|
צביה לובטקין
צִבְיָה לוּבֶּטְקִין-צוּקֶרְמַן (בפולנית: Cywia Lubetkin Cukierman; 9 בנובמבר 1914 – 11 ביולי 1978), מלוחמות מרד גטו ורשה; הייתה מדריכה ומנהיגה בתנועות הנוער "דרור" ו"החלוץ", ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון בית לוחמי הגטאות, פעילה במפלגת "אחדות העבודה" ובתנועת הקיבוץ המאוחד. ראשית חייהצביה לובטקין נולדה בשנת 1914 בבּיטֶן (Byteń) שליד העיר סְלוֹנִים שבפולין (כיום בבלארוס). היא גדלה בבית יהודי מסורתי, אחת משבעה אחים ואחיות. בגיל 16 הצטרפה לובטקין לתנועת "פרייהייט" ('דרור'),[1] ודרכה יצאה לקיבוצי ההכשרה של "החלוץ" – בתחילה לקיבוץ לוצק, וב-1935 לקיבוץ קיילצה (Kielce).[2] בשנת 1938 נקראה לובטקין לעבור לוורשה, בירת פולין, למרכז החלוץ, ולשמש שם מרכזת ההכשרות בתנועה. בהמשך הייתה ממנהיגי "החלוץ הצעיר" עד 1939 ו"דרור" החל מייסודה בדצמבר 1939. באוגוסט 1939 שימשה צירה בקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה. הקונגרס קוצר בשל הידיעה על חתימת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, ולובטקין שבה לחניכיה בפולין, על אף שהוכנה עבורה אשרת עלייה לארץ ישראל.[2] במלחמת העולם השנייהבתנועות הנוערעם פרוץ מלחמת העולם השנייה התקבלה החלטה בהנהגת תנועת דרור על כינון מסגרת "הנהגה ב'" שתהיה מורכבת מנשים בלבד, למקרה שבו יגויסו לצבא כלל הגברים בהנהגה. הנהגה אלטרנטיבית זו מנתה את לובטקין יחד עם פרומקה פלוטניצקה, חנצ'ה פלוטניצקה, לאה פרלשטיין, טוסיה אלטמן ואחרות.[3] שבוע לאחר פרוץ המלחמה התקבלה בהנהגת התנועה החלטה לצאת מוורשה ולפנות מזרחה לשטח הכיבוש הסובייטי. הנהגת התנועה, ובה לובטקין, התיישבה ב-16 בספטמבר 1939 בעיירה קובל (Kowel). בקובל קיבלה לובטקין על עצמה אחריות על חיפוש דרכי יציאה לחברי התנועה לכיוון ארץ ישראל, בעיקר דרך פריצת הגבול עם רומניה, שדרכה עוד ניתן היה להגיע לארץ.[3] בהמשך הפעילות בשטח הכיבוש הסובייטי הייתה לובטקין אחראית גם על תחום הקשר והמודיעין. בין ראשוני החברים שנשלחו לנסות ולפרוץ את הגבול הרומני, יצא בן זוגה של לובטקין באותה התקופה, שמואל בּרִידֶר, שעקבותיו נעלמו.[3] ב-31 בדצמבר 1939 התכנסה הנהגת התנועה והחליטה על חזרה לפעולה גם בשטחי הכיבוש הגרמני. פרומקה פלוטניצקה כבר שהתה באזור הגרמני, ובתחילת ינואר 1940 יצאה גם לובטקין חזרה לשטח הגרמני, ובאביב אותה שנה הצטרף אליה יצחק (אנטק) צוקרמן, שלימים היה לבן זוגה.[3] הם התגוררו בקומונה של הנהגת התנועה בוורשה, ברחוב דְזֶ'לנָה (Dzielna) 34, בדירה ששימשה כמרכז רעיוני ואקטיבי של התנועה. בבניין הקומונה הוקם מטבח ציבורי שפעל גם כגמ"ח, ובו שהו פעילים רבים. בגטו ורשה הייתה לובטקין למייצגת תנועת דרור ב"קואורדינציה החלוצית" – ארגון הגג של התנועות החלוציות – ובפני היודנראט. בשלב מסוים שימשה כראש מרכז החלוץ בוורשה.[4] כמו כן עסקה בגיוס תרומות לטובת מפעלי החינוך והסעד של התנועה. תפקיד נוסף שביצעה בגטו היה המשך ארגון של חוות הכשרה חקלאיות שקיבלו אישורי עבודה מטעם השלטונות. לובטקין עמלה על השגת האישורים ועל שמירת הקשר עם החניכים שעבדו בחוות, ולשם כך עברה פעמים רבות בגנבה ותוך סיכון את חומות הגטו לשם ביקורים בחוות השונות.[4] בארגון היהודי הלוחם_Lubetkin_before_WWII.jpg) עם התפשטות הידיעות בגטו (על ידי ניצולים שונים, ושמועות שהגיעו לגטו) על הטבח שמבצעים הנאצים ביהודים, החלה התארגנות בתנועות הנוער להקמת מחתרת לוחמת. לובטקין ויצחק צוקרמן הובילו קו שדגל בלוחמה מתוך הגטו, ולא ברחובות העיר שמחוץ לגטו.[5] מאוחר יותר אמרה לובטקין: "לו היינו מגיעים מיד לכניסת הגרמנים לפולניה לכלל אותה הכרה שהגענו אליה אחר כך... כי אז אולי דמות העניינים הייתה אחרת".[6] הניסיונות הראשונים לגבש מחתרת חמושה עלו בתוהו, והאקציה הראשונה תפסה את מנהיגי תנועות הנוער בטרם בשלה ההתארגנות.[5] בתקופת האקציה הראשונה עסקה התנועה בעיקר במאמץ להציל את חבריה. ב-28 ביולי 1942 (שבוע לאחר תחילת האקציה) השתתפה לובטקין בפגישת היסוד של הארגון היהודי הלוחם (אי"ל). לובטקין נטלה על עצמה את האחריות להפעלת הקַשָרִיוֹת (נשים בעלות מראה ארי, חברות המחתרת, שתפקידן היה העברת מידע ונשק בין הגטאות, ובין נציגי המחתרת בצד הארי למחתרת בגטו) ולשליחתן לארגון תנועות המרי בגטאות נוספים, אולם בשל חזותה היהודית נבצר ממנה לשמש כקשרית בעצמה.[5] התחדשות האקציה ב-6 בספטמבר אירעה לאחר מותם של שניים ממנהיגי המחתרת – יוסף קפלן ושמואל ברסלב – ונפילת מלאי הנשק שהושג, בידי הגרמנים. חברי דרור הצטרפו אל חברי "השומר הצעיר" במחבואם ב"שופ של לנדאו" (מפעל שפעל בגטו). לאחר תום האקציה ב-13 בספטמבר 1942, התכנסו חברי הנהגת המחתרת לדיון בהמשך הפעולה. באווירת הייאוש ששררה הועלתה ההצעה לצאת בקרב גלוי מול הגרמנים, בנשק המועט, במאבק עד הכדור האחרון (למעשה הצעת התאבדות במאבק). קורות אותה פגישה אינן מתועדות במלואן, אולם לפני פטירתה ציינה לובטקין כי "לא נמנתה עם האופטימיסטים" בפגישה זו, ולאחר מותה אישר זאת גם יצחק צוקרמן. יצחק צוקרמן ואריה וילנר הצליחו באותה הפגישה להביא להסכמה כלפי קו מתון יותר שדגל בחידוש המחתרת, בצבירה מחודשת של נשק ובהכשרה, לפעולה שיהיה בה כדי להביא להישג היסטורי משמעותי יותר.[5] לאחר האקציה צמחה בציבוריות היהודית בגטו אווירה שאפשרה הקמת מסגרת פוליטית שתתמוך במחתרת. מסגרת פוליטית זו גם אפשרה יתר קישור עם המחתרות הפולניות (הקומוניסטית והלאומית) מחוץ לגטו. לצד אי"ל הוקם ועד יהודי לאומי, שכלל את המפלגות הפוליטיות השונות בגטו, וכן ועד מתָאֵם. לובטקין פעלה במסגרת הוועד המתאם בוועדת הכספים. למפקדת אי"ל לא התמנו נשים, אולם לובטקין, מרים היינסדורף וטוסיה אלטמן היו נוהגות להצטרף לדיוני המפקדה.[5] במסגרת תפקידה בוועדת הכספים הייתה לובטקין אחראית על ארגון ה"אֶקסִים" – החרמות של עסקים ומוסדות שסירבו להקצות כסף ומשאבים להמשך הפעילות ולרכישת נשק. לובטקין הוסיפה גם להיות אחראית על שילוחן של קשריות המחתרת.[5] גם האקציה של 18 בינואר 1943 תפסה את הארגון לא מוכן לחלוטין, שכן ההנהגה האמינה כי ההפוגה תימשך עוד זמן מה. תוכניות הקרב שהוכנו מבעוד מועד לא היו ישימות משום שהיחידות השונות לא היו במקומן. שתי יחידות אי"ל שהיה ברשותן נשק נקטו פעולה מזוינת עצמאית במהלך אקציה זו: קבוצת לוחמי השומר הצעיר שהייתה תחת פיקודו של מרדכי אנילביץ' התערבבה בקבוצת יהודים שהובלו לכיכר השילוח (אומשלגפלאץ), וקרוב לנקודת השילוח פתחה באש והטילה רימונים על הגרמנים שהובילו אותם, תוך קריאה ליהודים להימלט. התפתח קרב יריות שבמהלכו נהרגו כלל לוחמי הקבוצה מלבד אנילביץ' ואחת החברות, שנמשכו על ידי יהודי אל תוך מסתור קרוב; הקבוצה השנייה, שהייתה תחת פיקודם של צוקרמן, אריה וילנר ואליעזר גלר, ושבה הייתה גם לובטקין, התבצרה בבניין וממנו ירתה לעבר הגרמנים והשליכה רימונים ונורות מלאות בחומצה גופרתית, והצליחה להפיל חללים בגרמנים, אשר נסו בשל ההפתעה. טקטיקה זו שימשה גם בהמשך המרד לניהול הקרבות.[5] לאחר הקרב הראשון נוהלו במשך ארבעה ימים עוד מספר קרבות קטנים, עד סיום האקציה, ואלה כונו "המרד הקטן". לאחר "המרד הקטן" גברה האהדה למחתרת, הגם שהיהודים לא זיהו בה פוטנציאל להצלה: גדל זרם המצטרפים אליה, וכן הצטרפו אליה התנועות: "הבּוּנְד", "גורדוניה", "פועלי ציון שמאל" והקומוניסטים. לובטקין עסקה בתקופה זו בגיוס חברים חדשים למחתרת.[5] כמו כן הובילה את פעילות ועדת הכספים, שבה הייתה חברה – אשר החלה בגביית מיסים, שנגבו לעיתים בכוח מעשירי הגטו וממשתפי פעולה עם הגרמנים. מי שסירב לשלם נכלא באחד משני בתי הכלא שהוקמו על ידי אי"ל עד ששילם, אולם לובטקין הקפידה כי אנשי המחתרת לא יהרגו יהודים בשל סירובם לשלם.[7] באותה תקופה עשתה לובטקין מאמצים להבריח מספר מצומצם של חברים שינסו להגיע אל היישוב העברי בארץ ישראל על מנת לדווח לו על מצב היהודים בגטאות ועל התפתחות המחתרת.[7] היחידות השונות של המחתרת התמקמו בעמדות שונות בגטו, אשר חולק לגזרות. בהיתקלות המחודשת עם הנאצים, ב-19 באפריל 1943, הייתה לובטקין בעמדה הראשונה שנתקלה בהם ברחוב נלווקי 33 עם עוד 30 חברים בפיקודו של זכריה ארטשטיין. בתקופת הקרבות, בשעה שהתנועה ברחבי הגטו הייתה מסוכנת ביותר, הייתה לובטקין עורכת סיורים בין העמדות השונות. תפקידה היה חינוכי ומורָלי בעיקרו, מתוקף היותה דמות בולטת בתנועה ובמחתרת, אולם היא לא ביצעה סיורים אלו מתוקף תפקיד פורמלי כלשהו.[7] החל מ-23 באפריל השתנתה שיטת הלחימה הנאצית, והגרמנים החלו בשריפת בתי הגטו, תוך התקדמות איטית וזהירה. הדבר אילץ גם את המחתרת לשנות את דרך פעולתה, והלוחמים עברו ללחימה מתוך הבונקרים שהוכנו מבעוד מועד על ידי תושבי הגטו. אף בתקופה זו הוסיפה לובטקין לסכן את חייה ולסייר בין הבונקרים השונים כשהיא תומכת בלוחמים הנצורים ובתושבי הגטו הבלתי-חמושים. ב-29 באפריל הצטרפה לובטקין למפקדת אי"ל שהתמקמה בבונקר מצויד היטב במילא 18, אשר נחפר על ידי קבוצת פעילי עולם תחתון מהגטו ששיתפו פעולה עם המחתרת, והסתתרו בו גם יהודים נוספים, וממנו יצאה לסיורים בין העמדות השונות.[7] בתקופת שהותה בבונקר במילא 18, נהג מפקד הגטו מרדכי אנילביץ' להיוועץ בה.[8] בשלב זה בלחימה, לנוכח הגטו ההולך ונשרף, התקבלה החלטה במפקדת אי"ל בבונקר לנסות לחלץ את תושבי הגטו דרך תעלות הביוב, על מנת שינסו להצטרף לפרטיזנים ביערות.[7] הוחלט לשלוח קבוצת חברים בעלי חזות ארית בערב 7 במאי ליצור קשר עם יצחק צוקרמן בצד הארי, על מנת להכין את השטח לבריחה. לובטקין ליוותה את הקבוצה אל הבונקר שברחוב פרנצ'יסקנסקה 22 שבו הייתה יציאה לביוב, על מנת לנהל את המשא ומתן עם תושבי הבונקר ומורה הדרך. לובטקין נשארה ללון בבונקר ברחוב פרנצ'יסקנסקה, ובבוקר שכנעו אותה מארק אדלמן וחיים פרימר שמונה ללוותה, להמתין לרדת הלילה בטרם תשוב לבונקר במילא 18 – על מנת שלא לצעוד ברחובות הגטו לאור היום. בערב 8 במאי יצאו שלושתם לכיוון מילא 18. משהגיעו התברר להם כי הבונקר, שבו שכנו מפקדת האי"ל וחבריהם, הותקף וחוסל באותו יום, ונותרו מיושביו רק מספר פצועים.[7] לובטקין, אדלמן וטוסיה אלטמן נותרו ההנהגה החיה היחידה מבין מנהיגי המרד בגטו, ומבין שלושתם לקחה על עצמה לובטקין את הפיקוד. הם פנו יחד עם ניצולי מילא 18 הפצועים אל הבונקר בפרנצ'יסקנסקה 22, והגיעו אליו בבוקר 9 במאי, והתברר להם שמיקומו התגלה לגרמנים והוא ננטש. עד צהרי היום התאספו בבונקר כ-60 איש, לוחמים פצועים ואזרחים. בשל מצב הפצועים הם החליטו להישאר בו על אף הסכנה.[7] לובטקין שלחה דרך תעלת הביוב משלחת נוספת לגיבוש דרכי מילוט, ולבסוף, לאחר שקבוצת הסיירים הנוספת נתקלה בתעלות הביוב בקאז'יק רטהויזר (לימים שינה שמו לשמחה רותם) שהיה שליח אל הצד הארי, התברר כי תיתכן הצלה דרך תעלות הביוב. פרשת ההצלה של שארית הלוחמיםלאחר לבטים קשים החליטה לובטקין על חילוץ דרך התעלות, על אף שידעה כי בגטו נותרו עוד שלוש קבוצות לוחמים אליהן לא יכלה לחבור. עזיבת החברים שנותרו בגטו הייתה פעולה שעוררה בה ייסורי מצפון עד יום מותה.[7] הקבוצה התקדמה בתעלות הביוב עד מתחת לרחוב פרוסטה. שם עלה קאז'יק אל הרחוב להשלים את ההכנות לחילוץ, בעוד שאר הקבוצה חיכו בתעלות.[7] בעודם מחכים הציעה לובטקין לשלוח משלחת חזרה אל הגטו לנסות ולהביא את הנשארים, שני חברים התנדבו לכך, אולם שבו לאחר זמן מה, שכן הנאצים חסמו את תעלות הביוב המובילות אל הגטו, ובכך בא הקץ על התקוות להציל את הנותרים בגטו. קבוצת לוחמים שרצתה להקל על העומס בפתח התעלה, פנתה לחכות כחצי שעה בתעלה אחרת, מרוחקת יותר מן הפתח. בשעה 10 בבוקר 10 במאי הגיע קאז'יק עם משאית אותה הצליח לארגן לפתח הביוב, והניצולים החלו לצאת במהירות אל תוך המשאית. היציאה מן הביוב ארכה כמחצית השעה, ו-40 חברים עלו על המשאית, כשהגיעה הידיעה כי בסמוך לרחוב מצויים גרמנים. כ-15–20 החברים חיכו בתעלה הרחוקה, ושלאמק שוסטר, שהלך לקרוא להם, עדיין בתעלות. בין קאז'יק ללובטקין התגלע ויכוח האם להמתין לנותרים או לצאת, ובמהלכו אף איימה לובטקין באקדחה. אף על פי כן הורה קאז'יק על יציאת המשאית. גם מקרה זה העיב על מצפונה של לובטקין עד מותה.[7] מרבית חברי הקבוצה הצטרפו לאחר מכן לפרטיזנים מארגון ה"ארמייה לודובה" ('צבא העם', המחתרת הקומוניסטית) ביערות וישקוב. חלקם שוכנו במסתור בבית חרושת לצלולואיד בפראגה, אולם רובם (בהם טוסיה אלטמן) נספו בתאונה שגרמה לשריפה במפעל. לניצולי ההנהגה – לובטקין, יצחק צוקרמן, מארק אדלמן, טוביה בוז'יקובסקי וקאז'יק – נמצאה דירת מסתור בסמטת קומיטטובה 4 (מאוחר יותר עברו לרחוב פנסקה 5, עם גילוי המסתור), והחברים השונים היו מגיעים אליהם להתייעצויות.[9] על אף שסופקו ללובטקין תעודות מזויפות, נמנע ממנה לצאת את הדירה בשל מראה היהודי המובהק, דבר שהסב לה תסכול רב, והיא נאלצה לעסוק בניהול משק הבית במסתור.[9] היא סירבה להצעות לחילוצה האישי מפולין.  לובטקין וצוקרמן עודדו את היושבים במסתורים לעסוק בכתיבת קורותיהם במלחמה ובמרד, למען הזיכרון ההיסטורי.[9] מן המסתור חידשה לובטקין גם את פעולתה הציבורית ואת הכתיבה אל התנועה בארץ. היא יצרה קשר עם ידידתה פרומקה בגטו בנדין, ועם הלוחמים שהתארגנו בצ'נסטוחובה, תוך שהיא ממליצה על נטישת הלחימה בין חומות הגטו לטובת הכנת מסתורים ויציאה אל הצד הארי ואל הפרטיזנים ביערות. במרץ 1944 שלחה קבוצת חברים מ"דרור" ומ"השומר הצעיר" בבנדין על מנת שיספרו את סיפור המרד לעולם. באפריל 1944 הביעה תרעומת על מיעוט המכתבים שנכתבו ללוחמים מהיישוב בארץ, ועל העזרה המועטת במישור הכלכלי. היא הופקדה על ניהול הכספים שהועברו ללוחמים מארגון הזֶ'גוֹטָה (Żegota – 'המועצה לעזרת יהודים', שבה פעלו חמש תנועות פולניות ושתי תנועות יהודיות),[9] וכן השתתפה בוועד היהודי הלאומי שהתכנס מחדש. עם פרוץ המרד הפולני ב-1 באוגוסט 1944 הצטרפו כ-20 הלוחמים היהודים בוורשה כיחידה לשורות ה"ארמייה לודובה" ואף פרסמו מודעה בעיתון על השתתפותם במרד. אנשי הארמייה לודובה רצו לגונן על הלוחמים היהודים ששרדו, והציעו להם תפקידי מטה, אולם הלוחמים סירבו והתעקשו להילחם. המערכה במרד הפולני לוּותה בהמתנה מייאשת לצבא האדום, שכבר היה קרוב לעיר, אולם לא מיהר להציע סיוע. במהלך המרד נסוגו הכוחות הפולנים מספר פעמים כשהם מתערבבים באוכלוסייה האזרחית הפולנית, בעוד יחידת האי"ל מתקשים להסתתר, ונאלצים שוב ושוב למצוא מקומות מחבוא. על אף התנאים הקשים והמחסור במזון, התעקשו לובטקין, צוקרמן וטוביה בּוּז'יקובסקי להעביר הרצאות לנוכחים בנושאים "ציבוריים, מדיניים, ומדעיים", והחברים קיימו פעולה תרבותית של דיונים וצוותא.[9] ב-17 בינואר 1945 שחרר הצבא האדום את פולין. פעילותה באירופה לאחר המלחמהלאחר המלחמה נודע ללובטקין ולצוקרמן כי בלובלין שרדו כ-15 אלף יהודים. ”ידענו רק דבר אחד: אם נמצא אנשים ואם יספיק הכוח, יש לעשות רק זאת – לנקום! לא היינו נתונים אז בהרגשה של בניין, אלא ברצון להרוס, להרוס כל כמה שאפשר, כל כמה שנוכל!”[10] הם שמעו שהוקם בלובלין ועד יהודי מרכזי, ועברו לשם על מנת להיות פעילים בעשייה למען שארית הפליטה. לובטקין הצטרפה לוועד היהודי המרכזי כנציגת "החלוץ", שהוקם מחדש. היא, צוקרמן וישראל שקלאר התמנו לניהול חלוקת תרומות של מזון, ביגוד וכסף לנזקקים, וכן לליווי הקמתם של ועדים מקומיים.[11] בלובלין פגשו לובטקין וצוקרמן את אבא קובנר וסטפן גראייק. הארבעה נטלו על עצמם את הקמת "ועד הבריחה", ולובטקין, שכבר היה לה ניסיון רב בגיוס וניהול כספים, ארגנה תרומה גדולה מארגון הג'וינט לשם פתיחת נקודות בריחה בגבולות. בין לובטקין וצוקרמן, אנשי תנועת דרור, לבין אבא קובנר, איש השומר הצעיר, התגלעה מחלוקת באשר לאופן וללוח הזמנים של העלייה לארץ ישראל: קובנר טען כי חברי התנועות החלוציות צריכים לשאוף לעלייה מידית לארץ, ואילו נציגי תנועת דרור האמינו כי יש לארגן את כלל שארית הפליטה, ולכונן עלייה המונית, וכי לשם כך על חלק מחברי התנועות החלוציות להישאר ולפעול בקרב היהודים באירופה עד שתוכשר השעה. שררה ביניהם הסכמה על כך שאין מקום לחידוש החיים היהודיים באירופה.[11] על אף חילוקי הדעות, ניסו מנהיגי שתי התנועות לכונן קיבוצי "החלוץ" משותפים נטולי מסגרת מפלגתית, שימשיכו את רוח הצוותא של התנועות במרד. על ידי כך קיוו להשפיע גם על הלך הרוח ביישוב המפולג.[11] לאחר פוגרום בקרקוב ב-11 באוגוסט 1945 דרשה לובטקין מן הממשלה הפולנית לצייד את היהודים בנשק.[11] בפברואר 1945 נפתחו הגבולות בין פולין ורומניה. אבא קובנר גיבש אחריו קבוצה שתצא לבוקרשט כדי לארגן משם בסיס להעפלה, ולובטקין הצטרפה כנציגת "דרור". בבוקרשט פעלה לקליטת חברי תנועתה במסגרות הבריחה, ואף פעלה להשגת סרטיפיקטים לקבוצה של לוחמי מרד גטו ורשה. היה חשוב לה שלפחות חלק מהלוחמים יגיעו לארץ באופן לגאלי, על מנת שיוכלו להפיץ את סיפור המרד. בבוקרשט היו יחסיהם של לובטקין וקובנר מתוחים – ככל הנראה בשל חילוקי דעות ביחס לתנועת "הנקם" שהקים קובנר במחתרת – ולבסוף שבה לובטקין לפולין. עם הגעת שליחים מארץ ישראל לגולה התבלטו ההבדלים המפלגתיים בין התנועות השונות שפעלו במסגרת ארגון הבריחה, ונפגעה האחווה הבלתי-מפלגתית שאפיינה את רוח המרד, דבר שציער מאוד את לובטקין וצוקרמן. תנועת "דרור", בהנהגתם, חיזקה את קשריה עם הקיבוץ המאוחד ועם יצחק טבנקין (אוריינטציה שהייתה קיימת עוד לפני המלחמה).[11] עם ההתרחקות המפלגתית בין התנועות גברה גם התחרות ביניהן על לבו של הנוער היהודי, ולובטקין ריכזה את מאמצי גיוס החברים שכללו בין השאר הצבת מדריכים בתחנות הרכבת אשר איתרו את חברי התנועה לשעבר ו"גייסו" אותם מחדש. מעמדם של לובטקין וצוקרמן בקרב חברי התנועה באותה התקופה היה בלתי מעורער, ורבים התייחסו אליהם כאל "סמלים חיים", ואל הוראותיהם – כמחייבות.[11] חייה בארץ ישראלהשתלבות ביישוב היהודיבמאי 1946 עלתה צביה לובטקין לארץ ישראל, וצוקרמן נשאר בפולין להמשיך ולרכז את מאמצי "הבריחה". שמה של לובטקין היה מוכר בארץ מתקופת המרד. שליחים מן הקיבוץ המאוחד לפולין שלפני המלחמה הכירוה, והיא אף עמדה בקשרי התכתבות עם דמויות מפתח ביישוב העברי, בהן טבנקין. עוד בתקופת הלחימה, מבְרק שהועבר מן הצד הארי של ורשה ללובלין דיווח על נפילת הנהגת האי"ל וחורבן הגטו, ונמסר בו כי מנהיגי התנועה, ובהם לובטקין וטוסיה אלטמן, נהרגו. המברק הועבר להנהגת היישוב בארץ, וב-1 ביוני 1943 פרסם העיתון "דבר" ידיעה כי צביה לובטקין נספתה במרד בסוף אפריל;[12] הידיעה הכתה את היישוב בתדהמה והגיעה גם אל יהדות התפוצות (מחתרת "החלוץ" בעיראק אף קראה על שמה מספר גרעינים[5]). נערכו לזכרה אירועי זיכרון ונתן אלתרמן אף חיבר שיר הספד לכבודה בשם "נערה עבריה" במסגרת הטור השביעי;[13] זמן קצר לאחר מכן התברר שהידיעה מוטעית. _AT_THE_%22HISTADRUT%22_HEADQUARTERS_IN_TEL_AVIV._%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%A9%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%A0%D7%A6%D7%A7_%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A7%D7%91%D7%9C%D7%AA_%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D_%D7%9CD817-072.jpg) הגעתה של לובטקין לארץ הייתה אירוע מתוקשר ביותר, והיא התקבלה כגיבורה לאומית. את פניה יצאו לקבל שליחים מהתקופה שלפני המלחמה, דמויות שהדריכו בסמינריונים של תנועת דרור לפני המלחמה, חברים מן ההכשרות השונות שבהן שהתה, וחניכים רבים של לובטקין, וכן מנהיגי הקיבוץ המאוחד ובהם טבנקין.[14] כבר בצהרי יום בואה נדרשה לובטקין לישיבה ראשונה עם אנשי אחדות העבודה בה נדרשה לעדכן במצב העניינים באירופה. עוד באותו ערב נלקחה לקיסריה לפגוש את יצחק שדה וקבוצת פלמ"חניקים, ורק לאחריה התפנתה לפגישה קצרה עם אחותה אהובה, שנותרה בחיים והתגוררה בהרצליה.[14] למחרת היום נפגשה עם יצחק טבנקין ויוסקה רבינוביץ' בבית אורן – פגישה שנמשכה שלושה ימים, שמטרתה הייתה להכין את השטח להופעתה הציבורית בוועדת יגור. טבנקין, שהיה מודע לביקורת שהייתה ללובטקין ולצוקרמן על מיעוט המאמצים של היישוב לסייע למורדים ולחניכים שנשארו באירופה, העדיף לשמוע ראשית את הסיפור בסביבה האינטימית של הנהגת הקיבוץ המאוחד, וככל הנראה אף לתדרך את לובטקין על מנת שלא לפגוע באינטרס התנועתי.[14] לובטקין הופיעה בפני קהלים נוספים, בהם הוועד הפועל של ההסתדרות והנהגת השומר הצעיר. הופעתה המרכזית הייתה בוועידת הקיבוץ המאוחד ביגור, ב-1946. נאומה, שנישא בפני כששת אלפים שומעים אשר הגיעו מכל רחבי הארץ, סוקר בכל העיתונים והובא במלואו. הנאום עורר הדים גדולים בציבור, והיה חוליה משמעותית בעיסוקו של היישוב במאורעות השואה. בנאומה נמנעה לובטקין מלהזכיר את תחושותיה הקשות ביחס לסיוע המועט שנתן היישוב בארץ למחתרות, ולאחר מכן לניצולי השואה, את שתיקת המנהיגים שאליהם כתבה לאורך המלחמה, ואת פלגנותם הפוליטית של השליחים שנשלחו מהיישוב לאירופה לאחר המלחמה – דברים שעליהם הרבתה לכתוב ליצחק צוקרמן.[14] בסוף נובמבר 1946 שימשה לובטקין כצירה מטעם סיעת "אחדות העבודה" של טבנקין בקיבוץ המאוחד בקונגרס הציוני ה-22 בבזל, יחד עם יצחק צוקרמן וחווקה פולמן-רבן חניכתם. במחווה סמלית העניק לה דוד בן-גוריון את הכבוד לפתוח את הדיונים וכן את התואר הסמלי "יו"ר הקונגרס". על תוכן הקונגרס מתחה ביקורת בתחושה שלא עסק מספיק בהשלכות השואה ובגורלם של הניצולים.[14] בסיום הקונגרס נשארו לובטקין וצוקרמן בבזל ונישאו אצל רב העיר, אף על פי שעם שובה לארץ לא נתנה פומבי לנישואין ולא שינתה את שם משפחתה (ייתכן שהיה זה רק חידוש שבועת הנישואין, משום שבאחד ממכתביה ליצחק מ-3 בפברואר 1947, היא מזכירה תעודת נישואין מפולין). הקמת קיבוץ לוחמי הגטאותיצחק צוקרמן עלה לארץ ב-29 באפריל 1947, והשניים קבעו את מקום מושבם בקיבוץ יגור, שבו התגוררה כבר לובטקין, שהייתה בהיריון עם בנה שמעון. שני בני הזוג השתלבו במשק הקיבוץ. ביתם היה מקור משיכה לחברי תנועה ולניצולים, שנזקקו לעצה או לסיוע. התקשורת עקבה אחריהם וביקשה את מוצא פיהם בנושאים השונים. בתקופה זו החלה לובטקין בהנחת הבסיס להקמת קיבוץ חדש עבור לוחמי הגטאות ולהנצחת החברים שנפלו ונרצחו. גרעינים של לוחמים אשר הגיעו לארץ מאורגנים, התמקמו ביגור, ליצירת הקבוצה שלימים הקימה את קיבוץ לוחמי הגטאות.[15] לובטקין יצרה קשר עם אנשי קרן קיימת לישראל, ובסיועו של אברהם הרצפלד קיבל גרעין ההתיישבות אדמות באזור עמק יזרעאל שכבר היו מיושבות במספר גרעינים (אז נווה יער, כיום אלוני אבא). השילוב בין הצברים ללוחמים בקיבוץ לא עלה יפה; הצברים התנשאו מעליהם וראו בהם "דיכאוניים", וחלוקת המשאבים הייתה בלתי הוגנת. הוחלט לחפש אדמה אחרת, ולבסוף קיבל לידיו הגרעין את אדמות הכפר הערבי א-סמריה (אנ'), שתושביו ברחו במלחמת העצמאות. ב-15 באוקטובר נבחרה הנהגה זמנית לקיבוץ החדש שמנה כ-140 איש, ולובטקין נבחרה כיושבת ראש ההנהלה. ב-1 בפברואר החלה העבודה בשטח. ב-18 באפריל 1949 עלו כלל החברים על קרקע הקיבוץ החדש,[16] שנקרא "קיבוץ לוחמי הגטאות". לובטקין עבדה בענפי המשק השונים בקיבוץ החדש – בלול, במכבסה, במטבח בית הילדים וכו' – ואף כיהנה שלוש פעמים כמזכירת המשק (ב-1948 עוד בנווה יער, ב-1956–1957 וב-1963–1965) – תפקיד שרוב המחזיקים בו היו גברים.[15] באביב 1950 השתתפו בני הזוג בפגישה של נציגי הקיבוץ עם מזכירות הקיבוץ המאוחד וסוכם להגשים את חלומו של צוקרמן להקמת "בית לוחמי הגטאות למורשת השואה ע"ש יצחק קצנלסון" בסיוע כספי של הקיבוץ המאוחד. "מוזיאון" זמני כבר היה קיים באחד ממבני הקיבוץ, ובו רוכזו שלל המסמכים, התעודות והצילומים ששמרו והביאו איתם חברי הקיבוץ.[15] לובטקין ניצלה את כישוריה בהשגת כספים ותרומות, ובמרץ 1953, כשהנשיא יצחק בן-צבי סירב לקחת את המוזיאון תחת חסותו, פנתה לרעייתו רחל ינאית, ובסיועה הוקם ועד ציבורי לגיוס כספים למוזיאון "שוחרי בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון למורשת השואה והגבורה". לובטקין שימשה כמזכירה האגודה. במסגרת תפקידה זה יצרה קשרים עם מספר ארגונים נוספים, כדוגמת הסתדרות המורים, וניסתה לרתום את חבריהם להיות חברי האגודה בדמי חברות של שלוש לירות בשנה. גם כלל קיבוצי הקיבוץ המאוחד התחייבו להיות חברים באגודה ולהעביר מסי חבר כמספר החברים.[15] זיכרון השואה בישראל בפרשת השילומים היו לובטקין וצוקרמן שותפים למחאה הציבורית נגד מדיניות הממשלה לקבלת הפיצויים מגרמניה המערבית, לצד חבריה מאחדות העבודה, וכן חברי תנועת השומר הצעיר ותנועות שעמדתן הפוליטית הייתה מנוגדת, כתנועת החרות. הם האשימו את הממשלה בהליכה "בדרכי היודנראט" והתנגדו לנירמול היחסים עם גרמניה. הם ראו בקבלת הפיצויים עדות ל"זיכרון לאומי קצר" ופגיעה בזכר ובכבוד הלוחמים הנופלים והנספים.[15] אף על פי כן, עם קבלת החלטת הממשלה ותחילת השיח על קבלת הפיצויים האישיים מגרמניה, בתקופה שבה הייתה מזכירת הקיבוץ, קראה לובטקין לחברים לממש את זכותם ולדרוש את פיצוייהם "לטובת המשק" (ברוח החלטת הקיבוץ המאוחד) ולהפקידם בקופת המשק השיתופית, זאת על אף שהיא וצוקרמן בחרו שלא לעשות כן (דבר שהכעיס עד מאוד חלק מחברי הקיבוץ).[15] לובטקין וצוקרמן היו בין המעידים במשפט אייכמן, לצד נציגי השומר הצעיר: אבא קובנר וישראל גוטמן, ונציגי תנועת "עקיבא": הלה רופאייזן-שיפר ורבקה קופר. עדויות הלוחמים לא היו אמורות לשמש כעדויות משפטיות, כי אם כעדויות היסטוריות. ההחלטה להזמינם הייתה החלטה אישית של התובע גדעון האוזנר, שגם נעזר בהם באיתור עדים מתאימים למשפט. על עדותה במשפט נמתחה ביקורת בחוגים הרוויזיונסטים, שטענו כי מיעטה בהזכרת מחתרת האצ"י, שהייתה קשורה לתנועת בית"ר במרד; אולם רוב התגובות הציבוריות לעדותה היו נלהבות. חנה ארנדט, שסיקרה את המשפט, טענה כי עדותה של לובטקין הדגישה כי המורדים באו מכל שכבות העם היהודי.[17] פעילות פוליטיתלובטקין המשיכה לפעול בתפקידים ציבוריים שונים שהוטלו עליה על ידי תנועת הקיבוץ המאוחד, כצירה בכינוסים שונים וחברה בוועדות שונות, ואף ייצגה את התנועה במשך תקופה מסוימת (1966) בסוכנות היהודית. בשנת 1964 יצאה לשנתיים של לימודים בסמינר אפעל, שהקנו לה תעודה שוות ערך לתואר ראשון כללי. היא הייתה מועמדת לכנסת שלוש פעמים מטעם הרשימה של "אחדות העבודה", אולם לא נבחרה מעולם.[17] אחרי מלחמת ששת הימים נענתה לבקשת טבנקין והייתה, יחד עם צוקרמן, בין חותמי האמנה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה. אף על פי כן, בדיון שנערך בקיבוצה הדגישה כי היא מאמינה כי כלל התנועה מאוחדת בשאיפה לשלום, אולם הטילה ספק בהנחה שוויתורים יביאו לשלום, וכי אינה מאמינה כי ניתן יהיה להגיע לשלום תוך הפגנת חולשה – זאת, תוך הפגנת נאמנות לקו הטבנקיני.[17] משפחהצביה נישאה ליצחק צוקרמן, ומעולם לא שינתה את שם משפחתה. היא הייתה אם לשמעון, שנולד ביגור בעת שהייתה בת 33 והיה בנה הראשון של הקבוצה, וליעל, שנולדה בקיבוץ לוחמי הגטאות שנתיים אחריו. כרעיה נהגה לובטקין לקחת על עצמה תפקידי משק נוספים על מנת לפצות על זמן העבודה שהפסיד יצחק בעת שהיה עסוק בענייני המוזיאון.[15] בשנת 1976, לאחר שנים של עישון כבד, חלתה לובטקין בסרטן. על ערש דווי הייתה מעורבת בעריכת ספרה "בימי כיליון ומרד", וביקשה שיצא לאור רק לאחר מותה. היא נפטרה בביתה ב-11 ביולי 1978, ונקברה בבית הקברות שבקיבוצה. על מצבתה נכתב רק שמה הפרטי "צביה". לאחר מותה עסק יצחק צוקרמן בהוצאת ספרה, אשר זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית.[18] נכדתה, רוני, היא האישה הראשונה שסיימה את קורס הטיס של חיל האוויר הישראלי במגמת קרב.[19] הנצחתה היישוב "מעלה צביה" קרוי על שמה.[20] בבית לוחמי הגטאות קרוי על שמה המרכז הלימודי ע"ש צביה ויצחק צוקרמן, המקיים סדנאות לימודיות. מרכז הקליטה בקריית ים נקרא על שם צביה לובטקין בטקס חגיגי שהתקיים ב-8 באוקטובר 1980, בהשתתפות מנכ"ל הסוכנות היהודית שמואל להיס, ראש העיר קריית ים בנימין אפרת, בני משפחה, חבריה מקיבוץ לוחמי הגיטאות ועולים דיירי מרכז הקליטה. ב-15 במרץ 2021 נערך טקס נוסף בהשתתפות יו"ר הסוכנות היהודית יצחק הרצוג, ראש העיר קריית ים דוד אבן צור, בני משפחה ומוזמנים, בו אושררה ויושמה ההחלטה, שמרכז הקליטה בקריית ים נקרא ע"ש צביה לובטקין. ב-2 באפריל 1985 הוציא דואר ישראל בול דואר, בעיצובו של אריה גלזר, הנושא את דיוקנם של צביה לובטקין ויצחק צוקרמן. על שמה נקראו גם רחובות בשם "צביה ויצחק" בירושלים ובחיפה, רחובות בשם "צביה לובטקין" בתל אביב, רעננה, כפר סבא, הרצליה, דימונה ונתניה, רחוב "לובטקין" בפתח תקווה וסימטת "צביה לובטקין" בגבעתיים. פרסומיה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||
