|
הביטלס
הביטלס (באנגלית: The Beatles; בתרגום חופשי לעברית: חיפושיות הקצב[א], או בקיצור: החיפושיות) הייתה להקת רוק בריטית, הנחשבת על ידי רבים להרכב המוזיקלי המשפיע ביותר אי-פעם. הלהקה הייתה אינטגרלית לאבולוציה של מוזיקת פופ לצורת אומנות ולהתפתחות תרבות הנגד של שנות ה-60. המוזיקה שלהם, שמקורה ברוק אנד רול של שנות ה-50, שילבה לתוכה אלמנטים של מוזיקה קלאסית, בעזרת המפיק ג'ורג' מרטין, בדרכים חדשניות. בהמשך, הלהקה שילבה מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים – מבלדות ומוזיקה הודית[1] למוזיקה פסיכדלית ורוק כבד, בהם היו חלוצים. שילובן של השפעות אלה בשירי רוק, המבנים המלודיים וההרמוניים המורכבים, ופריצות הדרך החשובות של הביטלס בתחום הקלטת המוזיקה העלו תרומה מכרעת להפיכת מוזיקת הרוק והפופ לסוגה אמנותית ממשית, והעמידו את הביטלס כיוצרים הבולטים ביותר של המוזיקה הפופולרית בשנות ה-60. חברי הלהקה בהרכבה הסופי היו ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר (ריצ'רד סטארקי ג'וניור). בתקופות מוקדמות יותר היו חברים בה סטיוארט סאטקליף (1960) ופיט בסט (1960–1962). הלהקה נוצרה והתגבשה סביב הצמד לנון-מקרטני (אנ'), שהיו המוזיקאים הבולטים בה לכל אורך דרכה, וכותבי רוב השירים של הלהקה. שם הלהקה הוא הלחם של המילים האנגליות Beetles (חיפושיות) ו-Beat (קצב).[ב] הסיבה המדויקת לבחירה בשם זה אינה ידועה בוודאות, אך ככל הנראה לנון קיבל השראה לשם מהנוהג הנפוץ אצל להקות אחרות לבחור בשם בעל משמעות כפולה.[ג] השערה רווחת אחת, שגם חברי הביטלס נתנו לה חיזוק, הייתה שהשם נוצר בהשראת ה-Crickets, להקתו של באדי הולי, שפירושו "צרצרים", אך גם מרמז למשחק הקריקט.[ד] השערה נוספת, של מקרטני, היא כי השם התבסס על ביטוי סלנג בסרט "הפרא", שהיה חביב על לנון וסאטקליף.[ה] לנון, מקרטני ואחרים העלו גם פירושים אחרים, חלקם שגויים במתכוון.[ו] הביטלס הם הלהקה הנמכרת ביותר בהיסטוריה, עם הערכות על כך שמכרו יותר מ-800 מיליון אלבומים ברחבי העולם. הם המוזיקאים הנמכרים ביותר בארצות הברית, עם 178 מיליון מכירות מוסמכות. לביטלס יותר אלבומים מספר אחת במצעד האלבומים הבריטי, ומכירות סינגלים בממלכה המאוחדת, מכל הרכב מוזיקלי אחר. הלהקה נכנסה להיכל התהילה של הרוק אנד רול ב-1988 וכל ארבעת חבריה נכנסו באופן עצמאי בין 1994 ל-2015. ב-2008, הלהקה עלתה לצמרת הרשימה של בילבורד של האמנים המוצלחים ביותר; נכון ל-2019, הביטלס מחזיקים בשיא כמות הלהיטים מספר אחת בבילבורד הוט 100 עם 20. הלהקה קיבלה 7 פרסי גראמי, פרס אוסקר (על הפסקול המקורי הטוב ביותר לסרט Let It Be של שנת 1970) ו-15 פרסי אייבור נובלו. הם גם נכללו, כקבוצה, ברשימת 100 האנשים המשפיעים של המאה ה-20 של מגזין טיים. מגזין הרולינג סטון דירג את הביטלס במקום הראשון ברשימת 100 האמנים הגדולים בכל הזמנים, כמו מגזינים רבים אחרים.[2] ב-10 באפריל 1970 הכריז מקרטני באופן רשמי שהלהקה התפרקה אחרי יותר מ-10 שנות פעילות. ב-1980 נרצח לנון בידי מעריץ, מארק דייוויד צ'פמן, בפתח הבניין בו התגורר בניו יורק. בנובמבר 2001 האריסון הלך לעולמו. לאחר התפרקות הלהקה, התאחדו מקרטני וסטאר מספר פעמים, והם מופיעים עם רפרטואר שירי הלהקה, או שירים של מקרטני או סטאר. ב־2 בנובמבר 2023 הוציאה הלהקה שיר נוסף מזה 27 שנה, "Now and Then",[3] שבוצע על ידי פול מקרטני, רינגו סטאר וג'ורג' האריסון, לצד הקלטות של ג'ון לנון משנת 1979, עם סיוע של בינה מלאכותית. היסטוריההשנים הראשונות (1957–1962)ראשיתה של הלהקה בלהקת סקיפל בשם "הקוורימן" (The Quarrymen), שהקים ג'ון לנון בליברפול.[ז] חבר משותף לפול מקרטני ולג'ון לנון הזמין את הראשון להופעת אחר־צהריים של הלהקה בכנסיית סנט פיטר'ס. מקרטני התרשם מהופעתו של לנון ומיכולתו לאלתר מילים. אחרי ההופעה נפגשו השניים ומקרטני הרשים את לנון ביכולת הנגינה שלו, כאשר ניגן על גיטרה את השיר "Twenty Flight Rock" של אדי קוקרן, ומספר שירים נוספים. פול וג'ון התחברו מסיבה נוספת, שניהם חוו טראומה קשה בילדותם בעקבות מות אימם,[4][5] וכך הזדהו עם הרגשות אחד של השני.[6]כשבוע לאחר המפגש הציע פיטר שוטון, חבר להקת הקוורימן, למקרטני להצטרף והוא נענה. אף על פי שחשש למעמדו כמנהיג הלהקה, הסכים לנון לצרף את מקרטני עקב יכולת הנגינה שלו. מעט מאוחר יותר, הביא מקרטני לצירופו של ידידו הצעיר מבית הספר התיכון ג'ורג' האריסון, לאחר שנערך לו אודישן בפני ג'ון. ג'ורג' היה הצעיר ביותר מביניהם, ולנון היסס לפני צירופו ללהקה. תקופה ממושכת התקיימה הלהקה בהרכבים שונים וללא מתופף, וביצעה מגוון שירים, שברובם היו שירי רוק אנד רול אמריקניים. בתחילת 1960 ארגן מנהל הלהקה, אלן ויליאמס, הופעות במועדון לילה קטן בהמבורג שבגרמניה. חברי הלהקה צירפו אליהם את פיט בסט כמתופף.[ח] החבר החמישי בלהקה היה חברו הטוב ביותר של ג'ון לנון, צייר מוכשר בשם סטיוארט סאטקליף. הביטלס ניגנו משך שבועות ארוכים ברובע סנט פאולי בהמבורג, עיר נמל שדומה באופיה לעיר מולדתם, תחילה במועדון אינדרה ואחר־כך במועדון מעט גדול יותר, הקייזרקלר. עם שובם לליברפול[ט] התפרקה הלהקה למעשה, אך כעבור חודשים אחדים שבו חבריה והתקבצו שוב להופעות בהמבורג, כשהפעם מילא מקרטני את תפקידו של סאטקליף כבסיסט, לאחר שזה עזב את הלהקה לטובת חברתו מהמבורג, הצלמת אסטריד קירשהר.[י] ארבעת מסעות ההופעה הארוכים בהמבורג נחשבו בעיני חבריה לנקודת מפנה חשובה בתולדות הלהקה. הנגינה בכל יום במשך שעות על הבמה ליטשה את כישורי הנגינה וההופעה שלהם, וסייעה להם בגיבוש רפרטואר מוזיקלי ובשיפור יכולתם לתפקד באופן מוזיקלי כלהקה.  לאורך שנת 1961 הרבו הביטלס להופיע גם בליברפול ובסביבתה, כשהם תופסים מקום חשוב יותר ויותר בזירה המקומית המשגשגת. מספר מאזינים נלהבים, שפנו לחנות המוזיקה של NME בליברפול וביקשו לקנות מתקליטיהם,[י"א] עוררו את תשומת לבו של מנהל החנות, בריאן אפשטיין, שמצא אותם מנגנים במועדון ה"מערה" בליברפול, והציע להם את ניהולו. הוא החל לנהל את הלהקה בנובמבר 1961. אפשטיין, שהיה בעל חוש בימתי מפותח, שינה את לבושם של חברי הלהקה, שוויתרו על בגדי עור ושיער פרוע לטובת חליפות, עניבות ושיער מסורק, והחל לפעול להשגת חוזה הקלטות ללהקה. בחודש ינואר שנת 1962, נערך החוזה הראשון בינו לבין חברי הלהקה אך החוזה לא נחתם על ידו ובלאו הכי היה לא תקף שכן פול וג'ורג' היו בני פחות מגיל 21 המאפשר חתימה כזו. לפי החוזה הזה, אפשטיין היה זכאי ל-25% מההכנסות והאחראי על כל התשלומים.[7] הביטלס ביצעו הקלטת מבחן בחברת התקליטים החשובה "דקה" (1 בינואר 1962) אך נדחו בטענה ש"להקות גיטרה הן כבר לא באופנה".[8] מעט מאוחר יותר, נוצר קשר בין אפשטיין לג'ורג' מרטין, מפיק מוזיקלי בעל הכשרה קלאסית, ששימש בעיקר כמפיק תקליטי קומדיה בפרלופון, חברה־בת של EMI. עם שובם של הביטלס ממסע הופעות בהמבורג (אפריל–מאי 1962) ניגנו חברי הלהקה לפני מרטין (יוני 1962), שלא התרשם במיוחד מנגינתם, אך התרשם מאישיותם, והחתים אותם על חוזה הקלטות. הודעתו של מרטין שהמתופף פיט בסט אינו טוב מספיק להקלטה מקצועית, והחלטתו להשתמש במתופף אולפן (מנהג מקובל באותם ימים בתעשיית המוזיקה), הביאה לכך ששאר החברים החליטו לסלק את בסט מהלהקה, לאחר שלא היו מרוצים גם מאי השתלבותו החברתית. באוגוסט 1962, הוחלף בסט ברינגו סטאר, מתופפה של להקת רורי סטורם וההוריקנים,[9] שהייתה אף היא אחת הלהקות הבולטות ביותר בליברפול. גם נגינתו של סטאר, שלא היה בקי די צורכו ברפרטואר המוזיקלי של הביטלס, לא הייתה טובה דיה לדעתו של מרטין,[י"ב] ובהקלטה הרשמית הראשונה של הביטלס, ב-11 בספטמבר 1962 נשכר לצורך התפקיד מתופף אולפן בשם אנדי וייט. הצלחתה של הלהקה החלה בשנת 1962, ונוצרה סביבה תופעה של היסטריה המונית שכונתה "ביטלמניה". התופעה התפשטה מהממלכה המאוחדת לארצות הברית ומשם למדינות רבות נוספות, ופילסה את הדרך לשורה ארוכה של להקות רוק בריטיות (במה שכונה בשם הפלישה הבריטית). פרסומה הגדול של הלהקה, כמו גם העיסוק בסמים קלים וסמי הזיה, שלום ואהבה, קיבעו את היותה של הלהקה כסמל של התקופה, והקנו לה מעמד החורג בהרבה מזה של להקות אחרות. שני השירים הראשונים אותם בחרו הביטלס להקליט לתקליטון הבכורה שלהם היו Love Me Do,[י"ג] שנכתב על ידי מקרטני, כשלנון תורם את המעבר; ו-P.S. I Love You, שהולחן אף הוא על ידי מקרטני. ביטלמניה ומסעי ההופעות (1963–1966)
Please Please Me ו-With the Beatlesהסינגל הראשון של הביטלס, עם Love Me Do ו-P.S. I Love You יצא לאור באוקטובר 1962 וזכה להצלחה ניכרת באזור ליברפול, אך להצלחה פושרת בשאר המקומות באנגליה,[י"ד] והגיע רק למקום ה-17 במצעד התקליטונים הבריטי.[10] זמן קצר אחריו (26 בנובמבר 1962) הקליטו הביטלס תקליטון נוסף, שכלל את Please Please Me ו-Ask Me Why. בעצתו של מרטין,[ט"ו] האיצו הביטלס את קצב הנגינה והשירה ב-Please Please Me, שינוי שהוכיח את עצמו כאשר יצא התקליטון בתחילת 1963 והגיע למקום הראשון במצעד.[ט"ז] ב-22 בינואר 1963 נחתם חוזה בין בראיין אפשטיין, אחיו קלייב וחברי הביטלס כאשר ג'ורג' ופול חתמו עם כל אחד עם אביו. החוזה היה לחמש שנים. במהלך חודש פברואר 1963 הקימו חברי הביטלס יחד עם בראיין אפשטיין שניהל את חברת NEMS (North End Music Stores), ועם חברת ההפקות של דיק ג'יימס, אחיו בראיין וצ'ארלס סילבר את חברת נורת'רן סונגס שנועדה לקדם את הלהקה ולקבל את ההכנסות מהפצת שירי הביטלס. לנון ומקרטני סברו כי יהיו בעלי השליטה בחברה אולם קיבלו נתח של 20 אחוז כל אחד, בעוד אפשטיין קיבל 10 אחוז, וחברת דיק ג'יימס מיוזיק 50 אחוז. חברה אחרת, Maclen Music (ראשי התיבות של מקרטני, לנון) שהוציאה לאור את המוזיקה שלהם בארצות הברית – נשלטה גם היא על ידי נורת'רן סונגס. ב-11 בפברואר 1963, הביטלס הקליטו עשרה שירים בסשן הקלטות אחד ארוך לאלבום הבכורה שלהם, Please Please Me. לאלבום התווספו ארבעת שירי התקליטונים שכבר יצאו בשני הסינגלים הראשונים שלהם, יחד עם סדרת שירים שכמעט מחציתם גרסאות כיסוי של שירים שהביטלס ביצעו בקביעות בהופעותיהם.[דרוש מקור] מרטין שקל במקור לעשות הקלטה חיה במועדון ה"מערה", אבל אחרי שהחליט שהאקוסטיקה של הבניין לא התאימה, הוא בחר לעשות מעין הופעה חיה באולפן עם הפקה מינימלית ב"סשן מרתון בודד באולפני אבי רוד".[11] אחרי ההצלחה הבינונית של "Love Me Do", הסינגל "Please Please Me" קיבל הצלחה נחרצת יותר כשיצא בינואר 1963, חודשיים לפני אלבום הבכורה באותו השם. השיר הגיע למקום הראשון בכל טבלה בריטית למעט Record Retailer, שבו הוא הגיע לשיאו במקום השני.[12]  התקליט זכה להצלחה מידית ומרשימה,[י"ז] והמשיך את קו העלייה בפופולריות של הביטלס. הלהקה המשיכה להופיע ברחבי בריטניה, כשהיא קוצרת הערצה הולכת ומתעצמת. פריצת הדרך המשמעותית הבאה הגיעה בשלהי הקיץ של 1963, כאשר הוציאה הלהקה את התקליטון She Loves You[י"ח] שזכה להצלחה מסחררת ושבר את כל שיאי המכירות בבריטניה. ב-13 באוקטובר 1963 הופיעו הביטלס בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "יום א' בפלדיום של לונדון"[13] שזכתה לצפייה של 15 מיליון צופים, ומעט מאוחר יותר השתתפו במופע הגאלה השנתי בפני משפחת המלוכה.[14] שתי ההופעות הללו, שזכו לסיקור נרחב, חשפו לראשונה את ההיסטריה ההמונית הגדולה, בעיקר של צעירות בגילאי העשרה, שהתפתחה בבריטניה סביב הלהקה. בתוך זמן קצר, זכתה התופעה לכינוי "ביטלמניה".[י"ט] במקביל לכל אלו, הצליחו הביטלס להקליט את אלבומם השני, With The Beatles,[כ] שכלל שורה מרשימה נוספת של שירים חדשים.[כ"א] באלבום היו גם כמה שירים נוספים של יוצרים אחרים. זמן קצר אחרי כן הקליטו הביטלס תקליטון חשוב נוסף, I Want to Hold Your Hand.[כ"ב] אלו לא רק ליבוּ את הצלחתה של הלהקה, אלא גם משכו את תשומת לבם של מבקרי מוזיקה, שהעתירו על ראשם של לנון ומקרטני שבחים רבים, כשחלקם הרחיקו לכת עד כדי השוואתם לשוברט ולברהמס. הביקור בארצות הברית והפלישה הבריטית_Recortado.jpg) היעד הבא שהציבו הביטלס בפניהם היה כיבושה של אמריקה.[כ"ג] הלהקה הופיעה אמנם בסוף שנת 1963 בשוודיה ונחלה הצלחה, ואחר־כך בצרפת, שם נחלה הצלחה פחותה,[כ"ד] אך המטרה הראשית שלהם נותרה הצלחה בארצות הברית, המדינה ממנה הגיעו רוב היוצרים הנערצים עליהם. לאורך שנת 1963 הוצאו בארצות הברית מספר תקליטונים של הביטלס על ידי חברות תקליטים קטנות,[כ"ה] ללא קידום מכירות, וכמעט ללא הצלחה. למרות זאת, הצליח אפשטיין, בהסתמך על הצלחתה המרשימה של הלהקה בבריטניה, להחתים אותה לשלוש הופעות בתוכנית האירוח של אד סאליבן בפברואר 1964. אפשטיין ניצל את ההחתמה כדי לשכנע את דייב דקסטר, האחראי על הרפרטואר בחברת Capitol Records, אחותה האמריקנית של EMI, להשקיע בקידום מכירות של הלהקה, שהיה אמור להתרחש עם הוצאתו של I Want to Hold Your Hand בארצות הברית באמצע ינואר.  האירועים התגלגלו במהירות רבה מן הצפוי, וההשמעות הרבות להן זכה עותק מיובא מבריטניה של I Want to Hold Your Hand הובילו להוצאת התקליטון כבר בסוף דצמבר. התקליטון זכה להצלחה מרשימה וב-1 בפברואר 1964 טיפס למקום הראשון במצעדי המכירות בארצות הברית. הגעתם של הביטלס, כעבור מספר ימים, התקבלה בהיסטריה שהפתיעה את חברי הלהקה ואת כל מי שהיה נוכח במקום. בנמל התעופה התקבלו חברי הלהקה על ידי אלפי צעירים נלהבים, נושאי כרזות, והופעתם הראשונה במופע של אד סאליבן ב-9 בפברואר 1964 זכתה להצלחה חסרת תקדים, עם שיא צפייה של 73 מיליון איש.[15] חוות הדעת הרווחת ביותר בעיתונות אחרי ההופעה הראשונה בתוכנית של אד סאליבן הייתה כי הביטלס הם שיגעון חולף. "הם ייעלמו בתוך שנה" גרס המנהל המוזיקלי של אד סאליבן, ומיצה בכך את הדעה הרווחת. ההארלד־טריביון של ניו־יורק גרס כי הלהקה מורכבת מ"שבעים וחמישה אחוז פרסום, עשרים אחוז תספורת וחמישה אחוז יללות". וושינגטון פוסט גרס כי הם "א-מיניים ומכוערים" ואילו הניו יורק טיימס גרס כי מדובר ב"תרופת דמי להמונים".[16] למרות הנבואות להיעלמותה המהירה של הלהקה ושל הביטלמניה, נמשכה התופעה כמעט שלוש שנים. בשנים אלו משלו הביטלס ברמה במצעדי המכירות של התקליטונים והתקליטים אריכי־הנגן, כששיריהם ואלבומיהם מככבים בראש המצעד בלמעלה משליש הזמן מאותן שנים.[כ"ו] מכירות התקליטים היוו רק חלק קטן מהתעשייה הענפה שהתפתחה סביב הביטלס. חולצות, בובות, שעונים, פאות, כרזות, נעליים, וכל מוצר אחר אותו ניתן להעלות על הדעת נשא את צילומיהם של "ארבעת המופלאים" (The Fab Four).[כ"ז] הביטלס עצמם, אף שתמונתם נישאה כמקדמי מכירות על כל מוצר תחת השמש, לא זכו לתמלוגים או תשלום כלשהו עבור תעשיית הביטלס, שגלגלה סכומים של עשרות מיליוני דולרים (בערכים של היום, מיליארדי דולרים).[כ"ח] תיעוד מדויק של רוח התקופה סיפק הסרט "A Hard Day's Night", בבימויו של ריצ'רד לסטר, שתיאר יום בדיוני בפרטיו, אך מציאותי ברוחו, בחייהם של חברי הלהקה. הסרט צולם בבריטניה בין 6 במרץ ל-24 באפריל ב-1964 – בימי השיא של הביטלמניה – כשבמקביל מקליטים חברי הלהקה את השירים העתידים לשמש פסקול לסרט.[17] הסרט והתקליט זכו להצלחה רבה, ואפיוניהם של חברי הלהקה בסרט (פול "החמוד", רינגו "הנוגה", ג'ון "הסרקסטי" וג'ורג' "אוהב הכסף"), אף שמידת האמת בהם הייתה מוגבלת, שימשו אחרי כן לאפיונם.  תופעה משמעותית אחרת שחוללו הביטלס הייתה תחילת "הפלישה הבריטית": הצלחה מהירה ומסחררת של להקות בריטיות בארצות הברית. להקות אלו היו ברובן להקות גיטרות, שהסתמכו ישירות על הצלחת הביטלס. בשלב הראשון בלטו ביניהן להקות כמו המחפשים, בילי ג'יי קריימר והדקוטות, או ג'רי והפייסמייקרס, שמקורן היה בליברפול. אחריהן הגיעה שורה ארוכה של להקות פופ ורוק אנד רול, רובן מערי שדה בצפון בריטניה שניגנו רוק אנד רול בהשראה אמריקנית, אך בעיבוד ובניחוח בריטי מובהק. בלטו ביניהן להקות כמו האבנים המתגלגלות, The Who, ציפורי החצר, האנימלס, הטרוגס, הפנים הקטנות, הקינקס, דונובן, הזומביס ועשרות אחרות. בסוף שנת 1964, החלו חברי הביטלס לחוש תשישות מסוימת מעומס האירועים ומהלחץ המתמיד שהופעל עליהם מצד מעריצים, עיתונאים, חברים למקצוע ואחרים. באותה שנה השתתפו חברי הלהקה ב-186 הופעות, ימי הקלטה וימי צילום, השלימו צילום סרט, כתבו את המילים והלחן לשני אלבומים ולמספר סינגלים, טסו ברחבי העולם, מניו־זילנד ועד ארצות הברית, ונטלו חלק במאות ראיונות וקבלות פנים.[18] העומס הרב החל לתת אותותיו בלהקה. תקליט סוף השנה שלהם, Beatles for Sale הוקלט בין 11 באוגוסט ו-4 בנובמבר של 1964,[19] כשבמקביל עורכת הלהקה מסע הופעות גדול בארצות הברית ומסע הופעות מצומצם יותר בבריטניה. בתקליט, כמו גם בעטיפתו, ניכרת עייפותם של חברי הלהקה. שמונה משירי התקליט הולחנו על ידי לנון ומקרטני, ושאר השירים נלקחו מהמאגר הוותיק של גרסאות הכיסוי של הלהקה.[כ"ט] ב-1964 זכו ג'ון לנון ופול מקרטני בפרסי איבור נובלו בארבע קטגוריות שונות, כולל שתי מועמדויות באותה קטגוריה (ככותבים של שני השירים המתחרים על שיא המכירות בבריטניה בשנת 1963), וכן הוענק להם פרס מיוחד עבור תרומה יוצאת דופן למוזיקה הבריטית. התפתחות מוזיקליתשנת 1965 הייתה דחוסה לא פחות מבחינתם של חברי הלהקה, אך ניכר בה שינוי בולט בגישתם של חברי הלהקה ליצירתם. בתחילת דרכה, היו ההופעות הפומביות ההיבט המרכזי ביותר בפעילות הלהקה, אך ההופעות הקצרות מול קהל נערות צעירות צורחות, בלי שלחברי הלהקה תהיה יכולת לשמוע את עצמם או את נגינתם,[ל] מסיבות העיתונאים והקלטות הרדיו והטלוויזיה החוזרות על עצמן, ייגעו את חברי הלהקה יותר ויותר. באפריל 1965, בארוחה עם ג'ורג' האריסון, ג'ון לנון ונשותיהם, רופא השיניים של האריסון ג'ון ריילי הוסיף לקפה שלהם LSD באופן סודי.[20] לנון תיאר את החוויה: "זה היה פשוט מבעית, אבל זה היה פנטסטי. הייתי די המום לחודש או שניים". הוא והאריסון נהיו משתמשים קבועים של הסם, בעוד ששני האחרים היססו איתו זמן מה. השימוש של האריסון בסמים פסיכדליים הביאו אותו למדיטציה והינדואיזם. הוא אמר: "עבורי, זה היה כמו הבזק. בפעם הראשונה שהשתמשתי בסמים, זה פשוט פתח משהו בראשי, והבנתי הרבה דברים. אני לא למדתי אותם מפני שכבר ידעתי אותם, אבל זה היה המפתח שפתח את הדלת שחושפת אותם. ברגע שהיה לי את זה, רציתי שיהיה לי את זה כל הזמן – המחשבות האלה על היוגי וההימאליה, והמוזיקה של ראבי". מקרטני בהתחלה סירב להשתמש בסם, אבל בסוף ניסה אותו בשלהי 1966. הוא הפך לחבר הלהקה הראשון שדיבר על LSD בפומבי, באומרו "זה פתח את העיניים שלי" ו"הפך אותי לחלק טוב יותר, כנה יותר, סובלני יותר של החברה".  בתחילת השנה[ל"א] החלו חברי הלהקה בעבודה על תקליטם הבא ועל סרטם השני, !Help.[21] הסרט היה לא יותר ממהתלה עם עלילה קלושה.[ל"ב] התקליט, אף שאינו נחשב אחד הטובים מבין תקליטיה של הלהקה, היווה נקודת מפנה חשובה. שירי הלהקה החלו בפעם הראשונה חורגים מהמסגרת המוכרת של שירי פופ העוסקים באהבה, ובהשפעת יוצרים כמו בוב דילן החלו עוסקים גם בנושאים אחרים (השיר !Help והשיר You've got to Hide your Love Away, שנכתבו על ידי לנון); בפעם הראשונה מאז 1963 הופיעו בתקליט של הלהקה שירים שכתב האריסון; ובשיר Yesterday שכתב מקרטני לווה הזמר ברביעיית כלי מיתר. הביטלס חרגו כאן לראשונה מדפוס של הקלטת שיר המלווה בנגינת חברי הלהקה, לטובת שיר שהנגינה והעיבוד שלו הותאמו באופן ספציפי לאופיו, בלי התחשבות בצורך לנגנו על במה. ב-12 ביוני 1965, זמן קצר לפני צאת האלבום, זכו הביטלס בפעם הראשונה לכיבוד רשמי מטעם המלכה, כאשר הוענק להם תואר MBE על תרומתם לייצוא הבריטי.[דרוש מקור] זמן קצר אחרי הוצאת האלבום ב-15 באוגוסט, הופיעו הביטלס באצטדיון שיי בניו יורק מול 55,600 צופים.[22] הופעה זו הייתה הפעם הראשונה בה התקיימה הופעת רוק או פופ באצטדיון, והייתה נקודת השיא בביטלמניה. אחרי סיור הופעות קצר ודחוס בארצות הברית ובקנדה עד סוף אוגוסט,[23] שבו הביטלס להקלטות האלבום Rubber Soul, שנועד לצאת בסוף השנה. הביטלס הגיעו להקלטות ב-12 באוקטובר 1965, כשלרשותם עומד רק קומץ שירים. לוח הזמנים היה דחוס ביותר, שכן בתחילת דצמבר כבר היו חברי הלהקה אמורים לצאת למסע הופעות באנגליה, עם חומרים מן התקליט החדש.[24] למרות לחץ הזמן, ואף שהלהקה נאלצה לדלות שירים מן העבר[ל"ג] או לאלתר שירים חדשים,[ל"ד] היה האלבום פריצת דרך חשובה נוספת עבור הלהקה, שהתרחקה עוד יותר מהמסגרת המקובלת של להקת גיטרות השרה ומנגנת שירים על אהבת נעורים, עם השיר Norwegian Wood שלווה בנגינת סיטאר, השיר In My Life שלווה בסולו פסנתר בסגנון באכי, השיר Day Tripper על שימוש בסמים קלים ועוד. במהלך הופעותיהם בפיליפינים התרחשה תקרית קשה,[25] אחרי שהביטלס לא הופיעו בקבלת פנים מיוחדת שארגנה אימלדה מרקוס, אשת נשיא הפיליפינים, וזו הכריזה כי הלהקה עלבה באומה הפיליפינית כולה. חברי הלהקה, נטולי הגנת כוחות ביטחון, ספגו דחיפות ומהלומות בדרכם מן המלון לנמל התעופה, שם עוכבו זמן ממושך. כאשר שבו לבסוף לאנגליה, נשאל האריסון על תוכניות הלהקה לעתיד והשיב: "יש לנו שבועיים להתאושש, ואחר כך ניסע לחטוף מכות באמריקה".[26] תחזיתו של האריסון הייתה נכונה יותר מששיער. בראיון שהעניק לנון בפברואר 1966, ופורסם אז בבריטניה ב"איבנינג סטנדרד", העיר לנון כי קרא באחרונה את הספר "קשר הפסחא", והתרשמותו היא ש"הנצרות בדרך החוצה. היא תתכווץ ותעלם... היום אנחנו [הביטלס] יותר פופולריים מישו".[27] ההערה לא עוררה תגובה כלשהי בבריטניה, אך כאשר פורסמה שוב בארצות הברית (29 ביולי) תחת כותרת פרובוקטיבית, עוררה סערה רבתי, מלווה בהחרמה מצד תחנות רדיו ואפילו שרפה של תקליטי הלהקה. אפשטיין חש לארצות הברית כדי להרגיע את הסערה, ולנון עצמו נאלץ להתנצל בחצי פה על דבריו, כדי שהלהקה תוכל לצאת למסע ההופעות שלה במדינה.[28] פרשה צדדית, שאף לה הייתה השפעה מצננת על הקשר בין הביטלס לקהלם באמריקה, הייתה כריכת האלבום Yesterday and Today (לקט שירים מהשנים 1965–1966), בה הופיעו חברי הלהקה בין נתחי בשר וחלקי בובות ועל כן נקראה "Butcher Album". המחאות הובילו לשינוי העטיפה, והעטיפה המקורית של האלבום הפכה לפריט אספנים. שנת 1966 החלה בחופשה ארוכה מהופעות ומהקלטות. הם שבו להקלטות ב-6 באפריל ועלו על הבמה שוב רק ב-1 במאי.[29] החופשה הארוכה מהופעות שיקפה את המיאוס שחשו רוב חברי הלהקה מהופעות, במיוחד בתנאי ההגברה וההופעה הקיימים. לבד מההופעה החד־פעמית במאי, שבה הלהקה להופיע במסע הופעות קצר בגרמניה, יפן והפיליפינים. מסע ההופעות נמשך בערך שלושה שבועות וכלל גם הופעה נוספת באצטדיון שיי, מוצלחת הרבה פחות. ההופעה האחרונה, באצטדיון "קנדלסטיק פארק" (Candlestick Park) בסן פרנסיסקו, הייתה הופעתה הרשמית האחרונה של הלהקה. ההחלטה להפסיק להופיע התקבלה, ככל החלטה באותה תקופה, בהסכמת כל חברי הלהקה. אפילו החבר היחיד שעדיין ביקש להופיע, פול מקרטני, הגיע למסקנה ש"מופע הקרקס" חייב להפסק.[30] במטוס, בדרך חזרה מסן פרנסיסקו, העיר האריסון: "זהו זה, אני כבר לא ביטל".[31] האריסון העיד בכך לא רק על הקץ למסע הופעות ארוך, שכלל יותר מ-1,400 הופעות בשש השנים הקודמות, אלא גם על התפיסה המקובלת, לפיה להקה קיימת רק כל עוד היא מקיימת הופעות בפני קהל. החלטתם של חברי הלהקה להמשיך לפעול יחד בלי הופעות פומביות לא הייתה ידועה בציבור אז, אך היו לה אחר כך השלכות על להקות אחרות שבחרו לפעול במתכונת דומה, של הקלטות אולפן בלי הופעות חיות. שינוי חשוב שחוללה הפסקת ההופעות הייתה שינוי במערך הכוחות בלהקה. במהלך השנים שקדמו לביטלמניה ובשנות הביטלמניה היה בריאן אפשטיין האחראי לניהול חוזיה והופעותיה של הלהקה. חברי הלהקה, על כל ההבדלים ביניהם, היו יחידה מגובשת, שלא נתנה לאדם מבחוץ לחדור לתוכה ולהיות מעורב בתהליכי קבלת ההחלטות בה.[32] הפסקת ההופעות והדגש ההולך ומתעצם על הקלטות ועל גילוי עצמי מוזיקלי ואישי דחק את אפשטיין הצידה, והחל מדגיש את ההבדלים בטעמם האישי והמוזיקלי של חברי הלהקה.  עוד בשנת 1964 ערכו חברי הלהקה בחסותו של בוב דילן היכרות ראשונה עם המריחואנה,[33] ומאוחר יותר חוו גם שימוש ב-LSD. במקור, חברי הביטלס השתמשו בסמים ממריצים שונים כבר מאז הופעותיהם בגרמניה, אז נעזרו בסמים כדי לאפשר להם להמשיך ולנגן במשך שעות ברציפות. המריחואנה הפכה בת־לוויה קבועה של הלהקה מעתה ואילך – המשתמש הנלהב ביותר היה מקרטני – ואילו סמים הזייתיים, כמו LSD, אף שלא שימשו את חברי הלהקה באולפן (לבד ממקרה חריג אחד), העניקו השראה לעולם דימויים לשוני ומוזיקלי חדש. ביטוי לשינויים אלו נמצא בתקליטה הבא של הלהקה, Revolver. הקלטות התקליט, שהיה היחיד שהוציאה הלהקה באותה שנה, נמשכו מ-6 באפריל 1966 עד 22 ביוני אותה שנה.[34] ההקלטות החלו, בהתאם לנוהג המקובל בלהקה, בהקלטת שיר של לנון, Tomorrow Never Knows שגילם, באופן תמציתי, את השינויים הרבים שחלו אותה שנה בלהקה. המילים לשיר התבססו באופן רופף על "ספר המתים הטיבטי", ובאופן מהותי יותר בהעצמת התודעה באמצעות סמים, וקראו לשומעים: "האזינו לצבעי החלומות שלכם". לנון רצה שהשיר יישמע כאילו הוא מושר על ידי 4,000 נזירים טיבטים. צוות ההפקה, ובמיוחד הטכנאי החדש של הלהקה, ג'ף אמריק, השתמשו בטכניקות אולפן חדשניות כדי ליצור אפקט רב עוצמה ומרוחק לשירה. בנוסף, בשיר נעשה שימוש בטכניקה חדשנית של Tape Looping (אנ'), בה משתמשים בסלילים מגנטיים באופן חזרתי, כדי ליצור סאונד מתמשך וחוזר על עצמו. באמצעות שימוש בטכניקה זו, נוצרו קולות העורבים הנשמעים לאורך השיר, שהיו למעשה קולות צחוק של מקרטני שנוגנו לאחור.[35] שאר האלבום שיקף את הרוח שנשבה בהקלטת שירו הראשון. שיריו של מקרטני, שגילה התעניינות רבה יותר מחברי הלהקה האחרים בחידושים מוזיקליים ובשיטות הקלטה, תפסו מקום בולט במיוחד באלבום זה – גם מבחינת זמן ההקלטה שהוקדש להם וגם בתשומת הלב שהוקדשה בהם למציאת דרכי הבעה חדשות, החורגות ממסגרת שיר פופ קונבנציונלי. ב-Eleanor Rigby, אחד משירי הפופ הראשונים שעסקו בגלוי בזקנה, בדידות ומוות, מלווה מקרטני ברביעייה כפולה של כלי מיתר, בשיטת הקלטה חריגה ביחס להקלטה המקובלת של כלי מיתר;[36] ב-For No One מלווה השיר בסולו קרן יער, המגיעה לגובה חריג של צליל; ואילו ב-Got to Get You Into My Life – שיר הלל לשימוש במריחואנה[37] – נוספו כלי נשיפה, בסגנון טרום-פאנקי.[ל"ה] נכונותו של מקרטני להשקיע מחשבה ועבודה בהקלטות שיריו ושירי האחרים, כמו גם נכונותו לתפוס מקום מרכזי יותר, העניקה לו בהדרגה מעמד של החבר היוזם והמוביל העיקרי בלהקה, מעמד שרק ילך ויתעצם בשנים הבאות. שנות האולפן (1967–1970)Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Bandללא הצורך לעשות סיבובי הופעות, הביטלס הסתגרו באולפנם יחד עם מפיקם ג'ורג' מרטין והתחילו לפתח גישה אקספרימנטלית בעודם מקליטים את האלבום "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" (בתרגום חופשי: תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סמל פפר).[38] ההקלטות התחילו בשלהי נובמבר 1966, ולפי טכנאי הקול שלהם ג'ף אמריק לקחו מאות שעות.[38] הוא כתב: "הלהקה התעקשה שכל דבר ב-Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band צריך להיות שונה. היו לנו מיקרופונים ממש מתחת לפעמונים של כלי נשיפה ממתכת ואוזניות שהפכו למיקרופונים שהוצמדו לכינורים. השתמשנו במתנדים פרימיטיביים כדי לשנות את המהירות של כלי נגינה ושל השירה, והיו לנו סרטי הדבקה שנחתכו והודבקו מחדש מלמעלה למטה ובכיוון הלא נכון".[39] חלקים מהשיר "A Day in the Life" כללו תזמורת של 40 נגנים. תקופת ההקלטות גם יצרה את הסינגל הכפול של צמד השירים "Strawberry Fields Forever", שיר של לנון שהיה לאבן דרך ביצירת הרוק הפסיכדלי, ו-"Penny Lane", שבו שיכלל מקרטני את השילוב בין מוזיקה מודרנית למוזיקה קלאסית. כך באלבום זה הפגיש מקרטני – שלמעשה היה מי שהפיק בפועל את מרבית האלבום – בין אמנויות הנחשבות גבוהות יותר, כמו מוזיקה קלאסית, לבין אמנויות הנחשבות נמוכות יותר, כמו רוק אנד רול, ונוצר תמהיל מוזיקלי ייחודי.[1] על אף החשיבות המוזיקלית והתרבותית המשמעותית של האלבום, תהליך היצירה שלו, בו נטל מקרטני את עיקר המושכות, הציף מחלוקות וחיכוכים אמנותיים בין חברי הלהקה, שיסלימו בהמשך.[1][40] עם זאת, תקופה זו בתולדות הביטלס עדיין נחשבת אבן דרך חשובה בתולדות מוזיקת הרוק, כאשר הביטלס המציאו מחדש את הרוק אנד רול והביאו אותו לרובד חדש של השפעה תרבותית.[41] ביצירת האלבום השקיעו חברי הלהקה כ־75,000 דולר וארבעה חודשים – השקעה חסרת תקדים באותה התקופה.[1] האלבום הוא אולי אלבום הקונספט הראשון.[42] הרעיון מאחורי האלבום הוא של להקה בדויה בשם Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band,[1] כאשר כל האלבום הוא כביכול הופעה חיה של שיריה. הקונספט מגובה בקולות כמו מחיאות כפיים וצחוק של הקהל בין השירים, מעברים המקשרים בין השירים וחזרה של שיר הנושא, Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, עם שינוי במילים לקראת סופו של האלבום. הליריקה הייתה מושא לאנליזה ביקורתית,[43] מכיוון שעסקה באופן חריג לתקופה בנושאים של חופש ופריצת גבולות, בין היתר בהקשר של סמים פסיכואקטיבים – נושאים שאפיינו את צעירי התקופה, והתייחסויות אלו הפכו את האלבום והלהקה למזוהים עם רוח התקופה. מקרטני אמר בראיונות כי הרבה מהשירים נכתבו תחת השפעת סמים.[1] עטיפת האלבום הפכה לאייקונית,[44][45] ומעצב העטיפה, פיטר בלייק, זכה על עיצובו בפרס גראמי לעטיפת האלבום הטובה ביותר,[45] וכן העטיפה זכתה לגרסאות כיסוי רבות על ידי אמנים אחרים. עטיפתו של האלבום נחשבת למהפכנית בתחום, ובה מופיעים חברי הביטלס כחברי להקת Sgt. Pepper, לבושים בחליפות צבאיות צבעוניות. מעליהם, איורים ותמונות של אנשים מפורסמים שהשפיעו על חברי הלהקה, ביניהם: אדגר אלן פו, בוב דילן, מרילין מונרו, קרל מרקס ועוד. לצידם, איור של חברי הלהקה עצמם בלבושם מתקופת הביטלמניה. הזכייה הנוגעת לעטיפה התווספה לשלוש זכיות נוספות של האלבום בקטגוריות שונות של הפרס, ביניהן האלבום הטוב ביותר.[46] נוסף על כך, האלבום היה לאחד מאלבומי הפופ/רוק המשמעותיים הראשונים שכללו במארז את המילים המלאים לשירים בו.[42][44] מספר שירי מפתח באלבום הם:
כבר עם צאתו של האלבום הוא זכה להצלחה מסחרית רבה, כאשר בשבוע הראשון לצאתו מכר 2.5 מיליון עותקים בארצות הברית ו־250,000 בבריטניה. האלבום עמד בראש המצעדים של בריטניה במשך 27 שבועות, ובארצות הברית במשך 15 שבועות – נתונים שהיו חסרי תקדים באותה התקופה.[1] במלוא חמישים שנה לצאתו הוערך כי האלבום מכר כ־32 מיליון עותקים בסך הכל.[42] Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band דורג בשנת 2012 על ידי מגזין הרולינג סטון כאלבום החשוב ביותר בכל הזמנים.[42] ראשית הסוף (1967–1968)ב-27 באוגוסט, המנהל המוזיקלי של הביטלס, בריאן אפשטיין, נמצא מת בהיותו בגיל 32 בלבד. סיבת המוות נקבעה כמנת יתר של כדורי שינה, ומותו אירע לאחר תקופה של קשיים נפשיים.[40][51] מותו השאיר את הלהקה מבוהלת ואבודה במידת מה. לנון אמר על כך בדיעבד: "התרסקנו. ידעתי שאנחנו בצרות כעת".[51] בנובמבר של אותה השנה יצאו האלבום והסרט "Magical Mystery Tour". הסרט, שתיאר מסע הזוי ופסיכדלי של חברי הלהקה ברחבי בריטניה, נחשב לכישלון החרוץ הראשון של הלהקה, והוא זכה לקטילות מצד המבקרים. לעומת זאת, האלבום, שהיווה את הפסקול לסרט, זכה לשבחים ונחשב עד היום לאחד מאלבומי הביטלס הטובים ביותר. שירים הנכללים בו בין השאר הם Penny Lane ו-Strawberry Fields Forever שיצאו כסינגל קודם לכן, ובנוסף: I Am the Walrus, The Fool On The Hill, Hello Goodbye והלהיט All You Need Is Love. מותו של בריאן אפשטיין באוגוסט 1967 הביא להיווצרות "חור שחור" ניהולי, אשר שאב אליו את מיטב האנרגיות והמשאבים של חברי הלהקה והסובבים אותה. לנון ביקש לגייס את שירותיו של אלן קליין, מנהלה הכריזמטי של להקת הרולינג סטונז, אולם מקרטני סירב לכך בתוקף והציע כחלופה את עורך הדין הניו יורקי לי איסטמן, אביה של אשתו לינדה. איסטמן סיפר למקרטני שקליין מסדר את החוזים באופן בו חלק גדול מההכנסות לא מגיע ללהקה עצמה, ומקרטני התריע בפני הלהקה על חשדותיו, אולם הם פירשו את דבריו כניסיונות שתלטניים לשכנע אותם, ולבסוף החתימו את קליין.[52][40] המחלוקת סביב ההחתמה לתפקיד הגבירה את המתחים הקיימים בין חברי הלהקה, והיה סימפטום למתח בין מקרטני ולנון על המנהיגות של הלהקה. בשלב מסוים ניסו חברי הלהקה לצאת יחד לריטריט מדיטציה משותף, בהשפעת האריסון, אולם כל הארבעה חזרו, בהדרגה, מוקדם מהמתוכנן.[40] על אף הניסיונות השונים לקרב בין החברים, שנת 1968 האיצה בפועל את המחלוקות בין חברי הלהקה, בין היתר על רקע ראשית הזוגיות של לנון עם האמנית יוקו אונו, למענה נפרד מאשתו סינתיה ומבנו ג'וליאן – זוגיות שהגבירה את הריחוק שלו מחברי הלהקה.[53] האריסון ולנון החלו לחקור יותר ויותר את יצירתם באופן עצמאי מהלהקה, ובאותה השנה פרסם האריסון את עבודת הסולו הראשונה שלו,[54] ולנון פרסם יצירה משותפת עם יוקו.[40] בשנתיים הבאות התרבו הפרויקטים הנפרדים של חברי הלהקה, כשהלהקה נכנסת לתקופת הדמדומים שלה.[55] על רקע האווירה המתוחה בלהקה, החלה יצירת האלבום הכפול "The Beatles" (המכונה גם "האלבום הלבן"), והמחלוקות בין חברי הלהקה החלו לקבל חשיפה ציבורית. לנון החל להפר את המוסכמות של הלהקה והביא את יוקו איתו להקלטות, נושא שגרר ריבים. בשלב מסוים בעת הפקת האלבום, פרש רינגו סטאר מהלהקה לשבועיים, וחבריו ללהקה הקליטו את "Back in the U.S.S.R" ו-"Dear Prudence" כשלישייה, כשמקרטני מקליט את התפקיד של סטאר בתופים. לנון איבד עניין בשיתוף הפעולה האמנותי עם מקרטני, ובז בין היתר לתרומתו המוזיקלית ל"אובלדי, אובלדה" ובמקרה אחר, מקרטני הביא גיטריסט חיצוני – אריק קלפטון – כדי לקבל את נגינת הגיטרה ששאף לה. ג'ף אמריק, טכנאי הסאונד של הלהקה, פרש מהעבודה עם הלהקה במהלך העבודה על האלבום בעקבות האווירה העכורה (אם כי חזר לסייע באלבום האחרון שלה כעבור שנה). חרף המחלוקות, שיתוף הפעולה של לנון ומקרטני בהלחנה היה דומיננטי מאוד ועז מאוד בהשוואה לאלבומים קודמים. היצירתיות של האריסון ורינגו באה גם לידי ביטוי רב, אולם בעקבות המתחים הרבים בחלק מהשירים חברי הלהקה תיפקדו הלכה למעשה כנגני אולפן האחד של השני, ולא כשותפים פעילים ליצירה.[40] האלבום התקבל בתגובות מעורבות, אולם בדיעבד נחשב להצלחה אמנותית גדולה. כך למשל, בשנת 2003 הגיע האלבום למקום ה־10 ברשימת האלבומים הגדולים של כל הזמנים של "הרולינג סטון".[56] בשנת 1968 ייסדה הלהקה אולפן הקלטות בשם "אפל רקורדס", שאמנם מראשיתו היה בעל מטרה כלכלית להיטיב את רישומי המס של הלהקה,[40] אולם התפתח במהירות למיזם אמנותי ששאף לטפח יצירת פופ אקספרימנטלית ויצירה קהילתית שלא התחשבה ברווח כלכלי. ההפקות שנוצרו באולפן – למעט אלו של הביטלס עצמם – לא זכו להצלחה מסחרית, אולם האולפן סייע לפריצתם של כמה מוזיקאים בהמשך.[41][40] בסוף שנת 1968 הביטלס תרמו כמה שירים לסרט "צוללת צהובה", סרט מצויר בכיכוב בני דמותם המצוירים. חרף חוסר העניין של הביטלס בסרט, הוא היה להצלחה. השירים נכללו באלבום באותו שם, אשר כלל בצידו השני את הפסקול התזמורתי של הסרט, שנכתב על ידי ג'ורג' מרטין. אקורד אחרון (1969–1970) בתחילת שנת 1969 עשה מקרטני ניסיון נוסף לאחד את הלהקה לפרויקט משותף – צילומים לסרט בעת הקלטת אלבום חדש בשם "Get Back". בצילומי הסרט, שיצא שנה מאוחר יותר בשם "Let It Be", ניכרת המתיחות הרבה בין חברי הלהקה. מקרטני סיפר מאוחר יותר כי הרגיש כי הוא היחיד שמנסה לדחוף את הלהקה לעשייה, ואילו האחרים סיפרו כי חוו ממנו תחושת שתלטנות. בשלב מסוים במהלך הצילומים עזב האריסון את הלהקה באופן זמני. הסרט כולל את הופעת הביטלס על גג אולפן ההקלטות שלהם, באופן מפתיע ומבלי להודיע לאיש. הייתה זו הופעתה האחרונה של הלהקה. הקלידן בילי פרסטון ליווה את הביטלס בהופעה זו ובשירים שהוקלטו באותה התקופה. ההקלטות נמסרו בשנת 1970 למפיק פיל ספקטור, שיצר מהן את האלבום "Let It Be". חלק מחברי הלהקה (בעיקר מקרטני), לא היו מרוצים מהתוצאה שכללה תזמור מנופח ומקהלות של קולות רקע, ובשנת 2003 יצאה גרסה שונה של אותו התקליט, ללא התזמור והמקהלות, שנקראה "Let It Be... Naked".[40] אחרי סיום ההקלטות לאלבום, מקרטני אסף את חברי הלהקה מחדש כדי שתיצור אלבום חדש, "כמו שעשינו פעם".[57] רוב ההקלטות נעשו בקיץ 1969. מקרטני, רינגו ומרטין אמרו שהם זוכרים את תקופת ההקלטות באופן חיובי.[58] האלבום, Abbey Road. כולל מגוון סגנונות מוזיקליים כמו בלוז, פופ ורוק מתקדם.[59]לאחר צאתו, זכה האלבום להצלחה מסחרית רבה,[41] ובו הסינגל הכפול "Something"/"Come Together" והשיר "Here Comes the Sun". לאחר צאת האלבום, הביטלס חדלו לפעול כלהקה הלכה למעשה. בספטמבר 1969 הופיע לנון בלהקה שכללה מספר נגנים ביניהם יוקו אונו ואריק קלפטון, ותיאר את ההופעה כחוויה ששכנעה אותו שהוא לא יכול להישאר יותר בגבולותיה של להקתו הישנה. שבוע לאחר מכן בפגישה של הלהקה ניסה מקרטני לשכנע את החברים לעשות סיבוב הופעות שיזכיר לחברי הלהקה את הסיבה שבשבילה הם קיימים, אולם לנון בתגובה השיב לו כי הוא מעוניין לפרק את הלהקה. חברי הלהקה שכנעו אותו להמתין מספר חודשים עד שיקבל החלטה סופית, ובתקופה זו פיזרו חברי הלהקה מסרים מעורבים בראיונות לתקשורת, ולעיתים אף דיבר לנון על אפשרות להופעות נוספות של הלהקה בעתיד. מקרטני היה זה שהגיב באופן הרע ביותר לתקופת הביניים, החל לשתות כמויות רבות של משקאות חריפים והפסיק לכתוב מוזיקה. לבסוף, במרץ 1970, הודיע מקרטני שגם הוא רוצה לעזוב את הלהקה, והוא החל לעבוד על אלבומו העצמאי הראשון.[40] אחרי הלהקהלנון, מקרטני האריסון וסטאר הוציאו כולם אלבומי סולו ב-1970 (John Lennon/Plastic Ono Band, McCartney, All Things Must Pass, ו-Sentimental Journey בהתאמה). חלוקת הרווחים מאלבומי הסולו שלהם נעשתה על פי החוזים הקבוצתיים שהיו בתוקף עד שנת 1974. בשנים אלו התנהלו בין הארבעה התנגחויות תקשורתיות ואף עימות משפטי, שנגע לניסיון לשנות את חלוקת הרווח.[40] עם השתתפות סטאר, האריסון ערך את הקונצרט למען בנגלדש בניו יורק באוגוסט 1971. חלק מחברי הביטלס נפגשו שוב זה עם זה, כדוגמת סשן הקלטות שלא הוביל לדבר בין לנון למקרטני ב-1974. ב-1973 יצא שני אלבומי אוסף של הלהיטים הגדולים ביותר של הביטלס, 1962–1966 ו-1967–1970. ידועים לציבור בתור "האלבום האדום" ו"האלבום הכחול" בהתאמה, שניהם הגיעו למעמד פלטינום כפול בארצות הברית ולמעמד פלטינום בממלכה המאוחדת. בין 1976 ל-1982, EMI הוציאה גל של אלבומי אוסף מבלי לתקשר עם חברי הביטלס לשעבר. היחיד מביניהם שכלל מוזיקה שלא יצאה קודם הוא "The Beatles at the Hollywood Bowl" (1977) והוא כלל חלקים משתי הופעות של הביטלס בארצות הברית מ-1964 ו-1965. קריירת הסולו של ג'ון לנון הניבה ב-1971 את השיר "Imagine", שיר שמתאר עולם אוטופי ללא גבולות בין אומות, ללא דת, ללא רכוש וללא מלחמות. השיר נחשב בעיני רבים כאחד השירים הטובים בכל הזמנים, ודורג במקום השלישי ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים של הרולינג סטון. בשיר "God", לנון מתאר בין היתר את השינוי שעבר מתקופת הביטלס, מדמות ציבורית בלתי מושגת שאינה אמיתית, לאדם הפרטי שהיה בשנות ה-70. "I was the dream weaver, but now I'm reborn", הוא שר בין היתר. ב-8 בדצמבר 1980 נרצח לנון ליד ביתו בניו יורק, על ידי מעריץ מטורף בשם מארק דייוויד צ'פמן. מקרטני כתב לזכרו את השיר Here Today, והאריסון כתב לזכרו את השיר All Those Years Ago. ב-1994 יצא האלבום Live At The BBC, המקבץ הקלטות ישנות של הביטלס מתוך תוכניות ה-BBC בהן השתתפו. מרבית השירים באלבום כפול זה הם גרסאות כיסוי לשירי רוק אנד רול מפורסמים, אך ישנם גם מספר שירים מקוריים של הלהקה. בשנת 1996 יצאו שלושת אלבומי האנתולוגיה של הביטלס (The Beatles Anthology), הכוללים גרסאות שלא פורסמו לשירי הלהקה. לצד ההקלטות ההישנות, השלימו שלושת חברי הלהקה הנותרים שני שירים של לנון שטרם פורסמו רשמית: Free as a Bird ו-Real Love. השירים הופקו מהקלטות ביתיות שהקליט לנון, כאשר שאר חברי הלהקה הקליטו קטעי שירה ונגינה נוספים עבורם; בנוסף ניסו חברי הלהקה לעבוד על הקלטה נוספת שהותיר לנון – השיר Now And Then אבל נטשו אותו במהרה בשל איכות ההקלטה הירודה. בשנת 2000 יצא האוסף "1", הכולל את 27 השירים של הביטלס שהגיעו למקום הראשון במצעד הבריטי והאמריקאי, והיה לאלבום הנמכר ביותר בעשור הראשון של שנות ה-2000.[60] ג'ורג' האריסון נפטר בשנת 2001 מסרטן הריאות. בשנת 2003 האלבום Let It Be יצא מחדש בשם "Let It Be...Naked", לאחר שעבר עריכה ונוספו לו מספר קטעים. בשנת 2006 הוציאו חברי הביטלס הנותרים (מקרטני וסטאר), ביחד עם המפיק ג'ורג מרטין, את האלבום "LOVE" שכלל גרסאות מיוחדות לשירים הקלאסיים של הביטלס. השירים באלבום משלבים קטעים משירים שונים – קטעי נגינה משיר אחד שולבו בשיר אחר, קולות רקע משיר אחד מופעים בשיר אחר ועוד. מפיקיו של האלבום הם ג'ורג' מרטין ובנו ג'יילס. בשנת 2009 יצא משחק הווידאו The Beatles: Rock Band המאפשר למשתמשים "לנגן" בשלטי-משחק דמויי גיטרות את שירי הלהקה. באותה שנה יצאו גם מהדורות מחודשות הכוללות עריכה דיגיטלית (remastered) לכל אלבומי הלהקה. כך יצאה The Beatles Stereo Box Set, קופסת סט עם כל אלבומי האולפן של הביטלס (בגרסת סטריאו), וגם קופסת סט נוספת של אלבומי הביטלס בגרסת מונו (The Beatles In Mono). ב-16 בנובמבר 2010 חנות המוזיקה המקוונת iTunes השייכת לחברת אפל האמריקאית החלה במכירת אלבומי הלהקה המקוריים (כולל האלבום הכחול, האלבום האדום, Past Masters, Volume One ו-Past Masters, Volume Two). שאר אלבומי הלהקה הוצעו בשלב מאוחר יותר (כולל Live at the BBC, Anthology 1, Anthology 2, 3, Yellow Submarine Songtrack, Let It Be... Naked, Love ו-1). בשנת 2014 יצאו בהוצאה מחודשת האלבומים האמריקאיים של הלהקה לציון 50 שנה לביקורם הראשון בארצות הברית. ב-9 בספטמבר 2016 יצא האלבום "The Beatles at the Hollywood Bowl" בהוצאה מחודשת בשם "Live at the Hollywood Bowl" וכלל רצועות בונוס. האלבום יצא לצד הסרט התיעודי "The Beatles: Eight Days a week, המספר על חיים של חבר הלהקה בין ההופעות, וכלל ראיונות מצד מקרטני, סטאר ואחרים. בשנת 2022 חזרו מקרטני וסטאר לעבוד על השיר Now And Then, לאחר שהצליחו לבודד את קולו של לנון בצורה טובה מתוך ההקלטה. חילץ קולו של לנון נעשה באמצעות טכנולוגיות AI שפותחו במיוחד עבור הסדרה התיעודית Get Back. בנובמבר 2023 יצא השיר כסינגל לאחר ששולבו בו לצד הקלטות עכשיות של מקרטני וסטאר, קטעי נגינה של האריסון מ-1995, קטעי הרמוניה קולית של הלהקה שנלקחה מהקלטות עבר, ועיבוד לכלי מיתר מאת ג'יילס מרטין. מקרטני התייחס לשיר כ"שיר האחרון של הביטלס".[61] מקרטני וסטאר ממשיכים להקליט ולהופיע עד היום. לעיתים קרובות הם גם משתפים פעולה: הם נוהגים לארח האחד את השני בהופעות ואף באלבומי אולפן. אמנותיותיצירותיהם של הביטלס שאבו השראה ממקורות שונים. ניתן לומר שמקור ההשראה העיקרי היה רוק אנד רול של שנות ה-50. ההרמוניות הקוליות הושפעו ישירות מהאמנים השחורים של חברת מוטאון בארצות הברית, והיצירה המוקדמת שלהם, מצ'אק ברי וליטל ריצ'רד. השפעה נוספת על הביטלס הייתה להקת "The Beach Boys", שהצטיינה אף היא בהרמוניות קוליות, אך במקרה זה ההשפעה הייתה הדדית. באופן אישי שאבו חברי הלהקה השראה ממקורות שונים – לנון ומקרטני הושפעו בתחילה מאלביס פרסלי, באדי הולי, רוי אורביסון והאחים אברלי. לאחר מכן הכיר לנון את עבודתו של בוב דילן ובעקבותיו הוסיף ליצירתו השפעות ממוזיקה עממית. לנון שיחק תפקיד חשוב בכיוון הלהקה אל הפסיכדליה. בסוף דרכה של הלהקה ובשנים שאחרי כן חזר לנון להתעניין בעיקר במוזיקת רוק בסיסית יותר. מקרטני אחראי להלחנתם של כמה מן השירים המלודיים יותר בלהקה, כמו הבלדות "Yesterday", ו-"Hey Jude". בה בעת הוסיף להתעניין במוזיקת רית'ם אנד בלוז. כמו כן נחשב לחבר בעל ההכשרה המוזיקלית המקיפה ביותר מבין חברי הלהקה, ואחראי לכמה מהחידושים שלהם בתחום העיבוד וההקלטה, זאת לצד השפעתו החשובה של מפיקם, ג'ורג' מרטין, בתחום זה. האריסון הושפע מאמני הרוקבילי הגדולים של שנות ה-50 כקארל פרקינס, סקוטי מור ודווין אדי. ב-1965 פרץ האריסון דרך חדשה כאשר ניגן בסיטאר בשיר "Norwegian Wood", ולאחר מכן המשיך בדרך זו ושילב מוטיבים הודיים בשירים נוספים של הלהקה. באלבומיהם האחרונים של הביטלס החל האריסון לעבור לקדמת הבמה, בלהיטים כמו "While My Guitar Gently Weeps" (בו משתתף גם אריק קלפטון בסולו גיטרה), "Here Comes the Sun" ו"Something". תרומתו של רינגו סטאר ללהקה אינה מוערכת דיה.[דרושה הבהרה] בנוסף לאימוץ סגנון נגינה חדשני וחופשי יותר (לדוגמה בשיר "Ticket to Ride") שהרחיב את גבולות ז'אנר שירי הפופ, תרם רינגו סטאר להרחבת היריעה וקהל היעד, בכך שדמותו המוזיקלית והאישית הנעימה ואף הקריקטוריסטית התגלתה כפופולרית ומתאימה מאוד לשירי ילדים. בנוסף, אחראי רינגו סטאר לגלישות האקראיות של הלהקה למוזיקת הקאנטרי, וכן יזכרו תרומותיו בשירים "A Day in the Life", סולו התופים שלו בשיר "The End" (שאכן היה אחד האחרונים שהקליטה הלהקה) ובשיר "Come Together" שבו ניגן תפקיד מעניין לאורך כל השיר. שני שירים שכתב (בעזרת שאר חברי הלהקה, ובעיקר האריסון) ופורסמו באלבומי הלהקה הם: "Don't Pass Me By" ו-"Octopus's Garden", אותם גם שר. המוזיקה של הביטלס עדיין מנוגנת ומושמעת על ידי להקות, אמנים בודדים ותזמורות בכל רחבי העולם. השפעתם על המוזיקה ועל תרבות הפופ
תופעת הביטלס היוותה נקודת מפנה בתולדות המוזיקה הפופולרית. הלהקה נחשבת עד היום ללהקה המצליחה בתולדות המוזיקה, בשנים שלפני הלהקה, מוזיקת הרוק סבלה מירידה מסוימת בהשפעתה, והביטלס הפיחו בה חיים חדשים. כמו כן הם פרצו את הדרך למוזיקת רוק עשירה ומורכבת יותר (החל מהאלבום Rubber Soul). יש הרואים בהופעתם את קיצו של הרוק אנד רול הקלאסי ותחילת הרוק המודרני. כך לדוגמה, המפיק ריק סקלאר (Rick Sklar) מתחנת הרדיו WABC בניו יורק, אסר בשלב מסוים על התקליטנים בתחנה לנגן שירים מלפני תקופת הביטלס.[דרוש מקור] אף על פי שעד שנת 1963 בארצות הברית לא הכירו את הביטלס עד שנערה התקשרה לתחנת הרדיו המקומית וביקשה שישמיעו שיר אחד שלהם.[דרוש מקור] עד לביטלס, רוב להקות וזמרי פופ לא כתבו בעצמם את שיריהם, ותפקידם התמצה בעיקר בהעברת השירים לקהל הרחב בעזרת קול נעים ומראה מושך. על אף שבאלבומיהם הראשונים ניתן למצוא מספר רב של גרסאות כיסוי, הביטלס פרצו דרך בכך שכתבו בעצמם רבים משיריהם המקוריים. הביטלס, יחד עם מפיקם ג'ורג' מרטין וטכנאי ההקלטות ג'ף אמריק, הכניסו חידושים רבים לטכניקות ההקלטה, בזכות הניסיון המתמיד שלהם לחפש צלילים חדשים ומגוונים. אלבומם "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" נחשב לאלבום הנושא הראשון – התייחסות ראשונה לאלבום כאל יצירה אמנותית בפני עצמה ולא רק כאוסף שירים. כמו כן, לראשונה הושקעו מאמצים רבים לא רק בשירים עצמם, אלא גם בצורה החיצונית של האלבום. למשל בשיר "Tommorow never knows" מן האלבום "Revolver" הפכו את סרט ההקלטה בכך שמלודית השיר תישמע מנוגנת לאחור זוהי הייתה הפעם הראשונה שניסו את טכניקת ההרצה לאחור דבר אשר יחזור בעתיד לשירי הלהקה. בשנות ה-60 היו הביטלס חלק מהתופעה הפסיכדלית, קריאה לשלום ולאחווה מצד אחד, והשפעות רבות של סמים מצד שני. הביטלס השתמשו לעיתים קרובות בסמים, ויש שרואים בשירים רבים שלהם עדויות לכך (לדוגמה יש הטוענים ששם השיר "Lucy in the Sky with Diamonds" יוצר את ראשי התיבות LSD, והשיר נשמע כתיאור של הזית הסם LSD). עם התבססות הלהקה, חבריה החלו להבין שיש להם גם תפקיד פוליטי, גם בעקבות פגישתם עם בוב דילן. הלהקה הוציאה שירים רבים, דוגמת "All You Need Is Love", שהפכו להמנונים לקידום השלום. בעקבות נישואיו של לנון ליוקו אונו, הוא הפך קיצוני יותר בפעולותיו הפוליטיות. כשנשאלו מקרטני, האריסון וסטאר אודות תרומתם התרבותית, אמרו שלושתם כי הם שבעי רצון בייחוד מכך שמסריהם של השירים היו ברובם חיוביים והאדירו נושאים כשלום, אהבה, אחווה וחופש הפרט. המוזיקולוג הבריטי וילפריד מלרס היה הראשון שחקר באופן מעמיק את שירי הביטלס. מלרס ביקש להראות כיצד מבנים, הרמוניות, מסורת מלודית ותזמור של שירי הביטלס מוצאים את מקומם כחלק מהמסורת של מוזיקה אירופאית תזמורתית וקאמרית, וטען שלא ניתן "לבודד" את מוזיקת הרוק והפופ מהמסורת המוזיקלית הכללית. הוא אף טען כי לנון ומקרטני הם "כותבי השירים הטובים ביותר מאז שוברט". מלרס שילב הוראה אקדמית והרצאות פומביות (למשל: סדרת הרצאות פומביות אודות Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band סמוך ליציאת האלבום) יחד עם כתיבה אקדמית ופרסומים רבים. ספרו Twilight of the Gods: the Beatles in Retrospect מ-1973 הוא ספר יסוד במחקר האקדמי של הלהקה. החל משנת 2009 מציעה אוניברסיטת הופ בליברפול תואר שני בלימודי הביטלס.[62] בקולנועהקריירה הקולנועית של הביטלס החלה בסרט "A Hard Day's Night" (בתרגום חופשי: לילה של יום מפרך) משנת 1964, שבוים על ידי הבמאי האמריקאי ריצ'רד לסטר והיה מעין תיעוד של "יום טיפוסי" בחיי הביטלס בתקופת הביטלמניה. בשנת 1965 צולם "Help!" – קומדיה המצולמת בצבעים מרהיבים ובין היתר גם באתרים אקזוטיים. הסרט Magical Mystery Tour משנת 1967 הוקרן פעם אחת בטלוויזיה האנגלית וזכה לביקורות קטלניות, אך הפך עם הזמן לסרט פולחן. סרט האנימציה "צוללת צהובה" יצא בסוף שנת 1968 ולא כלל את הביטלס עצמם (את הקולות תרמו מדבבים מקצועיים ש"אימצו" מבטא ליברפולי), למעט סצנה קצרה בסופו, שכללה צילום חי שלהם מדברים אל המצלמה. הסרט כלל מבחר שירים מהאלבומים Revolver,Rubber Soul, ו-Sgt. Pepper בתוספת חמישה שירים חדשים שנכתבו עבורו במיוחד. הוא נחשב לפורץ דרך בזכות שיטת האנימציה המיוחדת שלו. סרטה האחרון של הלהקה הוא "Let It Be" שצולם בשנת 1969 ומתעד את התפוררותה. הסרט והתקליט הופצו לאחר שהביטלס כבר התפרקו. סרטים על הלהקה ובהשראתהבשנת 1994 יצא סרט בשם Backbeat המגולל את סיפורם של הביטלס בהמבורג בתחילת דרכם. הסרט מתרכז בעיקר ביחסים הקרובים בין לנון לסטיוארט סאטקליף, (שכאמור לא נכלל בהרכבה הסופי של הלהקה) ובהתלבטויותיו של האחרון אם לעזוב את המבורג ולחזור לליברפול עם שאר חבריי הלהקה, או להישאר ולהשתקע יחד עם חברתו. הסרט גם מזכיר את סיפור גירושם של הלהקה מהמבורג בפעם הראשונה, (עקב הסתבכות עם המפיק שלהם) חזרתם לשם ושובם לליברפול כלהקה מצליחה. במהלך הסרט נשמעים כמה מהשירים שביצעו הלהקה בעת שהותם בגרמניה. בשנת 2000 יצא סרט דרמה בשם "שנינו" (Two of Us) המדבר על היחסים של חברי הלהקה לאחר ההתפרקות. במהלך הסרט נחשפים מספר פרטים על המשך החיים של חברי הלהקה אחרי שנפרדו. שם הסרט זהה לשיר הראשון בתקליט האחרון של הלהקה. בשנת 2002 יצא סרט בשם "קוראים לי סם". עלילת הסרט איננה קשורה כלל לביטלס אך הלהקה מוזכרת בסרט עשרות פעמים. כך שמות הגיבורים לקוחים משמות חברי הלהקה. הסרט מכיל שאלות טריוויה רבות שגיבור הסרט שואל על הביטלס. וכן הפסקול של הסרט שמורכב בעיקר מגרסאות כיסוי של שירי הלהקה. בשנת 2007 יצא סרט מוזיקלי בשם "מעבר ליקום" (Across the universe) גם עלילה זו אינה קשורה לביטלס, אך שירי הלהקה הם הפסקול של הסרט, וכן משמשים כחלק ממשי מהסרט (כלומר חלקים גדולים מאירועי הסרט קורים דרך השירים כמו במחזמר) כששמות הגיבורים לקוחים משירי הלהקה (למשל־Jude, Prudence). בנוסף לכך הסצנה האחרונה של הסרט היא הופעה בלתי חוקית של הגיבורים על אחד הבניינים שאותה המשטרה מפזרת. זוהי מחווה להופעה האחרונה של הביטלס שהייתה על הגג של אולפן ההקלטות שלהם ופוזרה על ידי המשטרה. בשנת 2009 יצא הסרט "נער משום מקום" המספר אודות חיי ההתבגרות של ג'ון לנון, והקמתה של להקת "החוצבים" שקדמה את "הביטלס". התסריט מבוסס על הביוגרפיה שכתבה ג'ולייה ביירד, אחותו למחצה של ג'ון לנון. בשנת 2019 יצא הסרט הקומי "יסטרדיי" המספר על תרחיש בדיוני שבו זמר-יוצר אלמוני וכושל מתעורר אחרי תאונת דרכים, לעולם שבו להקת הביטלס ושיריה מעולם לא היו, ושירי הלהקה מתקיימים בתודעתו בלבד. בנובמבר 2021 ראה אור הסרט התיעודי The Beatles: Get Back, שביים פיטר ג'קסון, מעריץ מושבע של הלהקה. בכורת הסרט, במתכונת של מיני-סדרה, בשלושה חלקים בני שעתיים כל אחד, התקיימה בערוץ דיסני+ במהלך שלושת ימי חג ההודיה, בתאריכים 25, 26 ו-27 בנובמבר 2021.[63][64] באוקטובר 2024, פורסם כי סרט דוקומנטרי בשם "Beatles '64" על מסע הביטלס לארצות הברית בשנת 1964 ייצא בדיסני+ ב-29 בנובמבר. הסרט הופק על ידי מרטין סקורסזה ובוים על ידי דייוויד טדסקי. הסרט יכלול קטעים נדירים שמעולם לא נראו של הלהקה ושל מעריציהם במהלך שיא הביטלמניה. הסרט כולל ראיונות חדשים עם שני חברי הביטלס שנותרו בחיים, מקרטני וסטאר. הסרט עוקב אחרי הביטלס כאשר הם נוחתים בניו יורק בפברואר 1964 ומבצעים את הופעת הבכורה שלהם בתוכנית "המופע של אד סאליבן" שצפו בה מעל 73 מיליון צופים, מה שהפך אותה לאירוע הטלוויזיוני הנצפה ביותר בזמנו. הסרט כולל צילומים נדירים שצולמו על ידי הדוקומנטריסטים אלברט ודייוויד מייזלס, ששוחזרו ברזולוציית 4K בניו זילנד. לצד סקורסזה מפיקים גם מקרטני וסטאר. שבוע לפני יציאת הסרט, ב-22 בנובמבר, ייצא סט וינילים בשם "The Beatles: 1964 U.S. Albums in Mono" שיכלול שבעה אלבומים אמריקאים של הביטלס שלא יצאו על ויניל מאז 1995.[65] הביטלס וישראלהביטלס (או כפי שנקראו בתחילה בארץ: "חיפושיות הקצב") השפיעו רבות על המוזיקה הפופולרית בישראל. בשנת 1964 ניסו האמרגנים בוגטיר ואורי להביאם להופעה בארץ, אך ניסיון זה לא צלח לאחר התנגדות של גורמים שונים. הנימוק הרשמי להתנגדות היה שבואם של הביטלס ישפיע על נוער ישראל לרעה. סגן שר החינוך והתרבות, אהרן ידלין, נימק במליאת הכנסת את ביטול הביקור ב”רמה אמנותית נמוכה של האלילים הצעירים, ובכך שהם גורמים להתפרצויות היסטריות המצריכות גיוס כוחות משטרה”[66] הסברה היא כי הביקור בוטל עקב ריב בין אמרגנים שונים, לאור עדויות בסרט על חייו של האמרגן גיורא גודיק.[67] בדצמבר 2013 פורסמו הפרוטוקולים של "הוועדה הבין-משרדית לאישור הבאת אמנים מחוץ לישראל", לפיהן הוועדה קבעה כי "ללהקה זאת אין כל ערך אמנותי", וכן "הופעות הלהקה גרמו להיסטריה ולהשתוללות המונית של בני נוער".[68] למרות זאת, הגיעו שירי החיפושיות בעיתוי תרבותי והיסטורי (מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה) שעיצב דור חדש של יוצרים. המדינה נפתחה לתרבות הפופ, עקב המאורעות ההיסטוריים שיצרו "חלון" בין 1967 ו-1973 שהתאים בדיוק לרוח החדשה שהגיעה מליברפול ומלונדון. יוצרים כגון אריק איינשטיין ושלום חנוך, ולהקות כגון החלונות הגבוהים, השלושרים ולהקת אחרית הימים, יצרו תקליטים שלמים בהשפעתם. יהונתן גפן הודה בספרו "חומר טוב" כי ברבים מהשירים שנכתבו בתקופת "חבורת לול" הייתה השפעה של הביטלס, תוך שרעיונות ומשפטים מסוימים היו תרגומים מהביטלס,[69] לדוגמה: השירים "אני אוהב לישון" של אריק איינשטיין ו"לישון לישון" של אושיק לוי היו בעצם "I'm Only Sleeping", בשיר "מה שיותר עמוק יותר כחול" של שלום חנוך, שידוע בשם "היא באה השמש" תורגמו שורות מהשיר "Here Comes the Sun". בכתיבת "ערב של יום בהיר" קיבל גפן השראה מהשיר "A Hard Day's Night". בשירם של יהודית רביץ ויענק'לה רוטבליט "רחבת הריקודים" כתב רוטבליט: "האושר הוא הפשע המושלם", תרגום מהותי של השורה "Happiness Is a Warm Gun". נוסף על כך, ראויות לציון גרסאות הכיסוי שהקליטה להקת רוקפור לשלושה משירי הלהקה: "Strawberry Fields Forever", "Tomorrow Never Knows" ו-"Rain" שיצאו לאור במסגרת !For Fans Only מ־2002, אלבום שכולל בתוכו את עיבודיה של הלהקה לשירים שהשפיעו עליה לאורך השנים. רבים משירי הלהקה תורגמו לעברית, לרוב בביצועים הומוריסטיים של אריק איינשטיין כגון "מזל – כמה זמן את מתלבשת" ככיסוי לשיר Do You Want to Know a Secret, גרסה מיוחדת לשיר "Ob-La-Di, Ob-La-Da", ו"היה לנו טוב – נהיה לנו רע" ככיסוי ל-"The Ballad of John and Yoko" (ראה מסגרת). דוגמה נוספת להשפעתם של הביטלס על יוצרים ישראלים ניתן למצוא בשיר "לו יהי", שנולד כגרסה עברית לשיר "Let it Be" של הביטלס, ואחר כך הוצמדה לו מנגינה בהשראתו. שירים נוספים שתורגמו לעברית: בשנת 1981 יצרו יואב קוטנר בגלי צה"ל ועודד היילברונר סדרת תוכניות רדיו בשם "מסע הקסם המסתורי", שהייתה סקירה מעמיקה וארוכה של הקריירה של הלהקה, ושודרה במשך יותר משנה. הסדרה נחשבת עד היום לאחד מהפרויקטים המוצלחים והמשפיעים ברדיו הישראלי. הסדרה שודרה שנית במתכונת יומיומית החל מ-1 ביוני 1987. משנת 1996 הגיש מודי זנדברג תוכנית רדיו על הביטלס וחבריה בשם "שומעים חיפושיות" בתחנת הרדיו 88FM ולאחר מכן בכאן 88, אשר הוקלטה בכל יום שישי אחר הצהריים. התוכנית עסקה בנושאים ספציפיים הקשורים ללהקה, תובלה בפרטים על התרחשויות הלהקה וחבריה, ועסקה גם בתקופת הסולו של חברי הלהקה. התכנית ירדה מהאוויר ב-30 בדצמבר 2017 לאחר יותר מ-21 שנות שידור.[70] פול מקרטני הופיע בתל אביב בשנת 2008, לפני כ-45 אלף איש. בשנת 2018 רינגו סטאר הופיע גם הוא בישראל בהיכל מנורה בתל אביב בשני סיבובי הופעות ב־24 ביוני וב־25 ביוני. בשנת 2017 הוקמה תערוכה אינטראקטיבית חווייתית במרכז "בגובה העיניים" במוזיאון הילדים בחולון בה האורחים נחשפים ללהקת הביטלס ולהשפעתה התרבותית והאומנותית. בשנת 2019 הוקם אתר הביטלס הישראלי הרשמי, וכך גם החל להיות משודר הפודקאסט הישראלי "ביטלמניה", בהגשת צוף פלוטקין וגבי פישמן, שסוקר את היסטוריית הביטלס בעברית. דיסקוגרפיה
טבלה זו מכילה רק את אלבומי האולפן של הלהקה. כדי לראות את כל אלבומי הלהקה ראו – דיסקוגרפיה של הביטלס
יש המייחסים לאלבום האוסף "Hey Jude" מעמד של אלבום אולפן מכוון שהוא הכיל שירים שלא יצאו בארצות הברית בשום אלבום. ראו גם
קישורים חיצוניים
בעברית
באנגלית
ביאורים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg){kind=logo}
