|
אסלאמיזם
אסלאמיזם, הידוע גם כאסלאם פוליטי, הוא אידאולוגיה דתית-פוליטית השמה דגש על יישום השריעה, אחדות פוליטית פאן-אסלאמית, הקמת מדינות אסלאמיות, התנגדות לשליטים מקומיים מוסלמים מתונים, ודחייה של השפעות לא-אסלאמיות (בעיקר כאלו המזוהות עם העולם המערבי). הספרות האסלאמיסטית איננה מתמקדת ברובה במאבק בדתות אחרות, כי אם באידאולוגיות פוליטיות, שכן האסלאמיסטים נאלצו להתמודד מול תנועות מתחרות, כמו קומוניזם, במאבקם על תמיכת ההמונים. עוני רב ומתיחות בין-מעמדית הביאו לצמיחתן של תנועות סוציאליסטיות רבות ברחבי העולם המוסלמי במהלך המאה ה-20. ואולם התמוטטותה של ברית המועצות בשלהי המאה הביאה בסופו של דבר לירידה בהשפעתן של אידאולוגיות שמאליות. כתוצאה מכך, נותר האסלאמיזם בבחינת האידאולוגיה המהפכנית העיקרית בחברות המוסלמיות. העלייה הניכרת ברגש הדתי-מוסלמי, לצד העוינות הגוברת למערב ולישראל, הקנו לאידאולוגיה זו בסיס תמיכה נרחב. לאחר פיגועי 11 בספטמבר ב-2001 זכה האסלאמיזם, בדומה לתנועות פוליטיות אחרות הנגזרות מהאסלאם, לתשומת לב גוברת בתקשורת המערבית. התקשורת נוהגת לבלבל את המושג "אסלאמיזם" עם מושגים קשורים כגון "אסלאם", "פונדמנטליזם" ו"והאביזם". אף שקיימת חפיפה מסוימת בין המושגים, קיימת הבחנה אקדמית ביניהם. קבוצות אסלאמיסטיות רבות היו ועודן מעורבות בטרור, ולפיכך הוצבו כמטרות במלחמה בטרור שהכריז הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש הבן בעקבות פיגועי 11 בספטמבר. היסטוריההרקע לעליית האסלאמיזםהאסלאמיזם הוא ביטוי לאכזבה מכישלון המודרניזציה בעולם הערבי אצל אלו שלא זכו ליהנות מפירותיה, ובמקביל – זהו "קרב בלימה" תרבותי נגד המודרניות ונגד התפוררותה של מערכת הערכים המסורתיים מול "מתקפת" התרבות המערבית. על אף התקוות הגדולות שנתלו בסוציאליזם הערבי בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, ובכספי הנפט בשנות ה-70, סובלות רוב מדינות ערב ממצוקה כלכלית-חברתית. שיעור הצמיחה הכלכלי אינו מדביק את קצב גידול האוכלוסייה, והתוצאה היא עלייה תלולה בשיעורי האבטלה במיוחד בקרב הצעירים. נוסף על כך נכשלה המדינה האוטוריטרית במזרח התיכון במתן שירותי שיכון, חינוך, בריאות ותשתית לאוכלוסייה. הביטוי הבולט לאופי המודרני של האסלאמיזם הוא היותו תנועה עירונית, תוצר מובהק של תהליך העיור המואץ באזור, כלומר, תהליך העיור הוא גורם נוסף לעליית האסלאמיזם: מיליוני המהגרים מן הכפר אל העיר, שקיוו לשפר את חייהם ומעמדם, לא זו בלבד שנתקלו בתנאי חיים קשים, אלא אף חשו איום על מערכת ערכי המוסר שלהם – בשל עירוב חסר הבחנה בין בני אדם ובין המינים, ובשל ההשפלה הנובעת מצפיפות יתר בבתים וברשות הרבים. בעת המעבר מן הקהילה הכפרית אל העיר הגדולה חווים מהגרים אלו גם הלם תרבותי בשל החיים המערביים יותר והמתירניים יותר הנהוגים בעיר. המדינה האוטוריטרית, לא זו בלבד שנכשלה בהגשמת יעדיה, אלא אף יצרה מנגנוני ביורוקרטיה חונקים ומערכות דיכוי המגבירות את תחושת הניכור של הפרט כלפי המדינה. מול תחושת הניכור והאובדן בחברה ההמונית והאנונימית שבעיר, מספקות התנועות האסלאמיות הרגשה של זהות ושייכות, של ייעוד ומטרה. בהקשר זה יש להזכיר את התנפצות חלומם של אלפי צעירים ובני משפחותיהם, שקיוו כי השכלתם תאפשר להם לעלות בסולם החברתי. בשנות ה-60 סברו מאות אלפי צעירים כי אם ישלימו את לימודיהם התיכוניים והאקדמיים – יזכו במשרה ממשלתית, בשכר הולם ובמעמד חברתי מכובד. ואולם בשנות ה-70 השתנה המצב, תחילה במצרים, ולאחר מכן במדינות אחרות: מערכות החינוך בעולם הערבי הכשירו כל שנה מאות אלפי בוגרים שלא היה להם כמעט סיכוי למצוא עבודה במקצועם, אם בשל צמיחה כלכלית בלתי מספקת אם בשל חוסר התאמה בין תחומי ההכשרה המקצועית ובין צורכי הכלכלה, כלומר, עודף של בוגרי מדעי הרוח והחברה בהשוואה לבעלי מקצועות טכניים. ההרעה בתנאי הלימודים, הצפיפות הגוברת וההידרדרות באיכות המעבדות והספריות הגבירו את תסכולם ואת ניכורם של הסטודנטים. גם אותם בוגרים שהשיגו עבודה, נאלצו בדרך כלל להסתפק בשכר נמוך שחייב אותם לעבוד במשרות נוספות.[1] הליברליזציה הכלכלית בכמה מדינות, מאז שנות ה-70, הביאה להופעתו של מעמד מתעשרים חדשים המפגינים את עושרם בצורה מנקרת עיניים. במקביל גרמה הליברליזציה לאינפלציה ששחקה את מעמדם של השכירים, כולל האקדמאים שבהם. אם בעבר היו פקידי הממשלה המעמד המועדף מבחינה כלכלית וחברתית, הרי שבמצב של משבר כלכלי חשים האקדמאים בשירות הציבורי כי מעמדם הכלכלי ויוקרתם נשחקו בהשוואה למקביליהם בסקטור הפרטי. יתרה מזו, הפתיחות הכלכלית הביאה להתפשטותה של תרבות צריכה בעולם הערבי, ועוררה מהפכת ציפיות שניזונה מהבטחות המשטרים לשגשוג כלכלי, ומתרבות הפרסומות המסחריות המייצרות צרכים שלא היו בעבר. כדבריו של ההיסטוריון והמזרחן עמנואל סיון, נוצר פער בין ציפיות צרכניות בנוסח המערב לבין מציאות כלכלית בנוסח העולם השלישי. השיבה לדת הייתה במידה רבה תגובת נגד למודרניות, שיצרה מערכת ציפיות – אך לא יכלה לספקן. במצב כזה של משבר כלכלי וניכור חברתי-פוליטי, הקבוצה החברתית הנמשכת ביותר למסר האסלאמי היא זו הכוללת את בני המעמד הבינוני והנמוך, את בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים ואת אלה שהגיעו זה לא מכבר מן הכפר אל העיר. לקבוצות אלו מעניקות התנועות האסלאמיסטיות הגנה על מעמדן מפני שקיעה נוספת ועל שלמות מערכת הערכים שלהן. עוד קבוצת יעד חשובה לתנועות האסלאמיסטיות היא כאמור קבוצת הצעירים והצעירות, בוגרי מערכת החינוך של המדינה המודרנית. אלה מתהלכים בתחושת ניכור כלפי הסדר החברתי-פוליטי והתרבותי הקיים, מפני שהמדינה אינה מסוגלת לספק להם תעסוקה, שיכון וקידום חברתי. אנשים אלו קשובים ופתוחים למסר האסלאמי המבטיח צדק חברתי ופתרונות כמעט מושלמים למצוקתם. החל מנפילת האימפריה הרומית המערבית ועד למאה ה-15, במשך 1,000 שנים, אירופה המערבית הייתה נתונה בקיבעון תרבותי, פוליטי ומדיני. בתקופה זו שגשגה אחת האימפריות הגדולות בתבל, האימפריה המוסלמית, אשר חלשה על שטחים מגבולות סין באסיה דרך שערי וינה, וספרד שבאירופה ועד מדינות קרן וצפון אפריקה. תהליך נסיגתו של האסלאם ככוח פוליטי עולמי, ששיאו קריסת האימפריה העות'מאנית ועלייתו של המערב ככוח דומיננטי בכל גזרות החיים, הוביל את האסלאם לחיפושי דרך, אם פנימיים או מופנים כלפי חוץ. על רקע זה צמחו ענפים רדיקליים באסלאם והמרכזיים שבהם, הווהאבים שמרכזם בערב הסעודית, האסלאם הרפורמיסטי שממנו צמחו האחים המוסלמים במצרים, והשיעה האיראנית שהצליחה לחולל מהפכה פוליטית באיראן בשנת 1979. בזיכרון הקולקטיבי של המוסלמים יש דיסוננס בין העבר הרחוק של המאה ה-8, תקופת הח'ליפות, בניית האימפריה המוסלמית, לבין התקופה שהחלה מהמאה ה-13 ומסמלת דעיכה פוליטית ודתית. בשנת 1258, העיר בגדאד נכבשה והוחרבה על ידי חייליו של המצביא המונגולי הולאגו חאן. בגדאד הייתה עיר תוססת בת ארבעה מיליון תושבים ומרכז תרבותי, דתי ופוליטי. כיבוש העיר בידי המונגולים היה סוֹפה של האימפריה העבאסית. בהמשך, האימפריה העות'מאנית צברה הישגים פוליטיים וצבאיים גדולים, וצבאה הצליח להגיע עד שערי וינה בתקופת סולימאן הראשון. בשנת 1683 נכשל המצור השני של הסולטאן מהמט הרביעי על וינה, וזו הייתה נקודת המפנה שבה החלה נסיגת האסלאם ועליית המערב, שהובילה לתסכול מצטבר בקרב המוסלמים.[2] שיאו של התהליך היה קריסת האימפריה העות'מאנית ופירוק הח'ליפות על ידי מוסטפא כמאל (מייסד טורקיה המודרנית). בקרב אנשי הדת והעולמא, הישגי העבר מעולם לא יוחסו לאימפריה העות'מאנית, אלא לתקופת הח'ליפות ובמיוחד לארבעת הח'ליפים הראשונים, המכונים "ישרי הדרך" או ראשידון. התפישה הקדומה הייתה שהאסלאם הוא ישות אחת דתית ולאומית – דאר אל-אסלאם, וכל שאר המדינות נתונות בעימות מתמיד עימו – דאר אל-חרב. בנוסף, החלו אלמנטים מערביים לחדור לתרבות ולפוליטיקה במדינות ערב, החל מענידת שעונים דרך תכנון, ארגון ומנהל בנוסח מערבי. שליטים כמו מוחמד עלי במצרים ניסו לבצע רפורמות בצבא, בחינוך ובממשל. אליטות שיצאו ללימודים במערב, חזרו למדינותיהם וניסו לאמץ את השיטות, אך בהצלחה קטנה מאוד.[3] התפתחותן של התנועות האסלאמיסטיות הואצה במהלך שנות ה-60, כאשר האידאולוגיה השלטת בעולם הערבי הייתה פאן-ערביות מבית מדרשו של גמאל עבד אל נאצר. גישה זו לא ייחסה משקל רב לדת וביקשה לכונן מדינה סוציאליסטית וחילונית המבוססת על לאומיות ערבית ולא על אסלאם. הן המשטרים המלוכניים והן המשטרים הסוציאל–רדיקליים, בסיוע כספי נפט נדיבים, נכשלו בניסיונם להחזיר את האסלאם לימי הזוהר. משטרים אלו, חילוניים ברובם, שהתבססו על לאומיות ערבית, הגיעו במרוצת השנים למצב של סטגנציה כלכלית ואי-שקט חברתי. מוסלמים רבים האשימו אותם בחבירה למערב, בייבוא רעיונות "זרים" וחדשניים (בערבית: بدعة – בִּ֫דְעׇה), ובאחריות למצבם העגום של הערבים. מוטיב חוזר במשנתם של האסלאמיסטים הוא ההאשמה שהמוסלמים נרדפים ומנוצלים על ידי המערב העשיר, המבקש להרחיקם מדתם ולשעבדם לצרכיו.[4] חלק מהמוסלמים שנולדו ב-200 השנים האחרונות לא הצליחו להבין את העליונות המערבית המוחלטת עליהם (עליונות לתפישתם). בנוסף חשו שהאסלאם נמצא תחת מתקפה "יודו-נוצרית", ושחלק מהשליטים המוסלמים פנו ל"תכפיר". לפיכך, המסקנה הרדיקלית של חלקם הייתה: "אל-אסלאם הֻוַ אל-חַלּ", האסלאם הוא הפתרון. לא האסלאם האורתודוקסי של זמננו אנו, אלא אסלאם מחמיר, כפי שפורש על ידי הפרשנים המחמירים ביותר מן האסכולה החנבלית. תנועות אלו, כל אחת בדרכה, מנהלות מאבק נגד שליטים מקומיים וגורמי חוץ המזוהים עם המערב בכל טריטוריה בעולם.[5] התנועה הדיובנדיתבהודו, התפתחה התנועה הדיובנדית בתגובה לפעולות בריטיות נגד מוסלמים, בהנהגתו של סיד אחמד חאן שקרא לרפורמה ולמודרניזציה של האסלאם. התנועה, ששמה נגזר מהעיירה ההודית דיובנד, פירשה את האסלאם באופן שעודד הכפפה מעמדית של נשים, אסר על שימוש בטכנולוגיות ובאמצעי בידור שונים, וקרא לפעול רק על סמך "תגליות" אלוהיות או ידע ברוח-האל (ולא על סמך ידע אנושי). אף שהפילוסופיה הדיובנדית היא פוריטנית במהותה, ומבקשת לדחות השפעה זרה (הינדית או מערבית) על החברות המוסלמיות, היא לא הייתה אלימה במיוחד והתמקדה בעיקר בהקמת "מדרסות" (مدرسة), או בתי ספר הלכתיים-מוסלמיים. תנועת הטרור הרדיקלית טליבאן, ששלטה באפגניסטן עד 2001, וחזרה לשלוט באפגניסטן החל מ-2021, היא תוצר של הפילוסופיה הדיובנדית וה"מדרסות" הללו. סיד אבו אל-אעלא מודודיסיד אבו אל-אעלא מודודי היה דמות דתית חשובה בהודו של ראשית המאה ה-20, ומאוחר יותר, לאחר קבלת העצמאות מבריטניה, בפקיסטן. תחת השפעת האידאולוגיה הדיובנדית, הוא קרא ליצירת מדינה אסלאמית שתפעל על פי השריעה, כפי שהיא מפורשת על ידי מועצת השורא. מודודי יסד את הג'מאעת אסלאמי (جماعت اسلامي, "הקהילה האסלאמית") בשנת 1941 ועמד בראשה עד 1972. ספרו רב ההשפעה, "לקראת הבנת האסלאם", מיקם את האסלאם בהקשר המודרני, ונקרא לא רק על ידי חכמי דת (עולמא) שמרניים אל גם על ידי רפורמטורים ליברלים כמו אל פרוקי, שבספרו "האסלאמיזציה של הידע" ביקש ליישם כמה מעקרונות המפתח של מודודי. החשוב שבעקרונות הללו היה התאמתו של האסלאם עם האתיקה המדעית המודרנית. כפי שניסח זאת מודודי:
בנוסף, השקפותיו של מודודי שללו מכל וכל החלת שלטון לא-מוסלמי על מוסלמים. האחים המוסלמיםרעיונותיו של מודודי השפיעו באופן ניכר על סייד קוטב (سيد قطب) במצרים. קוטב היה מהוגיה המרכזיים של תנועת האחים המוסלמים, שנוסדה במצרים בשנת 1928 על ידי חסן אל-בנא, אף שפעילותה נאסרה בחוק בעקבות עימותים שונים עם הנשיא המצרי גמאל עבד אל נאצר, אשר כלא את פעיליה והוציא את קוטב להורג. התנועה ביקשה לשוב לעקרונות השריעה בטענה שאין בכוחם של הערכים המערביים להבטיח הרמוניה ואושר עבור המוסלמים. כיוון שרק ההדרכה האלוהית מסוגלת להוביל את האנושות לאושר, על המוסלמים לנטוש את הדמוקרטיה ולחיות על פי השריעה, היא רצון האל. האחים נמנו עם הקבוצות האסלאמיסטיות הראשונות שתמכו בג'יהאד (جهاد, מלחמת מצווה) נגד מי שאינם מאמצים את האסלאם. כדבריו של אל-בנה:
תנועות הג'יהאד האסלאמיתפיסות אלה אומצו במלואן על ידי ארגון הג'יהאד האסלאמי המצרי אשר הוקם בשנות ה-70 על ידי פלג קיצוני של פעילי האחים המוסלמים. ארגון זה היה אחראי להתנקשות בנשיא המצרי אנואר סאדאת, והתמקד בפגיעה במנהיגיהן החילונים, הפרו-מערביים ומובילי הרפורמות של המדינות המוסלמיות. השקפות הארגון גובשו במסמך שחיבר מוחמד עבד א-סלאם פרג, ובו טען כי "אין ספק ששדה הקרב הראשון של הג'יהאד הוא השמדתם של המנהיגים הכופרים הללו והחלפתם בסדר אסלאמי שלם." לקראת סוף שנות ה-70 הוקם פלג של הארגון ברצועת עזה, במה שהפך לימים לג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, אשר ניהל מאז פעילות גרילה ומאוחר יותר טרור נגד מדינת ישראל, והתנגד באופן בלתי פוסק למדיניות הארגון לשחרור פלסטין החילוני ולמנהיגו יאסר ערפאת. והאביזםישות נוספת שהשפיעה באופן ניכר על המחשבה האסלאמיסטית הייתה התנועה הווהאבית בערב הסעודית. הווהאביסטים, שהופיעו באמצע המאה ה-18 בהנהגתו של מוחמד אבן עבד אל-והאב, האמינו אף הם כי מן ההכרח לחיות על פי תכתיביו החד-משמעיים של האסלאם, או במילים אחרות, לחיות כשם שחיו הנביא מוחמד ובני לווייתו בעיר מדינה במאה השביעית לספירה. כתוצאה מכך, הם התנגדו לחידושים והמצאות מערביות מתקופה זו ואילך, החל בקברים מסומנים וכלה בטלוויזיה וברדיו. הוואהבים אף ראו במוסלמים שלא נהגו כמותם כופרים, ולפיכך הפעילו אלימות נגדם. כאשר המלך עבד אל-עזיז אבן סעוד ייסד את ערב הסעודית בשנת 1932, הוא רומם את הוואהבים לשלטון לצידו, כיוון שהיו גורם חשוב במאבק לאיחוד חצי האי ערב תחת הנהגה אחת. עם עלייתו של אבן סעוד התפשטה התורה הווהאבית, ובמיוחד לאחר חרם הנפט שהוטל ב-1973 ועושר הנפט שזרם לערב הסעודית. הווהאביסטים ביקשו להמיר את האוכלוסייה כולה, והשתמשו בהונם הרב כדי להפיץ את פירושם הקיצוני לדת. אסלאמיזם ומודרניזציההאסלאמיזם אינו שלילת המודרניזציה באשר היא – שכן האסלאמיסטים שואפים לאמץ את פירות הטכנולוגיה המערבית. זוהי ריאקציה למודרניות בדגם המתמערב, הכורך מודרניזציה עם אימוץ ערכים מערביים. על פי ראייה זו, שכבר בראשית שנות ה-60 היטיב לבטאה הסופר האיראני ג'לאל אל-י אחמד, לוקים עמי האסלאם ב"שיכרון המערב", שפירושו – רדיפה מטורפת אחרי סממניה החיצוניים של התרבות המערבית ("הרעל של המערב"). למצב זה אחראי המערב, היוצא למתקפה למען הפצת תרבותו, שמטרתה לשעבד את עמי העולם מבחינה כלכלית ופוליטית. מבחינה זו, סדרות הטלוויזיה וסממניה החומריים של תרבות המערב מזעזעים את יסודות החברה המקומית לא פחות מתוכניותיו הפוליטיות של המערב. המודרניות המזוהה עם תרבות המערב נתפסת כמאיימת במישרין על הזהות ועל התרבות המקומית, שהאסלאם תופס בה מקום מרכזי. בקרב שכבות העם הרחבות במזרח התיכון, האסלאם הוא עדיין מסגרת הזהות הקולקטיבית החזקה ביותר – גם אם אין הוא מכוון את פעולות היום-יום בכל מצב; האסלאם משמש סמל לביטוי עצמי ששורשיו בהיסטוריה ובמסורת, והוא ניצב חוצץ נגד החדירה והשליטה של התרבות הזרה. לאור מרכזיותו של האסלאם בתרבות המקומית, הדרך היחידה להתגונן מפני המתקפה התרבותית של המערב היא לשוב אל האסלאם (דרישתם החוזרת ונשנית של הפונדמנטליסטים למיניהם היא להחזיר את האסלאם למרכז החיים, ולשלב בפועל בין הדת לחיי היום-יום – בקשרי המשפחה, בתוכניות הלימודים, באופנת הלבוש ובתרבות הפנאי). תחושת הפגיעות התרבותית נובעת מרגשות השפלה ונחיתות מול המערב החזק, העשיר, היהיר והבוטח בעצמו, המלווים את הציבור הערבי המשכיל זה כ-200 שנה. המגע הטראומטי עם המערב, ששלט שליטה ישירה בארצות האזור, ושומר עד היום על תלות צבאית, טכנולוגית וכלכלית של המזרח התיכון בו, עורר מצוקה רוחנית ותהייה קשה: כיצד ייתכן שהאסלאם, דת האמת, העולה על הדתות האחרות, שהציוויליזציה שנוצרה על בסיסו עלתה בעבר על זו של המערב, ירד לשפל עמוק כל כך? בהקשר זה, הקמתה של ישראל, שנתפסה כראש גשר של המערב השואף לחדור ולפורר את עולם האסלאם, מסמלת את חולשתו והשפלתו של האסלאם. העובדה שמספר קטן של יהודים – שלפי התפיסה האסלאמית המסורתית נידונו להיות נחותים מן המוסלמים וכפופים להם – הביסו את הערבים, היא הוכחה ניצחת למשבר בעולם האסלאם. זה למעלה מ-100 שנה שהחברה המזרח-תיכונית נמצאת בחיפוש אחרי מענה מתאים לאתגר שמציב המערב, מענה שישיב לאזור את עוצמתו וגדולתו מימים עברו. במהלך חיפוש זה אימצו יחידים וקבוצות פתרונות רבים, אך רובם ככולם כשלו: המשטרים הפרלמנטריים שהוקמו בידי המעצמות המנדטוריות לקו בסיאוב מראשית פעילותם, ואיבדו כל לגיטימציה בעקבות תבוסתם של הערבים מול ישראל ב-1948; האידאולוגיה הפאן-ערבית, מבית מדרשם של גמאל עבד אל נאצר והבעת', אשר החליפה את הליברליזם, לא הצליחה להתגבר על הפירוד בעולם הערבי, ויומרתה ליצור אדם ערבי חדש קרסה נוכח תבוסת הערבים ב-1967. ההלם היה כפול, מכיוון שלא זו בלבד שהחלום התנפץ וישראל ניצחה במלחמה, אלא שמעתה שלטו היהודים על אחד מקודשי האסלאם החשובים ביותר – מסגד אל-אקצא. גם הסוציאליזם הערבי על גווניו לא הביא את הישועה הכלכלית והחברתית המצופה.[6] מלחמת ששת הימים (1967) הייתה נקודת מפנה בעלייתן של התנועות האסלאמיסטיות. היא סימלה את הכישלון המוחץ של האידאולוגיות ושל המשטרים הערביים "המהפכניים". המלחמה (כפי שקובע המזרחן אשר ססר) הניעה שני תהליכים הסותרים לכאורה זה את זה. מן הצד האחד, היא חיזקה את התופעה של המדינה הטריטוריאלית ואת תהליך ההשלמה של העולם הערבי עם הסדר המדיני הקיים; מן הצד האחר, המסגרת הלאומית הטריטוריאלית חסרה תוכן אידאולוגי מספק, ואין היא מסוגלת לענות על הצורך במערכת ערכים ותמונת עולם כוללת, במיוחד בתקופה של משבר. התחייה האסלאמית משקפת במידה רבה את כישלון החשיבה הערבית המודרנית למצוא דרך למזג בין המודרניזציה לבין האסלאם כמקור העליון של ערכים להמוני החברה הערבית. אף לא אחת מן האידאולוגיות שפרחו באזור – לאומיות פאן-ערבית, סוציאליזם ערבי וכו' – לא הצליחה ליצור מיזוג שכזה. לתוך החלל האידאולוגי הזה נכנס האסלאמיזם כחלופה יחידה כמעט למצב העגום הנוכחי. כוח המשיכה של האסלאמיזם רב במיוחד מפני שהוא מספק נתיב בריחה מן המשבר הקיים וגם תקווה לפתרון כוללני. החזון האסלאמיסטיתומכי האידאולוגיה האסלאמית, האסלאמיסטים, מבססים על הדת את הפעילות הפוליטית והתרבותית-חברתית במדינה. עמדתם מרחיקה ממוקדי הפעילות הפוליטית את מי שאינו מוסלמי: כ-18 מיליון תושבים, רובם נוצרים, וכן כמה אלפי יהודים. על פי הגישה הקיצונית של האידאולוגיה האסלאמית ההרחקה אמורה לכלול גם כ-21 מיליון מוסלמים שאינם סונים, ששייכים לזרמים שיעיים שונים. אולם הזרם המרכזי של האסלאמיסטים תומך בהרחקה חלקית בלבד על ידי מניעת השתלבותם של הלא-מוסלמים בתפקידי ממשל רמי דרג (ראשי מדינות, מושלים ושופטים). עמדתם מתבססת על העיקרון שתפקידיהם של בעלי המשרות האלה הם לאו דווקא חילוניים באופיים אלא גם דתיים, כמו הנחיית התפילות, יישום חוקי השריעה ופיקוד על המאמינים במלחמת הקודש – הג'יהאד. האסלאמיסטים הקיצונים היו מעדיפים, כאמור, שכל מי שאינו מוסלמי יורחק מכל תפקיד מדיני או ממשלתי בכל דרג שהוא. מבחינתם מי שאינו מוסלמי צריך להתקיים כמיעוט מוגן (אהל ד'ימה), לנהל את ענייני קהילתו בכוחות עצמו ולשלם ג'יזיה – מס גולגולת. כל עוד יכבדו הקהילות הלא-מוסלמיות את הרוב המוסלמי ויכירו בריבונות של המדינה המוסלמית, הן זכאיות ליחס של כבוד, חמלה וסובלנות דתית. על פי הגישה הזאת, כל המוסלמים הם שווי ערך, ולא משנה מהו מוצאם האתני ומהי השתייכותם הלאומית או מהי תרבותם. משום כך המוסלמים שאינם ערבים – הכורדים (בעיראק ובסוריה), הברברים והשחורים (במאוריטניה ובסודאן) – אינם נחשבים מיעוטים. קבוצות מוסלמיות לא ערביות אלה מונות יותר מ-20 מיליון בני אדם. מובן שמוסלמים שאינם ערבים מקבלים בברכה את הסדר המדיני שמקורו בחזון האסלאמי, ומי שאינו מוסלמי מרגיש בעולם הערבי מאוים ומנוכר.[7] אסלאמיזם מודרניאף שמרבית התפתחויותיו הפוליטיות והפילוסופיות של האסלאמיזם אירעו בחלקה הראשון של המאה העשרים, רק בשנות ה-80 הוא נעשה פעיל בזירה הבין-לאומית, ורק בשנות ה-90 הוא קיבל הכרה רחבה כתופעה פוליטית. ישנה מחלוקת בדבר הסיבות לעלייתו של האסלאמיזם בתקופה זו. האידאולוגיות שרווחו במדינות המזרח התיכון מאז שהן זכו לעצמאות – הבעת'יזם, הסוציאליזם הערבי והלאומיות הערבית – הגיעו בשנות ה-80 לפשיטת רגל כלכלית ופוליטית, במובן זה שלא הצליחו לקצור את הפירות שהבטיחו. לקראת סוף העשור איבדה גם הגרסה השיעית של האסלאם הפוליטי מהמשיכה שלה בעקבות מלחמת איראן–עיראק. אסלאמיסטים רבים נלחמו במשותף נגד הסובייטים באפגניסטן, אשר נתפסו ככוח פלישה זר ואתאיסטי, ולכן זכו למימון משמעותי מצד ארצות הברית. לטענת המזרחן ז'יל קפל, החשיבות המרכזית שהאסלאמיזם זכה לה בשנות ה-90 נבעה ממלחמת המפרץ הראשונה. לפני 1990 האסלאם הפוליטי המאורגן נתפס לרוב כמשויך עם ערב הסעודית, מדינה שנוסדה על יסודות הווהאביזם ושיתפה פעולה עם קבוצות אסלאמיסטיות במצרים ובאפגניסטן. לדעת עמנואל סיוון וסקוט אפלבי, בתנועות פונדמנטליסטיות בעת החדשה יש נטייה ברורה לייחס אלטעות למנהיגים דתיים, בניסוחים גורפים או מסויגים. משטר האייתולות השיעים באיראן טען זה שנים, ועודנו טוען, כי ערב הסעודית היא למעשה מדינה כופרת, בובה מערבית המקיימת גרסה מושחתת של האסלאם. במהלך שנות ה-80 ההאשמות הללו לא זכו לתהודה רבה, בעיקר משום מקורן השיעי. ואולם קפל טוען כי כאשר סדאם חוסיין שקד על גיוס תמיכתן של בנות בריתו לשעבר מתקופת המלחמה באיראן, סירב לפנות לערב הסעודית באמצו את הטענה האסלאמיסטית שערב הסעודית בגדה בתפקידה להגן על האתרים המקודשים לאסלאם. קפל מציין שסדאם עשה זאת בעיקר כדי לגייס את תמיכתם של אסלאמיסטים ברחבי העולם המוסלמי. כמה מהקבוצות האסלאמיסטיות נותרו נאמנות לערב הסעודית, אולם אחרות, בהן פלגים של האחים המוסלמים והמוג'אהדין האפגני, תמכו בסדאם. קבוצות רבות נוספות הכריזו על נייטרליות במאבקן זה. לאחר המלחמה ביקשה ערב הסעודית לשקם את מעמדה בקרב החוגים האסלאמיסטיים. אסלאמיסטים שסירבו לשכון בחסות המטרייה הסעודית נרדפו, נכלאו או הוגלו, רובם ללונדון. אלה שהסכימו זכו לתגמול נאה בדמות הזרמת כספים שוטפת. הכסף הסעודי מימן בתי ספר אסלאמיסטיים בכל רחבי העולם המוסלמי, ואף קבוצות אסלאמיסטיות אלימות בבוסניה, בחבר המדינות וביהודה ושומרון וחבל עזה. בנות בריתה המערביות של הממלכה, שידעו על הזרמת הכספים, העדיפו להעלים עין שכן ידעו שהדבר נועד לשפר את סיכויי ההישרדות של בת בריתם המרכזית, והדבר נתפס כחשוב יותר מהתעצמותן הכלכלית של התנועות האסלאמיסטיות. בשנות ה-90 פרצו סכסוכים אסלאמיסטיים רבים באזורים כגון אלג'יריה, יהודה ושומרון וחבל עזה, סודאן וניגריה. ב-1995 סדרת פיגועי טרור התרחשה נגד צרפת. ההתפתחות החשובה ביותר הייתה עלייתו לשלטון של משטר הטליבאן באפגניסטן בשנת 1996. משטר הטליבאן אפשר לקבוצות אסלאמיסטיות אנטי-סעודיות ואנטי-מערביות לשהות בשטחו. בין פעילי הקבוצות הללו היה אוסאמה בן לאדן, איל הון סעודי שהושפע מהתורה הוואהביסטית כמו גם מכתבי סייד קוטב, ואיחד כוחותיו עם הג'יהאד הפלסטיני המצרי בהנהגתו של איימן א-זוואהירי, דבר שהוביל ליצירתו של ארגון הטרור הבין-לאומי אל-קאעידה. מאמץ ניכר הוקדש למאבק במערב ולפגיעה במטרות מערביות, לרבות ארצות הברית. ארצות הברית היא מוקד לשנאה אסלאמיסטית ממספר סיבות: בשל היותה "מפעל" לרעיונות מודרניים המאיימים, כביכול, על החברות המוסלמיות; בשל תוקפנותה נגד מוסלמים באפגניסטן ובעיראק, ונוכחות צבאה על אדמת כווית, קטר וערב הסעודית; ובשל תמיכתה בישראל ובמשטרים ערבים מתונים. קבוצות אסלאמיסטיות אחרות, כגון חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, ריכזו את עיקר פעילותן נגד ישראל. כמעט כל הקבוצות האסלאמיסטיות אינן מכירות בישראל ומבקשות להשמיד אותה במסגרת ג'יהאד הגנתי, המחייב כל מוסלמי להגן על אדמות מוסלמיות שנכבשו על ידי כופר זר. אוסאמה בן לאדן סבר כי קיימת ברית יהודית-אמריקנית נגד האסלאם, וטען כי השמדת ישראל הכרחית לנוכח הסכסוך ההיסטורי בין המוסלמים והיהודים. קיימת מחלוקת באשר למידת השפעתן הנוכחית של התנועות האסלאמיסטיות. ישנם חוקרים הטוענים כי אסלאמיזם היא תנועת שוליים הנמצאת בשלבי גסיסה, וזאת לנוכח כישלונם של המשטרים האסלאמיסטיים בסודאן, באיראן, בערב הסעודית ובאפגניסטן לשפר באופן משמעותי את חייהם של ההמונים המוסלמים, יחד עם כניסה הולכת וגוברת של תרבות האינטרנט, הרשתות החברתיות המקוונות והתרבות המערבית, שצעירים מוסלמים רבים נחשפים אליה בשנים האחרונות, ובעקבות זאת מאמצים תפיסות השואפות לשלב את האסלאם עם ערכים דמוקרטיים. עם זאת, אחרים כדוגמת אחמד ראשיד חשים כי האסלאמיסטים עדיין זוכים לתמיכה ניכרת בעולם המוסלמי, ומדגישים את העובדה שהאסלאמיסטים בפקיסטן ובמצרים – שתיים מהמדינות המוסלמיות החשובות ביותר – זוכים לשיעורי תמיכה של 10%–30% בסקרי דעת קהל. על פי תת-אלוף (במיל) יוסי קופרווסר, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, האסלאם הקיצוני מתחלק לשני חלקים: אלו שסבורים שהגיעה השעה לצאת למלחמה חזיתית נגד המערב, כיוון שמצד אחד הוא מהווה איום כל כך גדול על האסלאם, ומצד שני הוא כל כך נחלש כך שלא יוכל לפגוע בחזרה (בין 5% ל-10% מכלל המוסלמים), ואלו הסבורים שהמערב עדיין חזק ועדיין לא הגיעה השעה להתעמת איתו, כיוון שהוא יוכל להכות חזק בחזרה (כ-30% מכלל המוסלמים).[8] כיוון אחר אימצו האסלאמיסטים בטורקיה. התנועה האסלאמיסטית הטורקית התפצלה לענף מסורתי ולענף רפורמיסטי ב-2001. הרפורמיסטים יצרו את מפלגת הצדק והפיתוח, מפלגה אסלאמיסטית מתונה אשר זכתה לרוב בבחירות לפרלמנט הטורקי ב-2002, וכמפלגת השלטון במדינה היא פועלת לאיזון בין הערכים האסלאמיים לבין דרישותיה של מערכת פוליטית חילונית ודמוקרטית. אחדים במפלגה זו רואים במפלגות הנוצריות-דמוקרטיות במערב אירופה מודל לחיקוי, והדבר גרם לרבים לתהות אם המפלגה היא תנועה אסלאמיסטית אמיתית. בעשורים הראשונים של המאה ה-21 עלה כוחם של האסלאמיסטים. בטורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן הוביל את מפלגת הצדק והפיתוח לעלייה לשלטון, והחל לממש בטורקיה מדיניות אסלאמיסטית, שכללה בין השאר עימות דיפלומטי עם מדינת ישראל ונקיטת קו פחות פרו-מערבי ויותר פרו-אסלאמי. מוקדי הכוח האופוזיציוניים בצבא טורקיה החילוני פוררו, וחירויות האזרח בטורקיה נפגעו. ב-2012 עלו האחים המוסלמים לשלטון במצרים, אחרי ההפיכה במצרים (2011) והדחתו של חוסני מובארכ. בבחירות לפרלמנט הפכה מפלגת החופש והצדק למפלגה הגדולה, ואילו בבחירות לנשיאות זכה מוחמד מורסי, המועמד מטעם האחים המוסלמים. תנועות אסלאמיסטיות מרכזיות
ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||
