|
יחיאל די-נור
  יחיאל די-נור (פיינר) (16 במאי 1909[1] – 17 ביולי 2001) היה סופר ישראלי יליד פולין, ניצול מחנות ההשמדה הנאציים, שכתב על השואה ביידיש ובעברית ומוכר בעיקר בשל סדרת ספריו "סלמנדרה - כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים". די-נור נודע בשם העט "ק. צטניק" (מבוטא: "קָצֵטניק", מושג שפירושו "אסיר במחנה ריכוז"[2][3]) ושימש כעד במשפט אייכמן. תולדות חייודי-נור נולד בשנת 1909 בסוסנוביץ שבפולין בשם יחיאל פיינר.[4] הוא גדל בחווה של סבו ולמד בישיבת חכמי לובלין שבעיר לובלין.[5] הוא היה ידוע כעילוי,[6] בין מתי המעט שלמדו קבלה מפי ראש הישיבה[דרוש מקור]. בצעירותו עסק במוזיקה וכתב שירים[5] ביידיש. כמו כן היה עסקן של צעירי "אגודת ישראל"[7] בפולין שבין מלחמות העולם. בשואהתקופת השואה עברה עליו במחנות עבודה וריכוז. בתקופת שהותו בגטו, הוא נחקר פעמיים על ידי הגסטאפו בעיר קטוביץ. לעיתונאי וההיסטוריון תום שגב סיפר כי מכּר שלו הצליח לסדר לו דרכון של הונדורס, שהועבר אליו באמצעות השגרירות השווייצרית בברלין ומפקדת הגסטאפו בקטוביץ. בעקבות זאת, הוא הובא אל לשכת מפקד הגסטאפו בעיר, אלפרד דראייר. בעודו בלשכה, נכנס לחדר קצין בדרגה גבוהה יותר. הוא עיין בניירות, קרע אותם והשליך אותם לפח. רק מאוחר יותר נודע לדי-נור שהקצין הזה היה אדולף אייכמן. לאחר מכן הוא עוּנה בחקירה במרתף הגסטאפו לגבי מחבוא נשק שהתגלה בגטו.[8] באוגוסט 1943 הגיע למחנה ההשמדה אושוויץ. בהמשך עבד במחנה לעובדי כפייה זקראו (Sakrau, בפולנית: זקז'וב, Zakrzów), מזרחית לעיירה גוגולין, שבו עבדו האסירים בסלילת כביש מהיר, ובמחנה נוסף. משפחתו – אשתו, הוריו, אחיותיו ואחיו – נספו כולם בשואה.[דרוש מקור] אח אחד שרד והיגר לקנדה. עם זאת, לטענת החוקר יחיאל שיינטוך, לדי-נור כלל לא הייתה אחות.[7] לאחר השחרורלאחר שחרורו מצא את תכלית חייו בתיעוד סיפור משפחתו וחוויית השואה. הוא החל לכתוב על השואה מעט לאחר שניצל, בעודו שוהה במחנה של הצבא הבריטי ליד נאפולי באיטליה. את כתב היד של ספרו הראשון מסר לאליהו גולדנברג, חייל בבריגדה היהודית, כדי שיוציאו לאור בארץ ישראל. די-נור לא ציין בו את שם המחבר והסביר לחייל: "הם שהלכו אל הקרמטוריום, כתבו את הספר הזה! רשום את השם שלהם: ק. צטניק". שם זה הפך מאז לשמו הספרותי.[9] ספרו הראשון, "סלמנדרה", אותו כתב במקור ביידיש, היווה פריצת דרך ספרותית ב"המציאו" ז'אנר ספרותי שלא היה קיים עד אז: רומן תיעודי. באמצעות סיפור שהורכב ברובו מחומרים היסטוריים-תיעודיים, טווה רומן בדיוני, עתיר בפרטים על גבול הפורנוגרפיה. באמצעות הכתיבה בסוגה זו, הצליח להעביר את מוראות השואה - לראשונה בעולם שלאחר המלחמה - באופן פופולרי. ספרו זה ובמיוחד זה שכתב אחריו, "בית הבובות", תורגמו לעשרות שפות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם כולו. את חייו הוא הקדיש לנושא. זו הווייתו כולה, עד יום מותו, אשר סבה סביב השואה והזכרונות שרדפו אותו משם. די-נור עלה לארץ ישראל דרך איטליה בשנת 1946. הוא התגורר אז במרתף וגם על ספסל בשדרות רוטשילד. ב-1947 הכיר את אשתו השנייה, המשוררת נינה אשרמן,[10] בתם של הגינקולוג פרופ' יוסף (גוסטב) אשרמן ואשת התרבות, מלכה (וילנר) אשרמן, כמסופר בספרו האחרון בסאגה (כרוניקה) של משפחתו. נינה (שכונתה "ניקה") הייתה אז נערה צעירה. לאחר שקראה את "סלמנדרה", החלה לחפש את מחברו האלמוני.[10] כשהתחתן בישראל, עברת את שמו ל"די-נור". עד אז נשא גם את השם קרל צטינסקי, אשר מזכיר את שם העט "ק. צטניק".[4] די-נור כתב על סיוטי הלילה שלו, מהם סבלה גם אשתו: "כאחוז קדחת הייתי ננער משנתי בזעקות חנוקות, שטוף פלגי זיעה, וניקה, הישנה לצדי, מנגבת במגבות את זיעת־חרדתי, תמיד בהלה ורחמים בעיניה".[11] לזוג נולדו שני ילדים: בן (ליאור, עוסק בנדל"ן) ובת (דניאלה, עוסקת בהוצאה לאור). עדותו במשפט אייכמן
ב-7 ביוני 1961[12] נאות די-נור לשמש עד במשפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן שנערך בירושלים, כיוון שהיה בין המעטים שפגשו את אייכמן בתקופת השואה ונותרו בחיים. אייכמן נכח באחת משתי הפעמים שבהן נחקר בחדר העינויים של הגסטאפו, המשטרה החשאית הנאצית. מיד בתחילת מתן עדותו במשפט, לאחר כשמונה דקות במהלכן התבקש למסור את פרטיו האישיים ולהזדהות, קם די-נור מכסאו שעל דוכן העדים והתמוטט על רצפת האולם. השופטים נאלצו להפסיק את הישיבה ודי-נור הוצא מהאולם על אלונקה ופונה לבית החולים, שם שהה כשישה חודשים לאחר מכן. די-נור נדרש במשפט להזדהות בפעם הראשונה בשמו האמיתי. לתום שגב סיפר כי זו הסיבה לכך שהתעלף.[13] לטענת שגב, התעלפותו הייתה "הרגע הדרמטי ביותר במהלך המשפט" ואף "אחד הרגעים הדרמטיים בתולדות המדינה".[5] העדות והאירוע שהתרחש בבית המשפט, ובעיקר העובדה שזו הייתה הפעם הראשונה בה נחשפה זהותו ונודע לקהל בארץ ובעולם מיהו האיש העומד מאחורי השם ק. צטניק,[7] הפכו לאחד מסמליו המובהקים של משפט אייכמן, ששב ומאפיין את הזיכרון בימי השואה. אולם לאחר המשפט, אסר די-נור על המוציאים לאור לפרסם את תמונתו, סירב להתראיין ולא דיבר בציבור.[14] די-נור עבר טיפול ב-LSD שהוזרק לו על ידי הפרופסור יאן בסטיאנס באוניברסיטת ליידן בהולנד. באסטיאנס התמחה בטיפול בניצולי השואה באמצעות טיפול בטראנס בהשפעת סמים. החולים סבלו לדבריו מ"תסמונת מחנות הריכוז" - הפרעה פוסט-טראומטית, וה-LSD מחדד את תודעתם ומעמת אותם עם עברם. הוא מכניס אותם לטראנס, דבריהם מוקלטים, ולאחר מכן הם נדרשים לנתח אותם.[15] די-נור לא השלים את סדרת הטיפולים. לדבריו, הוא הפסיק את הטיפול כאשר הגיע להכרה כי ק. צטניק ודינור הם אדם אחד. כמו כן, הגיע למסקנה כי אושוויץ לא הייתה על "פלנטה אחרת", אלא בעולם הזה והיא מעשה ידי אדם. גם סיוטי הלילה שלו פסקו. כעבור עשר שנים תיעד את הזיותיו בספרו "צופן א.ד.מ.ע.", אותו כתב במשך שבועיים וחצי. לכבוד יציאת הספר אף חשף את עצמו בראיון טלוויזיוני ממושך אצל רם עברון.[16] אסף לפיד יצר בשנת 2023 סרט על ק. צטניק וטיפולי האל-אס-די שעבר ושעזרו לו לרפא את הטראומה שלו מאושוויץ: "השיבה מהפלנטה האחרת"[17]. די-נור נפטר ב-17 ביולי 2001 בישראל.[18] בצוואתו ביקש לפרסם את מותו רק בתום השבעה, כדי למנוע ממותו ומהלווייתו להפוך לאירוע תקשורתי. הוא הותיר אחריו את שני ילדיו. מחקר מקיף יחיד שנעשה בעניין תולדות חייו מופיע בספרו של חוקר ספרות היידיש והשואה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' יחיאל שיינטוך, "כמסיח לפי תומו".[19] הספר נכתב על בסיס שיחות שניהל שיינטוך עם יחיאל די-נור במשך שנים ועל בסיס מחקר ומעקב ביוגרפי שערך בארכיונים שונים באירופה, על מנת לאתר פרטים ביוגרפיים של די-נור, אותם הקפיד להסתיר מעין כל, מאז הגיעו לישראל. מחקרו של שיינטוך מסייע להבנת פועלו של די-נור, האיש והמיתוס. עמדותיודי-נור התנגד באופן נחרץ להסכם השילומים. את תחושותיו בעניין זה הביע בפרק המסיים את ספרו היחיד שלא נכתב כפרוזה, "כוכב האפר", בפואמה "Wiedergutmachung ("שילומים")".[20] בספרו "כחול מאפר" מתבטאת אשתו של ניצול השואה: "מפוטמים זבחי-מתים, אנחנו רוקדים כל הלילה את טוויסט-השילומים סביב מדורת האש הזרה".[21] בתחילת עדותו במשפט אייכמן, התייחס די-נור אל אושוויץ כ"פלנטה" אחרת. עדותו, שבמהלכה התעלף, הייתה קצרה, ונותרה חרותה בזיכרון הקולקטיבי כאחד מסמלי הטראומה של השואה. וזו לשון עדותו, שבאה בעקבות שאלתו של התובע "מה הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי ק. צטניק?"
שנים אחר כך, בעקבות הטיפול הפסיכולוגי שעבר (שכלל היפנוזה), חזר בו מתפיסת ה"פלנטה האחרת":
(ראיון טלוויזיה עם רם עברון) יצירתו הספרותיתעוד לפני השואה עסק בכתיבה, ובשנת 1931 פרסם את ספרו הראשון, צווייאונצוואנציק, שמשמעותו ביידיש היא 22 - מספר השירים שבספר, כמו גם גילו בעת הפרסום. לאחר השואה ראה צורך להשמיד כל זכר למי שהיה לפני השואה, וטרח להשמיד את עותקי ספרו הראשון כאשר שמע על קיומם. כאשר טס לארצות הברית, שמע שעותק של הספר מוצג בספריית הקונגרס, והוא הצליח להוציא אותו ולשרוף אותו. הוא שרף גם את העותק שהיה בספרייה הלאומית בירושלים, וכאשר שמע כעבור 30 שנים שהגיע עותק נוסף לספריה הוא הוציא וגזר אותו לחלקים קטנים. חלק מהגזירים הוא שלח חזרה לספרייה בליווי מכתב שמתאר כיצד שרף את הספרים הקודמים, ומבקש: "כאות ועֵד צרפתי כאן שְאֵרים מתוך 'הספר', אנא, שרוף אותם כמו נשרפו כל [ה]יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ".[22] בעקבות פעולותיו הספר נחשב כאבוד במשך שנים, עד שהתגלה עותק אחד ונמכר במכירה פומבית בשנת 2014. ספריו הם, כלשונו, "לא ספרות רגילה, אלא כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ". אפשר לראות בספריו תיעוד של חייו ושל משפחתו. קורותיו בשואה מתוארות בספרו הראשון, "סלמנדרה", שאותו כתב (ביידיש) מיד עם שחרורו מהמחנה תחת שם העט "ק. צטניק" (כינוי לאסיר במחנה ריכוז[23]). את כתב היד של "סלמנדרה" מסר לשחקן והקריין אליהו גולדנברג, שהיה חייל בבריגדה היהודית, כדי שיוציא אותו לאור בארץ ישראל. את כתב היד מסר גולדנברג לזלמן רובשוב (שזר), שמסר אותו לסופר י"ד ברקוביץ. זה תרגם אותו מיידיש לעברית ופרסם אותו בהוצאת דביר בשנת 1946, עוד לפני שמחברו הגיע לארץ ישראל.[9] בשנת 2009 ראתה אור המהדורה המקורית המלאה והלא ערוכה ביידיש ובעברית, עם הערות מאת פרופ' יחיאל שיינטוך. בספר "בית הבובות"' (1953) מגולל די-נור סיפור על נשים שאולצו לספק שירותי מין לחיילי הצבא הנאצי, בהן לדבריו הייתה גם אחותו, דניאלה. ספר זה תורגם ליותר מ-32 שפות, יצא לאור בתחילת שנות ה-50, ויצר ז'אנר חדש של תיעוד ביוגרפי כסיפורת.[25] סיפורו של אחיו הצעיר, מוני, שכילד חווה התעללות מינית במחנה הריכוז, מתואר בספר "קראו לו פיפל". ספר זה אף הוא ראה אור בשנות ה-50. בשנות ה-60 כתב את "כוכב האפר" – היחיד מבין ספריו שאינו פרוזה אלא מקבץ פואמות. ספר זה יצא גם כאלבום בשלוש שפות (עברית, אנגלית ויידיש) בשם "כוכב האפר אש-שטערן". לאלבום נתווספו ליתוגרפיות של האמן גרשון קניספל, והוא הפך למבוקש על ידי אספנים בעולם. בשנת 1966 ראה אור הספר "כחול מאפר" בהוצאת עם עובד (מאוחר יותר יצא שוב לאור בשם "העימות"). ספר זה סוגר את מעגל חייו של די-נור ומתעד את חיי משפחתו בישראל, את המפגש עם אשתו נינה, בתם של פרופ' יוסף גוסטב אשרמן ורעייתו מלכה וילנר אשרמן, כמו גם את ימיה הראשונים של המדינה. בספר מתוארת מחלת הנפש שבה לקתה נינה, כנראה בעקבות הסימביוזה שנוצרה בינו לבינה, את הולדת ילדיו ואת הקונפליקט עם ערביי ארץ ישראל כמראה לשבר הזהות היהודי-ישראלי. יוצא דופן מבין ספריו, הוא הספר "צופן א.ד.מ.ע." – ספר מיסטי רווי דימויים קבליים שנכתב בעקבות טיפול ב-LSD שעבר די-נור בידי הפסיכיאטר ההולנדי יאן באסטיאנס, שהתמחה בטיפול בניצולי השואה באמצעות טיפול בטרנס בהשפעת סמים. האותיות א.דמ.ע. נכתבו על ידי די-נור בראש כל אחד מספריו. עד יום מותו סירב להסביר את פשרן, אך אמר כי אותיות אלו הצילו אותו ממוות באושוויץ. הפרופסור שיינטוך מהחוג ללשון וספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים טוען כי אותיות אלו מייצגות את ראשי תיבות של התפילה "אלהא דמאיר ענני", הנחשבת כתפילת הצלה מאגית, המכוונת לתנא רבי מאיר.[4][7] "צופן א.ד.מ.ע." פורסם תחילה בגיליון מיוחד של "העולם הזה" שהוקדש כולו לסיפור, ואחר־כך ראה אור כספר בשנות ה-80. הספר מתאר את תחושותיו של די-נור בשואה במבט רטרוספקטיבי תחת השפעת הסם. בעקבות הטיפול שעבר כעבור שלושים שנה מעת הטראומה, שינה די-נור את הגדרת אושוויץ כפלנטה אחרת ושואה קוסמית, וקבע שאת אושוויץ לא יצר השטן, אלא האדם באשר הוא אדם, "אנשים כמוני וכמוך" ("צופן אדמע", עמ' 123 ,119). ספריו הדרמטיים, על השואה ועל זוועות אושוויץ, נלמדים בבתי הספר בכיתות הגבוהות כחלק ממערכי השיעור לקראת הנסיעות המאורגנות למחנות ההשמדה. כל ספריו תורגמו לשפות רבות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם. ב-2011 הציגה הספרייה הלאומית שרידי הגזירים של ספרו מלפני השואה בתערוכה, לצד כתבי הרמב"ם, ניוטון, בובר, קפקא וש"י עגנון. בקטלוג הספרייה הלאומית זמינים שני עותקים בצילום. באפריל 2014 התפרסם כי בחנות בישראל נתגלה עותק של ספר השירים שלו, "צווייאונצוואנציק לידער פון יחיאל פיינער" – "22 שירים מאת יחיאל פיינר".[26][27] סרטב-2023 הופק הסרט "השיבה מהפלנטה האחרת (סרט תיעודי)", העוסק בדיוקן הקולנועי של ק.צטניק המגולם על ידי שרון אלכסנדר[28], בבימויו של אסף לפיד.[29] פסטיבל אטלנטה העניק את פרס היוצר המבטיח לשנת 2024 לאסף לפיד, עבור סרטו "השיבה מהפלנטה האחרת" שישודר בערב יום השואה, בכאן 11. זהו הפרס השני שמוענק לסרט עוד בטרם שודר. הסרט זכה גם בפרס התחקיר בפסטיבל ירושלים 2023[30][31]. ביקורתבשנת 1994 פרסם חוקר הספרות דן מירון מאמר ובו תקף את דרך ייצוג השואה אצל די-נור והאשים אותו בשימוש "באמצעים הספרותיים הגסים והמגרים ביותר". ב-2007 הוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים הסרט "סטאלגים" של ארי ליבסקר, שביקר את די-נור וקישר בינו לבין הספרות הפורנוגרפית של ספרוני הסטלגים.[24] בספריו של חוקר השואה יהושע אייבשיץ הוא מאשים כי סיפוריו של די-נור אודות הביוגרפיה שלו לוקים בכזבים בולטים. בשנת 2013, יזם גדעון גרייף כנס אקדמי שעסק ב”סופר השואה הראשון”, יחיאל די־נור באוניברסיטת קלגרי שבקנדה.[32] רשימת ספריו לאחר השואה[33]
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||
