מרד גטו ורשה
מרד גטו ורשה (19 באפריל – 16 במאי 1943, י"ד בניסן – י"א באייר ה'תש"ג) היה המרד היהודי הגדול ביותר שפרץ בתקופת השואה,[4] והפך לסמלה המובהק של ההתנגדות היהודית בשואה. התקוממות הלוחמים היהודים בתוך גטו ורשה בפולין הכבושה הייתה ניסיון למנוע מהנאצים לשלח את שארית אוכלוסיית הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה, או לפחות למות תוך כדי לחימה. על אף האמצעים הדלים שעמדו לרשותם, הצליחו המורדים לגרום אבדות לכוחות שהופעלו לדיכוי המרד, לפחות בימים הראשונים שלו, וחיסול גטו ורשה העסיק כוחות נאציים משמעותיים במשך כמעט ארבעה שבועות. המרד היה חסר סיכוי מלכתחילה, והסתיים בהחרבתו של הגטו, ובגירוש התושבים שנותרו בחיים למחנות ההשמדה. מרבית הלוחמים שהשתתפו במרד נהרגו במהלכו, מיעוטם הצליח להיחלץ מהגטו בדרכים שונות ולהמשיך ללחום במחתרת נגד הנאצים. מרד הגטובשנת 1940 החלו השלטונות הגרמניים בפולין הכבושה לרכז את אוכלוסיית היהודים בפולין, שהוערכה ביותר משלושה מיליון איש, במספר גטאות צפופים, שהוקמו בכמה ערים גדולות. הגדול שבהם היה גטו ורשה, שבו רוכזו סביב 300–400 אלף בני אדם בשטח של 3.4 ק"מ רבועים במרכזה של ורשה, אשר הוקף בחומה. עקב הצפיפות והתנאים הקשים ששררו בגטו, אלפי יהודים מתו ממחלות ומרעב בתוכו, עוד לפני שהחלו השילוחים הגדולים מהגטו לטרבלינקה. מרבית השילוחים ("אקציות") נערכו במסגרת ה"אקציה הגדולה", שהייתה חלק ממבצע ריינהרד, בין 23 ביולי ל-21 בספטמבר 1942. מעט לפני תחילת האקציות, "קצין היישוב מחדש", שטורמבאנפיהרר (רב-סרן) הרמן יופלה זימן לפגישה את המועצה היהודית של הגטו – היודנרט, והודיע למנהיגה אדם צ'רניאקוב על ה"יישוב מחדש במזרח". צ'רניאקוב התאבד ברגע שנודע לו על מטרתה האמיתית של תוכנית היישוב מחדש. 254–300 אלף מתושבי הגטו נרצחו בטרבלינקה במהלך ה"אקציה הגדולה" שנמשכה כחודשיים, ומפקדה היה אוברפיהרר פרדיננד פון סמרן-פרנקנג, מפקד האס-אס והמשטרה באזור ורשה (מחליפו בתפקיד היה יירגן שטרופ, שנשלח על ידי היינריך הימלר ב-17 באפריל 1943. שטרופ החליף את פון סמרן-פרנקנג בעקבות אי הצלחתו של האחרון לדכא את המרד בגטו). עם התחלת השילוחים מהגטו, פעילי תנועת ההתנגדות היהודית בגטו החליטו שלא לצאת כנגד הוראות האס-אס, מתוך אמונה שהיהודים נשלחים למחנות עבודה ולא אל מותם. עד לסוף ינואר שנת 1942 הובאה האמת לידיעתם של תושבי הגטו, שהשילוחים היו חלק מתהליך השמדה. למשל, רחל לאה שרנקה, למרות שהייתה לה תינוקת בת שנה, נשלחה בינואר 1942 להעיד על הרצח בפונאר ולעורר את המרד בוורשה. השליחה שהבריחה אותה לגטו הייתה חייקה גרוסמן[5] ובהגיע לגטו ורשה היא הפיצה את דבר הרצח השיטתי של הנאצים.[6][7][8] בעקבות עדויות אלו, קיבלו רבים מהתושבים שנשארו בגטו את ההחלטה למרוד או לברוח. כדי למרוד היה צורך דחוף בנשק. המורדים היהודים הסתייעו במחתרת הפולנית להברחת נשק לתוך הגטו. המחתרת הפולנית הוקמה כדי להילחם בכוונת הנאצים להפוך את פולין למרחב המחיה של גרמניה הנאצית, והיא הסכימה לסייע למורדים היהודים בגטו להילחם. עד תחילת המרד התהוו בגטו שני ארגוני התנגדות יהודים לכוחות הנאציים:
כוחות ההתנגדותלמרות העובדה כי לשני הארגונים הייתה אותה מטרה – למרוד בנאצים, ככל הנראה מעולם לא שיתפו פעולה, בשל הבדלים אידאולוגיים (אצ"י השתייך לזרם הרוויזיוניסטי, ואילו האי"ל לזרם הסוציאליסטי). שני הארגונים פעלו בגטו. לפי הערכות זהירות האי"ל היה גדול יותר מבחינת מספר אנשיו, ואילו האצ"י היה מצויד ומיומן יותר בשימוש בכלי נשק.[9][10][11] היו ניסיונות הידברות בין הארגונים, אולם הם כשלו. לפי מסמכי יד ושם, טענו אנשי האצ"י כי לא הורשו להתקבל לארגון אי"ל כקבוצה, אלא כיחידים בלבד, ולכן סירבו להצטרף. לדברי אנשי האי"ל, הסיבה לאי-שיתוף הפעולה נבעה מתביעתם של אנשי האצ"י לקבל את תפקידי ההנהגה, מכיוון שהיו מנוסים יותר מבחינה צבאית.[11] ניסיונם האחרון לשיתוף פעולה היה יום לפני פרוץ המרד.[דרוש מקור] אצ"י
בתחילת 1940 קם בגטו ורשה הארגון הצבאי היהודי (אצ"י), בפולנית: Żydowski Związek Wojskowy, ŻZW, אשר רבים מאנשיו היו רוויזיוניסטים. אנשיו הגיעו מקרב תנועת בית"ר, ברית החייל, תנועת הצה"ר, השומר הצעיר ובני עקיבא, אך היו בו אחרים ללא שיוך מפלגתי מוגדר, בעיקר צעירים מקרב מעמד הבורגנות בוורשה. מנהיגיו היו:
אי"ל
ביולי 1942 קם בגטו ורשה אי"ל, בפולנית: Żydowska Organizacja Bojowa, ŻOB ששם לו למטרה לנהל מרד בנאצים. מפקדת הארגון היהודי הלוחם כללה נציגים של תנועות שונות בגטו, רובן תנועות נוער סוציאליסטיות:
מרק אדלמן, ששרד במלחמה, העיד שלאי"ל היו 220 לוחמים. כל לוחם היה חמוש באקדח, רימונים ובקבוקי תבערה. ארגונו הציב שלושה רובים בכל אזור חשוב בגטו, וכן שני מוקשים ותת-מקלע אחד בכל הגטו.[12][13][14][15] למורדים הייתה מעט תחמושת, אך עוד כלי נשק הושגו עם התקדמות המרד, חלקם נלקחו מהגרמנים. חלק מהנשק יוצר במחתרת. סיוע פולניהסיוע מחוץ לגטו היה מוגבל, אך ה"ארמייה קריובה"[16] וה"גוארדיה לודובה", יחידות מהמחתרת הפולנית, תקפו כוחות גרמניים ליד חומות הגטו וניסו להבריח פנימה נשק, תחמושת, אספקה והוראות.[17] גם האצ"י קיבל נשק מיחידה קטנה של ה"ארמייה קריובה", כולל מספר כלי נשק אוטומטיים. כמו כן סייעה המחתרת הפולנית בהעברת מידע ובשידורי רדיו, ומאוחר יותר מספר לוחמים ומפקדים מאי"ל ברחו מהגטו דרך מערכת הביוב בעזרת המחתרת הפולנית.[18] כך מעיד הדו"ח שנכתב על המרד על ידי המפקד הגרמני יירגן שטרופ:[19]
למרות התיעוד הגרמני, היו ניצולים שהעידו על מציאות אחרת. בספרה "משני עברי החומה", ולאדקה מיד (פייגל פלטל), שהייתה חלק מההתנגדות היהודית בורשה, הקדישה פרק שלם לחוסר העזרה הפולנית: "ידענו שלמחתרת הפולנית היה מצבור של נשק. מיקולאי היה איתם בקשר, "הם כל הזמן מבטיחים הבטחות!", הוא אמר לי שוב ושוב. התבקשנו לחכות בסבלנות. (...) לעיתים קרובות שאלנו את עצמנו מדוע, למרות נכונותנו לשלם בנדיבות, המחתרת סירבה לסייע לנו. אנשי הקשר הפולנים תמיד היו מעורפלים, ופעמים רבות חשפו אותנו".[20] מהלך הלחימהב-18 בינואר 1943 החל גל השילוחים השני מהגטו, שהוביל להתקוממות החמושה הראשונה שנראתה בגטו: קבוצת יהודים שיועדו למשלוח פתחו באש על השומרים ונמלטו לפני העלייה לרכבות. חברי היודנראט לא שיתפו פעולה עם הנאצים, והמשטרה המקומית לא הצליחה לכפות על היהודים לעלות לרכבות. בשעה שמשפחות יהודיות התחבאו בבונקרים מאולתרים, לוחמים משני הארגונים התקוממו ובאו במגע-אש ישיר עם הגרמנים, שנכנסו לגטו במטרה לחפש אחר הבורחים.[21] הארגונים ספגו פגיעות קשות, אך גם בין שורות הגרמנים היו נפגעים והרוגים, והשילוחים מהגטו נעצרו במהירות. באקציה נשלחו מהגטו רק כ-5,000 יהודים, במקום ה-8,000 שתכנן גלובוצ'ניק. בשלב זה מאות מתושבי הגטו היו מוכנים ללחימה, מבוגרים וילדים כאחד, ונשקם דל ומועט. הגטו נשלט על ידי האצ"י ואי"ל. ארגוני הלחימה הקימו עשרות עמדות קרב והוציאו להורג מספר משתפי-פעולה עם הנאצים, דוגמה לכך הוא אלפרד נוסיג, חבר היודנרט שהוצא להורג ב-22 בפברואר 1943.[22] האי"ל הקים בית כלא שבו הוחזקו והוצאו להורג בוגדים ומשתפי פעולה. בערב פסח, י"ד בניסן תש"ג, 19 באפריל 1943, נכנסו הכוחות הגרמניים לגטו. מטרתם הייתה להשלים בתוך שלושה ימים את תהליך השילוח שנקטע, אך נפלו למארב שהוצב להם על ידי המורדים. המורדים ירו על החיילים הגרמניים וזרקו עליהם בקבוקי תבערה ורימוני יד מתוך סמטאות, פתחי ביוב וחלונות. ארגון אי"ל, בפיקודו של מרדכי אנילביץ', נלחם בעזרת טקטיקת צליפה-נסיגה על ידי חוליות חמושות ניידות.[דרוש מקור] האצ"י, לעומתו, התבסס יותר על עמדות קבועות בבנייני הגטו, וזאת מאחר שהיה מצויד בחימוש כבד יותר.[דרוש מקור] הכוחות הגרמניים ספגו אבדות והתקדמותם בגטו נעצרה. שני כלי רכב משוריינים גרמניים עלו באש.[23] בעקבות כישלונו מול המורדים, פוטר מפקד האס-אס והמשטרה של ורשה, פון סמרן-פרנקנג, והוחלף על ידי יירגן שטרופ. שטרופ דחה את הצעתו של קודמו בתפקיד להפציץ את הגטו מהאוויר בעזרת מפציצים שחנו בקרקוב, והעדיף לתכנן מתקפה קרקעית מאורגנת וחמושה יותר. אחר הצהרים של אותו היום, טיפסו שני נערים לגג בית מטה האצ"י שעמד בכיכר מוראנובסקי והניפו שני דגלים: דגל פולין האדום-לבן ודגל אצ"י הכחול-לבן. הדגלים התנופפו על גג הבניין במשך ארבעה ימים, ונראו היטב מרחובות ורשה שמחוץ לגטו: כך ידעו כי היהודים היו הראשונים שבפומבי הניפו את נס המרד נגד הנאצים וכי הצליחו להחזיק בכיכר מוראנובסקי. רק לאחר קרב קשה שארך ארבעה ימים הצליחו החיילים הנאצים להשתלט על הבית ולהסיר את הדגלים. כך כתב שטרופ:[24]
בבוקר 20 באפריל ניתן ללוחמים אולטימטום להניח את נשקם ולהיכנע עד השעה עשר בבוקר, אשר נדחה על ידי מגיני הגטו. כוחותיו של שטרופ החלו לשרוף באופן שיטתי את הבתים, בלוק אחר בלוק, בעזרת להביורים ובקבוקי תבערה, וכמו כן פוצצו מרתפים ותעלות ביוב. "הובסנו על ידי הלהבות, לא על ידי הגרמנים", העיד מארק אדלמן.[25] "ים הלהבות הציף את הבתים והחצרות. ...לא היה אוויר לנשימה, רק עשן שחור ומחניק וחום בוער שקרן מהקירות האדומים מחום וממדרגות האבן הלוהטות".[26] כאשר נמלטו הלוחמים מן הקומות העליונות הבוערות אל הבונקרים התת-קרקעיים, כילתה השרפה שמעל את אספקת החמצן שמתחת, והפכה את הבונקרים למלכודות חנק. החיילים הנאצים הזרימו גזים רעילים לתעלות הביוב, והמסתתרים שנאלצו לצאת מן המסתור נורו למוות. בשעה שהקרב המשיך בתוך הגטו, קבוצות מחתרת פולניות חתרו למגע עם הגרמנים מחוצה לו, אך השפעת פעולות אלה הייתה מוגבלת. בין 19 ל-23 באפריל המחתרת הפולנית נלחמה עם הגרמנים בשש נקודות שונות, על ידי תקיפת עמדות שמירה ומוצבים גרמניים.
הכיכר נפלה לבסוף, אך ניצולים מקרב הלוחמים המשיכו לפגוע בסיורים שעברו ברחובות. ב-6 במאי נהרג ליאון רודל בקרב מחוץ לגטו. ב-11 במאי נהרגו שאר הלוחמים ששרדו, וכפי הנראה בהם מפקדם פאוול פרנקל. מערך ההגנה של הגטו החל לקרוס. לוחמים ששרדו בלחימה עם הגרמנים ואלפים מתושבי הגטו מצאו מקלט בתעלות של מערכת הביוב ובמקומות מסתור רבים שהיו פזורים בין החורבות. הגרמנים השתמשו בכלבים כדי למצוא את הבונקרים, וזרקו פנימה פצצות עשן בשביל לגרום למתחבאים לצאת, או שהציפו את הבונקרים, או שפשוט פוצצו אותם. עדיין נותרה רוח לחימה בגטו: מספר לוחמות שנתפסו בבונקר השיבו באש אקדחים ורימוני יד, לאחר שלכאורה נכנעו. כמו כן היו מספר עימותים בין קבוצות קטנות של מורדים ופטרולים גרמניים בלילות. ב-8 במאי, הגרמנים גילו בונקר גדול ברחוב מילא 18, שהיה המפקדה הראשית של אי"ל. רובה של שארית הנהגת הארגון ועשרות מורדים אחרים סירבו להיכנע לגרמנים: בוצעה התאבדות המונית על ידי בליעת גלולות ציאניד. בין ההרוגים היה גם מפקד אי"ל מרדכי אנילביץ'. סגנו, מארק אדלמן, ועוד כמה עשרות לוחמים הצליחו להימלט אל הצד הארי בעזרת לוחם האי"ל שמחה רותם (קאז'יק) כמה ימים לאחר מכן. ב-10 במאי, שמואל זיגלבוים, מנהיג "הבונד" וחבר במועצה הלאומית של הממשלה הפולנית הגולה, התאבד כמחאה לאדישות בעלות הברית. במכתב הפרידה שלו, כך כתב:[27]
הגטו החזיק מעמד כארבעה שבועות עד לחיסולו הטוטאלי. דיכוי המרד הסתיים באופן רשמי ב-16 במאי 1943, עם הריסת בית הכנסת הגדול של ורשה. שטרופ עצמו היה זה שפוצץ את בית הכנסת במופע ראוותני, אשר תמונותיו נשלחו למפקדו היינריך הימלר בברלין כאות וסימן לחיסול החיים היהודיים בוורשה, ושטרופ דיווח למפקדו פרידריך וילהלם קריגר כי "גטו ורשה איננו עוד".[28] יותר משנה לאחר דיכוי המרד בגטו, ב-1 באוגוסט 1944 פרץ מרד ורשה במהלכו התקוממה המחתרת הפולנית בעיר נגד הכובש הנאצי, כחלק ממבצע סופה. המרד נמשך חודשיים ודוכא באכזריות על ידי הנאצים. כ-200 אלף פולנים – רובם אזרחים – נהרגו, וכ-85% מבתי העיר נהרסו. חלק מהמורדים היהודים ששרדו במרד בגטו השתתפו גם במרד זה. מספר ההרוגים13,000 יהודים נהרגו בגטו במהלך המרד (כ-6,000 נשרפו בעודם חיים או שמתו משאיפת עשן). שארית התושבים, כ-50,000 במספר, נלכדו והועברו למחנות ריכוז והשמדה, שהעיקרי בהם הוא מחנה טרבלינקה. כך נכתב בדיווחו של שטרופ לקרוגר, ב-16 במאי 1943:[29]
לפי המניין בדו"ח של שטרופ, 16 נהרגו בקרב הכוחות הגרמנים, ו-85 נפצעו, מתוכם 60 מהואפן אס-אס. המספרים לא כללו משתפי פעולה יהודים, אך כן כללו כוחות לא-גרמניים ששירתו תחת פיקודו. סביר שמספר ההרוגים הגרמני גבוה הרבה יותר, שכן בעדותו העריך אדלמן שהיו כ-300 הרוגים גרמניים. ישראל גוטמן, היסטוריון וחוקר שואה שהשתתף בעצמו במרד, טוען ש: "המספרים של שטרופ (16 הרוגים, 85 פצועים) לא יכולים להדחות מכל וכל, אך סביר שרשימתו לא הייתה שלמה, או חפה משגיאות. סביר להניח שהסתירו מהנייר רבים מההרוגים הגרמניים, אך עם זאת, גם מספר ההרוגים הגרמנים שצוטט על ידי מספר מקורות יהודיים בוודאי גבוה מן האמת".[30] חוקר אחר, ראול הילברג, כן נוטה לקבל את המספרים הגרמניים הרשמיים.[31] מצד שני, בדו"ח של שטרופ ישנן הגזמות פראיות במספר ההרוגים מצד המורדים, ובהערכת כוחם. מורשת מרד גטו ורשהלאחר קום מדינת ישראל, רצו לייחד את יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה כיום הזיכרון לשואה ולגבורה. אולם המרד בוורשה פרץ ב-19 באפריל 1943, י"ד בניסן ערב חג הפסח ה'תש"ג, וערב חג הפסח איננו תאריך מתאים ליום זיכרון לאומי. לבסוף הוחלט בשנת 1951 לקבוע את כ"ז בניסן – תאריך שהוא שישה ימים לאחר תום חג הפסח – עדיין קרוב לתאריך פרוץ מרד גטו ורשה, ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. אמנם, חלקים מהציבור הדתי הסתייג מקביעת יום זיכרון בחודש ניסן, שעל פי ההלכה היהודית אסור לקיים בו ימי צום ותענית. התנגדות זו הביאה לנתינת דגש גדול יותר ליום הזיכרון שכבר נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל בעשרה בטבת.[32] עם זאת, סמליותו הדתית של התאריך באה לידי ביטוי בכך שהוא חל בימי ספירת העומר שהם ימי אבל לעם ישראל. סמליותו הלאומית באה לידי ביטוי בכך שהוא חל שמונה ימים לפני יום העצמאות ובכך מדגיש את המעבר של הלאום היהודי "משואה לתקומה". במרץ 2012, 69 שנים לאחר המרד, הוצב שלט הזיכרון לזכר מנהיג ארגון אצ"י פאוול פרנקל, במקום בו נספה. בטקס השתתף שר החינוך גדעון סער. ההחלטה להציב שלט זיכרון לזכרו התקבלה לאחר שראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ביקש זאת מראש ממשלת פולין, דונלד טוסק, במהלך מפגש ממשלות ישראל ופולין, שהתקיים בפברואר 2011. כמו כן, נקראו על שמו של פאוול פרנקל כיכרות בהרצליה, ברמת-גן, בלוד, ברחובות, בבאר שבע ובכפר סבא. ביישוב חוות יאיר יש טיילת על שם פרנקל ורודל (מפקד אצ"י וסגנו). ב-2 באפריל 2013, במלאת 70 שנה למרד גטו ורשה, הוציא השירות הבולאי בול דואר המציין את לחימת אצ"י במרד, ועליו ציור דמותו של פאוול פרנקל וציון שמו. קיבוץ יד מרדכי קרוי על שמו של מרדכי אנילביץ', מנהיג האי"ל. קיבוץ לוחמי הגטאות הוקם ברובו על ידי לוחמי הגטו ששרדו, ביניהם יצחק צוקרמן, צביה לובטקין וחווקה פולמן-רבן. בקיבוץ עומד מוזיאון בית לוחמי הגטאות, העוסק בהנצחת השואה בכלל ובהתנגדות היהודית בזמן השואה בפרט. הקיבוץ והמוזיאון עורכים מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה טקס, בו משתתפים מאות אנשים, ביניהם חניכי תנועות הנוער. בשנת 1968, בעת ציון 25 שנים למרד, נשאל יצחק צוקרמן איזה לקח צבאי אפשר ללמוד מהמרד, וכך השיב:[33]
תנועת הנוער העובד והלומד מקדישה חלק נכבד מן המסע התנועתי לפולין, שכותרתו "המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער – שואה וגבורה", ללימוד האתוס של מרד גטו ורשה. ההיגיון החינוכי של המסע מלווה את התפתחותה של התנועה הציונית בגולה, ומגיע לשיאו באירועי המרידות בגטאות וההתנגדות היהודית בתקופת השואה. כמו כן, עוסק המסע בהנצחת פעילות הארגון היהודי הלוחם וחבריו בגטו ורשה ובמקומות אחרים בפולין בתקופת השואה. ל-25 מלוחמי מרד גטו ורשה הוענק בשנת 2011 אות הוקרה מטעם מדינת ישראל.[34] אחרון הלוחמים היהודיים ששרדו את מרד גטו ורשה, ליאון קופלמן, הלך לעולמו בגיל 97 באוגוסט 2021.[35] גלריית תמונות מתוך דיווחו של יירגן שטרופ להיינריך הימלר
ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|