|
ת'לוניוס מונק
ת'לוניוס מונק (שמו המלא באנגלית: Thelonious Sphere Monk, 10 באוקטובר 1917 – 17 בפברואר 1982), היה פסנתרן ומלחין ג'אז אמריקאי. למונק סגנון נגינה אלתורי ייחודי, והיה מחלוצי מהפכת הבי בופ. כיום מונק נחשב לאחד מפסנתרני הג'אז הבולטים והמשפיעים ביותר בתחומו[1]. ביוגרפיהת'ליוניוס מונק נולד ב-10 באוקטובר 1917, ברוקי מאונט שבצפון קרוליינה. זמן קצר לאחר מכן עברה משפחתו לניו יורק. הוא החל לנגן בפסנתר בגיל 6, ואת הקריירה המקצועית שלו התחיל כפסנתרן בליווי מטיף דת נוצרי. קריירהבשנים 1940–1943 החליף את ארט טייטום כפסנתרן להקת הבית של המועדון הניו יורקי המפורסם מינטונז פליי האוס. המועדון היה מקום שבו התנסו ג'אזיסטים במוזיקה חדשנית. מונק עבד מעט עם לאקי מילינדר ב-1942 והצטרף לזמן קצר לתזמורתו של קוטי ויליאמס ב-1944, עמו הקליט לראשונה את הסטנדרטים המפורסמים שלו, ניגן את "אפיסטרופי" ומאוחר יותר גם את "ראונד מידנייט". רק כאשר הצטרף לקולמן הוקינס כפסנתרן הקבוע שלו קיבל מונק הכרה נרחבת. בהתחלה, התלוננו מעריציו של הוקינס על הפסנתרן האקסצנטרי שהוסיף ללהקה, אך מונק המשיך בהרכב. בשנים 1945–1954 מונק נתקל באתגרים בקריירה שלו עם תחילת מהפכת הבי בופ. מונק, שעבד עם סגנונות ניגון ומקצבים ייחודיים התקשה לעניין את הקהל. למרות זאת, מונק עבד עם צ'ארלי פארקר ודיזי גילספי, שהיו החלוצים של מהפכת הבי בופ והיוו את מרכז זרם מוזיקלי זה. במהלך 1955 התחילה הקריירה של מונק להשתפר. הוא חתם על חוזה הקלטה עם ריוורסייד, ובהשפעת אורין קיפניוז שעבד בחברה זו, הקליט אלבום עם מספר שירים של דיוק אלינגטון וסטנדרטים אחרים, במטרה לפנות לקהל רחב יותר. ב-1956 מונק הוציא את אחד האלבומים הנחשבים לקלאסיקות שלו "Brilliant Corners", אך גם אז, לקח מעט זמן עד שההתייחסות למונק השתנתה באופן גורף וקבוע. אחרי צאת האלבומים הוא הופיע עם ג'ון קולטריין הצליח לחדור לתודעה הכללית. בתקופה זו הוא צד את עיניהם של מבקרי מוזיקה וסגנונו הייחודי זכה לתהודה. בתנופה זו החל מונק להוביל הרכבים משל עצמו ולהשפיע על עשרות מוזיקאים צעירים, מעמדו החדש נותר על כנו במהלך כל הקריירה שלו, ועד ל-1973 הקליט אלבומים רבים והופיע בתדירות גבוהה. בשנת 1973 פרש מונק מהמוזיקה. הוא סבל מדיכאון ולא יכול היה לעבוד באופן תדיר כמו שעבד קודם לכן. מלבד מספר הופעות באמצע שנות ה-70, נטש את עולם הג'אז. מונק נפטר ב-17 בפברואר 1982, כאשר היה בן 64. מוזיקאים רבים ניגנו ומנגנים במחווה למונק ולפועלו, ושירו המפורסם ביותר "Round Midnight" נחשב לאבן דרך במוזיקת הבלוז ג'אז. מספר פסנתרנים כגון טומי פלנגן ומרקוס רוברטס, ניסו לשחזר את סגנונו המיוחד, ואינספור מוזיקאים הושפעו ממנו. מאפיינים בנגינת סולוכשנכנס מונק לזירת הג'אז בניו יורק בתחילת שנות הארבעים, סגנונו האישי היה כבר מפותח לחלוטין. לאורך כל חייו, לא עניין אותו דבר מלבד המוזיקה שלו. את רוב יצירותיו כתב מונק בין הגילאים 45 ל-55. בכל הקלטה בה השתתף מונק, נשמע סגנונו המובהק. בביוגרפיה שלו, סיפר דיזי גילספי שהוא מעולם לא שמע את מונק מנגן בצורה שונה. קני קלארק מוסיף, שבזמן בית הספר התיכון, כשניגן מונק מוזיקת גוספל, לא היה דבר מיוחד בסגנונו. כאשר החל המסע ברחבי ארצות הברית, בקנזס סיטי שמעה אותו מרי לו ויליאמס וציינה את סגנונו השוטף והמהיר באותן שנים, סגנון שאף על פי שהגיע מהסווינג, היה שונה ממנו לחלוטין. במשך כל שנותיו כפסנתרן, לא השתנה סגנונו, למרות שינויים רדיקליים שעבר הג'אז בשנות הקריירה שלו. סגנונו של מונק היה בולט מאוד, וניתן היה לזהות את נגינתו בכל רגע. מהבחינה הזו הוא היה ייחודי – מספר הפסנתרנים עם סגנונות מובחנים ומגובשים היה קטן באותה תקופה. למרות ייחודו, סגנונו של מונק קשה מאוד לניתוח. הנגינה של מונק בדרך-כלל לא מתואמת במתכוון, גם למנגינה המנוגנת וגם לשאר הכלים. הצליל שהפיק מונק מהפסנתר היה בלתי רגיל ביותר ונוצר מהמגע הנוקשה שלו בקלידים. בדרך כלל בתקופה זו, תשומת הלב שמקבל המגע כגורם להוצאת צליל מהפסנתר היא קטנה, ורק במקרה של יוצרים כמו מונק ניתן לשים לב אל סגנון המגע. הטכניקה הרווחת, של מתיחת האצבעות, לא הייתה בשימוש אצל מונק, ולמרות שהיה איש גדול ממדים, אצבעותיו היו קטנות. במקום טכניקה זו, ניגן מונק בטכניקת "תקיפה", כאשר אצבעותיו מכוונות כמו חץ אל הפסנתר, והוא "יורה" אותן לכיוונה של המקלדת. הטכניקה הזאת נוגדת למעשה את הטכניקה שפותחה על מנת לאפשר מהירות ושטף בנגינה. למרות שלמעשה לא השתמש בטכניקה הנכונה ושילם על כך מעט במהירות, אין להתייחס לסגנונו כברירת מחדל עבורו. מונק בחר מהתחלה את הדרך הזאת, כאשר יכול היה לבחור גם בדרך המקורית. כשמונק בחר להראות שטף או טכניקה, הוא היה מנגן את הסולם המוגדל, האהוב עליו בעיקר באלתורים, או סולמות כרומטיים. גם בתחום הפקת הצליל, העדיף מונק את הסקונדה הקטנה, לעיתים מתפרש הדבר כאילו חיפש את רבע הטון שבין שני צליל הסקונדה הקטנה. למעשה, האזנה קשובה מראה כי לעיתים רחוקות נוגנו שני הצלילים באותה עוצמה. בדרך כלל זוכה הצליל הרלוונטי לסולם ליתר עוצמה ומשך זמן. הדבר יוצר אפקט גלישה מצליל לצליל כפי שנגני כלי הנשיפה מבצעים את ה"Blue Notes". לעיתים קרובות הסקונדה הקטנה משמשת כמעין קיצור לאקורדים בעלי דרגה תשיעית. פן נוסף בנגינתו הוא המינימליזם והקטיעות הרבות בנגינתו. וכך גם החיסכון בליווי. מונק משתמש בהפוגות בנגינה כניגודים וכחיזוק האלמנט באוזן המאזין, כשמופיעים אקורדים שלכאורה מתנגדים לטונליות, למאזין יש מספיק ביטחון בהחלטיות של מונק באשר לביצועם בשל ההפסקות והנשימות שבנגינתו. השליטה הכמעט בלתי מודעת בקומפוזיציה והמבנה ההרמוני שלה, הוא הבסיס לשליטה של מונק בסאונד. הדבר משתמע מדבריו של דיזי גילספי: "אם אתה רוצה לשמוע את מונק, אתה חייב להכיר את היצירה ואת ההרמוניה על בוריה. אחרת, תיתקל בקשיים רבים." מונק תמיד התייחס באלתוריו למבנה כולו: אקורדים, דגשים קצביים ומלודיה. על בסיס המבנה הוורטיקאלי של הקטע, פיתח מונק רעיונות הוריזונטליים אשר מצטיינים לרוב באופי קצר, וריאציות חוזרות על הרעיונות התימטיים והקצביים של החומר. מתוך גישה זו ברור כי חלוקת התפקידים בין הידיים כנהוג בבי בופ, כשיד ימין מנגנת תווים בודדים ויד שמאל מעטרת בהרמוניה שברקע – אינה תקיפה בנגינתו של מונק. בסאונד, ובמיוחד בהקלטות הסולו, נשענת הנגינה על חלוקת תפקידים שווה בין הידיים. פסנתר הסטרייד היה בשבילו סגנון אחד מבין סגנונות רבים של הפקת צליל – סגנון שהוא מאוד העריך. בכל מקרה, מונק עשה שימוש בסגנון זה כדי ליטול מעט מהתפקידים המסורתיים של יחידת הקצב בהרכב הבי בופ. הסגנון המקובל בבי בופ היה נגינת קווים המדמים כלי נשיפה (Horn Lines), כאשר באותה עת, יד שמאל מספקת באופן ספורדי, את ההרמוניה. בניגוד לכך, ידו הימנית של מונק אינה מנגנת "Horn Lines". היא מקווצת באופן פסנתרני את מה שנשפן היה מביע בריצות ארוכות, בעת בה יד שמאל מתעמתת ומשלבת קווי בס ואקורדים. באופן אולטימטיבי, הכול משרת את הצרכים של הסאונד האופייני למונק. מונק היה פסנתרן הג'אז המודרני הראשון שביצע הקלטות סולו. למעשה, באלבום הסולו הראשון, שהוקלט בפריז ב-1954 הוא אינו מנגן כה שונה מהקלטותיו המוקדמות, במסגרת הרכב. בהקלטות אלו מופיע פן נוסף בסאונד של מונק. הפיתוח ההוריזונטלי של נגינתו שואב לעיתים מתח מן העובדה שאף אחת מהידיים – לעיתים לאורך מספר תיבות – אינה מספקת באופן ברור את החומר הבסיסי של מבנה הקטע. בהקלטות הסולו המאוחרות שלו, הגדיל מונק לנצל את הזדמנויות הרובטו (קצב חופשי, לא מטרונומי), אך אפילו בסגנון זה כוחם הריתמי של המשפטים המוזיקליים כה משכנע עד כי תחושת הסווינג נשמרת גם בסגנון חופשי זה. צד בצד עם טכניקת הרובטו, עובר מונק לעיתים לתבניות בס שעוזרות לבסס את הפעמה. הוא שואב אותן מהסטרייד, ומשתמש בהן במיוחד כשהוא מבצע קטעי סטנדרט. מה שנובע מכך אינו מהווה פרודיה, אלא תצוגה הומוריסטית של החומר הישן אל תוך עולמו האישי של מונק. מונק אינו מתרחק יותר מדי מהנושא המקורי של היצירה, כך שהקווים המלודיים המקוריים נשארים תמיד בשמיעתו של המאזין, כחומר להשוואה. מאפיינים בנגינת הרכבסגנונו הייחודי של מונק התפתח בנגינת הרכבים: במינטונ'ס פלייהאוס בתחילת שנות הארבעים. ליווי הפסנתר היה בראש ובראשונה חסכני. לעיתים נשאר דומם במשך תיבות שלמות ואז אפקטיבי יותר בנגיעות ההרמוניות המלוות. בכך דומה הפסנתר מעט לסגנונו של המתופף קני קלארק, שהתפתח לכיוון הבי בופ ביחד עם מונק. מונק ראה בליווי לא רק תרומה הרמונית, אלא גם הזדמנות לעצב את המבנה שמתחת למלודיה או לסולו. הוא מקפיד לחזור ולהזכיר מוטיבים מתוך הנושא, ועושה בהם שימוש גם בליווי, וכך יוצר מקשה אחת קוהרנטית. לעיתים העדיף מונק שללא ללוות כלל, ולגלות למאזין את הייחוד והאווריריות שביחידת קצב מלווה, ללא הרמוניה. באלתוריו במסגרת הנגינה בהרכבים, עשה מונק דרך שרק פסנתרנים מעטים עשו. כפי שכבר נאמר, התחלקה הפקת הצליל בין שתי הידיים באופן פחות או יותר שווה. הידיים מנגנות לעיתים באופן חופשי זו מזו, ולעיתים בתיאום כדי להפיק מלודיה מהורמנת (Block Chords) אשר בה הדרגה התשיעית לרוב דומיננטית. במנעד הנמוך, התשיעיות מתקצרות לכדי סקונדות. כשבכל זאת מופיעים משפטים בסגנון כלי נשיפה, הם בדרך כלל מופיעים בקצרה והחלטיות. מונק כמלחיןניתן לשער כי ההשפעה של מוזיקה קלאסית מערבית על מונק הייתה מעטה מאד. מהר מאוד הפכו יצירותיו של מונק ליצירות סטנדרט בקרב נגני הבי בופ. כישרונו כמלחין פיצה לעיתים על חסרונותיו כפסנתרן בעיני כמה מוזיקאים. עד לאוקטובר 1952 כלל הרפרטואר של מונק 23 יצירות מקוריות. בהן, "Epistrophy”, "Straight No Chaser" ו-"Well You Needn't" זכו במיוחד להכרה כסטנדרטים. בשלוש השנים העוקבות, הוסיף מונק 16 קטעים נוספים, מהן "Bemsha Swing" ו- "Blue Monk" הפכו לסטנדרטים. בשבע השנים עם חברת "Riverside" נוספו 13 יצירות נוספות, בהן: "Brilliant Corners" ו-"Crepuscule With Nellie". אך סגנונו של מונק מוטבע בקטעים אלה באופן כה מובהק, עד שמעטים הנגנים בני זמנו, שההינו לנגנם. בין השנים 1962 ל-1967 הוסיף מונק עוד 10 יצירות. רוב יצירותיו הן במבנים המסורתיים של 12 או 32 תיבות, אך גם במבנים נדושים אלה השיג מונק תוצאות ייחודיות וראויות לציון. במבנה ה-AABA שלו, חלק ה-B הוא המרכיב הדומיננטי. שם מתגלה שפתו של מונק ביתר שאת. קטעי הבלוז שלו בדרך כלל יותר מתעלים מעל לריף-ארבע-התיבות המקובל. גם במבנה פשוט זה, שינוי המקום של המוטיבים המלודיים מבטיח תמיד מעבר לקו התיבה, או לקו הדמיוני בין חטיבות ארבע התיבות. אכן, קסמן של המלודיות של מונק הוא בתחושה ובמיקום הקצבי שלהן. החסכנות ההרמונית של מונק, מונעות מהבלדות האמוציונליות ביותר שלו להישמע רגשניות יתר על המידה. נאמר עליו שהאלתורים שלו היו יצירות שעברו "המסה", ואילו יצירותיו היו אלתורים שעברו "הקפאה". בשני המקרים, זוהי תוצאה של גישה פסנתרנית מובהקת. יצירותיו של מונק הן בראש ובראשונה יצירות לפסנתר. קטעים מפורסמים שהלחין
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.jpg)
.svg){kind=logo}
