קבוצת העבודה

קבוצת העבודה (בסלובקית: Pracovna Skupina) הייתה קבוצה מחתרתית מקרב יהודי סלובקיה שפעלה במלחמת העולם השנייה במטרה להציל יהודים ולהפיץ מידע על גורלם של היהודים ששולחו לפולין. הקבוצה עודדה בריחת יהודים ועסקה בהברחתם, עודדה הקמת מחנה עבודה למטרת הצלה, קיימה משא ומתן להצלת יהודים תמורת שוחד ויזמה את תוכנית אירופה להצלת שרידי יהדות אירופה.

בחודש מרץ 1939 נכנס הצבא הגרמני לצ'כוסלובקיה וביטל את המסגרת הפוליטית הצ'כוסלובקית. סלובקיה פרשה מהפדרציה עם צ'כיה והפכה למדינת חסות גרמנית. באפריל 1939 החלה סלובקיה לחוקק חוקים אנטי-יהודיים על פי הדגם של חוקי נירנברג. אמנם בסלובקיה לא הוקמו גטאות, אך יהודים גויסו לעבודת כפייה. באוגוסט 1940 הגיע לברטיסלאבה דיטר ויסליצני כנציגו של אדולף אייכמן, על מנת לשמש יועץ לענייני היהודים. המפלגה שבשלטון, מפלגת העם הסלובקית של הלינקה (Hlinkova Slovensko Ludoa Strana,‏ HSLS) ארגנה את המתנדבים הסלובקיים לאס אס על מנת לבצע את התקנות נגד היהודים.

ב-26 בספטמבר 1940 הוקם "מרכז היהודים" כיודנרט ליהודי סלובקיה. ב-9 בספטמבר 1941 פורסמו חוקים אנטי-יהודיים והוחל בגירושם של יהודים, בהתחלה בעלי נתינות זרה. בפברואר 1942 נדרשו היהודים שנולדו בשנים 1897–1926 להירשם במשטרה לשם קביעת "כושר עבודתם". במרץ אותה שנה הוקמו חמישה מרכזי איסוף למגורשים ועד אוקטובר גורשו כ-58,000 מיהודי סלובקיה – בעיקר לאזורי לובלין שבפולין, משם הועברו למחנה ההשמדה אושוויץ. באוקטובר, עקב פעולת קבוצת העבודה, הופסקו השילוחים וחודשו רק בשנת 1944, לאחר המרד הסלובקי.

לאחר שנודע מפי פליטים על רצח המוני של יהודי פולין ועקב הביקורת על שיתוף הפעולה מצד מרכז היהודים, התארגנה אופוזיציה למרכז היהודים, שכינתה עצמה "קבוצת עבודה". זו הייתה קבוצה מחתרתית למחצה, שאותה הנהיגה גיזי פליישמן בתמיכת הרב מיכאל דב בר ויסמנדל. קבוצה זו שמה לה למטרה להציל יהודים ולהפיץ מידע על גורלם של היהודים ששולחו לפולין. בין חבריה היו ארנסט אבלס, אוסקר נוימן, משה דקס, אנדרי שטיינר, טיבור קובאץ', אברהם אבא (ארמין) פרידר.

פעילות קבוצת העבודה הקיפה מספר פעולות הצלה:

• החל באמצע 1942 עודדה הקבוצה בריחת יהודים מסלובקיה להונגריה, שבה היה מצב היהודים טוב יותר עד כיבושה במרץ 1944. פעולה זו נוהלה על ידי הרב וייסמנדל עבור יהודים אורתודוקסים, ועל ידי תנועות נוער ציוניות עבור השאר.
• קבוצת העבודה הייתה מעורבת החל ב-1942 בהקמת מחנות עבודה בסלובקיה עצמה. הקבוצה הצליחה לשכנע את השלטון הסלובקי מצד אחד ואת נציג משרדו של אייכמן בסלובקיה מצד שני, שהתועלת שהמדינה תפיק מהעסקתם של יהודים בתוך סלובקיה תהיה גדולה מאשר שליחתם לעבודה בפולין (הנימוק הרשמי לגירוש). הנימוקים שהיו מלווים בשוחד הביאו להקמת שלושה מחנות עבודה – נובקי, סרד וויהינה, שבהם חיו כ-4,000 נפש עד ספטמבר 1944.
• בתחילת 1943 סייעו אנשי קבוצת העבודה בשיתוף עם "ועדת העזרה וההצלה" בהברחת יהודים מפולין דרך סלובקיה להונגריה. בשתי פעולות אלו הוברחו להונגריה כ-7,000 יהודים מסלובקיה ולמעלה מ-1,000 יהודים מפולין.
• שיגור "מרגלים" אל המגורשים לפולין – כבר בסוף יולי 1942 דיווחו שליחי הקבוצה על רעב ועל שיעור תמותה גבוה בקרב המגורשים, באוקטובר דיווחו על היעלמותם של חלק מהמגורשים, בנובמבר דיווחו השליחים על ההשמדה בבלז'ץ ובטרבלינקה.

לאחר ששמעו אנשי הקבוצה כי דיטר ויסליצני, קצין האס אס שהיה אחראי על שליחת היהודים לאושוויץ, הוציא יהודי ממשלוח לפולין תמורת שוחד, פנה אליו נציג קבוצת העבודה, הרב וייסמנדל, באמצעות קארל הוכברגר, והציע לו עסקה של "דם תמורת סחורה": תמורת 50,000 דולר שהג'וינט הבטיח להעביר, יפסיק ויסיליצני את משלוחם של יהודי סלובקיה לאושוויץ. ויסליצני קיבל את הצעת העסקה, שתנאיה היו הקפאת שלושת המשלוחים הקרובים, ובזמן הזה יעבירו יהודי ארצות הברית 25,000 דולר, וכעבור שבעה שבועות יעבירו 25,000 דולר נוספים.

את הסכום הראשוני השיג וייסמנדל מבנימין שלמה שטרן, איש כספים מברטיסלאבה. באוקטובר 1942 המשלוחים הופסקו למשך שבעה שבועות. אנשי הקבוצה היו משוכנעים שהשוחד שהעבירו הוא שגרם להפסקה, אולם לדעת חוקרים ההפסקה במשלוחים נגרמה בשל שוחד ששילמו אחרים, וכן בשל התערבות אישים סלובקים כמו שר החינוך יוסף סיווק, ונגיד הבנק הלאומי אימריך קרבש, וכן בעקבות לחץ של הוותיקן ובישופים סלובקיים^[1].

גילה פטרן כתבה שלמעשה גם כאשר ויסליצני הבטיח שלא יהיו משלוחים, יצא משלוח ב-18 בספטמבר. במקביל להבטחה שאם יקבל כסף ייפסקו המשלוחים - המשיך ויסליצני לארגן את המשך ההשמדה. לדבריה, הפסקת הגירושים לא הייתה תוצאה של השוחד, אלא של גורמים אחרים, כמו התנגדות של הממשלה הסלובקית וירידת מספרם של היהודים שניתן היה לגרשם. למעשה ויסליצני רימה את העסקנים היהודים וגבה מהם כסף עבור הפסקת הגירושים שהייתה אמורה להתבצע ממילא^[2]. גם פרופ' יהודה באואר בספרו "יהודים למכירה" מטיל ספק בכך שהעיכוב בהשמדת יהודי סלובקיה היה קשור לפעילותם של הרב וייסמנדל וקבוצת העבודה.

הקבוצה שלחה שליח לשווייץ, במטרה להשיג את הכסף לתשלום השני. השליח נשא איתו מכתבים אל סאלי מאייר נציג הג'וינט, אל נתן שוואלב מנהל משרדי הסוכנות היהודית והחלוץ בז'נבה, ואל מנהיגות יהדות ארצות הברית. על פי גרסתו של הרב וייסמנדל, סאלי מאייר לא הסכים למסור את הכספים הדרושים, בנמקו כי סלובקיה היא מדינה קטנה ו־50,000 דולר הוא סכום גדול מדי בשבילה, וכן עקב החוק האמריקני, האוסר הוצאת כספים למדינת אויב. כאשר יתרת התשלום לא הגיעה, ביקשו היהודים ארכה, אולם כשהכסף המשיך להתעכב, חודשו החטיפות והמשלוחים לאושוויץ. לבסוף, בעזרת יהדות הונגריה השיגו את הסכום הדרוש, ובכך קנו ליהדות סלובקיה שקט יחסי. לדברי יהודה באואר הסוכנות היהודית והג'וינט, אכן העבירו את הכספים לצורך הצלת יהודי סלובקיה. עם זאת, תום שגב סבור כי באואר לא הצליח להוכיח זאת^[3].

פעולת שוחד זו יצרה את הבסיס שעליו פעלו מאוחר יותר בהונגריה ועדת העזרה וההצלה בראשות ישראל קסטנר ויואל ברנד לגיבוש עסקת "סחורה תמורת דם" – מתן סחורה צבאית וכסף בתמורה להצלת יהודים ומניעת שילוחם למחנות ההשמדה.

אחרי שהופסקו הגירושים מסלובקיה, העביר חבר הקבוצה אנדרי שטיינר לוויסלצני מכתב מ"פרדיננד רוט" (שהייתה דמות בדיונית שהגו אנשי קבוצת העבודה, שנועדה לשכנע את הנאצים בכך שיהדות ארצות הברית תומכת בעסקה), שבו נכתב כי מצפים מויסלצני לפעול להפסקת הגירושים מאירופה כולה. ויסליצני יצא מיד לברלין לדווח על ההצעה להיינריך הימלר, ובמאי 1943 קיבל אישור לנהל משא ומתן.

הדרישה הגרמנית הייתה לקבל שני מיליון דולר תמורת הפסקת הגירושים מארצות אירופה. את הסכום הסכימו לקבל בעשרה תשלומים, וניתנה הבטחה כי עם קבלת התשלום הראשון בסך 200 אלף דולר יופסקו הגירושים לחודשיים.

אולם, אף על פי שהמידע על "תוכנית אירופה" היה בידיהם של מנהיגי היהדות, הן בירושלים והן בניו-יורק, ועל אף שוויסמנדל וגיזי פליישמן שלחו עשרות מכתבים, הכספים לא הגיעו ומכונת ההשמדה לא עצרה. תוכנית זו נחשבת כאחת התוכניות הנועזות ביותר להצלת יהודים.

קושיה שנשארה פתוחה עד היום היא גורלו של הכסף שכן הועבר. ביוני 1943 העבירה הסוכנות אל טדי קולק, שהיה אז נציג הסוכנות היהודית בטורקיה, סכומי כסף משמעותיים. ישנן טענות שכספים אלו נעלמו בדרך מסתורית^[4].

ב-11 באפריל 1944, כאשר בסלובקיה נותרו למעלה מ-25 אלף יהודים, יצאו רודולף ורבה וחברו אלפרד וצלר ממחבואם באושוויץ, עברו את גדרות המחנה, ולאחר מסע מפרך ומסוכן שנמשך 11 יום, הם הגיעו לברטיסלאבה שבסלובקיה, שם פגשו את "קבוצת העבודה".

עו"ד אוסקר נוימן הכניס את שני הנמלטים לחדרים נפרדים, נתן להם כלי כתיבה וביקש מהם לכתוב את סיפוריהם. העדויות התגלו כזהות, ועל סמך הכתוב חיברו אנשי קבוצת העבודה את "דו"ח אושוויץ" (הנקרא גם "דו"ח ורבה-וצלר" שהיה חלק מ"הפרוטוקולים של אושוויץ").

בדו"ח זה תוארו דרכי השמדת היהודים באושוויץ והודגש מספרם הרב של הנרצחים. ישראל קסטנר העיד כי השניים הזהירו מפני השמדה הצפויה ליהודי הונגריה^[5]. מחברי הדו"ח קראו לבעלות הברית להפציץ את אושוויץ, ובכך לעכב ולא לאפשר את המשך את הטבח השיטתי ביהודים.

הדו"ח תורגם לגרמנית ולהונגרית, ועותקים ממנו נשלחו ליעדים שונים. ואולם בעלות הברית בחרו להתעלם מקריאתם של מחברי הדו"ח להפציץ את אושוויץ, והשמדת היהודים במחנה נמשכה; מעל 1.7 מיליון איש הושמדו באושוויץ עד לקיץ 1944, כ-90% מהם היו יהודים.

• מיכאל דוב ויסמנדל, מן המצר, ירושלים: 1960.
• אברהם פוקס, קראתי ואין עונה: זעקתו של רחמ"ד וייסמנדל בתקופת השואה, ירושלים: תשמ"ג.
• יהודה באואר, תגובות בעת השואה – ניסיונות עמידה, התנגדות והצלה, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה המשודרת-גלי צה"ל, משרד הביטחון, 1990, עמ' 125.
• רודולף ורבה, ברחתי מאושוויץ (תרגום: יהושוע וייס בן עמי ושלומית קדם), הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה בשיתוף עם הוצאת זמורה ביתן, 1998.
• עמנואל א' פרידר, להציל נפשם – דרכו של רב צעיר בשנות השואה, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1986.

• על פעילותה של קבוצת העבודה באתר יד ושם
• סרט על "קבוצת העבודה" - פעילותם של אנשי ציבור יהודים למען הצלת יהדות סלובקיה