מארק שאגאל

המונח "שגל" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו שגל (פירושונים).

מארק שאגאל
Marc Chagall

לידה	24 ביוני 1887 (יוליאני) ליוזנה, גוברמנטת ויטבסק, האימפריה הרוסית
פטירה	28 במרץ 1985 (בגיל 97) סן-פול-דה-ואנס, האלפים הימיים, צרפת
שם לידה	Моисей Хацкелевич Шагал
מקום קבורה	Cimetière de Saint-Paul-de-Vence
לאום	יהודים
מקום לימודים	School Yehuda Pen in Vitebsk Académie de La Palette
זרם באמנות	אקספרסיוניזם, מודרניזם קטלאני
הושפע על ידי	ניקולאי רוריך, ליאון באקסט
יצירות ידועות	מאחורי הבית, חלונות שאגאל, אני והכפר, מחווה לאפולינר, טרקלין שאגאל
פרסים והוקרה	פרס קרנגי (1939) דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים (1975) פרס וולף לאמנויות (1981) פרס ארסמוס (1960) צלב גדול של לגיון הכבוד (1977) דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הקתולית של לוון יקיר ירושלים דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת גלאזגו
בן או בת זוג	בלה שאגאל (25 ביולי 1915–2 בספטמבר 1944) Virginia Haggard (1945–1952) Valentina Brodsky (יולי 1952–28 במרץ 1985)
צאצאים	Ida Chagall, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
www.marcchagall.com

מַארְק שַׁאגַאל (נולד משה סג"ל, בצרפתית: Marc Chagall, ברוסית: Марк Шага́л;‏ 7 ביולי 1887 – 28 במרץ 1985) היה אמן סוריאליסטי צרפתי-בלארוסי-יהודי, מאסכולת פריז. התגורר ופעל במספר מדינות, בעיקר ברוסיה ובצרפת.

שאגאל נולד ליחזקאל חצקל ולפייגה-איטה סג"ל^[1], בעיירה ליוזנה הסמוכה לוויטבסק שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), הבכור מבין 9 ילדים במשפחה חסידית. כילד למד בחדר, וב-1906 נרשם לאקדמיה לאמנות בסנקט פטרבורג. היה מתלמידיו של הצייר יהודה פן. ב-1910, לאחר שרכש מוניטין כאמן, עבר להתגורר בפריז, ברובע האמנים מונפארנס. שם התיידד עם אמדאו מודיליאני, פרנן לז'ה ואחרים.

בשנת 1914 שגאל חזר לוויטבסק, ונשא לאישה את ארוסתו בלה רוזנפלד, שהכיר בשנת 1909. בשנת 1916 נולדה לזוג בת בשם אידה.

שאגאל היה מעורב במהפכה הרוסית של שנת 1917. משרד האמנות של השלטון המהפכני מינה אותו לקומיסר לענייני אמנות במחוז ויטבסק, והוא הקים שם בית ספר לאמנות בו היו מלמדים חבריו קזימיר מלביץ' וז'אן פוני. בשנת 1920 עבר למוסקבה, עבד בעיצוב בתיאטרון היהודי, ולימד בבית היתומים היהודי במלחובקה. בשנת 1922 עבר לליטא, ובשנת 1923 הוא שב לפריז. בדרך חזרה שהה שמונה חודשים בברלין. שם יצר סדרה של עשרים תחריטים בשם "חיי" העוסקת בזיכרונותיו מוויטבסק; וכן הציג מספר תערוכות. ברבות הימים ועם עליית הנאצים לשלטון הוקעה יצירתו, והיא אף נכללה בתערוכה "אמנות מנוונת", שבאה להציג את כל מה שלדעת הנאצים מנוון וסוטה באמנות המודרנית. האירועים בגרמניה הנאצית השפיעו על יצירתו של שאגאל, שהפכה לקודרת יותר, והציגה את סבלם של היהודים.

ב-1941 נמלט שאגאל מצרפת הכבושה בידי הנאצים לארצות הברית, בעזרתם של הוועד לסיוע לשעת חירום בראשות וריאן פריי והיירם בינגהאם הרביעי. בשנת 1944 נפטרה אשתו בלה. שאגאל נשא לאישה את וירג'יניה האגארד, ולזוג נולד בן. הוא התגרש כעבור שנים ספורות ובשנת 1952 נישא לוולנטינה (ואוה) ברודסקי, בת של לזר ברודסקי. בשנת 1949 חזר לצרפת והתיישב בכפר סן-פול-דה-ואנס בפרובאנס, שם חי עד מותו. בשנת 1960 זכה בפרס ארסמוס. את כספי הפרס הקדיש להענקת "פרס שאגאל", שמחולק אחת לשנה^[2].

ב-8 באפריל 1971 הוענק לו אות לגיון הכבוד בדרגת עליונות שנייה בידי ראש ממשלת צרפת, ז'אק שבאן-דלמאס, וב-1981 זכה בפרס וולף לאמנות.

שאגאל ביקר בארץ ישראל כמה פעמים. לראשונה ביקר בארץ עם אשתו בלה בשנת 1931. בביקור זה, התלווה אליו הסופר זלמן יצחק אנכי, שערך לו סיור בין המושבות בארץ^[3][א]. בפעם האחרונה שביקר, בשנת 1977, הוענק לו התואר "יקיר ירושלים".

שאגאל נפטר ב-28 במרץ 1985 בגיל 97, ונקבר בכפר מגוריו, סן-פול-דה-ואנס, בפרובאנס שבצרפת.

על שמו קרוי רחוב בעיר נתניה בשכונת קריית השרון.

מארק שאגאל נחשב לצייר היהודי הגדול בכל הזמנים. סגנון הציור שלו הושפע רבות מהזרם הקוביסטי, וכן מתאפיינים ציוריו בעולם של פנטסיה וחלום. הוא הרבה לצייר ציורים מהווי עולם החסידות והעיירה היהודית במזרח אירופה, אך צייר גם בתחום התנ"ך. מרבית יצירותיו מוצגות כיום במוזיאונים בארצות הברית, רוסיה, שווייץ, גרמניה והולנד, ורק מיעוטן נמצא בישראל.

יצירתו המפורסמת של שאגאל בישראל היא חלונות שאגאל בבית הכנסת בבית החולים "הדסה" בירושלים, עליהם צייר את שנים-עשר השבטים. בנוסף עיצב שטיחי קיר המוצבים בטרקלין שאגאל במשכן הכנסת, ובהם אירועים מתולדות עם ישראל^[4]. יצירות גדולות ממדים נוספות שלו הם ציורים בבניין האופרה של פריז ובבניין האופרה של ניו יורק, ויטראז'ים בקתדרלת מץ וחלונות כנסייה בציריך.

בנוסף לפעילותו כצייר עסק שאגאל באיור ספרים, פיסול בחרס ועיצוב תפאורה לתיאטרון.

מבקרי האמנות סבורים ששאגאל שבה את הצופים במלאכתו באמצעות צבעיו. צבעיו מעולם אינם מרוחים כלאחר יד, אלא תורמים באופן ממשי לפיסול הדמויות, נותנים חיות לנפחן של הצורות, ומוסיפות פרספקטיבות חדשות ופנטזיה. כמו כן, אין הם מנסים לחקות את הטבע, כי אם רומזים לתנועה, משטחים וקצבים. יחד עם זאת, שאגאל חסכוני בשימושו בצבעים; ויש והוא משתמש בשניים או בשלושה צבעים בלבד, בכדי לקבל את האפקטים והאווירה, שהוא מבקש ליצור.

בעזרת עולמו הפנימי, שאגאל בנה מציאות עשירה בפנטזיה. בציוריו שאגאל מרבה לתאר את נוף ואת חוויות ילדותו בוויטבסק שבבלרוס – וכן ובמיוחד זמרים, אנשי קרקס וצמחים. אלא שמעניין שלולייניו וליצניו נראה שכאילו הם מעטרים ציורים דתיים; או שמא הם בעצמם שייכים לעולם הצומח. מכל מקום גם באמצעות הליצנים, הוא מבטא את החרדה שהוא חווה למול האירועים האיומים שהתרחשו באירופה במלחמות העולם וביניהן.

ציוריו הראשונים של שאגאל הם ריאליסטיים, ובאמצעים פשוטים, הם מעניקים את ההרגשה שהם לוכדים חוויה דרמטית, שמוגדרת בזמן ובמקום. אחרי שהוא רכש טכניקות קוביסטיות ופוביסטיות, בהשפעתם של מצינגר וגלייזס, סגנונו הפך לפולקלוריסטי. באופן כפייתי, הוא ציפה את חייהם העלובים של יהודים חסידים, במעטה רומנטי. אתו הוא בנה עולם קסום, תוך שהוא אגב כך מתעד ציוויליזציה שלמעשה נעלמה.

בהשפעת מלחמת העולם השנייה הוא כתב שיר בשם 'לזכר האומנים שנשחטו: 1950'. הוא כותב שם שהוא רואה את האש, העשן והגז מתמרים מעל ארובות מחנות הריכוז; וכן שיניהם ושערותיהם של הקורבנות עפים לכל עבר. אלו משתלטים עליו ועל פלטת הצבעים שלו, בעודו אומר קדיש עליהם. בעודו מצייר, דוד מתגלה אליו, כשנבלו בידיו; והוא מסייע בידו לבכות ולומר מזמורי תהילים. מעניין כי למרות זיקתו החזקה במיוחד ליהדות ולשואה, שאגאל לא נמנע לעסוק בתמות נוצריות.

שאגאל צייר את תקרת האופרה של פריס וערך ציורי קיר ענקיים במטרופוליטן אופרה של ניו יורק. שאגאל התבטא לא רק בציור, כי אם בתפאורות לתיאטרון וכן בחלונותיו הצבועים. הוא גם צייר בקרמיקה וערך עבודות הציור שבבסיס ריקמת שטיחים, לרבות שטיח קיר שנמצא במשכנה של כנסת ישראל.

שאגל התפרסם במיוחד בזכות הויטרג'ים שלו. ייתרונו של מדיום זה הוא במשחקים עם האור הטבעי, שהם מאפשרים אגב השינוי במיקומו של הצופה. הויטרז'ים שלו מעטרים מספר מבנים וביניהם בית הכנסת של בית החולים הדסה, בניין האו"ם ('שלום'), ומכון האמנות של צ'יקגו. הם גם מעטרים מספר לא קטן של כנסיות - לרבות הקתדרלה של מץ, כנסיית אסי, כנסיית פראומונסטר בציריך, כנסיית סטפנוס הקדוש, כנסיית כל הקדושים בטאדיליי, כנסיית צ'יצ'סטר ועוד.

• מחווה למארק שאגאל: יצירות מארק שאגאל באוספי מוזיאון ישראל, ירושלים, מוזיאון תל אביב, בנין הכנסת ובית הכנסת של בית-החולים האוניברסיטאי הדסה, ירושלים, אוצרי התערוכה - יונה פישר, עדנה מושנזון, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשל"ח, 1977.

• אני והכפר יצירה משנת 1911
• אסכולת פריז
• חיים סוטין
• יצחק פרנקל פרנל
• מישל קיקואן
• ז'ול פסקין
• ואסילי קנדינסקי

• חיי, מארק שאגאל, תרגום: מנשה לוין, ציורים: מארק שאגאל, ספרית פועלים, תל אביב, 1978. (הספר בקטלוג ULI)
• שירים, מאת מארק שאגאל, ספרית מעריב, תל אביב, 1979. (הספר בקטלוג ULI)
• סידני אלכסנדר, שאגאל: ביוגרפיה, תרגום: שלומית קדם, הוצאת לדורי, 1990. (הספר בקטלוג ULI)
• אינגו פ. ואלתר, ריינר מצגר, מארק שאגאל: 1887 - 1985 הצייר והמשורר, סטימצקי, 1994. (הספר בקטלוג ULI)
• Benjamin Harshav, Marc Chagall and his Times: a Documentary Narrative, Stanford University Press, 2004 (הספר בקטלוג ULI)
• Benjamin Harshav, Marc Chagall and the Lost Jewish World: the Nature of Chagall's Art and Iconography, Rizzoli Press, 2006 (הספר בקטלוג ULI)
• Patrick J. Lewis, Self-Portrait with Seven Fingers: the Life of Marc Chagall in Verse, Creative Paperbacks, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
• Fred R. Dallmayr, Marc Chagall: the Artist as Peacemaker, Routledge, 2021 (הספר בקטלוג ULI)
• Roy McMullen, The World of Marc Chagall, Doubleday, 1968 (הספר בקטלוג ULI)
• Jackie Wullschlager, Chagall: a Biography, Knopf, 2008 (הספר בקטלוג ULI)
• Avram Kampf, Chagall to Kitaj: Jewish Experience in 20th Century Art, L. Humphries, 1990 (הספר בקטלוג ULI)

• בנימין הרשב, "מארק שגל: ציור, תיאטרון, עולם - ארבעה פרקים עם פרק פתיחה", אלפיים 8, 1993
• מארק שאגאל: "חתונה", 1908-1909, מאת מרים רינר, נדפס בתימורה, תשס"ו 2006.
• שאגל המוקדם: יצירותיו של גאון צעיר בשיא פריחתו, תערוכת ציורים במוזיאון היהודי במנהטן, מאת טטיאנה אור-לייט, נדפס בהדאר, 80, כ', תשס"ב 2002.
• החתונה אצל שאגאל, מאת מירה פרידמן, נדפס ברימונים 6-7, הוצאת מאגנס תשנ"ט 1979.
• שניים "מרחפים" – ועוד אחד: מארק שאגאל, מאת רות דורות, נדפס במחניים, 11, תשנ"ה 1995.
• מארק שגל: ציור, תיאטרון, עולם, מאת בנימין הרשב, נדפס באלפיים, 8, תשנ"ד 1993.
• שאגאל וארדון: הפרובלמטיקה של אמנות יהודית, מאת זיוה מיזלש, נדפס בהיהדות והאמנות, תשמ"ט 1989.
• פגישות עם מארק שאגאל, מאת נחמן תמיר, נדפס בידיעות אחרונות, אפריל 1985.
• שאגאל - משורר של צבעים ומלים, מאת דוד גלעדי, נדפס במעריב, אפריל 1977.
• שאגאל והפנטסיה של השטטל, מאת נדין כספי, נדפס בבתפוצות הגולה, י"ט, 1978.
• שאגאל; האמן כחמור, מאת גדעון עפרת, נדפס בגזית, ל"ב, תשל"ח 1978.
• הכנר עדיין על הגג, מאת חיים נבון, מקור ראשון, דצמבר 2023.

• אתר האינטרנט הרשמי של מארק שאגאל (בצרפתית ובאנגלית)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מארק שאגאל
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מארק שאגאל

• מוזיאון מארק שאגאל בויטבסק
• אלדד בק, ברלין, מארק שאגאל: מלאך בשמי ברלין, באתר ynet, 6 ביולי 2004
• גדעון עפרת, שאגאל בארץ ישראל, באתר "המחסן של גדעון עפרת"
• מרק שאגאל במוזיאון ישראל, ירושלים
• online complete catalogue of the graphic work
• מארק שאגאל, באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
• הצלתו של מארק שאגאל, סיפור בריחתו מצרפת של וישי
• יצירות של מארק שאגאל בתערוכה במדריד 2012
• רות דורות, ‏בלה – פלטת הצבעים של מארק שאגאל, כעת, עמ' 241
• תערוכת יצירות של מארק שאגאל, יומני כרמל יוני 1951
• תערוכת עיטורי ספרים של שאגאל במוזיאון ישראל, יומני כרמל, מאי 1968 (התחלה 3:40)
• ויטראז'ים של מארק שאגאל במוזיאון הלובר, 1961, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• מארק שאגאל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• מארק שאגאל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מרק שאגאל (1887-1985), דף שער בספרייה הלאומית
• זיוה שמיר, משורר הדלות וצייר הגלות- על היחסים בין ח"נ ביאליק ומארק שאגאל, הארץ, 4 ביולי 1980
• מארק שאגאל, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• מארק שאגאל, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• מארק שאגאל, באתר Discogs (באנגלית)