|
ויליאם שייקספירויליאם שייקספיר (באנגלית: William Shakespeare; נטבל ב־26 באפריל 1564 – 23 באפריל גרגוריאני: 3 במאי 1616) היה מחזאי, משורר ושחקן תיאטרון אנגלי. נחשב לאחד מגדולי המשוררים האנגלים ורבים אף מחשיבים אותו לגדול הכותבים בשפה האנגלית ובתרבות המערב, כמו גם לאחד המחזאים הבולטים שפעלו אי פעם. שייקספיר כתב את מחזותיו בין השנים 1589 ל־1613 אף על פי שהכרונולוגיה המדויקת שלהם אינה ודאית. יצירותיו, הנחשבות ליצירות מופת, תורגמו לשפות רבות והן ממשיכות להיות מוצגות על במות בכל העולם. כן, ציטוטים מיצירותיו נפוצים בשימוש יום-יומי בכל שפות העולם. ביצירתו הענפה, שכללה אלפי תחדישים, תרם תרומה גדולה לשפה האנגלית. במילון הלשון האנגלית של סמואל ג'ונסון, שייקספיר אחד משלושת הכותבים המצוטטים ביותר בדוגמאות, לצד מילטון ודריידן. תולדות חייושנים מוקדמות שייקספיר נולד בעיירה סטרטפורד אפון אייבון במחוז ווריקשייר בממלכת אנגליה, באפריל 1564, בנו של ג'ון שייקספיר, סוחר כפפות, ומרי ארדן, בת לאיש האצולה הכפרית. הטבלתו לנצרות מתועדת ל־26 באפריל באותה השנה. בשל העובדה כי באותה העת נהוג היה להטביל את התינוקות בעודם בני ימים ספורים, נהוג לקבוע את ה־23 באפריל כיום הולדתו. תאריך זה הוא אף יום מותו, 52 שנה לאחר מכן. כבן לדמות בולטת בכפר, שייקספיר הורשה ללמוד בבית הספר בעיירה, שם קיבל חינוך כנהוג באותם הימים, ולמד את עיקרי דקדוק השפה הלטינית. בגיל 18 נישא לאן האת'ווי, בת ה־26. תיעוד של הנישואים, שנערכו ב־28 בנובמבר 1582 מראה כי שני עדים העידו כי אין כל מניעה לנישואים אלו. נראה כי היה דוחק בארגון הנישואים, וכי אן הייתה בהיריון זה כשלושה חודשים. לאחר נישואיו, כמעט לא תועדה פעילות כלשהי של שייקספיר עד שהגיע, מספר שנים לאחר מכן, בתחילת שנות התשעים של המאה ה-16, לזירה התאטרונית בלונדון. שנים אלו ידועות כ"שנים האבודות" של שייקספיר, משום שלא ידוע ממה התפרנס, ומדוע עזב את סטרטפורד. ב־26 במאי 1583 הוטבלה בתו הראשונה, סוזנה, בסטרטפורד. בן בשם המנט ובת בשם ג'ודית הוטבלו בסטרטפורד ב־2 בפברואר 1585. לונדון והקריירה התאטרלית שייקספיר הגיע ללונדון, ועבד כשחקן וכמעבד של מחזות ישנים לבמה. מ-1591 ואילך עבד בעיקר כמחזאי (וגם כשחקן). בשנת 1592, בהיותו בן עשרים ושמונה, כבר צבר מוניטין, שעורר קנאה. כך המשורר והמחזאי רוברט גרין כינהו "עורב זה מקרוב בא, המתהדר בנוצות לא לו". בתחילת דרכו שייקספיר חיבר מחזות היסטוריים על מלכי אנגליה בשיתוף פעולה עם מחזאים אחרים, וקומדיות קלילות בהשפעה איטלקית. שייקספיר היה בעלים של חלק בקבוצת תיאטרון שכונתה "אנשי הלורד צ'מברלין", שקיבלה את שמה מהנדבן האריסטוקרטי שמימן את פעילותה, הלורד צ'מברלין (תואר לנושא תפקיד במשק ביתה של המלכה). לאחר מותה של אליזבת הראשונה והכתרתו של ג'יימס הראשון בשנת 1603, אימץ המלך החדש את קבוצת התיאטרון והיא כונתה "אנשי המלך". ב־1596 מת בנו של שייקספיר, המנט (Hamnet). חוקרים אחדים סבורים כי אירוע זה שימש השראה לכתיבת אחת הטרגדיות העמוקות ביותר שיצר שייקספיר, הטרגדיה של המלט, נסיך דנמרק (Hamlet). אחרים סבורים כי הרקע לטרגדיה הוא מות אביו של שייקספיר, או כליאת מיטיבו, הלורד סאות'המפטון, אשר שניהם אירעו בשנת 1601, השנה שבה כפי הנראה נכתב המחזה. רשימת שחקנים שערך המחזאי בן ג'ונסון בשנת 1598 כוללת את שמו של שייקספיר. באותה שנה פרנסיס מרס מנה אותו עם גדולי המשוררים האנגלים של זמנו, בסדר הבא: פיליפ סידני, אדמונד ספנסר, סמואל דניאל, מייקל דרייטון, ויליאם וורנר, ויליאם שייקספיר, כריסטופר מרלו. מתקופה זו קיים עושר של מסמכים משפטיים המראים כי שייקספיר התעשר דיו על מנת לרכוש נדל"ן ברובע בלאקפריארס המסחרי של לונדון ולהיות לבעליו של הבית השני בגודלו בעיירת הולדתו, סטרטפורד. בתקופה היעקובינית (1603 ואילך) חיבר את רוב מחזותיו הגדולים: הטרגדיות והרומנסות. שנותיו המאוחרות שני מחזותיו האחרונים של שייקספיר נכתבו בשנת 1613, ולאחריהם נראה כי פרש לעיר הולדתו. הוא מת ב־23 באפריל 1616, בגיל 52. הוא נותר נשוי לאן עד מותו, והותיר אחריו את שתי בנותיו, סוזנה, שנישאה לרופא ג'ון הול, וג'ודית. שייקספיר היה סנדקו של המשורר והמחזאי ויליאם דאווננט (יש אומרים שדאווננט אף היה בנו הממזר, וללא ספק היה בנו הספרותי). לא ידוע על צאצאים ישירים של שייקספיר החיים כיום. שייקספיר קבור בכנסיית השילוש הקדוש בעיר הולדתו סטרטפורד. פסלו קבוע בקיר הכנסייה, ומתאר אותו כשהוא שקוע במלאכת הכתיבה. מדי שנה, ביום הולדתו, מוחלפת הנוצה שביד הפסל. יצירותיוהמחזותמיטב מחזותיו של שייקספיר נחשבים בעיני רבים למחזות הגדולים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית ובתרבות המערב. מחזותיו כוללים טרגדיות, מחזות היסטוריים וקומדיות, והם תורגמו כמעט לכל שפה משפות העולם ומוצגים ברציפות על במות ברחבי העולם. כנהוג בתקופתו, הוא ביסס רבים ממחזותיו על יצירותיהם של מחזאים או סופרים אחרים, ומיחזר סיפורים היסטוריים ידועים. כך, למשל, "המלט" (1601 בערך) הוא קרוב לוודאי עיבוד למחזה קדום יותר שאבד, ו"המלך ליר" הוא עיבוד למחזה בשם דומה. מחזותיו ההיסטוריים נשענים על מקורות היסטוריים שהיו מוכרים לבני התקופה. את מחזותיו ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות על פי סגנונם: המחזות המוקדמים, בעיקר קומדיות והיסטוריות אך גם טרגדיות, כ"חלום ליל קיץ", ריצ'רד השני", "רומיאו ויוליה", "הנרי הרביעי"; תקופת הביניים הכוללת טרגדיות בשלות כ"המלט", "אותלו", "מקבת" ו"המלך ליר", וכן קומדיות כבדות; והמחזות האחרונים (רומנסות) כ"אגדת חורף" ו"הסערה". המחזות המוקדמים קלילים, עוסקים בעיקר באהבה ובפוליטיקה, מתוך עין טובה ואופטימיות, ומלאי ליריות. תקופת הביניים נוטה לקדרות פסימית ולביקורת מחשבתית נוקבת על החברה האנושית. מחזות שנכתבו בתקופה זו מתייחסים לנושאים כניכור מלנכולי, קנאה, רדיפת כבוד, תאוה הרסנית, רוע, הסבל האנושי, ובדרך כלל עוסקים בחוסר הכרת תודה. המחזות האחרונים עוסקים בגאולה ופיוס, תוך שימוש חינני באמצעים אגדיים ואלמנטים פנטסטיים, וכתובים במבנה רופף מאולתר שמאחוריו אמנות מופתית. הטרגדיות והרומנסות נחשבות על ידי מבקרים רבים לדבר הנפלא ביותר בלשון האנגלית. כמה מכתבי שייקספיר הופיעו בדפוס סמוך להצגתם על הבמה במהדורות קוורטו (חלקן חוקיות ורובן פיראטיות), אך רובם נותרו בלתי מודפסים עד לשנת 1623 כאשר יצאה מהדורת הפוליו הראשונה של כתביו לאחר מותו. החלוקה המסורתית של מחזותיו לטרגדיות, קומדיות, ומחזות היסטוריים החלה במהדורה זו. עם זאת, מבקרים מודרניים מכנים כמה ממחזותיו "מחזות בעייתיים", כיוון שאינם משתייכים בבירור לאחת הקטגוריות, ופורצים את גבולות הסוגה אליה הם אמורים להשתייך. מבקרים אלו הם המתייחסים לקומדיות המאוחרות כ"רומנסות". ישנה מחלוקת בדבר התיארוך המדויק של המחזות. בנוסף לכך, העובדה כי בימי חייו לא פרסם שייקספיר מהדורה מוסמכת של כתביו, יוצרת בעיות טקסטואליות, ושוני בין גרסאות שונות. כתוצאה מכך, הקושי לוודא מהו שאכן נכתב בידי שייקספיר הפך למקור דאגתם העיקרית של המוציאים לאור של כתביו במהדורות מודרניות. טעויות דפוס, אי הבנות, וטעויות שונות גורמות לאי-ודאות, שאליה מתווסף השוני שחל מתקופתו של שייקספיר באיות השפה האנגלית. בתקופתו של שייקספיר היו נהוגות מספר צורות של איות של מילים מסוימות, כאשר כיום הנטייה היא לאיות סטנדרטי. כיום מניחים כי מחזותיו עובדו על ידו שוב ושוב בימי חייו, ומכאן נובע חלק מן השוני בין הגרסאות למחזותיו. הסונטות
הסונטות של שייקספיר הן אוסף של 154 סונטות העוסקות בנושאים כאהבה, יופי, פוליטיקה והיות האדם בן תמותה. כולן, פרט לשתיים, הופיעו במהדורה משנת 1609 שנקראה "הסונטות של שייקספיר". שתיים מן הסונטות פורסמו בקובץ משנת 1599 שנקרא "הצליין רב הרגש" (The Passionate Pilgrim). התנאים שהביאו לפרסום הסונטות אינם ברורים. מהדורת 1609 מוקדשת ל"מר דאבליו-אייץ'", אשר מתואר כ"נמען היחיד" של הסונטות, על ידי המוציא לאור תומאס ת'ורפ. לא ברור מי היה איש זה, ועל אף שקיימות תאוריות רבות בעניין זה, לא ברור אף אם שייקספיר אישר את הוצאתן לאור של הסונטות. ייתכן כי אלו נכתבו במהלך מספר שנים. שירים נוספיםבנוסף לסונטות, כתב שייקספיר מספר שירים נוספים, ארוכים יותר, כמו: "ונוס ואדוניס", "האונס של לוקרציה" ו"תלונת האוהבים". "ונוס ואדוניס" הייתה כנראה יצירתו הראשונה של שייקספיר שהודפסה.[1] נראה כי שירים אלו נכתבו על מנת לזכות בחסדו של פטרון עשיר, כמנהג התקופה, או שמא היו התוצאה של יחסי פטרונות. "האונס של לוקרציה" ו"ונוס ואדוניס" הוקדשו לפטרונו של שייקספיר, הלורד סאות'המפטון. בנוסף לאלו כתב שייקספיר שיר קצר בשם "הפניקס והיונה". מקורות יצירותיולמרות הרושם הראשוני ששייקספיר לא היה מלומד וחיבר את מחזותיו באופן אינטואיטיבי, הרי שבפועל השתמש בהיקף רחב של מקורות. הוא אהב לקרוא ספרים, והיה קורא מהיר. לפי בן ג'ונסון "הוא ידע קצת לטינית, ופחות יוונית". אפשר להסיק שידע גם קצת צרפתית ואיטלקית. הרמזים שבמחזותיו, או עלילות מוכרות עליהן הם מבוססים, מצביעים על מקורותיו. המקורות העיקריים: תנ"ך ז'נבה וספר התפילות האנגלי, ה"מטמורפוזות" של אובידיוס בתרגום ארתור גולדינג, מחזות של סנקה בתרגומים לאנגלית, ספרי ההיסטוריה של הולינסהד (עליהם מבוססים מחזותיו ההיסטוריים), ספר "חיי אישים" של פלוטרכוס בתרגום תומאס נורת' (עליו מבוססים "יוליוס קיסר", "קוריולנוס", "אנטוניוס וקלאופטרה", "טימון איש אתונה", ו"חלום ליל קיץ"). סיפורים קצרים של פיורנטינו, בוקאצ'ו, באנדלו, וצ'ינציו באיטלקית או בתרגום (עליהם מבוססים "שני אדונים מוורונה", "רומאו ויוליה", "מהומה רבה על לא דבר", "אותלו", "סוף טוב הכל טוב", "מידה כנגד מידה", "סימבלין"), רומנים אליזבתנים בשירה ובפרוזה של פיליפ סידני (עלילת משנה ב"המלך ליר"), תומאס לודג' ("כטוב בעיניכם") ורוברט גרין ("אגדת חורף"), מעשיות של צ'וסר ("שני שארים אצילים") ושל גאוור ("פריקלס"), סיפורים של בארנבי ריץ' ("הלילה השנים עשר"), תרגומים ועיבודים ליצירות של אריוסטו, "יופיוס" מאת ג'ון לילי, המסות של מונטן בתרגום פלוריו (בהן השתמש ב"הסערה"), וספרות עממית פופולרית של שירים, בלדות, רומנסות ופתגמים.[2] מעבר לכך, ככל הנראה גם הושפע מאפלטון (חלק ממחזותיו קרובים לו ברוחם) ומוורגיליוס (המצוטט פה ושם), אלא שהמומחים חלוקים מה הייתה מידת השפעתם. חדשנותומחזותיולשייקספיר השפעה מרכזית על התיאטרון המודרני. הוא יצר כמה מהמחזות הנערצים ביותר בתרבות המערב, גם שינה את הדרך בה מתייחס הקהל אל התיאטרון, תוך הרחבת הציפיות שיש לקהל מתיאטרון. לאחריו נקבעו סטנדרטים חדשים בנוגע לאפיון הדמויות, ורמת הלשון ועומק המחשבה במחזאות.  התיאטרון עבר תהליך של שינוי כאשר שייקספיר הגיע לראשונה ללונדון. בימי הביניים, שנמשכו בבריטניה עד לשלהי המאה ה-15, הצורות הנפוצות של בידור המוני עממי היו "מחזות המוסר". במחזות אלו השתלבה השקפה דתית עם קומדיית סלפסטיק. היו אלו משלים שבהם הדמויות היו האנשה של מידות טובות ושל מידות רעות, כשהגיבור, שסימל את האנושות כולה, מפותה, נופל, עושה תשובה, ונגאל. הדמויות והעלילה היו אלגוריה תאולוגית למאבק על נפש האדם. יש להניח כי כנער שייקספיר צפה בסוג כזה של מחזות (ובסוגים הקרובים אליו: "מחזה המסתורין" ו"מחזה הנס"). בידור בצורה אינטלקטואלית חילונית הוצג במסגרת האוניברסיטאות, שהעלו את מחזותיהם של הקלסיקונים ומחזות בהשפעתם, לרוב בלשון הלטינית. מחזות אלו הדגישו את הדיאלוג הפואטי, אך נטו לאריכות על חשבון התנועה הבימתית וזרימת העלילה. בסוף המאה ה־16 דעכה הפופולריות של מחזות המוסר והמחזות האקדמיים. החל הרנסאנס האנגלי, שהביא למהפכה בתיאטרון. מחזאים כתומאס קיד וכריסטופר מרלו שינו את פני התיאטרון. מחזותיהם עירבו אלמנטים ממחזה המוסר, עם המחזה האקדמי, ליצירת צורה חדשה וחילונית של מחזה: הגדולה הפואטית והעומק הפילוסופי של המחזה האקדמי, צורפו לעממיות של מחזה המוסר. הדרמה החדשה הייתה לרוב בעלת משמעות מורכבת, ועמומה מבחינה מוסרית. את רוב המחזאים החדשים לא עניינו המשלים המוסריים והתאולוגיה של קודמיהם. שייקספיר הושפע מסגנון חדש זה, ושיפרו משמעותית תוך תפיסתו המקורית כמשורר גדול. הוא יצר מחזות שלא התבססו רק על הרמה הרגשית, ועל הקשר הרגשי עם הקהל, אלא חקרו ודנו ביסודות האנושיים, ובשאלה מה זה אדם, באופן עמוק יותר וכללי יותר מהמחזאים שקדמו לו ושבאו בעקבותיו. לשונו התקופה האליזבתנית הייתה גדושה בכותבים: אנשי אשכולות, מדינאים, תאולוגים, פילוסופים, מלומדים, הוגי דעות, מחנכים, משוררים גדולים, חבורות משוררים, סופרים מבריקים, מתרגמים שתרגמו את מיטב הספרות האירופאית, מחזאים מוכשרים, תאורטיקנים שחיברו ספרים על פואטיקה ורטוריקה, מבקרים – עשרות רבות של יוצרים גאונים שלשונם רהוטה, ושייקספיר אחד מהם. להלן השוואה קצרה בין לשונו של שייקספיר ללשונם של יריביו הגדולים אדמונד ספנסר ובן ג'ונסון:
.jpg) בתחילת דרכו שייקספיר חיבר את המחזה "עמל אהבה לשווא" העוסק באהבה ובלשון. המשורר הצעיר, מתפעל מכוחה של הלשון, חיפש במפגן של זיקוקי לשון חיוניים את גבולות משאביו המילוליים, ומצא שאין כאלה.[3] המחזה סאטירה על דיבור שגיוני, על למדנות פדנטית, על הצהרות אהבה מוגזמות וראוותניות, על ביטוי רגשות לוהטים באופן קפוא בצורות שיר מלאכותיות ומאובנות, על להטוטים לשוניים ועל כל סוג של נונסנס[4]. שייקספיר לא היה מרוצה מדרכי הלשון הנהוגות בזמנו, וככל משורר גדול חיפש דרך לשונית חדשה. הלשון של שייקספיר בכללותה מתאפיינת באוצר מילים וניבים מדהים, במטבעות-לשון המשנים את משמעותן של מילים, בתחביר ובאנלוגיה חופשיים, ובצמידות חלקית לחוקי הדקדוק.[5] היצירה השייקספירית העשירה, הרחיבה, העמיקה, והאצילה, לאין ערוך, את אופני הביטוי של הלשון האנגלית. שייקספיר נחשב הן לאחד מגדולי המשוררים האנגלים והן לאחד מגדולי כותבי הפרוזה האנגלים. הוא הגיע לשיאים ליריים מסוגים שונים במחזות "רומיאו ויוליה", "חלום ליל קיץ", ו"ריצ'רד השני". הקומדיות המעודנות כתובות בפרוזה מצוינת. בטרגדיות הוא שם בפיו גיבוריו נאומים חוצבי-להבות בלשון פיוטית, כמו גם דברי לצון עמוקים בפי ליצנים וכסילים. בפאתוס של "המלך ליר" התקרב אל הנשגב. הרומנסות כתובות בלשון מאולתרת ופלאית, והחרוז הלבן של מחזותיו האחרונים סלל את הדרך לחרוז הלבן של מילטון. יצירתו של שייקספיר שימשה ומשמשת את הדורות הבאים של הכותבים באנגלית כמעיין בלתי נדלה של הלשון האנגלית, ולא בכדי כינו את הלשון האנגלית "לשונו של שייקספיר". מאפייני מחזותיו להלן המאפיינים העיקריים של מחזותיו (הרחבה בספרים המקיפים על שייקספיר מאת ויליאם הזליט, אדוארד דאודן, וגאורג ברנדס):
 קולרידג' הבחין במאפיינים הדקים הבאים (המסוכמים להלן בקיצור) המייחדים את שייקספיר משאר משוררי הדרמה:[6]
אבחנה נוספת היא זו של אלכסנדר פופ, ובעקבותיה חוברו ספרים רבים העוסקים בדמויות שבמחזותיו:
ההומור של שייקספירלהבדיל ממשוררים גדולים נעדרי חוש הומור, שייקספיר ידע לצחוק. ההומור של שייקספיר דרמטי ורב-צדדי: מההומור הפנטסטי או הפארודיה של הקומדיות המוקדמות, להומור המשעשע של "הנרי הרביעי", להומור הרומנטי השמח של הקומדיות המעודנות, להומור השחור והאירוני של הקומדיות הכבדות, להומור ההגותי החריף והביקורתי שבטרגדיות, להומור החינני של המחזות האחרונים. כתב אדוארד דאודן: "ההומור של שייקספיר הוא יותר מאשר הכוח להצחיק. יש לו השפעה נוכחת וחודרת ביצירותיו הכנות ביותר. זה מה ששמר על שייקספיר, מפני אינטנסיביות נלהבת וצווחנית, והוא שאיפשר לו רגשות עצומים"[4]. פרשנות שייקספירההערות הביקורתיות של סמואל ג'ונסון למחזות של שייקספיר, אליהן צירף הקדמה כללית על יצירתו, שיצאו לאור עם מחזות שייקספיר בעריכתו, בשנת 1765, נחשבות לפירוש המקיף הראשון החשוב למחזות שייקספיר. בשנת 1777 יצאה לאור המסה "שייקספיר" מאת הרדר, שהגן על שייקספיר מפני מבקריו הצרפתים ששפטו אותו לפי אמות המידה של אריסטו, והסביר את ייחודו ואת התאמת יצירתו לזמנה. ההרצאות של שלגל על דרמה בשנת 1808, בהן שיבח את שייקספיר והסביר את מחזותיו, הפיצו את התפיסה של שייקספיר כיוצר רומנטי ברחבי אירופה.  בשנת 1777 פורסם המאמר: "מסה על דמותו הדרמטית של ג'ון פלסטף" (דמות קומית גרוטסקית במחזה "הנרי הרביעי, חלק ראשון") מאת מוריס מורגן, שהשתדל להוכיח שפלסטף איננו פחדן, אף על פי שמצטייר כך לפי מעשיו, תוך הסתמכות על אחד מהמשפטים הרציניים היחידים של פלסטף במחזה, בו הוא אומר שאיננו פחדן. הוא לא הסתפק בכך, וניתח באופן כללי את דמותו של פלסטף כאביר אמיץ, כן ופיקח; תוך תשומת-לב לפרטי הפרטים של היצירה. התגובות המיידיות למקרא מאמרו של מורגן היו שהמאמר מגוחך. אלא שבמהלך הדורות האופן בו מורגן ניתח את המחזה, הלך וקיבל הכרה, עד שכעבור יותר ממאה שנה א"ס ברדלי החשיבו למאמר ביקורתי קלאסי, וכתב עליו: "הפרשנים של המאה ה-18 כמעט לא פירשו את תהליך הדמיון של שייקספיר מבפנים. זה מה שמורגן ניסה לעשות. גישתו לשייקספיר היא זו של גתה, קולרידג', לם, הזליט".[7] כלומר, המאמר של מורגן סלל את הדרך לפרשנות הרומנטית והמודרנית של מחזות שייקספיר. בשנת 1817 יצאו לאור המסות הביקורתיות המבריקות "הדמויות של מחזות שייקספיר" מאת ויליאם הזליט, פירושים אסתטים שעסקו בעיקר בניתוח פסיכולוגי דק של הדמויות שבמחזותיו כאילו הן אנשים ממשיים, תוך הבלטת מעלותיו של שייקספיר כמשורר וכמחזאי. בעקבות הזליט, אנה בראונל ג'מסון חיברה מסות על דמויות הנשים שבמחזותיו, וצ'ארלס קאודן קאלרק על דמויות המשנה (קלארק ואשתו אף הוציאו לאור מהדורה מפורשת של מחזותיו). הרצאות של קלארק והזליט על שייקספיר לקהל הרחב ברחבי אנגליה, כמו גם עיבוד המחזות לפרוזה לילדים על ידי צ'ארלס לם ואחותו, הפכו את שייקספיר לכותב האנגלי הפופולרי ביותר. קולרידג' כתב הערות קצרות, מנקודת מבטו כמשורר, על קטעים במחזותיו של שייקספיר. בתקופה הוויקטוריאנית המבקרים גאורג ברנדס היהודי-דני, אדוארד דאודן האירי, וגרווינוס הגרמני, נחשבו לגדולי מפרשיו. גרווינוס החשיב את שייקספיר לאיש מוסר מהשורה הראשונה, ופירש כל מחזה באופן המלמד מוסר השכל. ברנדס ביאר את מחזותיו לפי רוח הרנסאנס והסביבה האליזבתנית בה פעל, ובזיקה לביוגרפיה שלו שהסיק ממחזותיו. דאודן ביאר את המחזות תוך הסבר התפתחות שכלו ואמנותו של שייקספיר. באותה תקופה פעלו באנגליה עשרות מלומדים שהתמחו בלמדנות ופרשנות של שייקספיר, ביניהם ויליאם אלדיס רייט, פרדריק בועז, א"ק צ'יימברס, מורטון לוס, צ'ארלס הרולד הרפורד, ארתור וילסון וריטי, ואחרים. אזי, במקביל למהדורות של כל מחזותיו בספר אחד, החלו להוציא כל מחזה עם מבואות ופירושים מפורטים ונספחים בספר נפרד. באופן כזה מהדורות חדשות למחזותיו חילקו את עבודת הפרשנות בין כמה מלומדים, שיכלו להקדיש יותר זמן ומחשבה ותשומת-לב ומקום לפירושם. בשנת 1904 יצאו לאור ההרצאות של א"ס ברדלי על הטרגדיות הגדולות של שייקספיר, אולי הספר המשפיע ביותר שחובר עליו בתקופה המודרנית, כה משפיע, עד שנאמר בזמנו שסטודנטים לספרות כבר לא קוראים את שייקספיר, אלא את שייקספיר על פי ברדלי. מהספרים המקוריים הכלליים שחוברו אז על שייקספיר: "שייקספיר והבמה המודרנית, ומאמרים אחרים" מאת סר סידני לי (1906), ו"הערות על אוּמנותו של שייקספיר" מאת ארתור קווילר-קאוץ' (1917). במאה ה-20 חוברו ספרים חשובים על מחזות ספציפיים, כגון, הספר של ג'ון דובר וילסון "מה מתרחש בהמלט" (1935), הספר של ג'ון דנבי "דוקטרינת הטבע: לימוד של המלך ליר" (1949), או ספרים על קבוצת מחזות. הקומדיות של שייקספיר משכו הרבה יותר תשומת-לב פרשנית, ובמיוחד עסקו בקבוצת המחזות האחרונים של שייקספיר, שמבקרים מודרניים רבים החשיבו כפסגת יצירתו, בהם וולטר אלכסנדר ראלי, ג'ון מקהייל, טיליארד, וילסון נייט, טרברסי, נורתרופ פריי, פרנק קרמוד, ואחרים. עם המפרשים האמריקאים הנודעים למחזותיו, מהמאה ה-19 ואילך, נמנים ד"ג סניידר, ג'ורג' לימן קיטרג', אלמר אדגר סטול, הרדין קרייג, והרולד בלום. אייזק אסימוב חיבר מהדורות מוערות לכל מחזות שייקספיר, הכוללות בעיקר הרחבות היסטוריות ופרשנות להרמזים. הוא אף חילק את המחזות לארבע קבוצות, השונות מהחלוקה המקובלת על פי מהדורת הפוליו. בכל קבוצה תיאר סדר פנימי כרונולוגי: המחזות היווניים (חלום ליל קיץ, שני שארים אצילים, טרוילוס וקרסידה, טימון איש אתונה, מעשיית חורף, קומדיה של טעויות, פריקלס); המחזות הרומיים (אונס לוקרטיה, קוריולנוס, יוליוס קיסר, אנתוני וקלאופטרה, טיטוס אנדרוניקוס); המחזות האיטלקיים (עמל אהבה לשווא, אילוף הסוררת, שני אדונים מוורונה, רומיאו ויוליה, הסוחר מוונציה, רוב מהומה על לא דבר, כטוב בעיניכם, הלילה השנים-עשר, סוף טוב הכל טוב, אותלו, מידה כנגד מידה, הסערה) והמחזות הבריטיים (המלך ליר, סימבלין, המלט, מקבת, המלך ג'ון, ריצ'רד השני, הנרי הרביעי, נשות וינזדור העליזות, הנרי החמישי, הנרי השישי, ריצ'רד השלישי, ריצ'רד השמיני).[8] בישראל עסקו בלימוד ופרשנות שייקספיר ליאון קלנר, יהודה אריה קלוזנר, אהרן הראל-פיש, אברהם עוז, אליס שלוי, רות נבו, ואחרים. מוניטין המוניטין של שייקספיר הלך וגדל במהלך הדורות. מקובל שבתקופה האליזבתנית שייקספיר נחשב על ידי רוב עמיתיו לאחד מבין כותבים טובים רבים של זמנם. בכל זאת, כבר בשנת 1598, בטרם שייקספיר חיבר את מחזותיו הגדולים, המלומד פרנסיס מרס החשיבו לגדול המחזאים של זמנו, והמשורר ריצ'רד ברנפילד חזה לו תהלה נצחית. לאחר מותו של שייקספיר, בן ג'ונסון, עמיתו וידידו, חיבר שיר זיכרון לכבודו בו כינה אותו "נשמת התקופה", "התשבחות, העונג והפלא של הבימה". לאחר תקופת "הרפובליקה האנגלית" של אוליבר קרומוול, בין 1642 ל־1660, שבה נאסרה העלאת המחזות על במה (בשל הפוריטניות הדתית של המשטר), החלה תקופת הרסטורציה, שהביאה פריחה לתיאטרון. התיאטרון בתקופה זו נשען על יצירות מתקופת שייקספיר, לצדם של אחרים כבן ג'ונסון. גם מילטון חיבר שיר זיכרון בשבחו של שייקספיר, והחשיבו יחד עם ספנסר וקאולי לגדולי המשוררים האנגלים. בשנת 1668 ג'ון דריידן הוציא לאור את "מאמר על שירה דרמטית", בו כתב: "מכל המשוררים המודרניים, ואולי אף העתיקים, נשמתו של שייקספיר הייתה הרחבה והמקפת ביותר", וכינה את שייקספיר "אבי משוררינו הדרמטים".  בסוף המאה ה-17 החל שייקספיר להיחשב כמחזאי העילאי בשפה האנגלית. בתחילה התבסס מוניטין זה על כישוריו כמחזאי דרמטי, שנבחנו באמות מידה של המילה הכתובה, ולא על במת התיאטרון. במהלך המאה ה-18 מבקרים צרפתים בזו לשייקספיר כי מחזותיו לא עמדו באמות המידה של המחזאות הקלאסית היוונית בעוד שמשוררים גרמנים הללוהו כיוצר המודרני הגדול ביותר. לקראת סוף המאה ה-18 מבקרים סקוטים החשיבו את שייקספיר לאחד מגדולי המשוררים של המערב. לורד קיימס הבחין ששייקספיר מצטיין בהבנת טבע האדם ועולה על כל כותב אחר ברישום רגשות המביאים למעשה. סמואל ג'ונסון, אבי הביקורת השייקספירית באנגליה, שיבחו: "שייקספיר הוא מעל כל הכותבים, לפחות מעל הכותבים המודרניים, משורר הטבע; משורר המציג לקוראיו מראה נאמנה של נימוסים ושל החיים", אך גם ביקרו: "הוא מקריב מידות טובות למען נוחות, וכל כך הרבה יותר שם לב להנעים מאשר להורות, עד שנראה ככותב בלי תכלית מוסרית". יו בלייר כתב על שייקספיר: "בצדק אפשר לקרוא לו גדול, כי לכוח ולהיקף של גאונותו הטבעית, לטרגדיה ולקומדיה, אין מתחרים. אך, באותה מידה, גאונותו פראית, חסרה בטעם טוב, ולגמרי לא נעזרת בידע או באמנות. מזמן האומה הבריטית האלילה אותו, הרבה נאמר, הרבה נכתב... ועד היום יש ספק מה גדול יותר מעלותיו או חסרונותיו". בתחילת המאה ה-19 הפך שייקספיר ל"שובר קופות" והגיע לשיאים של פופולריות תיאטרלית ותהילה. בתקופה זו הפקות תיאטרליות של שייקספיר סיפקו מחזה ראווה ומלודרמה להמונים, והיו מאוד פופולריות בקרב המבקרים הרומנטיים. אשר העלו את הערצתו של שייקספיר לרמה של עבודת אלילים כמעט, ברוח המיתוס הרומנטי של "היוצר הגאון". סמואל טיילור קולרידג' הבחין ששייקספיר היה משורר גדול עוד בטרם היה למחזאי. ויליאם הזליט כינה את שייקספיר "הגאון האוניברסלי ביותר מאז ומעולם" והזדהה מאוד עם דמותו של "המלט". הלאומיות הבריטית של אמצע המאה ה-19 והתקופה הוויקטוריאנית, העלתה את שייקספיר על נס כסמל לגאווה אנגלית, עבור האימפריה הבריטית כולה. אזי יצאה מהדורת ארדן המפורשת של מחזותיו על ידי מיטב המלומדים, וספרי מחקר רבים החלו להיכתב על מחזותיו. לנוכח השירה הרומנטית, שירתו של שייקספיר נקראה באופן בשל יותר, כדברי דאודן: "עבור מי שמוצא את השירה הנעלה ביותר אצל שלי, שייקספיר תמיד יישאר כסוג של פרוזה. שייקספיר הוא המשורר של דברים קונקרטיים וממשיים. אמת, אך האם אינם מיוצגים עם רגש ומחשבה? לעיתים לא נדירות, אדם נוטש דברים מטאפיזים ומופשטים, ופונה לחיים המעשיים של העולם, לאנשים ולנשים ממשיים שבסביבתו, למקורות של רגש ומחשבה ומעשה – עת בה מבקש לשוחח עם הבלתי-נראה, לא באופן מיידי, אלא באמצעות התגלות הנראה. אזי ימצא את הכוח והמחיה בהם שייקספיר העשיר את העולם"[4]. לדעת וורדסוורת', אופי גאונותו של שייקספיר היה מטאפיזי באופן יוצא דופן, ואילמלי עסק בדרמה, מה שהכריחו להיות אנושי, שירתו הייתה קשה להבנה; שייקספיר בשיאו עולה על כל המשוררים, אלא שאין משתמע מכך שהוא משורר מושלם; מעבר לחוסר תשומת לב מספקת לאמנותו, יש לשירתו חסרונות רציניים, כגון המקום הקטן שנתן לרגש דתי כמרכיב בטבע האדם, מה שמנע ממנו הצגה נכונה יותר ונעלה יותר של האדם.[9] לשייקספיר הייתה השפעה עצומה על השירה הרומנטית האירופאית. הוא היה מקור ההשראה מיוחד להרדר, שלגל וגיתה בגרמניה; לפושקין ברוסיה, להוגו ודה מיסה בצרפת; ולמשוררים הרומנטיים האנגלים. לנדור הגדיר את מעמדו כך: "מהצלע של שייקספיר אפשר לעשות מילטון, ומהצלע של מילטון את שאר המשוררים". מאז קרלייל יש האומרים שהתרבות המערבית מתחלקת בין דנטה ושייקספיר. צורות אלו של הערצה הביאו לתגובת נגד. במאה ה־21 רוב דוברי האנגלית נתקלים בשייקספיר בבית הספר בצעירותם, ולעיתים מתייחסים לכתיבתו בשעמום ובאי הבנה. בה בעת מחזותיו של שייקספיר מועלים על הבמות יותר מיצירות כל יוצר אחר, ולעיתים קרובות זוכים לעיבוד קולנועי. על אף שהביצועים המפורסמים של המחזות כיום ובכמאה וחמישים השנים האחרונות נערכים בהגייה המקובלת, שייקספיר כתב בתקופת המעבר בין אנגלית תיכונה לזו המודרנית, בה היה המבטא שונה מאוד. רבים מהחידודים מאבדים את משמעותם בהפקות בנות ימינו, והשורות אינן מתחרזות. כך, לדוגמה, ב"כטוב בעיניכם" מצטט ז'אק שוטה האומר "משעה לשעה (hour to hour) אנו נעשים בשלים ובשלים יותר (we ripe and ripe)"; הגיית hour ו-ripe הייתה אז זהה ל-whore ו-rape, כפל-משמעות שלא נשמר היום (שייקספיר נאלץ להתאים את מחזותיו לטעמו של קהל התיאטרון האליזבתני). ב-2004 וב-2005, בהדרכתו של הבלשן דייוויד קריסטל המתמחה בלשון השייקספירית, נערכו בתיאטרון הגלוב המחודש הפקות של רומיאו ויוליה וטרוילוס וקרסידה במבטא של המאה ה-16.[10][11] שייקספיר והיהודיםהיהודים גורשו מאנגליה ב-1290, ואין זה סביר ששייקספיר פגש ביהודי מימיו. עם זאת, בשנת 1594 נשפט והוצא להורג באופן פומבי מראנו (יהודי שהתנצר) פורטוגזי בשם רודריגו לופז, ששימש רופאהּ של המלכה אליזבת והסתבך בקשר לרציחתה. משפטו של לופז זכה לפרסום רב, ואלמנט מכריע במשפט זה היה מוצאו של לופז, שהביא לחשדות נגדו בדעת הקהל. בשנת 1597 העלה שייקספיר לראשונה את המחזה "הסוחר מוונציה" המתייחס אל היהדות ואל היהודים. המחזה מבטא אנטישמיות הטיפוסית לתקופה: שיילוק היהודי קשה וקמצן ואכזר מטבעו, ובתו הנוטה להתנצר היא הדמות החיובית; הסוף הטוב – התנצרותו של היהודי. המחזה נסוב סביב התחייבותו של סוחר נוצרי בשם אנטוניו לערוב לחובו לשיילוק בליטרת בשר מגופו, וסביב דרישתו של שיילוק לגבות את ליטרת הבשר בפועל ממש. על אף מוטיבים אלו, שייקספיר מבקר את החומרנות של החברה הוונציאנית ואת יחסה לזרים (בדומה לביקורתו עליה במחזהו "אותלו"), ודמותו של שיילוק מוצגת באופן מורכב. כך במונולוג "האין ליהודי עיניים" שם בפיו את הדברים הבאים:
שייקספיר בעברית התרגום הראשון הידוע של שייקספיר לעברית הוא קטע בן חמש-עשרה שורות מ"הנרי הרביעי, חלק שני" שהופיע בספרו של שלמה לויזון, "מליצת ישורון", מ-1816. ב-1842 תרגם פביוס מיזס את המונולוג להיות, או לא להיות, אם כי לא הוציאו לאור עד 1891. תרגומים נוספים של קטעים קצרים הוכנו במהלך המאה ה-19 על ידי סופרים שונים, בהיקף של מאתיים שורות בסך הכל – מתוכן היו 101 עיבודים של חלקים ב"המלט". ב-1874 פרסם יצחק סלקינסון את התרגום הראשון לעברית של המחזה לו קרא "איתיאל, הכושי מוינעציא". ב-1878 הוא השלים את "רם ויעל" (רומיאו ויוליה").[12] עם חלוף השנים נתנו גדולי המתרגמים, הסופרים והמשוררים בעברית את תרומתם לתרגום שייקספיר. בין היתר ידוע תרגומו של דוד פרישמן למחזה "קוריולנוס", תרגומו של ש. ל. גורדון למחזה "המלך ליר", תרגומו של חיים נחמן ביאליק למחזה "יוליוס קיסר", וכן תרגומיהם של שלום צבי דוידוביץ, אברהם שלונסקי ("הלילה השנים עשר", "המלט", "המלך ליר"), ונתן אלתרמן ("נשות וינדזור העליזות", "יוליוס קיסר", "אותלו"). רפאל אליעז, וט. כרמי תרגמו מחזות רבים של שייקספיר. כן ידועים תרגומיו של נסים אלוני ("הנשים העליזות מוינדזור", "אותלו"), אהוד מנור למחזה "הלילה השנים-עשר" ואף דוד אבידן ("המלט"). כיום נמנים עם מתרגמיו של שייקספיר מאיר ויזלטיר, דן אלמגור, אברהם עוז, דב סדן, דורי פרנס, אנה הרמן, ערן צלגוב וכן שמעון זנדבנק, שתרגם גם את הסונטות. תרגומים מאוחרים ניסו לקרב את שייקספיר ללשון הדיבור העכשווית בעברית.  כל תיאטרון בישראל מתגאה בהעלאת מחזותיו של שייקספיר. המחזות מועלים על ידי טובי השחקנים, ובמאים רבים התמחו בהעלאתם ובהעברתם לצופה העברי. ההפקה המקצועית הראשונה של מחזה שייקספירי בעברית הייתה "הלילה השנים עשר", בתרגום שאול טשרניחובסקי ובביומו של מייקל צ'כוב, שהועלתה על ידי הבימה בעת סיבוב הופעות באירופה.[13] הבכורה התקיימה ב-15 בספטמבר 1930,[14][15] ב-Neues Schauspielhaus בברלין.[16] ההצגה הראשונה בארץ ישראל נערכה ב-14 בפברואר 1931, באופרה מוגרבי.[17] משנותיו המוקדמות של התיאטרון זכורה הופעתם של אהרן מסקין ושמעון פינקל בתפקיד שיילוק (הועלה בשנת 1936 בבימויו של ליאופולד יסנר[18] ואחר כך בשנת 1959 בבימויו של טיירון גאטרי, בתרגומו של שמעון הלקין); הופעתה של חנה רובינא כ"ליידי מקבת'" (הועלה בשנת 1954 בתרגום אפרים ברוידא). והופעתו של אהרן מסקין בתפקיד המלך ליר בשנת 1955 בתרגומו של אברהם שלונסקי. עם השנים העלה "הבימה" מחזות רבים מאת שייקספיר. הופעתה האחרונה של רובינא עלי במות הייתה כ"דוכסית מיורק" במחזה "ריצ'רד השלישי" בשנת 1976 בתיאטרון "הבימה". כן זכור המחזה "אותלו" בגרסתו של נסים אלוני ובבימויו של גדליה בסר משנת 1992. "האוהל" העלה מספר מחזות שייקספיריים. בזיכרון הקהל נחרתה הופעתו הקומית של מאיר מרגלית כ"ג'ון פלסטף" ב"נשי וינדזור העליזות" בתרגום נתן אלתרמן בשנת 1946 ובשנת 1957. הקאמרי הוא בעל מסורת עשירה בהעלאת מחזותיו של שייקספיר החל מן ההצגה "כטוב בעיניכם" שהעלה בשנת 1955 ועד ימינו אנו – בתחילת 2006 הועלה בתיאטרון הקאמרי המחזה "המלט". כן זכורה גרסתו של תיאטרון החאן הירושלמי ל"אגדת חורף" משנת 1983, ומשחקו של דורון תבורי בהצגה "המלט" בתיאטרון חיפה. בשנת 2008 עלתה בתיאטרון תמונע עונה של מחזות שייקספיר הנקראה "שייקספיר אנפלאגד" ובה עלו מחזותיו "מקבת'" בעיבוד ובימוי של לילך דקל-אבנרי, "ריצ'רד השלישי" בעיבוד צבי סהר ועודד ליטמן ובבימויו, "רומיאו ויוליה" (בתרגומו של אברהם עוז) בעיבוד ובימוי דפנה רובינשטיין, עידו שקד וטל ברנר. כמו כן עלתה בתמונע גם ההצגה "חלום ליל קיץ" (בתרגומו של אברהם עוז) בעיבוד ובימוי של דפנה רובינשטיין ואחותה הכוריאוגרפית מירה רובינשטיין. בשנת 2015 העלה תיאטרון בית ליסין את הקומדיה "אילוף הסוררת" בתרגומו של דורי פרנס ובבימויו של אודי בן-משה. בשנת 2018 העלה התיאטרון הקאמרי את הטרגדיה אותלו בתרגומו של אלי ביז'אווי ובבימיו של עירד רובינשטיין. השערות אודות שייקספירזהותו של שייקספיר
במהלך השנים דמויות כוולט ויטמן, מארק טוויין, הנרי ג'יימס וזיגמונד פרויד הביעו את חוסר אמונם בכך שהאיש הפשוט מהעיירה הכפרית סטרטפורד אפון אייבון יצר את העבודות המיוחסות לו, המראות ידע נרחב בתרבות העולם, במדינות זרות, בהיסטוריה של בריטניה ושל העולם, ובשפות כלטינית ויוונית, הרבה מעבר למה שניתן להניח שרכש תלמיד בית ספר כפרי בזמנו של שייקספיר. טענות אלו טיבן שהן נשענות על תאוריית קשר על מנת להסביר את היעדר הראיות הישירות לעניין זהותו של שייקספיר, על אף שיש ממקדמי תאוריות אלו המראים על פערים ראייתיים בתיעוד ההיסטורי המקובל. רוב המלומדים אינם מתייחסים לטענות אלו כמבוססות, ומייחסים את הרקע להן לנדירותן ועמימותן של הרשומות ההיסטוריות מתקופה זו. אדוארד דה וור, הרוזן מאוקספורד, אציל אנגלי וידידה של אליזבת הראשונה, היה לפי חלק מהתאוריות המועמד העיקרי להיות האיש שכתב את מחזותיו של שייקספיר, החל משנות העשרים של המאה ה-17. התומכים בהשערה זו מצביעים על זהות בין אירועים בחיי הרוזן ובין אירועים המופיעים במחזות ובסונטות שכתב שייקספיר. הבעיה העיקרית בתאוריה זו היא כי רבים מהמחזות נכתבו לאחר מותו של הרוזן מאוקספורד. כריסטופר מרלו הוא מועמד נוסף, ואנשי תיאורית הקשר טוענים כי מותו של מרלו בתיגרה בבית מרזח זויף, וכי מסיבות שונות העדיף מרלו להיעלם ולהמשיך את כתיבתו בשם "ויליאם שייקספיר". שאלה העולה בחוגים אקדמיים היא, האם אכן כתב שייקספיר כל מילה ממחזותיו, לאור העובדה כי המחזאים בתקופתו עבדו לעיתים במשותף. עבודה רבה מושקעת בניסיון לוודא כי היה זה שייקספיר שיצר את מחזותיו ואת הסונטות שלו, כמו גם לנסות ולגלות את עקבותיו של שייקספיר בעבודתם של אחרים בתקופתו. מבקרים שונים העלו ספקות בעניין דיוקן דרושאוט: דיוקנו המשוער של שייקספיר. הדיוקן, שפורסם לראשונה ב-1623, עיטר את כריכת המהדורה הראשונה של אוסף מחזותיו של שייקספיר, ויש החולקים על אמינותו. עם זאת, הביקורת על הדיוקן אינה מקובלת על ידי הזרם המרכזי של ההיסטוריונים. מיניותמסמכי בית-משפט מאשרים כי בשנת 1582 נישא שייקספיר בן ה־18 לאן האת'וויי, בת ה־26, ובהמשך נולדו להם שלושה ילדים: סוזנה הבכורה, והתאומים האמנט וג'ודית. מהמסמכים הקיימים ניתן גם לשער כי לאחר שנת 1585 (בה ידוע לנו שהיה עדיין בעיר הולדתו) עזב שייקספיר את ביתו, עבר ללונדון, וחי בה הרחק ממשפחתו עד שפרש מפעילותו התיאטרונית בעיר הבירה ושב לסטרטפורד.[19][20] בכל זאת, שאלת זהותו המינית של שייקספיר עולה בהתחשב בתוכן של חלק מהסונטות שלו. בעוד שעשרים ושש מן הסונטות של שייקספיר[21] הן שירי אהבה המוקדשים ל"גבירה הכהה", מאה עשרים ושש הן שירים המוקדשים לאדם הידוע כ"אדון הבהיר". הנימה המאוהבת של קבוצת השירים האחרונה, המתמקדת ביופיו של האדם הצעיר, התפרשה כראייה לביסקסואליות של שייקספיר, אף על פי שיש המייחסים זאת לידידות שבין השניים, ולא לאהבה מינית, כי רבים מהמשוררים והיוצרים בתקופה זו התבטאו כלפי גברים אחרים בנימה רגשית עזה בהרבה מן המקובל כיום. יש המפרשים את השירים לא כאוטוביוגרפיים, אלא כדמיוניים, כמקובל בקובצי סונטות אליזבטנים, כלומר אינם אלא אלגוריה מופשטת המשקפת פילוסופיה עמוקה. למרות פירושים אלו, ישנם קוראים שהעדיפו להבין את השירים כפשוטם כביטוי של אהבה רגשית ומינית לגבר צעיר. סטפן בות' בפירושו לסונטות, הבחין: "ויליאם שייקספיר היה קרוב לוודאי הומוסקסואל, ביסקסואל, או הטרוסקסואל. הסונטות לא מספקות שום ראיה לדבר". האהבה בין איש ואישה ומסגרת הנישואין תופסות מקום מרכזי במחזותיו של שייקספיר. פרופסור הרדפורד, מלומד ועורך של מהדורה שייקספירית, בספרו "הנורמליות של שייקספיר על פי עיסוקו באהבה ובנישואין", כתב: "אהבה מקומה לא יכיר / אשר מחליפה עת חילוף היא מוצאת / או נוטה עם ממיר להמיר – רק מבטא לירית את האידיאל של יחסים בין גברים ונשים, שראינו כמושל במחזותיו. ואשר מדגים את הנורמליות הנעלה שייחסתי לאמנותו". שייקספיר בספרות ובתרבות
מחזותיו
גלריית סצינות ממחזותיו העיקריים (לפי סדר כרונולוגי של המחזות)
ראו גם
לקריאה נוספתספרים
מאמרים
קישורים חיצוניים
מיצירותיו
הערות שוליים
|
|||||||||||||||
_-_Catherine_and_Petruchio_(from_William_Shakespeare%27s_%27The_Taming_of_the_Shrew%27,_Act_IV,_Scene_i)_-_485053_-_National_Trust.jpg)
_James_Northcote_(1746%E2%80%931831)_Royal_Albert_Memorial_Museum.jpg)
,_as_King_John_in_%27King_John%27_by_William_Shakespeare_Charles_A._Buchel_(1872%E2%80%931950)_Victoria_and_Albert_Museum.jpg)
_-_Falstaff_Relating_His_Gadshill_Adventure_at_the_Boar%27s_Head_(from_William_Shakespeare%27s_%27Henry_IV%27,_Part_I)_-_485050_-_National_Trust.jpg)
.jpg)
,_1780s.jpg)
_Warwick_Shire_Hall.jpg)
_-_Diomed_and_Cressida_(from_William_Shakespeare%27s_%27Troilus_and_Cressida%27,_Act_V,_Scene_ii)_-_486152_-_National_Trust.jpg)
_Royal_Shakespeare_Theatre.jpg)
_(from_the_play_by_William_Shakespeare)_Augustus_Leopold_Egg_(1816%E2%80%931863)_Guildhall_Art_Gallery.jpg)
