|
פול רובסון
פול לרוי באסטיל רובסון (באנגלית: Paul LeRoy Bustill Robeson; 9 באפריל 1898 – 23 בינואר 1976) היה שחקן, ספורטאי, זמר קונצרטים (בס), סופר, פעיל זכויות אדם ואוהד המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית. ילדות, נעורים ומשפחהרובסון נולד בפרינסטון שבניו ג'רזי. אביו, ויליאם דרו רובסון, ברח מעבדות בקרוליינה הצפונית, למד וקיבל תואר באוניברסיטת לינקולן שבפנסילבניה והיה לכומר. אמו, מריה לואיז בוסטיל, באה ממשפחה ממוצא מעורב של קווייקרים מתנגדי עבדות. שלושת אחיו ואחותו של פול היו ויליאם דרו רובסון, רופא שעבד בוושינגטון; בנג'מין רובסון, כומר; ריד רובסון; ומריאן רובסון, שחיה בפילדלפיה. בשנת 1915 סיים פול בהצטיינות את בית הספר התיכון שבו עשה חיל הן בלימודים והן בשירה, במשחק ובספורט. השכלהראטגרסרובסון זכה במלגת לימודים לאוניברסיטת ראטגרס. פעילותו הספורטיבית שם נתקלה תחילה בעוינות, עד כדי פגיעה פיזית, אך התמדתו העקשנית הביאה לו הצלחה והצטיינות ובסופו של דבר אף ייצג את בני מחזורו כשנשא נאום בטקס הסיום. בית הספר למשפטים באוניברסיטת קולומביהאחרי קבלת התואר, עבר רובסון להארלם ולמד משפטים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה. בתקופת לימודיו עבד למימון לימודיו כשחקן פוטבול מקצועי. בשנת 1923 סיים את לימודיו והחל לעבוד במשרד עורכי דין בניו יורק, אך פרש כשמזכירה לבנה סירבה לקבל ממנו הכתבה בגלל צבע עורו. בהמשך למד ב"בית הספר ללימודי המזרח הרחוק ואפריקה" באוניברסיטת לונדון. קריירה רובסון התפרסם כשחקן וזמר בקול הבס המשובח שלו. הוא אחד הבסים הספורים האמיתיים במוזיקה האמריקאית, בקולו היפה והעמוק. בנוסף להופעותיו על הבימה, היה גם הראשון שהביא את הספיריטואלז, שירי הדת האמריקאים-אפריקאיים, אל אולם הקונצרטים. תפקידיו הראשונים היו בתפקיד סיימון ב"סיימון הקירינאי" בימקא של הארלם וג'ים ב"טאבו" של סם האריס בתיאטרון הארלם. השם "טאבו" שונה בהמשך ל"וודו". בשנת 1924 נחל הצלחה בתפקיד הראשי ב"הקיסר ג'ונס" של יוג'ין או'ניל. אחר שיחק את קראון בגרסה הבימתית של הרומן "פורגי" מאת הייוורד, שהיה הבסיס לאופרה "פורגי ובס" של ג'ורג' ואיירה גרשווין. בשנת 1930 הופיע כאותלו של שייקספיר באנגליה, בזמן ששום להקה בארצות הברית לא הייתה מוכנה להעסיק אותו בתפקיד זה. הוא חזר למלא תפקיד זה בניו יורק בשנת 1943 וסייר עם ההצגה ברחבי ארצות הברית עד 1945. סדרת ההצגות של "אותלו" בברודוויי בהשתתפותו היא הארוכה ביותר בתולדות המחזה הזה עד כה, בשנת 2006. על תפקידו זה זכה במדליית ספינגארן בשנת 1945. רובסון שיחק בתפקיד ג'ו, שנכתב למענו, בהפקה הלונדונית משנת 1928 של "ספינת השעשועים". הוא חזר אל תפקיד זה ב-1932 בברודוויי, ב-1936 בגרסה הקולנועית של המחזה ובהפקה בימתית ב-1940 בלוס אנג'לס. בשנת 1928 הקליט עם תזמורתו של פול וייטמן את השיר Ol' Man River, שהפך לסימן היכר שלו. ההקלטה נכללת בהיכל התהילה של פרס גראמי. הרפרטואר של שירי עם אפרו-אמריקאים של רובסון הרחיב מאוד את קהל המאזינים לסוגה זו, בארצות הברית ומחוצה לה; בייחוד נודע ביצועו לשיר "Go Down Moses". רובסון גילה עניין גם במוזיקה עממית של ארצות אחרות, ורכש ידע מסוים בשפות רבות. הרפרטואר התקני שלו מאז שנות ה-20 כלל שירים ברבות מהן, כסינית, רוסית, יידיש, גרמנית ועוד. בין השנים 1925 ו-1942 הופיע רובסון באחד-עשר סרטים, מתוכם שבע הפקות בריטיות. רובסון ואשתו עברו בסוף שנות ה-20 לאנגליה ונשארו שם, עם תקופות ממושכות של סיורי קונצרטים בעולם, עד כניסת אמריקה למלחמת העולם השנייה. בשנים אלה נחל הצלחה רבה בסרטיו באנגליה ואף בארצות הברית. בעת מלחמת העולם עזב את אנגליה. לאחר המלחמה נודע, ששמו נכלל ברשימה השחורה של הנאצים "הספר השחור", שהכילה אלפי אנשים שחיו בבריטניה ונועדו להיאסר לאחר סיום מוצלח של מבצע ארי-הים. בתקופת המקראתיזם ולאחריובעקבות לינץ' שנערך ב-1946 בארבעה אפרו-אמריקנים בג'ורג'יה, רובסון הגביר את פעילותו בתחום זכויות אדם. בין עמדותיו ראה חשיבות רבה בקיום איגודים מקצועיים להבטחת זכויות אדם. קשריו לארגונים שזוהו כ"חתרניים" הובילו לזימונו לשימוע, בו הכחיש קשר למפלגה הקומוניסטית האמריקאית אך אהדתו הרבה לברית המועצות עמדה לו לרועץ. בתקופה זו, שעמדה בסימן המקארתיזם, הופעותיו בארצות הברית בוטלו על ידי ה-FBI ועל כן יצא למסע בעולם. באפריל 1949, נאום שנשא בפריז צוטט באופן מטעה כאילו הוא הגדיר את ארצות הברית כמדינה פשיסטית, דבר שהכחיש. לאחר נאום זה, הוכנס רובסון לרשימה השחורה של הוליווד. במרץ 1950 ביטלה רשת NBC הופעה מתוכננת של רובסון בתוכנית הטלוויזיה של הגברת הראשונה לשעבר, אלינור רוזוולט. דובר מטעם הרשת הודיע, שרובסון לא יופיע לעולם ב-NBC. הודעות לעיתונות מטעם הקונגרס לזכויות אדם טענו שהצנזורה של הופעת רובסון בטלוויזיה מהווה ניסיון בוטה להשתיק דובר בולט של השחורים במלחמתם על זכויות אזרח והאדם, וכי "זכויות היסוד הדמוקרטיות שלנו מותקפות תחת מסך העשן של ההתנגדות לקומוניזם." משמרות מחאה התייצבו לפני משרדי רשת NBC ואנשי ציבור רבים, ארגונים ואחרים שיגרו את מחאותיהם. המחלוקת שסערה סביבו הביאה לכך שכל תקליטיו וסרטיו של רובסון הורחקו מעיני הציבור. מאז ועד שנות ה-70 המאוחרות היה קשה יותר ויותר, אם כי לא בלתי אפשרי, לשמוע את פול רובסון בארצות הברית, בתקליטים או ברדיו, או לראות משהו מסרטיו, כולל הגרסה המצליחה של סרטו "ספינת השעשועים" מ-1936. החרם הגיע לשיאו בתקופת המלחמה הקרה. ככל שידע קהל הצופים של סוף שנות ה-50 ושנות ה-60, הגרסה היחידה של הסרט הייתה גרסת הטכניקולור של MGM משנת 1951. בשנת 1950 החרימה מחלקת המדינה של ארצות הברית את דרכונו של רובסון, בטענה ש"יציאה של רובסון מחוץ לגבולות ארצות הברית מזיקה לאינטרסים של ממשלת ארצות הברית". הדרכון הוחזר לו רק בשנת 1958. אותה שנה אף חזר להופיע על הבמה בארצות הברית.[1] במהלך תקופה זו לא יכול היה לצאת מגבולות ארצות הברית, וחווה חרם אמריקני על הופעותיו. למרות ה"הגלייה הפנימית" שחווה, רובסון הצליח להישאר פעיל. הוא הקים חברת תקליטים פרטית בשם Records Othello וכך יכול היה להקליט את שיריו ונאומיו ולשלוח אותם אל מעבר לים.[2] מסעות בינלאומייםרובסון סייר בספרד הרפובליקאית בתקופת מלחמת האזרחים בספרד. הרפרטואר שלו כלל את השיר Peat Bog Soldiers, שהיה חביב על מתנדבי הבריגדות הבינלאומיות ועל ותיקי המלחמות גם יחד. רובסון היה בין הראשונים להופיע בקונצרט לטובת חיילי ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. הקשר של רובסון עם ויילס התחיל בשנת 1928, כאשר הופיע בלונדון ב"ספינת השעשועים". הוא פגש שם קבוצת כורים מובטלים, שהשתתפו ב"מצעד הרעב" מדרום ויילס כמחאה על מצבם. בשנות ה-30 ערך רובסון ביקורים אחדים באזורי המכרות הוולשים ובמהלכם הופיע בקארדיף, נית' ואברדייר.[3] עד היום אמנים מוויילס מציינים את זכרו של רובסון. יצירת האמנות המפורסמת ביותר בהקשר זה הוא שירם של הלהקה הוולשית "מאניק סטריט פריצ'רז", Let Robeson Sing, המתייחס לתקופה בה הוחרם דרכונו של רובסון בשנות החמישים ונאסרה עליו יציאה מארצות הברית (בסוף השיר ניתן לשמוע מחיאות כפיים מהקלטה של קונצרט שערך רובסון דרך הטלפון למען אספה של כורים בוויילס). ב-1934 הופיע בקונצרט לטובת קורבנות אסון תעשייתי בגרספורד קוליירי, סמוך לרקסהם, שבו נספו 264 כורים. בשנת 1938 הופיע בקונצרט לזכר מתנדבים מוויילס, שנפלו במלחמת האזרחים בספרד. ב-1940 שיחק בסרט "העמק הגאה" בתפקיד פועל שחור, המגיע לעמק רונדה בוויילס ומתחבב על בני המקום. חיי רובסון ושיריו מצאו ביטוי בתערוכה לזכרו שנפתחה בקארדיף ב-2001 והונצחו בשירים ובמחזה. פעילות פוליטית, פוליטיקה, קומוניזם והמלחמה הקרהבמסעותיו התדירים לאירופה המערבית ולברית המועצות היה רובסון בוטה בביקורתו על תנאי החיים של שחורים באמריקה, בעיקר במדינות הדרום שבהן חלה מדיניות ההפרדה. רובסון פעל נגד פרקטיקת הלינץ'. הוא יצא חוצץ נגד הנשיא טרומן בנושא זה בשנת 1946, וצפה כי השחורים ישיבו מלחמה להגנתם אם הממשל לא יעשה זאת. באותה שנה ייסד את "מסע הצלב האמריקאי" נגד לינץ'. התייצבותו הגלויה של רובסון לצד ברית המועצות, מדיניות הפנים והחוץ שלה בכלל ויוסיף סטלין בפרט, הציגה אותו כאישיות שנויה במחלוקת באופן קיצוני, מטרה תכופה לביקורת בארצות הברית ובבריטניה. זכויות אזרחרובסון נשא את קולו ברבים נגד אפליה וגזענות, שהיו מנת חלקם של אמריקאים שחורים וממוצא אסייתי; הוא הוקיע הפרדה הן בצפון והן בדרום ויצא במאבק נגד הלינץ' (ראו לעיל). ב"וועידת מגילת הזכויות" שהתקיימה בניו יורק ביולי 1949 עלתה להצבעה החלטה, הקוראת לשחרור כל 19 הטרוצקיסטים, שנשפטו והורשעו ב-1941 על פי חוק סמית', שהופעל אז נגד מנהיגי המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית. רובסון גינה בנאומו את הרעיון הזה בטענה, שחברי מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הם "בני ברית לפאשיזם, השואפים להשמיד את הדמוקרטיות החדשות של העולם. שלא נתבלבל. אלה הם אויבי מעמד הפועלים. האם תתנו זכויות אזרח ל-קו קלוקס קלאן?" ההחלטה נפלה ואת הכשלתה מייחסים לנאומו של רובסון. הביוגרף של רובסון, מרטין רוברמן, העיר כי זו "לא הייתה שעתו היפה ביותר של רובסון". ברית המועצות, סטלין וקומוניזםבשנות ה-30 קיבל רובסון הזמנה לבקר בברית המועצות. בהיותו שם, נהנה מטיפול אח"מ והלך שבי אחר החברה החדשה הזו והנהגתה. "מדינה זו חופשית לגמרי מדעות קדומות בענייני גזע", הצהיר, "ושירי הדת של האפרו-אמריקאים מתאימים עצמם למסורות העם הרוסי. כאן, בפעם הראשונה בחיי... אני מהלך בכבוד אנושי מלא." רובסון המשיך להגן, בכתביו ובנאומיו, על מדיניות הפנים והחוץ של ברית המועצות ועל יוסיף סטלין. בתקופת הטיהורים הסובייטיים, אמר רובסון, על פי השמועה, לכתב ה"דיילי וורקר", כי "על פי מה שראיתי עד כה על אופן הפעולה של הממשלה הסובייטית, אני יכול רק להגיד, שכל המרים ידו נגדה ראוי להיירות!"[4] אחרי הקמת נאט"ו הצהיר רובסון בנאום בקונגרס השלום העולמי בפריז בשנת 1949, כי "אין להעלות על הדעת, שכושים אמריקאים יילחמו בשם אלה שדיכאו אותם במשך דורות... נגד ארץ (ברית המועצות), שהעלתה את עמה במשך דור אחד למלוא הכבוד האנושי." שוגר ריי רובינסון הגיב לדברים באמרו, שאף כי איננו מכיר את רובסון, היה "מרביץ לו בשיניים" לו פגש אותו.[5] גם כאשר שמאלנים רבים מתומכי ברית המועצות, שנודעו להם התועבות שבוצעו שם, החלו לגנות ולהוקיע בפומבי את מושאי תמיכתם לשעבר, לא זז רובסון מדעתו. בשנת 1952 קיבל רובסון את פרס השלום על שם סטלין. באפריל 1953, זמן קצר אחרי מותו של יוסיף סטלין, כתב הספד "לך, חבר אהוב",[6] שבו הילל את "אנושיותו העמוקה", "הבנתו החכמה" ומסירותו לקיום הדדי ושוחר שלום עם כל עמי העולם של סטלין, שאותו כינה "טוב ונבון". איציק פפרב-8 ביולי 1943, בהפגנה הפרו-סובייטית הגדולה ביותר שהתקיימה מאז ומעולם בארצות הברית, אירוע שארגנה הוועדה האנטי-פאשיסטית היהודית בראשות אלברט איינשטיין, פגש רובסון את שלמה מיכאלס (מיכואלס), השחקן הפופולרי ומנהל התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה, ואת משורר היידיש איציק פפר. מיכואלס עמד בראש הוועדה האנטי-פאשיסטית היהודית בברית המועצות, ופפר היה סגנו. אחרי ההפגנה אירחו רובסון ואשתו אסי את פפר ומיכואלס. כעבור שש שנים, ביוני 1949, במהלך חגיגות 150 שנה להולדת אלכסנדר פושקין, בא רובסון לברית המועצות כדי לשיר בקונצרט. מתוך דאגה לשלומם של אמנים יהודים, דרש רובסון מן הפקידים הסובייטים לאפשר לו להיפגש עם פפר.[7] פפר, שנאלץ לתקשר בתנועות ידיים ובפתקים בגלל מכשירי הציתות שהותקנו בחדר, מסר לו, כי מיכואלס נרצח ב-1948 בידי המשטרה החשאית. רובסון הגיב בפומבי במתן כבוד בקונצרט שלו באולם צ'ייקובסקי לחבריו פפר ומיכואלס. אך בשובו לארצות הברית הכחיש רובסון מכל וכל את דבר רדיפות היהודים וטען, "פגשתי יהודים בכל מקום שם... לא שמעתי מילה על כך."[8] ביקורת נמתחת לעיתים קרובות על רובסון בגין תמיכתו המתמשכת בברית המועצות על אף מודעותו לאנטישמיות הסובייטית. על פי ספרו של יהושע רובינשטיין, "הפוגרום החשאי של סטלין", הצדיק רובסון את שתיקתו בטענה, שכל ביקורת פומבית על ברית המועצות הייתה מחזקת את סמכותם של היסודות האנטי-סובייטיים בארצות הברית שחתרו, כך סבר, להכריז מלחמה על ברית המועצות. עם זאת רובסון ראה בזה הדדיות עקב השתיקה על מותם של השחורים באפריקה ואף, בייחוד, בארצות הברית. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||
.svg){kind=logo}
