|
מנהגי אבלות בימי ספירת העומרבין פסח לעצרת היא התקופה שבין חג הפסח לחג השבועות (הנקרא גם עצרת), בהקשר למנהגים (חלקם מכונים גם מנהגי אבלות) שקיימים באותה תקופה. יש המכנים ימים אלו בהקשר לאותם מנהגים "ימי הספירה", שבהם סופרים את ספירת העומר. מניעה מנישואין ומתספורת
המנהג הוא להימנע מלהינשא ומלהסתפר בתקופה שבין פסח לעצרת (חג השבועות), ויש הנמנעים רק בחלק מתקופה זו, כמו שיבואר. המנהג נזכר לראשונה בתשובת הגאונים[1] שנשאל, האם המנהג להימנע מלקדש ולישא נשים בין פסח לעצרת הוא איסור? והשיב שאינו איסור, אלא מנהג אבלות על מות שנים עשר אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא בתקופה זו. וכתב שנהגו מאותה שעה ואילך לא לכנוס (לשאת) ארוסות, אך אין מקפידים עם מי שכנס, ולקדש בלא נישואין לא נמנעו. לאחר כמה מאות שנים הוסיפו איסור תספורת[2] ואיסורים נוספים. יש סוברים שבעקבות מסעות הצלב שבשנת תתנ"ו טבחו בקהילות אשכנז בין תחילת אייר לשבועות, הוסיפו האשכנזים מנהגי אבילות נוספים יותר מהספרדים.[3] המנהג זכה לחיזוק נוסף לאחר גזירות ת"ח ות"ט שאף הם החלו בתאריכים אלו. עם זאת, חלק מן הראשונים, ובהם הרי"ף והרמב"ם, לא הזכירו מנהגי אבלות בימי הספירה, ורוב הראשונים שהזכירו אותם התייחסו רק להימנעות מנישואים. הגאונים וקדמוני הראשונים כותבים שזמן האיסור הוא מפסח לשבועות, וכפי שכתוב בגמרא[4] ובמדרשים[5] שהוא הזמן שמתו בו תלמידי רבי עקיבא. באמצע תקופת הראשונים התפתחו מנהגים שונים לזמן האיסור. יש שאסרו רק מפסח עד ל"ג בעומר,[6] ויש שאסרו רק מב' אייר עד שבועות.[7] ניתנו הסברים שונים להצדיק את המנהג להפסיק את האבילות בל"ג בעומר. המאירי מביא שקבלה (מסורת) ביד הגאונים שביום ל"ג פסקה המיתה. ראשונים אחרים מסתמכים על גרסה בתלמוד שתלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לפרוס עצרת, ומפרשים ש'פרוס' הכוונה חמישה עשר יום.[8] ומחשבים, בין פסח לעצרת יש ארבעים ותשעה יום, ופרוס עצרת הוא חמישה עשר יום לפני העצרת, אם כן בל"ג בעומר הפסיקו למות. יש אומרים, שלפי זה מותר להסתפר רק ביום ל"ד לעומר בבוקר ולא בל"ג, וכן הוא מנהג הספרדים.[9] טעמים למנהג
הובעה השערה הקושרת בין המניעה מתספורת למסעי הצלב שאירעו באותה תקופה. לפי הטעם השני והשלישי, אין המניעה להינשא קשורה לאבלות. המנהג היוםהיום, חלק מהספרדים נוהגים כדעת השו"ע[10] לנהוג איסור עד ל"ד לעומר בבוקר. ולדעת האריז"ל איסור תספורת בלבד נמשכת עד ערב חג השבועות. אצל האשכנזים קיימים מנהגים שונים באיזו תקופה להימנע, יש נוהגים להימנע עד ל"ג בעומר, עד ראש חודש סיון, עד שלושה ימים לפני שבועות, או עד ערב חג השבועות. יש המתחילים בראש חודש אייר עד ערב שבועות או עד שלושה ימים לפני חג השבועות (שלושת ימי הגבלה), אולם לפי כל מנהגי האשכנזים יום ל"ג בעומר עצמו מותר בכל.[11] מנהגי האבלות לא התקבלו אצל יהודי תימן; לפי מהרי"ץ, מנהג ההימנעות מתספורת חדר לתימן בטעות בימיו (המאה ה-18), ויש המחמירים להסתפר לכבוד שבת בלבד.[12][13] היום נהוג להימנע גם מתספורת וגם מנישואין או רק מנישואין. אצל החרדים מקובל אף לא להתגלח, ואצל הדתיים הלאומיים יש בזה מנהגים שונים. מנהג רווח היום, בין החרדים וחרדים לאומיים, להימנע מלנגן ולהאזין למוזיקה בתקופה שנוהגים איסור. ואכן פוסקים בדורנו כמו רבי משה פיינשטיין והרב עובדיה יוסף אוסרים שמיעת כלי שיר. מנגד, יש הטוענים כי האיסור המקורי הוא על חגיגות גדולות ולא על שמיעה אישית. בחול המועד פסח ישנו איסור הלכתי לערוך נישואין ולהסתפר, אך אין נמנעים מלנגן ולשמוע מוזיקה. יש הנוהגים להסתפר ולהתחתן בראש חודש, ביום העצמאות וביום ירושלים, אף על פי שהם חלים בתוך התקופה שהאיסור נוהג בה. אחרים נוהגים להסתפר רק כאשר ראש חודש אייר חל בשבת, לכבוד שבת וראש חודש. תספורת ונישואין בראש חודש איירלפי חלק מן הפוסקים, לימי ראש חודש אייר - ל' בניסן וא' באייר - ישנו מעמד מיוחד לגבי מנהגי האבלות של ספירת העומר. השולחן ערוך מביא כי "יש נוהגים להסתפר בראש חודש אייר, וטעות הוא בידם" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תצ"ג, סעיף ג'). גם מדברי הרמ"א נראה שמסכים לדעת השולחן ערוך שאין לראש חודש אייר מעמד מיוחד, אך הוא מעיר כי יש הנוהגים שלא לקיים את מנהגי האבלות בחודש ניסן עצמו ומתחילים רק מיומו השני של ראש חודש אייר. וכך פוסק החיי אדם (הלכות פסח, כלל קל״א) כי מנהג וילנה הוא לשמור על 33 ימי אבלות, שלא להסתפר ולהינשא מיום א' באייר עד ג' בסיוון, ומובא מנהג זה גם במשנה ברורה. אך מאידך סובר הרדב"ז, מנהיגה של יהדות מצרים במאה ה-16, כי מנהג הנוהגים להסתפר אינו טעות מאחר שמנהגי אבלות שתוקפם מכח מנהג בלבד, אינם חלים בראש חודש, כיוון שלפי ההלכה אין לנהוג מנהגי אבלות או להתענות ביום זה. ”ואני מסתפר על חודש ניסן וראש חודש אייר וכן נהגו רוב העולם... ראש חודש אינו בכלל האיסור כיון שהוא אסור בהספד ובתענית, שהרי עיקר איסור התספורת אינו מן הדין אלא ממנהג”. מאות שנים לאחר תקופתו של רדב"ז, דנו שנים מרבני מצרים אם דבריו תקפים גם לגבי מנהג איסור הנישואין, הרב אליהו בכור חזן והרב רפאל אהרן בן שמעון, והאחרון קבע שההיתר הוא גם להינשא בראש חודש אייר, והוא מציין כי כך היה מנהג מצרים בכל הדורות כפי שמורים תאריכיהן של כתובות רבות מדורות עברו במצרים.[14] אך הרב יוסף דוד משאלוניקי, סבר שאין להתיר להינשא בראש חודש אייר, לדבריו, דווקא תספורת שהימנעות ממנה היא מנהג אבלות העומד בסתירה לדיני השמחה בראש חודש, הותרה. אבל נישואין נאסרו כדי שלא להרבות שמחה, וההימנעות מהם אינה גורמת לתחושת אבלות בראש חודש, ולכן אין סיבה שלא להימנע מהם כמו בכל ימי ספירת העומר, ולכן אף על פי שנהגו בסלוניקי להסתפר בראש חודש אייר, לא נהגו להינשא ביום זה.[15] מאחר שהעניין תלוי בנקודת ההתחלה של מנהגי האבלות, אם מתחילים בהם מיד לאחר חג הפסח או רק בתחילת חודש אייר, נוצרה אי בהירות מסוימת. היו שהתחילו מיד לאחר הפסח, וערכו חתונות מתחילת חודש סיוון, והיו שערכו חתונות עד תחילת אייר ונמנעו מהן אחר כך עד חג השבועות. כדי להימנע ממצב של "תרתי דסתרי" (או, בהקשר זה, ריקוד על שתי החתונות), הוציא בית הדין בפרשבורג תחת הנהגתו של רבי משולם איגרא כרוז שנועד להסדיר את המנהג בתחום. הוא קבע כי מותר להינשא בכל חודש ניסן, וגם בראש חודש אייר, אך לעומת זאת ייאסרו הנישואין גם בחודש סיוון עד לחג השבועות.[16] למעשה נקט רבה המאוחר יותר של פרשבורג, החת"ם סופר, כי לעיקר הדין, אין התקנה מחייבת אלא את העיקרון לפיו יש להימנע מיצירת סתירה פנימית שתביא לידי כך שלא נהגו 33 ימים באבלות, ולכן יכולים הרוצים בכך להינשא בראש חודש אייר, כיוון שהם עצמם אינם נישאים גם לאחר ראש חודש סיון, אך הרב העורך חופות וטקסי נישואין יימנע מלחתן זוגות בשני התאריכים.[17] בהתאם לגישה זו, קבע הרב יוסף צבי דושינסקי כי: ”בקהילה גדולה צריך להנהיג מנהג קבוע, וכן עשיתי אני קבעתי מנהג בקהילתי גאלאנטה (Galanta) שאין מסדרין קידושין רק עד אחר ראש חודש (אייר), ולא בראש חודש סיון ולא בשלושת ימי הגבלה”.[18] מנהגים אחרים
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
