות באירופה במהלכו הצטרפו לשיירה עולים מארצות שונות עדי לכדי 1500 איש. כאלף איש מהם עלו לבסוף בשתי שיירות מקושטא ומוונציה לירושלים. (באותה עת מנתה כל אוכלוסיית היהודים בעולם פחות ממיליון נפש). בשנים הסמוכות לפני עלייתם לארץ, נעשו הכנות בשיתוף עם היישוב האשכנזי בירושלים והוקמו עבורם 40 בתים לדירות וכן הוקמו בית כנסת, בית מדרש, מקווה ובורות מים לקליטתם הראשונית[3]. המאה הקודמת בארץ ישראל התאפיינה בדלדול ניכר של כל היישוב היהודי, כך שעלייה זו הביאה בבת אחת לכמעט הכפלת מספר היהודים בירושלים שמנו ערב העלייה כ-1200 נפש. לדעת ההיסטוריון בן-ציון דינור סימנה החבורה את ראשית בנייתו וכינונו של היישוב היהודי בארץ ישראל בעת החדשה (היישוב הישן), על אף שגם לפני כן התקיים בה יישוב יהודי וותיק, רבים ממנו ממוצא ספרדי אשר הגיעו לארץ מעת לעת מרחבי האימפריה העותמאנית וכן משאר התפוצות. לימים בעקבות התעמרות מוכוונת של השלטון בעקבות פרשיית חוב של קהילת רבי יהודה החסיד יימנעו אשכנזים באשר הם, מלהיכנס לירושלים ולהקים בה קהילה, עקב חשש מאסר מיידי. חשש שיוסר רק לאחר כמאה שנים. בשנת 1701 בקירוב, עולה רבי אפרים נבון מטורקיה, ומצטרף לישיבת "נוה שלום" שייסד רבי יצחק די מאיו (התקיימה לפחות עד 1847)[4]. בירושלים המצב היה קשה ליהודים, והם סבלו מהתנכלויות רבות מצד השלטון. לפי התיאורים השונים[5], הוטלו על היהודים מסים רבים, קנסות וגזרות שונות. בעקבות כך יהודים רבים ברחו מהעיר, הרב נבון נשאר בעיר ולאחר כעשור שימש בה כמנהיג היהודי הכמעט יחידי בה. בשנת 1702 הקים אברהם רוויגו בירושלים ישיבה אשר שימשה בין היתר חלק מסיעת ר' יהודה החסיד. (מוסד זה התקיים לפחות עד 1835). בשנת 1718 בקירוב עלה הרב המקובל עמנואל חי ריקי מאיטליה לצפת. חיבוריו בתורת האר"י והפצתה באירופה השפיעה גם על התפתחות תורת החסידות. בערוב ימיו חזר ועלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים וניסה לייסד בה מרכז ללימוד משנתו. בשנת 1726 הוקם ועד פקידי קושטא אשר יסייע רבות לעלייה ולישוב היהודי בארץ ישראל. בעקבותיו יוקמו גופים דומים במדינות בעלות השפעה ושבהן קהילות יהודיות משמעותיות. בשנת 1733 ניסה הבעש"ט לעלות אך נאלץ לשוב על עקבותיו בטרם הצליח[6]. הגם שהבעש"ט לא הצליח לעלות הרי שלמעשהו היה רושם רב כך שבשנים לאחר מכן התעוררה עליית חסידים לארץ ישראל.
בשנת 1737 עלה מטורקיה רבי גדליה חיון והקים בירושלים את ישיבת המקובלים בית אל, מוסד חשוב אשר הביא לבואם של חכמים נוספים; ביניהם ר' ישראל יעקב אלגאזי ובנו ר' יום טוב אלגאזי, שלימים שימשו בתפקיד הראשון לציון. הישיבה קיימת ובולטת עד היום. באותה שנה הוקמה גם "ישיבת גדולת מרדכי". (התקיימה לפחות עד שנת 1840). בשנת 1740 הקים ועד פקידי קושטא בסמוך לנמל יפו אכסניה ליהודים העולים לרגל לירושלים, ואשר היה החאן היהודי היחיד שפעל בעיר עבור עולים יהודים. המבנה נודע גם בשם "בית זונאנה" על שמו של רבי יעקב בן דוד זונאנה, הגביר היהודי שרכשו[7], וכלל גם מקווה טהרה[8][9]. ומתקופה זו החלה להתפתח ביפו קהילה יהודית[10]. בשנת 1740 הגיע לטבריה הרב חיים אבולעפיה מאיזמיר בראש משלחת של עשרות אנשים, ובברכת מושל הגליל דאהר אל עומר, חידש את היישוב היהודי בטבריה אשר היה חרב במשך 70 שנה.[11] רבי חיים אבולעפיה התמסר להתפתחות העיר ודאג למקורות פרנסה ליושביה. הוא בנה בעיר בית כנסת מפואר, סלל דרכים, הקים חנויות ליום השוק, בית בד לשמן שומשמין ו-בית מרחץ. בעידודו נרכשו שדות וכרמים באזור וכן בשפרעם, פקיעין, ובעזרת שלמה עבדי גם בכפר יאסיף. הרב אבולעפיה סייע בקליטתם של עולים נוספים מטורקיה, צפון אפריקה ומזרח אירופה. רבי חיים אבולעפיה אמנם עלה מאיזמיר אבל למעשה נולד בעצמו בארץ ישראל - בטבריה כבן לאנשי היישוב היהודי הוותיק. חידוש היישוב העברי בטבריה עשה רושם רב בגולה[12], לפיכך, התגברה העלייה לארץ. בתקופה זו עלה רבי אלעזר רוקח אבי משפחת רוקח; וכן, בשנת תק"א (1741) עלו ר' חיים בן עטר עם משפחתו, עשרות תלמידיו ובני משפחותיהם ממרוקו ומאיטליה[13] בדרכם מעכו לטבריה פגשו בעיר קבוצת עולים מפולין. בשנת 1743 עלה רבי משה חיים לוצאטו עם משפחתו וכמה מתלמידיו מהולנד לעכו והגליל. בשנת 1743 הוקמה בירושלים "ישיבת כנסת ישראל" בראשות אור החיים ובחסות יהודי איטליה. (התקיימה לפחות עד שנת 1866) בשנת 1747 עלה ר' אברהם גרשון מקיטוב גיסו של רבי ישראל בעל שם טוב והתיישב בחברון, ואחר הצטרף לישיבת המקובלים בית אל בירושלים. בשנת 1748 הוקמו בירושלים מוסדות ישיבת חסד לאברהם ובנין שלמה (התקיימה לפחות עד 1922). בשנת 1751 הצטרף ר' שלום שרעבי מתימן לישיבת בית אל, ואף עמד בראשה ובהנהגת ירושלים, לימים עמדו בראשה גם שני בניו. בשנת 1752 עלו מאלג'יר ר' יהודה עייאש ובנו ר' יעקב משה עייאש, אף הוא שימש בתפקיד הראשון לציון. בשנת 1757 הקימו יהודים יוצאי קושטא בירושלים את "ישיבת דמשק אליעזר" בחסות יהודי טורקיה. יש לציין שב-30 באוקטובר וב-25 בנובמבר 1759 - התרחשו שתי רעידות אדמה גדולות בצפון הארץ - ההערכה היא שרעידת האדמה הראשונה הייתה בעוצמה 6.6 בסולם מגניטודה לפי מומנט ורעידת האדמה השנייה הייתה בעוצמה 7.4 בסולם מגניטודה לפי מומנט. הרעש הורגש ברוב שטחי ארץ ישראל וסוריה. האחרונה הורגשה עד מצרים. לפי הערכות שונות נהרגו 10,000- 40,000 איש[14] מכלל האוכלוסייה במרחב העות'מאני בו פגע הרעש, אלפים מהם בארץ. רעידה אחת התרחשה בצפת והשנייה בבקעת הלבנון. היה הרס בצפת, טבריה, סאסא, גוש חלב, עין זיתים, סג'רה, עכו ונצרת. תזוזה נוספת התרחשה גם במיצד עתרת, חציו זז בחצי מטר. בעכו פגעו גלי צונאמי של 2.5 מטר מעל בתי המגורים (יש לזכור שעכו מוגבהת וחלקה אף מוגן בחומה). בשנת 1760 בקירוב ניסה הגאון מווילנא לעלות מליטא לארץ ישראל אך לא מצליח בכך. תלמידיו בדור הבא יקימו תנועת עלייה. בשנת 1764 הגיעה קבוצת עולים מליטא וברודי עמם נמנה הדרשן המקובל ר' שמחה מזאלזיץ. בכתביו הוא מספר על הנדבן ר' יעקב בן דוד זונאנה מקושטא שבנה באותו זמן ביפו חומה ובית אכסניה עבור עולי רגל יהודים שבו יוכלו לנוח לפני הטלטלם שוב בדרכים. על האכסניה השתלטו בהדרגה הערבים תושבי המקום. באותו זמן הקימו גם בעכו אכסניה דומה שכן אלו היו שתי ערי הנמל העיקריות עבור העולים ולא היה מקום מתאים ללון בו עבור המגיעים זה עתה לארץ.[15] מספר שנים לאחר ר' שמחה, עלה מברודי גם המקובל ר' פרץ בן משה מחבר הקונטרס שבח ותהילה לארץ ישראל.
בשנת 1764 הגיעה שיירה בראשות תלמידי הבעש"ט ר' מנחם מנדל מפרמישלן ור' נחמן מהורדנקא (שעלה לא"י בפעם השלישית). כאמור רבים מסיעת החסידים שכבר היו בארץ שקדמו בעלייתם ובהשקפותיהם לתלמידי הבעש"ט הצטרפו לסיעתם ודרכם החסידית החדשה של אלה. בשנת 1770 בקירוב, עלה ר' יעקב מקרלין לטבריה ומייסד את הגרעין החסידי הראשון. בשנים הבאות המשיכו אדמורי חסידות זו לעודד משפחות מקרבן לעלות ולהצטרף לקהילות החסידות אשר בארץ. בשנת 1771 הוקמה בירושלים "ישיבת מגן דויד" בחסות יהודי אמסטרדם (התקיימה לפחות עד 1921). בשנת 1772 הגיעה מליטא שיירה בת מספר משפחות בראשות רבי עזריאל משקלוב, במטרה להעמיד על תילה את הקהילה האשכנזית בירושלים[16]. נכדו ר' ישראל משקלוב יהיה בין מובילי עליית תלמידי הגר"א 37 שנים מאוחר יותר. בשנת 1777 בגל עלייה הבולט בראשותו של רבי מנחם מנדל מויטבסק באו לארץ כ-300 נפשות. בין מנהיגי השיירה היו תלמידי המגיד ממזריטש. רבים מהחסידים התיישבו ביישובי הגליל: צפת וטבריה וחלקם התיישבו בכפר יאסיף ובפקיעין[17]. באותו זמן הגיעו לארץ כ-130 עולים מתוניס[18]. בשנת 1779 הוקמה בירושלים "ישיבת מרפא לנפש" עבור יוצאי סוריה, בחסות יהדות ארם צובא. בשנת 1782 עלה מאיטליה ר' דוד פארדו. בשנת 1794 הגיע מליטא רבי שלמה מטולוצין מבכירי תלמידי הגר"א והראשון שעלה לארץ עוד בחיי רבו והתיישב בחברון. כמו כן החלו לעלות חסידים מחבל ווהלין ומייסדים ב-1796 את כולל ווהלין לעולי פולין. בשנת 1798 הצליח ר' נחמן מברסלב להגיע לארץ ישראל אך שוהה בה זמן קצר בלבד. עם זאת ביקורו זה היה לנקודת מפנה במשנתו. לאחר חזרתו ביקש לא לצטט את אמרותיו מהתקופה שקודם הביקור בארץ. הוא נהג לומר מאז: "כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל"[19] וכן "מי שרוצה להיות יהודי, אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל". כאמור חכמים בולטים מעין אלה במסעות עלייתם לארץ ישראל עוררו רושם ותהודה ניכרת בקרב יהדות התפוצות והצטרפו למנהיגות קהילות העולים והיושבים זה מכבר בארץ ישראל.
בשנת 1798 נכנס לארץ צבא נפוליאון ממצרים, בניסיון לכבוש אותה מהטורקים. במקביל, הכריז נפוליאון כי בכוונתו לסייע לתקומתם המדינית של היהודים במולדתם ההיסטורית. הקיסר הצרפתי קרא ליהודים להזכר בעברם ההיסטורי המפואר בארץ ישראל, להקים ישות מדינית יהודית עצמאית בארץ ישראל. מנשר נפוליון אל היהודים[20]. פורסם בעיתון הצרפתי מוניטר ב-20 באפריל 1799, וכן גם הופץ ככרוז בארץ ישראל ובקהילות היהודים באסיה ובאפריקה. נפוליון קרא ליהודים "להתלכד סביב דגלו לשם 'הקמת ירושלים העתיקה'. בידיעות מאותה תקופה נאמר כי אכן יהודים רבים הצטרפו אז לחילותיו של נאפוליון, שבדעתו להקים גדוד יהודי 'כדי לשוב ולהקים את ממלכת ירושלים"[21]. לפרסומו ותוכנו של הכרוז הייתה תהודה ניכרת. בעקבות המנשר פרסם הרב אהרן בן לוי מירושלים כרוז רבני לגיוס לצבא נפוליאון[22]. אמנם מסע נפוליאון בארץ ישראל נכשל, אולם הוא סימן את התערבותן המדינית הגוברת של מעצמות אירופה בארץ ישראל, ומעורבותן בנעשה בה, בין השאר באמצעות הסכמי הקפיטולציות, אשר השליכו על תנאי העלייה לארץ וההתיישבות בה במאה ה-19.
בשנת 1800, מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל 274,850 נפש בקירוב, מתוכם 6,700 יהודים שהיוו 2.4% מכלל האוכלוסייה[23]. במאה ה-19         היישוב היהודי בארץ סבל מתנאי מחיה ופרנסה קשים, מרעידות אדמה רעב ומגפות; אלה גרמו לתמותה רבה בקרב תושבי העיר ירושלים, כמו גם בשאר היישוב בארץ ומשכך להידלדלות חוזרת חרף מאמצי הקהילות היהודיות להשתקם[24]. כמחצית מן היהודים בארץ ישראל היו נתינים זרים. אלו סבלו אף יותר מן העוינות וסדרי הממשל של השלטונות הע'ותמאניים כמו גם מתושבי הארץ. בתחילת המאה התגוררה הקהילה היהודית בירושלים לעדותיה השונות בעיר העתיקה, וכללה בעיקר יהודים ספרדים. בבית הכנסת הספרדי "יוחנן בן-זכאי" היו מכתירים את הרב הממונה על יהודי האימפריה העות'מאנית "החכם באשי" הראשון לציון. בגליל, סייעו מעמדו ופעולותיו של חיים פרחי לצמיחתו של היישוב היהודי ובימיו מנתה קהילת עכו כ-800 נפשות, ב-1820 מנתה קהילת יהודי ירושלים כמחצית מתושבי העיר, בטבריה היו היהודים כבר רוב תושבי העיר, וגם בצפת ערב רעידת האדמה בשנת 1837 היו היהודים מרבית תושביה. אולם בשל הירצחו של חיים פרחי, והאסונות הנוספים שפקדו את היישוב הן מידי הטבע והן מידי תושבי הארץ הידלדלו שוב קהילות היהודים הגדולות[25]. ביפו בשלהי המאה ה-18 השתלטו הערבים על חלק מנכסי היהודים ובנוסף פקדו את העיר מלחמות תכופות ומגפות מה שהביא לדלדול הקהילה היהודית. אך בשנת 1817 עת עבר אהרן מטלון מירושלים החלה להתחדש הקהילה היהודית במקום. ב-1820 עלה מאיסטנבול לירושלים הגביר ישעיהו אג'ימן. הוא קנה חצר ביפו והקים אכסניה לעולים המגיעים אליה בדרכם לירושלים. היא כונתה בשם "דאר אל יהוד" - חצר היהודים. חדר אחד באכסניה הקדיש לבית כנסת, שכן כבר היה מניין יהודים ביפו[26].[27] ומאז ולאורך המאה ה-19 התפתחה בחסות ובעידוד הקהילה היהודית של יפו התשתית הרעיונית, החברתית והכלכלית שתמכה בהתעוררות הלאומית של היישוב היהודי בכלל שטחה של ארץ ישראל. בין השנים 1807–1840 עלו לארץ לפחות 5,000 איש (בהם גם מאות משפחות מאלג'יר אולם רבים מהם היו בין כ-2400 הניספים בגליל ברעידת האדמה בצפת (1837)).[28] עולים רבים הגיעו לארץ ישראל מן הפזורה של היהודים מגורשי ספרד באירופה ומרחבי האימפריה העות'מאנית חלקם הגיעו כפליטי חרב מקהילות שנפגעו בזמן מרד היוונים נגד הטורקים בשנת 1822, וחלקם נטשו אזורים באימפריה העות'ומנית בשל המשבר הכלכלי שפקד אותה בעקבות חיסול חיל הינצ'ירים בשנת 1826. ב-1829 עורך הגאוגרף היהודי יהוסף שוורץ שעלה מבוואריה מפה של ארץ ישראל תוך שימת דגש על האתרים הקשורים לעם היהודי. קהילת יהודי יפו גדלה והתרחבה במשך המאה ה-19. נמל יפו היה לשער עלייה עיקרי לעולים לארץ. ביפו הונחה התשתית המוסדית, הכלכלית, התרבותית והמנהלית לעליות הבאות. למשל, ב-1842 רכש הרב יהודה הלוי מרגוזה רבה של העיר, יחד עם חכם אברהם פנסו וחכם יחיאל בכר, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם על גדות נחל איילון (ואדי מוסררה), ונטעו בה 5,310 עצים, מהם 2,210 עצי הדר. בשנת 1855 נרכשו החלקה והפרדס על ידי משה מונטיפיורי כדי להעסיק בה יהודים עניים; לימים הוקמה על קרקע זו שכונת מונטיפיורי.[29] בקרקעות שנרכשו ליד יפו, הוקם בשנת 1870 בית הספר החקלאי הראשון בארץ - מקוה ישראל, אשר חנך צעירים ילידי הארץ ומתפוצות ישראל. בשנת תרל"ח 1878 הוקמה המושבה פתח תקווה על ידי אנשי ירושלים, ובהם יואל משה סלומון.
על אודות קורות היישוב היהודי בארץ במאות ה-18 וה-19 ראו -
הגידול המואץ באוכלוסיית הארץ, ובכלל זה בקהילות היהודיות, בשל הגירה רבה של יהודים ואינם יהודים, תרם ליציאת תושבים מבין החומות הערים: ירושלים, יפו וטבריה, אל כפרים ושכונות חדשות. בשלהי המאה ה-19 התגבש רוב יהודי בירושלים; 17,000 יהודים לעומת 14,000 שאינם יהודים. בשנת 1881 התגוררו בשכונות שמחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים: ימין משה, נחלת שבעה ומאה שערים, למעלה מ-2,000 יהודים.[36] בשנת 1895 מנה היישוב היהודי בירושלים 28,112 נפש, אשר התגוררו בשכונות חדשות רבות.[37] הקהילה היהודית בחיפה גדלה ובשנת 1875 כללה כ-1,000 נפש. ביפו שגשגה הקהילה היהודית ובשנת 1888 היה מספר היהודים כ-1500 נפש; "וגם הם מתחלקים לספרדים (אלף נפשות) ואשכנזים (חמש מאות)"; בשנת 1891 התאחדו שתי הקהילות הספרדית והאשכנזית ביפו לקהילה אחת.[38] על היישוב היהודי בארץ משנות השמונים ואילך ראו -
ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
