|
שטעטל  שטעטל (יידיש: עיירה; מבוטא "שְטֶטְל" או "שְטֵייטְל") או העיירה היהודית הייתה צורת היישוב הטיפוסית של יהדות מזרח אירופה, בטריטוריות שהשתייכו בעבר לאיחוד הפולני-ליטאי, עד מלחמת העולם הראשונה. עיירות אלה היו פזורות מליטא עד רומניה, כשבכל אחת חיים בין מאות אחדות לאלפי תושבים. בממוצע, כמחצית מאוכלוסייתן הייתה יהודית. השפה המדוברת בקרב היהודים הייתה יידיש, והתושבים ניהלו אורח חיים מסורתי בשילוב מאפייניהם ומנהגיהם הייחודיים. השטעטלים נעקרו כמעט כולם בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עקב הגירה המונית לארצות הברית ולמערב, החורבן והפליטות בימי המלחמה, הטבח ההמוני של יהודים במלחמת האזרחים ברוסיה ומתן שוויון זכויות בברית המועצות ובפולין העצמאית שהניע גל הגירה גדול לערים. השטעטלים נזכרים כיום כסמל ליהדות מזרח אירופה שחלפה מן העולם. תפוצה המילה היידית "שטעטל", או ברבים "שטעטלאך" (מקבילה ל-Städtle בשוואבית) היא צורת הקטנה של המילה "שטאָט", 'עיר', כלומר 'עיירה' או 'עיר קטנה'. השטעטל הייתה תופעה רווחת בשטחי האיחוד הפולני-ליטאי, גם לאחר חלוקת פולין, המכסה חלק נרחב ממזרח אירופה – בהם התיישבו יהודים רבים למן ימי הביניים - ובסביבתהּ הקרובה. השטעטלאך נוצרו עקב מדיניות השלטון לעודד את ישיבת היהודים באזורי ספר ובשטחים נידחים, לצורך פיתוח כלכלתם ואכלוסם. זאת בצד האיסור שחל על היהודים להתיישב בערים הגדולות מחד גיסא, ומניעתם מלהיות בעלי אדמות (למעט באזורים מוגדרים) מאידך גיסא. במאה ה-18 כבר היה מספר עצום של עיירות יהודיות בשטחי מזרח אירופה, מהן מאות בפולין גופא. בעקבות חלוקת פולין בסוף המאה ה-18, עברו מרבית השטחים הזרועים בשטעטלים לשליטת האימפריה הרוסית. שטחים אלה הוגדרו על ידי שלטון הצארים כ"תחום המושב", והיו האזורים היחידים ברחבי האימפריה שבהם הורשו יהודים לחיות. השטעטלים נמצאו בשטחים שבהם שוכנות כיום מדינות פולין, אוקראינה, בלארוס, ליטא, לטביה, רומניה ומולדובה. החיים בשטעטל  השטעטל הטיפוסית מנתה מאות עד אלפים בודדים של תושבים, והייתה מיושבת בכמחציתהּ או אף בלמעלה מכך ביהודים – בעלי מלאכה, סוחרים וחנוונים. במקרים רבים, הרחוב המרכזי בעיירה, והחנויות במרכז העיירה היהודית, היו שייכים ליהודים או מוחכרים להם, והם גרו וניהלו את המסחר שם. על פי רוב התקיימו יחסי שכנות סבירים עם הגויים שמבין תושבי העיירה ומהכפרים באזור, שלא הושתתו על חיבה אלא על תלות כלכלית הדדית. בשל מרחק הכפרים מהערים ובשל היעדר אמצעי תחבורה, שימשה השטעטל חוליה מקשרת ומתווכת בין הכפרים שסביבהּ לבין עיר המחוז. פעם או פעמיים בשבוע, בימי השוק, נהגו הכפריים להגיע לעיירה, שם יכלו למכור את תוצרתם, לרכוש מצרכים ולתקן את כלי מלאכתם. כיכר השוק הייתה המקום החשוב ביותר בחיי הכלכלה של השטעטל – לב העיירה – וסביבה נבנו בתי התושבים ומוסדות הציבור. עם זאת, העובדה שהעיירות היו ממוקמות בלב אוכלוסייה אנטישמית הביאה לעיתים קרובות לעוינות ולאלימות כלפי היהודים מצד שכניהם. כיוון שתחום המושב וההיתר להתיישבות יהודים היו בדרך כלל באזורים הרחוקים מן המרכז השלטוני של המעצמות, העיירה היהודית בדרך כלל פרחה באזורי ספר, שעברו ידיים שלטוניות מעת לעת. היהודים היו חשודים בחוסר נאמנות משני צידי המתרס. כך או כך, היהודים היו נתונים לפרקים לגחמות שלטוניות ולהתפרצויות אנטישמיות מצד השלטונות או מצד השכנים הגויים, ומפעם לפעם נחתו על ראשם עלילות דם, פוגרומים וגירושים. יידיש הייתה שפת הדיבור והכתיבה בקרב יהודי השטעטל. רוב הגברים ידעו לקרוא גם עברית – שפה שנלמדה במוסדות החינוך היהודיים הדתיים – ובני האליטה הרבנית אף היו משכילים דיים כדי לכתוב בה. הנשים לרוב לא הבינו עברית, אך הכירו את האותיות העבריות, בהן נכתבת גם שפת היידיש. שלטים באותיות עבריות הפכו לאחד מסימני ההיכר של השכונות היהודיות בשטעטל. השפה המיוחדת ליהודים הייתה מחסום משמעותי בינם לבין האוכלוסייה שסביבם. את העסקים עם שכניהם ניהלו היהודים בשפת המדינה או האזור, שמידת שליטתם בה נבעה ממידת המגע שהיה להם עם גויים לצורכי מסחר ועסקים, וממידת הקרבה של השטעטל לערים גדולות בסביבה. בית הכנסת, לרוב המבנה המרשים ביותר בלב העיירה, היה מרכז חיי הקהילה. אורח החיים של מרבית תושבי השטעטל היה תורני, עם תחושה קהילתית חזקה ודגש על חינוך יהודי. לעומת שכניהם הלא-יהודים, שגם הם נסמכו על מוסדות הדת בכל הקשור לחינוך, התייחדו הקהילות היהודיות בכך שהונהג בהן מעין חינוך חובה – על כל בן היה לקבל חינוך בסיסי, אשר כלל קריאה וכתיבה בעברית, תפילות וכיוצא באלה. חלק גדול מהבנות לא למדו מעל גיל בית ספר יסודי, אך היה מקובל ללמדן את אותיות האלף-בית העברי כדי שתוכלנה לקרוא את התפילות, וכן לקרוא ולכתוב ביידיש. במשך הזמן התפתחה שיטת כתיבה ביידיש אשר התבססה על האלף-בית העברי – תחילה לשימושן של הנשים, ומאוחר יותר לשימוש הקהילה כולה[1]. התפתחות החינוך הממלכתי מטעם המדינה והדרישה מיהודים לקחת בו חלק חוללו משבר בחינוך היהודי של העיירות, והביאו לרפורמות שונות שנעשו בו. אחרי שבמלחמת העולם הראשונה, רבות מהעיירות חרבו ונבנו מחדש, כמעט בכל עיירה, לצד המוסדות הדתיים (שלעיתים נחלקו בין חצרות חסידיות שונות, ובין חסידים ל"מתנגדים"), הייתה גם התארגנות של יהודים סביב מוסדות ציוניים או משכיליים: המזרחי, הבונד, השומר הצעיר ועוד. בתי כנסת מודרניים נמצאו רק בערים הגדולות. שקיעת השטעטל והחורבן בשנות השואה
 החל מן המחצית השנייה של המאה ה-19 החלה ירידתה של השטעטל. במקרים רבים הדבר בא בעקבות סלילת מסילות רכבת, אשר פסחו על עיירות קטנות. בנוסף, התרבו בין הכפריים הגויים סוחרים ובעלי מלאכה, והשתפרו אמצעי התחבורה בין הכפרים לערי המחוז, התפתחות שפגעה בנחיצותו הכלכלית של השטעטל כמרכז כפרי וכמתווך מסחר. מרקם יחסי התלות ההדדית בין היהודים ושכניהם נפגע, והיהודים ספגו הצקות הולכות וגוברות. גל פוגרומים קשה תקף את העיירות היהודיות ברחבי תחום המושב בשנים 1881–1884, מגובה בהעלמת עין ואף עידוד מצד השלטון. גל פוגרומים קשה נוסף התרחש בין השנים 1903–1906. התקפות רבות כלפי היהודים התבצעו במהלך העימותים שהעסיקו את מזרח אירופה בשלהי מלחמת העולם הראשונה: מלחמת האזרחים ברוסיה, מלחמת פולין-אוקראינה והמלחמה הפולנית-סובייטית. על רקע התרחשויות אלה, החלו יהודים צעירים לעזוב את השטעטלאך ולחפש הזדמנויות להשכלה, לתעסוקה ולעסקים בערים הגדולות. בתקופה זו גם החלו תהליכי חילון מואצים באוכלוסייה שנבעה מהתפתחות עידן האורות ו"תקופת ההשכלה" וגרם ליהודים רבים להתבולל ולנטוש את אורח החיים היהודי המסורתי. רבים ביקשו ליהנות מפירות האמנציפציה והיגרו למרכז אירופה ולמערבהּ; רבים אחרים עזבו את הדת המסורתית והלכו אחר תורות מרקסיסטיות או נדדו מעבר לים – לארצות העולם החדש, אשר הציעו הזדמנויות חדשות – או עסקו בהגשמה ציונית והצטרפו לעליות הראשונות לארץ ישראל. כל אלה הביאו לירידת השטעטל כליבה של התרבות היהודית במזרח אירופה. לאחר נפילת האימפריה הרוסית וסיום שלטון הצארים בשנת 1917, נפרצו גבולות תחום המושב, ויהודים הורשו להתיישב בערי ברית המועצות. בסך הכל, עזבו במהלך סוף המאה ה-19 והעשורים הראשונים של המאה ה-20 כשני מיליון יהודים את עיירות תחום המושב. עם פלישת גרמניה לפולין, ובייחוד לאחר הפרת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב החלו יחידות רצח מיוחדות של הצבא הגרמני האיינזצגרופן, עוברות מעיירה לעיירה במסגרת שואת "כדור לכל יהודי" ומבצע ברברוסה בשנת ה'תש"א (1941)[2]. מאוחר יותר העיירות היהודיות הגדולות היוו מקום לכינוס היהודים בגיטאות, שחוסלו עם הזמן אף הן, חלקן ברצח המוני בבורות ירי ביערות[3], או באתר בית הקברות היהודי של העיירה עצמה, ובמשאיות גז, ורובן על ידי העברת היהודים למחנות מוות, או למחנות ריכוז ועבודה, שהוסבו עם הזמן למחנות השמדה, במסגרת הפתרון הסופי. עם הירצחה של מרבית יהדות מרכז ומזרח אירופה בשואה, ומניעת הפולחן הדתי בעיירות שתחת הכיבוש הסובייטי, עברה תופעת השטעטל ממזרח אירופה. שטעטל בפולקלור ובתרבותהשטעטל נודעה כמקום שבו התגבש הווי יהודי עשיר ומקורי, וככר נרחב להתפתחותהּ של תרבות היידיש. זכרונות השטעטל טבועים עמוק במורשתם של יהודי מזרח אירופה, וחיי השטעטל הונצחו ביצירותיהם של סופרים ואמנים יהודים, שעם הבולטים שבהם בספרות נמנים שלום עליכם, דבורה בארון, יצחק בשביס-זינגר וש"י עגנון; בתחום הציור פעלו הציירים מארק שאגאל, הרמן שטרוק, אילקס בלר, מאנה כץ, שושנה עדן ואחרים. תרבות היידיש, שהגיעה לשיאה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, בעיקר בערים הגדולות של פולין וליטא, התבססה במידה רבה על הווי החיים והתרבות שנוצרו בעיירות. חכמי חלם – לשון סגי נהור לעיירה של טיפשים שאין שכל בקודקודם – נפוצו מאוד בהומור היהודי של מזרח אירופה. נוסף על חלם, כיכבו עיירות נוספות ביצירות ספרותיות בדיוניות – למשל העיירה "כתריאליבקה" של שלום עליכם, השם הספרותי שהעניק הסופר לעיירת הולדתו, וורוקוב, או וורונקה, שבהּ מתרחשים רוב סיפוריו, או "אנטבקה", "יהופיץ" ו"בויבריק" שבהן מתרחשים סיפורי טוביה החולב וסיפורים אחרים מפרי עטו של הסופר. ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
