|
פאן-ערביות פאן-ערביות או כל-ערביות[1] (בערבית: الوحدة العربية) היא תנועה הקוראת לאיחוד מדיני, חברתי וכלכלי בין העמים והמדינות הערביות במזרח התיכון. המונח קשור קשר הדוק ללאומיות הערבית. באופן מסורתי, הפאן ערביות אימצה זהות חילונית, סוציאליסטית, ואנטי מערבית. יש המרחיקים את שורשיו של הרעיון עד לשושלת האומאית האסלאמית הראשונה[2]. הרעיון נוסח לראשונה בספרו של נג'יב עזורי משנת 1905, "התעוררות הלאומיות הערבית" (בצרפתית: "Le réveil de la nation arabe"). הפאן-ערביות הוצגה לראשונה כאידאולוגיה פוליטית עצמאית על ידי חוסיין בן עלי, שריף מכה, אשר ביקש עצמאות מהאימפריה העות'מאנית בדמות מדינה ערבית, "ערב", שתשתרע על כל חצי האי ערב, בנוסף לשטחים בהן שוכנות היום עיראק, סוריה, ירדן, ישראל, לבנון והרשות הפלסטינית. ההתכתבות בין חוסיין לנציב הבריטי במצרים הנרי מקמהון, שהתנהלה בשנים 1915–1916, שנודעה כ"מכתבי חוסיין-מקמהון", הביאה לסיכום בין בריטניה והערבים לפיו בתמורה למרד מוצלח של הערבים בשלטון העות'מאני תתמוך בריטניה בתביעות לעצמאות ערבית. ואולם ב-1916 קבע הסכם סייקס–פיקו בין בריטניה וצרפת כי אזורי המפתח במזרח התיכון יחולקו בין המעצמות האירופיות ולא יימסרו לשלטון עצמי ערבי; עם תום מלחמת העולם הראשונה ב-1918, כשהאימפריה העות'מאנית קרסה, סירבה בריטניה לעמוד במלוא התחייבותה לערבים, לטענתם, והפכה, כצרפת, לשליטה בפועל בשטחי המזרח התיכון שנכבשו מהעות'מאנים באמצעות ייפוי כוח מחבר הלאומים - שיטת המנדטים. זאת מיד לאחר שהתקיימה ב-1920 למשך ארבעה חודשים הממלכה הערבית של סוריה בראשות פייסל בנו של חוסיין בן עלי שתבעה לעצמה את הטריטוריה המשתרעת על שטחי האוטופיה הידועה בשם סוריה הגדולה. "ערב" (מאוחר יותר, ממלכת ערב הסעודית), נוסדה בדרום המדברי, שנתפס אז כדל ערך ביחס לאזור הסהר הפורה. בנוסף, בריטניה הסתמכה על הצהרת בלפור משנת 1917 בבואה לנהל את ארץ ישראל כמנדט בריטי החל מ-1920. כתוצאה מכך, נדחתה פריצתה של הפאן־ערביות לקדמת הזירה הבינלאומית, ותחת זאת נפתחה תקופה של שליטה אנגלו-צרפתית בעולם הערבי. גרסה פאן־ערבית מגובשת יותר מזו של חוסיין נרקמה בשנות הארבעים בסוריה על ידי מישל עפלק, מייסד מפלגת הבעת' (תחייה), אשר הושתתה על יסודות סוציאליסטים ופאשיסטים־איטלקיים. אידאולוגיה פאן ערבית הייתה ביסודם של מספר ניסיונות לאחד מדינות לאום ערביות לכדי ישות מדינית אחת, כאשר הבולטת ביניהן הייתה הרפובליקה הערבית המאוחדת אשר איחדה בין מצרים וסוריה וכללה ערבים דרוזים, סונים, שיעים ונוצרים. יש הטוענים כי גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים ופאן־ערביסט רדיקלי (מכאן המונח "נאצריזם") ראה באיחוד הסורי־מצרי (הרפובליקה הערבית המאוחדת - רע"מ) מדרגה ראשונה בדרך ליצירתה של מדינה כלל־ערבית בהנהגתו. בניגוד לפאן־אסלאמיזם, אשר קרא לאיחוד מדיני של המוסלמים על בסיס דתי, הפאן־ערביות הייתה חילונית לחלוטין, ורבים מתומכיה, ביניהם עפלק עצמו, היו נוצרים. באופן דומה, היה טארק עזיז, נוצרי קתולי ששימש סגן ראש ממשלת עיראק בתקופתו של סדאם חוסיין, פאן־ערביסט מובהק. מפלגת הבעת' הפאן־ערבית היא מפלגת השלטון הנוכחית בסוריה, והייתה כזו גם בעיראק עד להפלת שלטונו של סדאם חוסיין בתום מלחמת עיראק. שיאה של התנועה הפאן־ערבית היה בשנות השישים, ואולם התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים פגעה קשות בתמיכה בה. הסכסוכים בין המחנה הרדיקלי (מצרים, סוריה, עיראק הבעת'יסטית) והמחנה המתון (ערב הסעודית, ירדן ועיראק ההאשמית), שהעצימו לנוכח המלחמה הקרה, כמו גם התעוררותו של רעיון הנרטיב הפלסטיני לצורך מימוש האידאולוגיה בארץ ישראל וחוסר היכולת של המשטרים הפאן־ערביים ליצור צמיחה כלכלית ראויה - כל אלה הביאו לכך שבשנות השמונים דעכה האידאולוגיה הפאן־ערבית, ותחתיה עלה האסלאמיזם. תנועת הכנענים דגלה בברית המיעוטים[3] של ארץ הפרת, המרחב השמי של הסהר הפורה, המשתרעת משולי רמת איראן ועד גבולה המזרחי של מצרים, כנגד הפן ערביות. במחצית הראשונה של שנת 2011 עוד קראו לזה "האביב הערבי" ואילו לקראת סוף השנה, כאשר התקיימו בחירות לפרלמנט הן בתוניסיה והן במצרים, החל להישמע בישראל המונח "חורף אסלאמי" לתיאור גל השינויים שסחף את המזרח התיכון. בעוד שהיו כאלו שהאמינו שהמהפכות יביאו לעלייתן של דמוקרטיות חדשות במרחב הערבי, חזו אחרים את שלטון השריעה והתמוטטות היחסים הקיימים בין העולם הערבי וישראל. ואולם, אף אחת מהשתיים לא קרתה. השינויים היו ייחודיים לכל מדינה ערבית, והתוצאות היו ברובן בלתי-צפויות מבחינת חישובים פוליטיים. המשטרים הערביים טיפחו את רעיון הבלעדיות שלהם, והזהירו את ישראל ואת המערב שמשטריהם הם השומרים הבלעדיים של הלאומיות החילונית נגד הכוחות האסלאמיים. בזמן שאותם משטרים קיימו שביתות נשק משלהם עם האחים המוסלמים, הם דמיינו תרחישי יום דין של עליית האסלאמיסטים לשלטון. ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
