|
מחנה המשפחות (טרזיינשטט)
מחנה המשפחות (טרזיינשטט) (בצ'כית: Tábor rodinný Terezínský; בגרמנית: Theresienstädter Familienlager), הידוע גם בשם מחנה המשפחות הצ'כי, כלל קבוצה של אסירים, בעיקר יהודי צ'כיה, אוסטריה וגרמניה, מגטו טרזיינשטט שבצ'כוסלובקיה, אשר הוחזקו באגף BIIb של אושוויץ מ-8 בספטמבר 1943 עד 12 ביולי 1944. הנאצים הקימו את המחנה על מנת להטעות את העולם בנוגע לפתרון הסופי.[1] רקע
גטו טרזיינשטט, שהוקם בסוף 1941, תפקד בחלקו כמרכז מעבר ליהודים מצ'כוסלובקיה, גרמניה ואוסטריה בדרכם למחנות השמדה ולמרכזים אחרים להרג המוני. ההובלה הראשונה של יהודים מטרזיינשטט לאושוויץ התרחשה ב-26 באוקטובר 1942, לאחר ש-42,005 אסירים גורשו למקום אחר. מתוך 7,001 האנשים שגורשו לאושוויץ מטרזיינשטט בינואר ובפברואר 1943, 5,600 הומתו מיד בתאי הגזים, ורק 96 שרדו את המלחמה. במהלך שבעת החודשים הקרובים הופסקה ההובלה מטרזיינשטט בהוראת מנהיג האס אס היינריך הימלר. בעבר וכנראה מסיבות שונות, האס אס הקים מחנה צועני באגף BIIe בתוך אושוויץ-בירקנאו. אין מסמך ששרד, המציין את נימוקי האס אס להקמת המחנה המשפחתי, והוא נושא שנוי במחלוקת על ידי היסטוריונים. סביר להניח שאסירי המחנה המשפחתי הוחזקו בחיים על מנת שמכתביהם יוכלו להרגיע קרובי משפחה בטרזיינשטט ובמקומות אחרים דבר שיוכיח, שגירושם למזרח, אינו אומר שנרצחו. באותה תקופה, האס אס תכנן ביקור של הצלב האדום בטרזיינשטט, וייתכן שרצה לשכנע את הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) כי יהודים שגורשו אינם נרצחים.[2] ההיסטוריון הישראלי יהודה באואר טוען כי ייתכן שהאסירים שהוחזקו במחנה המשפחות הוכנו לשימוש כבני ערובה בעת הצורך.[3]כמה חוקרים טוענים כי האס אס תכנן ביקור של ה-ICRC במחנה המשפחות בבירקנאו כדי להטעות את העולם החיצון בנוגע למטרתו האמיתית של אושוויץ. אחרים מאמינים שמצבם הגופני הירוד של האסירים יבהיר כי מתייחסים אליהם בצורה לא טובה, מה ששולל את טענת הראשונים.[4] תנאיםמנהיג האס אס שהיה אחראי על האגף היה פריץ בונטרוק, שהיה ידוע באכזריותו ונידון למוות לאחר המלחמה. הקאפו הראשי במחנה היה רוצח מורשע גרמני בשם ארנו בם (Böhm). כאשר הצטרף בם לאס אס במרץ 1944, הוא הוחלף בפושע גרמני אחר בשם וילהלם ברכמן. ברכמן היה אסיר פלילי, אך העבירה שלו הייתה גניבה קטנה, והוא ניסה לעזור לאסירים היהודים היכן שהיה יכול. ההיסטוריון מירוסלב קרני ציין כי תנאי המחנה תוארו לטובה על ידי אסירים באושוויץ בחלקים אחדים של המחנה, אך בחומרה רבה על ידי אסירים במחנה המשפחות עצמו. הוא סבור שהתפיסה האחרונה מדויקת יותר מכיוון ששיעור התמותה הכולל ממקרי מוות "טבעיים" היה זהה במחנה המשפחתי לזה שבשאר בירקנאו.[5] התמותה הייתה מאותן סיבות: רעב, מחלות, תברואה לקויה, היפותרמיה ותשישות. מתוך האסירים שהגיעו בספטמבר 1942, 1140 (כ-25%) מתו בחצי השנה הראשונה, ומכאן ואילך הובן לאסירים כי חצי שנה מבואם למחנה יוצאו להורג[6]. BIIb היה רק 600 על 150 מטר (1,970 על 490 רגל), "רצועה צרה ובוצית מוקפת גדר חשמלית", כדברי יוזמת טרזין, ארגון התנדבותי לניצולי גטו טרזיינשטט ולניצולי שואה אחרים.[4]מתוך 32 צריפים, 28 שימשו לדיור, צריף 30 ו-32 היו מרפאות, 31 היה צריף הילדים,[7] וצריף אחד שימש למפעל אריגה בו נאלצו נשים ליצור שרשיר תחמושת.[8] נשים היו חשופות לתקיפה מינית על ידי שומרי האס אס באופן קבוע. על האופן שבו התמודדו הילדים עם המציאות היומיומית בגטו, אפשר ללמוד מעיתוני הילדים שזכו למעט תקווה תחת פיקוחו של פרדי הירש.[6] בגטו טרזיינשטט יצאו לאור מספר עיתוני ילדים, בהם "ודם" ו"קמרד". כתב העת קמרד יצא לאור במעון Q609 – בית ילדים משותף לבנים ולבנות דוברי צ'כית וגרמנית. את 22 הגיליונות של קמרד כתבו נערים בכתב ידם הילדותי ואייר אותם העורך איוון פולאק, ללא השתתפות המדריכים. קמרד, כמו עיתוני הילדים האחרים, נועד לבדר, לספק חומר קריאה ולהקנות השכלה.[9] ההטעיה וההשמדההמבקר הבולט ביותר במחנה בפברואר 1944 היה אדולף אייכמן, והוא העיר בחיוב על הפעילות התרבותית של הילדים בבירקנאו. מפקד אושוויץ-בירקנאו יוהאן שווארצהובר ביקר במחנה ב-5 במרץ ואמר לבאי המחנה מחודש ספטמבר כי בקרוב הם יועברו ויעזרו להקים מחנה עבודה חדש. הורו לאסירים למלא גלויות מיום 25 במרץ עבור קרוביהם בטרזיינשטט. ציון התאריך היה תרגול שגרתי המאפשר את הזמן הנדרש לצנזורה. במכתבים אלה הם ביקשו מקרוביהם לשלוח להם חבילות עם אוכל. ב-6 במרץ הורה שווארצהובר לרשום את כל האסירים מחודש ספטמבר לצורך הקצאת פרטי עבודה. נפוצו שמועות סותרות, לפיהן האסירים כולם ייהרגו או שההבטחות הנאציות אמיתיות. ב-8 במרץ הוטל עוצר קפדני ובלוק ההסגר הוקף בחצי פלוגה של אנשי אס אס וכלביהם. שעתיים לאחר מכן הגיעו שתים עשרה משאיות והגברים קיבלו הוראה לעלות עליהן. הם השאירו את חפציהם מאחור, והובטח להם כי רכושם יועבר בנפרד. על מנת לשמור על הטעיה פנו המשאיות ימינה, לכיוון תחנת הרכבת, במקום שמאלה, לעבר תאי הגזים. לאחר שהגברים הועברו לקרמטוריום השלישי, הובלו הנשים לקרמטוריום השני. תהליך זה ארך מספר שעות, כאשר יהודים מפוחדים בצריף אחד החלו לשיר בשתיים לפנות בוקר, האס-אס ירה לעברם יריות אזהרה. אפילו חדרי ההתפשטות הוסוו כך שהיהודים לא הבינו מה יעלה בגורלם עד שקיבלו פקודה להתפשט. על פי הזונדרקומנדו, האסירים שרו את ההמנון הצ'כי ואת התקווה לפני הכניסה לתאי הגזים. בסך הכל נרצחו 3,791 או 3,792 בני אדם. הביקור של משלחת הצלב האדום בטרזיינשטט נערך ב-23 ביוני 1944 ונועד לו ביקור המשך בבירקנאו. ואולם המשלחת הסתפקה בחלק הראשון של הביקור; המארחים שכנעו את חבריה כי טרזיינשטט הוא היעד הסופי וממנו אין ממשיכים הלאה. משהוברר לגרמנים כי הביקורים הניחו את דעתם של אנשי הצלב האדום, לא נזקקו עוד למחנה המשפחות הצ'כיות, וביולי חוסל המחנה כליל.[6] המחנה המשפחתי הוזכר במאמר בג'ואיש כרוניקל ב-25 בפברואר 1944: "יש גם 7,000 יהודים צ'כוסלובקים במחנה. הם גורשו לבירקנאו בקיץ שעבר". ב-9 ביוני דיווח העיתון הרשמי של הממשלה הפולנית הגולה כי 7,000 יהודי צ'כיה נרצחו בתאי הגזים באושוויץ, וכי הם נאלצו לכתוב גלויות מיושנות למשפחותיהם. טענות אלה אוששו ימים לאחר מכן בהפצת דו"ח ורבה-וצלר, אשר סיפק פירוט רב יותר על היהודים במחנה המשפחה וגורלם. לאחר מכןרק 1,294 אסירים ממחנה המשפחות שרדו את המלחמה. בספטמבר ובאוקטובר 1944 שימש הגוש את האסירים הפולנים שהועברו ממחנה בפרושקוב, רובם אזרחים שנתפסו במהלך מרד ורשה.[10] חיסול המחנה בין התאריכים 8–9 במרץ היה הרצח ההמוני הגדול ביותר של אזרחי צ'כוסלובקיה במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, במשך שנים רבות סיפור המחנה המשפחתי כמעט ולא היה ידוע מחוץ לקהילה היהודית הצ'כית, וקיבל הרבה פחות תשומת לב מאשר פשעים נגד צ'כים לא יהודים. במלאת חמישים שנה לפשע ארגנה יוזמת טרזין כנס בינלאומי, ופרסם את מאמרי הכנס כספר. בשנת 2017 הכיר הפרלמנט הצ'כי רשמית ב-9 במרץ כהנצחת הטבח.[11][12] קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
