|
אל-ע'זאלי
אבו חאמד מוחמד בן מוחמד אל-ע'זאלי[1] (בערבית: أبو حامد محمد بن محمد الغزالي; 1058–1111) היה פילוסוף ומתקן דת מוסלמי, מחשובי התאולוגים המוסלמים. במשך השנים הפך אל-ע'זאלי לפוסק הלכתי חשוב מטעם האורתודוקסיה הסונית. נודע בהשפעתו על התאולוגיה המוסלמית ועל הגישור בין התפיסות והתנועות המיסטיות באסלאם לתפיסות ההלכתיות. נולד בעיר טוס (אנ') שבחבל ח'וראסאן שבמזרח פרס, בקרבת העיר משהד. רקע היסטוריאבו חאמד אל-ע'זאלי חי ופעל בתקופה סוערת בדברי ימי העולם המוסלמי. הימים היו ימי שלטון בית עבאס ששלט ברוב שטחה של האימפריה האסלאמית. עם זאת, הופיעו כבר סימני התפוררות ודעיכה בעוצמתה של הח'ליפות העבאסית הגדולה. בקצוות האימפריה החלו להופיע שלטונות עצמאיים שפרקו מעליהם למעשה, את מרותם של ח'ליפי בית עבאס. כוח השלטון עבר לידי גורמים זרים.[2] במקביל, הפלג האסמאעילי שפרש מהשיעה השנים עשרית, החל לצבור במאה העשירית כוח ועוצמה. תנועה זו האמינה באסמעיל אבן ג'עפר כאימאם הלגיטימי, בניגוד לדעתם של השיעים מהזרם המרכזי. הם פיתחו תפיסה תאולוגית מיסטית הרואה באימאם שלהם את התגלמות האל עלי אדמות. הח'ליפים הפאטימים, שהשתייכו לאסמעיליה, הצליחו לתפוס את השלטון באזורים נרחבים בצפון אפריקה ובמצרים, עד נפילתם בידי צלאח א-דין בשנת 1171.[3] השלטון הפאטימי הוא אחת הסיבות לכך שהמאה העשירית מכונה גם "המאה השיעית".[4] סכסוך נוסף בדבר זהותו של האימאם הביא לפילוגה של תנועת ה"חשישיון" מתוך האסמעיליה. החשישיון, שהיו כת שהשתמשה באלימות רבה כדי לקדם את מטרותיה, מיקמו את מרכז פעילותם במבצר אַלַמוּת שבצפון פרס.[5] היחלשות השלטון המרכזי באימפריה העבאסית הביאה את הסלג'וקים מאזור טורקמניסטן של היום לפלוש אל האימפריה. במאה האחת עשרה תפסו הסלג'וקים את השלטון על האימפריה העבאסית. הסולטאנים הסלג'וקים הביאו לפריחה מחודשת של התרבות המוסלמית הסונית, בייחוד תחת שלטונו של הסולטאן מֵלִכּשאה (1072–1092) והווזיר ניזאם אל-מוּלכ.[6] לתנאים גאופוליטיים אלו הייתה השפעה גדולה על מהלך חייו של אל-ע'זאלי. עידודם של הסלג'וקים את פריחת מדעי הדת העמיד בפניו את האמצעים להתפתח בלימודיו ובעבודתו הדתית. מנגד, המחלוקת הגדולה עם התפיסה השיעית של החשישיון והאלימות שנקטו השפיעו על התפתחות תפיסותיו של אל-ע'זאלי ועל מאורעות משמעותיים בימי חייו, כמו רצח פטרונו ניזאם אל-מולכ.[7] ביוגרפיהאל-ע'זאלי נולד בשנת 1058 (450 להיג'רה) בעיר טוּס הנמצאת בצפון פרס, ושמה המודרני משהד אשר באיראן, או באחד הכפרים שסביבה. חלק מהמקורות קובעים שאת שמו קיבל משמו של אותו כפר, ע'זאלה. הביוגרפים הערביים הקדומים טוענים ששם זה הגיע דווקא ממשלח ידו של אביו שהיה טווה בפלך (ישנו הבדל בהגיית האות ז' שבשם על פי כל גרסה).[8] הוריו היו יראי שמיים פשוטים. אביו הוריש את כספו לפני מותו למורה סוּפי מאותה העיר כדי שילמד את מוחמד הצעיר ואת אחיו הקטן אחמד, שהפך גם הוא לחכם דת חשוב בבגרותו. בצעירותו למד בעיר שבה גדל, ולאחר מכן עבר לגורגאן הסמוכה. ביוגרפים אחדים מציינים מעשה שקרה לו באותן השנים שהשפיע עליו באופן משמעותי: פעם אחת, כשהיה בדרכו מגֻ'רג'אן לטוס, התנפלו שודדים על השיירה שבה נסע ושדדו את כל חפציהם. אל-ע'זאלי הצעיר הפציר בראש השודדים שיחזיר לו את כתבי היד שבהם כתב את תורתו. השודד סירב ולגלג עליו שכעת שהכתבים בידו שלו, שוב אין זו תורתו של אל-ע'זאלי. בעקבות מעשה זה החליט המלומד הצעיר ללמוד את כל תורתו בעל פה וישב שלוש שנים בטוס עירו כדי לשנן את כל תורתו ולא להיות תלוי ברשימותיו.[9] לאחר מכן עבר אל-ע'זאלי לעיר נישאפור שבצפון פרס כדי ללמוד מפי התאולוג הנודע אל-ג'ווייני (אנ'), שהגיע לנישאפור אחרי שנים רבות שפעל בערים מכה ומדינה. מפיו למד עד יום מותו של המורה הגדול. תורתו של אל-ג'ווייני השפיעה עמוקות על אל-ע'זאלי וספריו הראשונים היו בעצם מעין סיכום של תורת רבו. שיטתו של אל-ג'ווייני ובעקבותיו של אל-ע'זאלי הייתה שייכת לאסכולה השאפעית בהיבטיה ההלכתיים ונטתה לתפיסה האשערית בממדיה התאולוגיים. תחת השגחתו של מורו, החל להתפרסם אל-ע'זאלי הצעיר כעילוי מופלג בהלכה ובהשקפה.[9] עם מותו של רבו נקרא אל-ע'זאלי למדרסה (בית המדרש) הניזאמיה שבבגדאד שעמדה תחת חסותו של הווזיר הסלג'וקי הגדול ניזאם אל-מולכּ. כאמור אל-מולכ היה אחראי לפריחה הרוחנית הגדולה של האסלאם הסוני באימפריה הסלג'וקית. הוא הקים מדרסות רבות, שנקראו על שמו "הניזאמיות", ושקד לטפח את חיי התרבות והרוח ברחבי הממלכה, במידה רבה גם כתנועת נגד להתעצמות השיעית שסביב.[10] בניזאמיה המשיכה קרנו של אל-ע'זאלי לעלות. אל-מולכ לקח את העילוי הצעיר תחת חסותו והפך לפטרונו האישי. הוא הציב אותו כמורה, ויש אומרים כראש המדרסה הגדולה שבבגדד בה למד. מכל קצות האימפריה המוסלמית החלו להתאסף תלמידים לקבל תורה מפיו של החכם הגדול אל-ע'זאלי ושאלות רבות בנושאים רבים ושונים, בהלכה ובאגדה, הופנו אליו.[9] למרות הצלחתו הכבירה, ארבע השנים שהיה בבגדד לא היו מאוד טובות לאל-ע'זאלי. פטרונו ניזאם אל-מולכ נרצח בידי החשישיון זמן קצר לאחר בואו לבגדד. הוא עצמו היה נתון לחששות גדולים מפני זעמם של החשישיון מפני שהיה ידוע כמתנגד חריף לתפיסתם האלימה ולהערצתם את האימאם שבו הם מאמינים. בנוסף, הלכה וגברה בו אי נוחות ותחושת ריחוק מהחשיבות המוגזמת בעיניו שנתנו חבריו חכמי הדת הסונים לעולם פרטי המעשים ללא תשומת לב לענייני האמונה ועבודת הלב. גם תופעות של רדיפת שררה וכבוד בקרב אנשי הדת שסביבו היו לו לזרא.[11] בשנת 1095, לאחר חודשים של מחשבה ולבטים שלדבריו הפילוהו למשכב, החליט לעזוב את מעמדו הרם ואת תפיסותיו הישנות ולצאת למסע של חיפוש אחר האמת הדתית והאמונית. הוא החל לחקור וללמוד את הזרמים והשיטות השונות שהיו קיימות באסלאם של ימיו. דרכו עברה במסגדים שבדמשק ובירושלים, במערת המכפלה ואולי אף במצרים, ולאחר מכן עלה לכעבה שבמכה במסגרת החג'. מסעו המשיך משם לאזורים שאינם ברורים כל צורכם, כנראה חזר לזמן מה גם לבגדד ולטוס עיר הולדתו.[12] את מקומו ההשקפתי מצא לבסוף בקרב השיטה הסוּפית, שבה מצא את עבודת הלב ואת החוויה הדתית שחסרו לו בתפיסה ההלכתית-גרידא שממנה הגיע. במהלך השנים הללו פיתח אל-ע'זאלי את תורתו המתאפיינת בשילוב של עולמו ההלכתי הקודם וזה החווייתי-מיסטי שאימץ מההשקפה הסוּפית, והעלה אותה על הכתב. בשנת 1106 חזר אל נישאפור שבה למד בצעירותו לבקשתו של בנו של ניזאם אל-מולכ, שנרצח גם הוא כעבור זמן קצר. שם שהה כשנה. חזרתו לחברת בני האדם ולמסגרות הפורמליות הייתה קשה מבחינתו, אך הוא ראה בכך גזירה וייעוד, להדריך את בני האדם בדרך הנכונה בעיני האל. לאחר אותה שנה חזר לטוס עיר הולדתו ושם לימד גם ענייני הלכה בבית המדרש וגם במנזר הסופי המקומיים. בשנת 1111 מת אבו חאמד מוחמד אל-ע'זאלי בעיר טוס ונקבר בטבאראן השכנה.[13] תורתובעוד אבו חאמד אל-ע'זאלי היה כאמור חכם הלכתי חשוב ביותר שכבר בגיל צעיר השיב על שאלות והעמיד תלמידים, עיקר עיסוקו ופרסומו היה בתחומי הרוח ועבודת הלב. תאולוגיה אסלאמית ויחסה לפילוסופיהאל-ע'זאלי בעצמו עסק רבות בפילוסופיה, למשל בספרו רב ההשפעה כוונות הפילוסופים. (חיבור זה שימש גם פילוסופים יהודיים במאות שלאחריו, בעיקר כמקור לדיונים במדעי הטבע. את "כוונת הפילוסופים" תרגמו כמה פילוסופים יהודים לעברית, ואף כתבו עליו הערות, בהם: יצחק אלבלג, יצחק פולקר, משה נרבוני ור' יצחק אבן שם טוב). אולם מאוחר יותר שינה אל-ע'זאלי את טעמו והחל לכתוב על חסרונותיה ומגבלותיה. בספרו "מפלת הפילוסופים" (אנ') הוא יוצא במלחמה נגד דרכי החשיבה של הפילוסופיה הדתית ובפרט נגד אסכולת ה"מותכאלימון" שהציבה את עיקר עיסוקו של האדם הדתי בחקירה שכלית פילוסופית. לטענתו של אל-ע'זאלי חקירה זו לא רק שמביאה את האדם פעמים רבות למבוי סתום, אלא היא בעיקר מעקרת מלב המאמין את יחסו האישי והרגשי אל האל. הוא אימץ בחום את הגישה הסוּפית הרואה את העבודה הדתית כניסיון להגיע לחוויה אישית בלתי אמצעית של האל. בפרט התנגד אל-ע'זאלי לטענת המותכאלימון שאפילו פשוטי העם חייבים לאמץ תפיסות פילוסופיות מסוימות. אלה רק פוגעות בהם לשיטתו ומרחיקות אותם מדרך האמת.[14] בתגובה לחיבורו זה, חיבר הפילוסוף המוסלמי אבן רושד את ספרו "תַהַ֫אפֻת א-תַּהַ֫אפֻת" (=הפלת ההפלה), שבו הוא מתפלמס עם מרבית מטיעוניו של אל-ע'זאלי, ומגן על העיסוק בפילוסופיה. חיבור אחר של אל-ע'זאלי (מִשְׁכַּ֫את אל-אנוואר) עוסק בטבעה של המיסטיקה, הנבואה, ותיאור עניינם של בעלי 'הראייה הפנימית' החווים חוויות דתיות. ספר זה תורגם לעברית (על ידי יצחק אלפאסי בתחילת המאה ה-14) בשם: משכית האורות בפרדס הניצנים. החיבור שב והופיע בתרגום עברי במהדורה מודרנית אקדמית (גומחת האורות, תרגום עברי, מבואות וביאורים: אבי אלקיים, בהוצאת מאגנס, תשע"ח, ספר זה מוקדש לפסוק האור). היחס להתפלפלות ההלכתיתהנושא הנוסף, שאולי הוא החשוב והמרכזי בפעילותו של אל-ע'זאלי אחרי גלותו ואימוצו את השיטה הסוּפית, הוא היחס בין עבודת הלב לדקדוק ולפלפול ההלכתי. העולם הדתי שפעל סביב אל-ע'זאלי היה עמוס בחכמי הלכה שעסקו בפלפול ובחקירת פרטי ההלכות. במדרסות הסוניות ראו בלימוד ההלכתי הפלפולי, ה"פִיקְהְ", את עיקר עבודתו של חכם הדת. ה"פַקִ֫יהְ", הלמדן, נחשב לאיש הדת הבכיר ביותר. אל-ע'זאלי עצמו עמד במעמד שכזה לפני גלותו, אך חש את חוסר האיזון שבו. בתחום היחס בין עולם ההלכה לעולם החוויה והרז פיתח אל-ע'זאלי משנה ענפה ומפוארת המשלבת יחד את שני העולמות הללו. מחד הוא מציב את הקשר הפנימי של המאמין אל האל ועבודתו כתחום המרכזי והחשוב ביותר של עולם הדת, ומאידך הוא רואה במסגרת ההלכתית על כל פרטיה את הדרך ההכרחית כדי להגיע לאותה חוויה עמוקה. לדידו שני הקצוות מוכרחים לדור בכפיפה אחת, על כל המורכבות והעדינות שבשילוב זה.[15] את עבודתו הגדולה זו הציג באופן המלא ביותר בחיבור "החייאת מדעי הדת", שהפך לנכס צאן ברזל בחשיבה המוסלמית הסונית עד היום.[16] הפולמוס עם החשישיוןשאלת ה"תכּפיר"במאבקו מול השיעה שסביבו התמקד אל-ע'זאלי בשני תחומים. הראשון הוא שאלת ה"תכפיר". ברחבי האסלאם רווח הפולמוס מתי וכיצד ניתן להכריז על אדם ככופר, ובכך בעצם להרחיק אותו מחברת המאמינים ואף להתיר את דמו. תנועות קיצוניות כמו ה"חשישיון" נקטו גישה מחמירה ביותר לגבי הגדרת הכופרים, והכריזו מלחמה על כל מי שלא היה שייך לחברתם. אל-ע'זאלי נקט בשיטה הפוכה הנזהרת מאוד מלהכריז על אדם – גם אם חטא – שהוא אינו מוסלמי ושדמו הותר.[17] קדושת האימאםהתחום השני שבו חלק נחרצות על החשישיון והשיעה ככלל הוא הערצתם העיוורת כלפי האימאם שלהם. מאבקו זה החל עוד ביושבו בנישאפור ובבגדד. בנושא זה היה אל-ע'זאלי נאמן לתפיסה הסונית המסורתית הרואה במוחמד את אחרון הנביאים, וכל הבאים אחריו אינם אלא באי-כוחו. התפיסה הרואה באימאמים השיעים דמויות הנעלות ממוחמד, או אפילו התגלמות אלוהית, הייתה פסולה בעיניו.[18] השפעהקשה להפריז בהשפעתו של אל-ע'זאלי על העולם הסוני, ואף מחוצה לו, כמו על הוגים יהודים הסמוכים לתקופתו.[13] אומנם בתחילת הדרך היו שחלקו על שיטתו,[19] אך בהמשך איחוד הקצוות שיצר והחיבור העדין בין עולם הרוח, החוויה הרגשית והמעשה ההלכתי הפכו לעמדה הרשמית של האסלאם הסוני האורתודוקסי.[16] הוא החזיר לאסלאם את החום והחיות שהלכו ונעלמו תחת מעטה הפלפול והשררה, ומנגד קירב את העולם הסוּפי חזרה לחיק האותודוכסיה המוסלמית.[20]
באוניברסיטת אל-קודס הוקמה קתדרה לחקר אל-ע'זאלי ומוסטפא אבו סווי עומד בראשה. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||
