|
מצעד החיים.JPG) מצעד החיים הוא מצעד שנערך במסגרת מסע בני נוער לפולין, מישראל ומהתפוצות, המתקיים מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, בעיר אושוויינצ'ים שבפולין. משתתפי המצעד צועדים במסלול שמאתר מחנה ההשמדה אושוויץ I שבעיר אל אתר מחנה בירקנאו (אושוויץ II), הסמוך אליו. במצעד משתתפים כעשרת אלפים בני אדם מדי שנה. משתתפי מצעד החיים הם בעיקר בני נוער יהודי ושאינו יהודי, אך גם מבוגרים וביניהם: מחנכים, מדריכים ואנשי דת וכן מכובדים כגון נשיאים, ראשי ממשלות, קציני צבא, שגרירי מדינות, פוליטיקאים ורבים אחרים. מטרת מצעד החיים היא להנחיל בדור הצעיר את זיכרון השואה ולהנציח את קורבנותיה. המצעד מתקיים מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, לפני טקס האזכרה המרכזי הנערך באתר מחנה בירקנאו. היסטוריהאת "מצעד החיים" החיים הראשון יזמו אברהם הירשזון, ברוך אדלר ושמואל רוזנמן בינואר 1988, כמצעד נוער לציון 45 שנים למרד גטו ורשה[1]. הירשזון שימש באותה עת כמזכ"ל תנועת הנוער הלאומי ובאוגוסט 1986 ארגן לראשונה משלחת של בני נוער שערכה ביקור פולין, כאירוע חינוכי שקיבל תהודה[2]. משלחת בני נוער זו כללה 15 מזוכי "החידון הבינלאומי לגבורה היהודית" שגם אותו יזם הירשזון[3]. ביקור המשלחת התאפשר בעקבות שיפור ביחסי ישראל–פולין באותה שנה[4]. "חידון הגבורה" שולב אחר כך באירועי "מצעד החיים" הראשון[2][5]. השם "מצעד החיים" נבחר כמשקל נגד לצעדת המוות, שהוא הכינוי לתהליך הפינוי של אסירים יהודים ממחנות ההשמדה במזרח אירופה על ידי הצבא הגרמני בסוף מלחמת העולם השנייה[2]. "מצעד החיים" הראשון הפך לאירוע רב משתתפים כאשר ל-2,000 בני נוער מקהילות יהודיות ברחבי העולם הצטרפו פוליטיקאים ואישי ציבור כולל, שני שרים: שר החינוך יצחק נבון ושר המשפטים אברהם שריר; שישה חברי כנסת: חייקה גרוסמן, שבח וייס, דב שילנסקי, אברהם ורדיגר, מרים גלזר-תעסה ואליעזר שוסטק; ראשי הסוכנות היהודית, ובראשם שמחה דיניץ ומנדל קפלן ושופט בית־המשפט העליון משה בייסקי. עם זאת המשלחת לא התקבלה באופן רשמי על ידי ממשלת פולין ולא תואמה מראש[6]. המצעד הראשון נערך ביום השואה, 14 באפריל 1988[7]. בתום אירועי המצעד טסו לישראל 2,000 בני הנוער ו-1,000 המבוגרים שהשתתפו באירוע במטרה להשתתף בחגיגות שנת ה-40 למדינת ישראל[8]. בשנת 1989 לא נערך "מצעד החיים". עם זאת שודר בטלוויזיה, בערב יום השואה, סרט תיעודי על "מצעד החיים" הראשון[9]. בשנים הראשונות הוחלט שהוא יתקיים רק כל שנתיים, ורק בסוף שנות ה-90 הפך לאירוע שנתי. ב"מצעד החיים" השני בשנת 1990 הוכפל מספר המשתתפים לכ-4,000 בני נוער. באותה שנה גם הקים הירשזון עמותה לניהול ומימון המצעד[10]. בתום המצעד נטעו המשתתפים את "יער מצעד החיים" ביער נווה אילן[11]. לראשונה שודר המצעד בשידור ישיר בטלוויזיה החינוכית[12]. ב"מצעד החיים" השלישי בשנת 1992 ייצג את הממשלה השר דוד מגן[13], והוא נערך בצל חשש כי קבוצות ניאו־נאציות של פולנים וגרמנים התארגנו במטרה להפריע לו[14]. ביוני 1994, כחודש וחצי לאחר מצעד החיים שנערך באותה שנה, אברהם הירשזון וד"ר שמואל רוזנמן (אז חבר דירקטוריון עמותת מצעד החיים) נסעו לביקור בוורשה, על-מנת לאסוף כסף שנותר מהתרומות שהופקדו בחברת התיירות הפולנית מארגנת הסיורים למשתתפי מצעד החיים. הירשזון החליט למשוך את הכסף במזומן, להכניס אותו למעטפות, שאותן הסתיר במזוודה. הוא נתפס בנמל התעופה ורשה עם 190 אלף דולר במעטפות, למרות חוק האוסר הוצאת 5,000 דולר מפולין. הכסף הוחרם בשדה התעופה על ידי השלטונות המקומיים, שהודיעו מאוחר יותר על פתיחת חקירת משטרה נגד הירשזון. בית המשפט בפולין הרשיע אותו בסוף שנת 2000 והטיל עליו קנס[15]. בשנת 1998 צעד בראש המצעד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במסגרת ביקור רשמי בפולין[16]. בשנת 2000 צעדו בראש המצעד נשיא המדינה, עזר ויצמן ונשיא פולין, אלכסנדר קוושנייבסקי[17]. בשנת 2005, מצעד החיים עמד בסימן 60 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, מספר שיא של כ-18 אלף משתתפים לקחו חלק במצעד, בהשתתפות ראש הממשלה, אריאל שרון, וראש ממשלת פולין מארק בלקה[18]. במרץ 2007 נחקר אברהם הירשזון בחדש שקיבל שלא כדין כספים מארגונים שונים בהם פעל, כולל "עמותת מצעד החיים"[19]. אך אחר כך הובר כי החשדות אינם כוללים גניבת כספים ממצעד החיים, אלא אי-סדרים[20]. במאי 2007 חשף תחקיר משותף לעיתון "גלובס" ולשבועון הניו יורקי "ג'ואיש ויק" כי מקורב של הירשזון בניו יורק קיבל מעמותת מצעד החיים באופן חשוד כ-700 אלף דולר תמורת עבודה מועטה[21]. מיד אחר כך הודיעה ועידת התביעות בארצות הברית כי בעקבות החשיפה היא מפסיקה את תמיכתה השנתית בעמותת "מצעד החיים"[22]. הירשזון לא השתתף באותה שנה לראשונה במצעד, השר לענייני גמלאים, רפי איתן, שרת החינוך, יולי תמיר והרב ישראל מאיר לאו עמדו בראש המשלחת[23]. בשנת 2008 הוביל את המצעד לראשונה רמטכ"ל צה"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי שלצידו 160 חיילים. בשנה זו השתתפה במצעד גם שרת החינוך יולי תמיר ומאמן קבוצת הכדורגל צ'לסי, אברהם גרנט[24]. בשנת 2012 הצטרפו למצעד וותיקי צבאות ארצות הברית וברית המועצות שהשתתפו בשחרור מחנות ההשמדה[25]. בשנים 2020 ו-2021 נערך המצעד באמצעות ועידת וידאו עקב הגבלות מגפת הקורונה. בשנת 2024 השתתפו במצעד שורדי שואה, שחלקם שרדו את טבח שבעה באוקטובר (2023) ביישובי עוטף עזה, וכן גם נציגים מהמשפחות השכולות וממשפחות החטופים[26][27]. פעילות ומבנה ארגונימעשית מצעד החיים הוא מסע חינוכי הנערך מדי שנה בפולין ובישראל, במסגרתו מסיירים משך כשבוע אלפי בני נוער ומבוגרים במחנות המוות הנאציים בפולין, בגטאות ובעיירות שרוקנו מקהילותיהן היהודיות. לאחר מכן רוב המשתתפים טסים לישראל, שם הם מסיירים במשך כ-5 ימים נוספים בין אתרי הגבורה וסמלי בנייתה וחיזוקה של המדינה, אנדרטאות ואתרי זיכרון שונים. גולת הכותרת של המסע בפולין היא הצעידה הנערכת ביום השואה והגבורה, כ"ז בניסן, לאורך מסילת הרכבת בין מחנות אושוויץ ובירקנאו, מרחק של כשלושה ק"מ, באותה הדרך בה אולצו לצעוד אל מותם בימי השואה רבבות רבות של יהודים, על ידי הנאצים ועוזריהם. גולת הכותרת של הפרק הישראלי הוא אירוע ענק המתקיים במוצאי יום העצמאות באתר חיל השריון בלטרון, לאחר שהמשתתפים התכנסו במרכז העיר ירושלים וצעדו משם אל הכותל המערבי לשמיעת תפילה לשלום המדינה. באירוע הנערך בסופו של היום נוטלים חלק המשתתפים במסע החינוכי, שומעים משיריה של ישראל ורוקדים בשמחה לצליליהם. מצעד החיים זוכה מאז הקמתו להדים חינוכיים וציבוריים נרחבים בישראל וברחבי העולם והפך לחלק בלתי נפרד מאירועי יום השואה בישראל ובקהילות יהודיות שונות בעולם. הטקס המרכזי של מצעד החיים בבירקנאו ביום השואה מועבר מדי שנה בשידור חי בטלוויזיה, בשידורי רדיו ישירים וכן בשידור חי אינטרנטי למאות אלפי צופים ברחבי העולם. מצעד החיים השפיע על משרד החינוך לקדם תוכנית להוצאת סיורים של תלמידי בתי הספר בארץ לפולין. המצעד גם פתח את הצוהר למסעות החיילים במדים של צה"ל. עד שנת 2019 השתתפו במצעד החיים כ-300,000 משתתפים מכ-52 מדינות, בהן: ישראל, ארצות הברית, קנדה, מקסיקו, ארגנטינה, ברזיל, צרפת, בלגיה, קוסטה ריקה, צ'ילה, אורוגוואי, אוסטרליה, דרום אפריקה, שוודיה, דנמרק, יוון, גרמניה, אוסטריה, רוסיה, מרוקו ומדינות אחרות[28]. ארגונים שונים ואנשים פרטיים, יהודים ולא יהודים, נוטלים חלק בתמיכה בארגון ושותפות בפעילות שלו וביניהם הקרן הקיימת לישראל, קרן היסוד, ועידת התביעות, קרן Legacy Heritage, נדבנים, אומנים ואנשי רוח רבים. משתתפים בולטים במצעד החייםראשי ממשלהנשיאיםרמטכ"ליםמשתתפים בולטים נוספים
ביקורתכבר לקראת המצעד הראשון כתב ההיסטוריון ניצול אושוויץ יהודה אלקנה מאמר ביקורת בעיתון הארץ, תחת הכותרת "בזכות השכחה", זאת גם על רקע פרוץ האינתיפדה הראשונה ומשפט דמיאניוק, בו טען אלקנה שעל מנהיגי ישראל, מחנכי הנוער שבה וקובעי הטון בתרבותה להימנע משימת דגש על לקחי השואה כתוכן מרכזי לכל פעולה חינוכית ועליהם להפנות משאבים ומקום להסתכלות לעתיד, לקידום העם החי. הוא התקומם כנגד הפרשנות שניתנה לשואה בישראל, אשר הניבה תחושות חרדה עמוקות, מנטליות של מצור ותסביך קורבן. עוד טען, שלא ניתן ללמוד מהשואה לקחים חיוביים כלשהם. ישראל חייבת לשכוח כדי להיות ל"נורמלית"[29]. ב-2018 טענה העיתונאית אריאנה מלמד כי אין צורך להוביל נוער לזירה של רצח המונים כדי להמחיש את הזוועה, כי רק כך יבינו. שהמצעד פיתח בישראל נראטיב המחייב את פולחן המוות ולא כולל חינוך להומניזם, למה שאנה פרנק קראה לו "אני מאמינה בטוב שבאדם", במטרה ללמוד את לקחי השואה האוניברסליים, כך שדיקטטורה טוטליטרית רצחנית שבבסיסה אידאולוגיה גזענית רצחנית, לא תפרח שוב בשום מקום בעולם[30]. באותה שנה יצרה לי אברמוביץ' בחדשות 12 כתבה על הנוהג לשלב "שופינג" כחלק מהמסע לפולין[31]. בעקבות חקיקת חוק בפולין המטיל מאסר למי שיאשים את הפולנים בשואה, קרא חבר הכנסת יעקב מרגי להפסיק את מצעד החיים ואת כל מסעות הנוער לפולין[32]. ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
