|
הומור הומור הוא צורת תקשורת המשמשת לגרימת צחוק. על-פי ארתור קסטלר, מצב זה נוצר כאשר מוצגות בפני השומע או הצופה שתי מסגרות התייחסות בעלות היגיון פנימי, שאינן תואמות זו לזו; ההומור נוצר במעבר המפתיע בין מישור אסוציאטיבי אחד למישור אסוציאטיבי אחר. אף שחוש הומור מוגדר על ידי חוקרים כתכונת אישיות,[1][2][3] ישנם טיפים לשיפור חוש ההומור.[4] הומור מוגדר מילונית כיכולת לתפוס ולבטא את הצדדים המשעשעים, המגוחכים והאבסורדיים של החיים, לרוב מתוך ראייה רחבה ויחס של אהדה סלחנית.[5] ההומור היא למעשה יכולתו של האדם לצחוק לחולשות ולחסרונות של עצמו ושל אחרים ולהתבונן בחיוך בקשיי היום יום. ד"ר חיה אוסטרובר, חוקרת הומור ומרצה לפסיכולוגיה, מציינת שההומור תלוי בחברה שאנו חיים בה, בתרבות, באישיות שלנו, בסיטואציה שאנו נמצאים בה ועוד, לכן אנשים שונים, במצבים שונים, ימצאו סיטואציות שונות כהומוריסטיות.[6] ד"ר יעל ברנדר-אילן, חוקרת הומור ומרצה למנהל עסקים, מציינת שהומור הוא חלק בלתי נפרד מחיי העובדות והעובדים במקום העבודה, ומשולב במערכת היחסים שלהם עם חבריהם לעבודה ועם הממונים שלהם. מנהלות ומנהלים יכולים לעשות שימוש בהומור כדי לשפר את מערכות היחסים שלהם עם העובדים, אך ישנם גם חסרונות לשימוש בהומור, בעיקר בהקשר המגדרי.[7]  הגדרת ההומור אינה מוסכמת על הכול, אך אנו יכולים לזהות הומור באופן אינטואיטיבי, להבחין בו ולהבינו. לרוב, הומור מעורר בנו תחושה של רענון, חידוש ושמחה. אלה האלמנטים שבונים בדיחות. ברובן ניתן למצוא קישור מפתיע וחדש בין אלמנטים שבדרך כלל לא היו מיועדים להתחבר.  אטימולוגיההמילה "הומור" מקורה במילה הלטינית "humorem", שמשמעותה נוזל. מלטינית התגלגלה המילה לצרפתית כ-humeur, מילה המגדירה את נוזלי הגוף על פי תורת ארבע הליחות של היפוקרטס. ייחוס התנהגויות מוזרות לחוסר איזון בנוזלים הוביל לגלגול נוסף של המילה, תוך מתן פירוש מיוחד - המילה humor שימשה לתיאור התנהגויות החורגות מהנורמה המקובלת. אנשים, שהתנהגו כך נחשבו למוזרים והתנהגותם עוררה את צחוק הבריות. אחרים, שרצו לעורר צחוק, חיקו התנהגויות כאלה. מי שנהגו כך כונו humorists (הומוריסטנים) וכך נקבע שהיכולים לעורר צחוק הם בעלי חוש הומור.[8] נחום סוקולוב התייחס למשמעות המילה "הומור" בשפה העברית:
תולדות ההומוראין מועד מדויק להופעת ההומור בתרבות האנושית, אולם אסופה כתובה של אנקדוטות מתוארכת לתקופת שנת 550 לפני הספירה. ביוון העתיקה התחילו גברים לעקוב ברחוב או במוסדות ציבוריים אחר אישים בולטים ולחקות את מעשיהם בצורה אירונית. אפלטון, אריסטו ופיטגורס ניסו להגביל את הצחוק הגס, ההמוני, לטובת האירוניה התרבותית. בתיאטרון היווני ההומור זכה לסוגה משלו, לקומדיה. לפי החוק הרומי נאסרה הפניית אירוניה כלפי פטריקים, לכן קיקרו נזהר בבדיחותיו, שהיו מתונות, אך פלאוטוס היה המוני יותר בהומור שלו ופחות מעודן. על חשיבות ההומור באותה תקופה מעידה העובדה שקיקרו ייחד חלק מספרו על תורת הנאום, De Oratore, להסברת היתרונות הטמונים בשילוב הומור בנאומים.[10] גורמים סוציולוגייםכמו בכל צורת אמנות, הקבלה של סגנון מסוים או שכיחות של הומור תלויה בגורמים סוציולוגיים ומשתנה מאדם לאדם. לאורך ההיסטוריה שימשה הקומדיה כסוג של בידור בכל העולם, בין אם בחצרות מלכי המערב ובין אם בכפרי המזרח הרחוק. ניתן להציג גם נימוס חברתי וגם אינטליגנציה מסוימת באמצעות צורות של שנינות וסרקזם. הסופר הגרמני בן המאה ה-18, גיאורג ליכטנברג אמר כי "ככל שאתה יודע יותר הומור, אתה הופך להיות תובעני בעדינות."[11] יוון העתיקהתורת ההומור המערבית מתחילה באפלטון, שייחס לסוקרטס (כדמות דיאלוגית חצי-היסטורית) בפילבוס (עמ' 49ב) את ההשקפה שמהותו של המגוחך היא בורות אצל החלשים, שלפיכך אינם מסוגלים להגיב כאשר הם מושמים ללעג. מאוחר יותר, בפילוסופיה היוונית, אריסטו, בפואטיקה (1449א, עמ' 34–35), הציע כי כיעור שאינו מגעיל הוא יסוד להומור. הוֹדוּבדרמה בסנסקריט עתיקה, Natya Shastra של Bharata Muni הגדירה הומור (hāsyam) כאחת מתשע הנאווה ראסות, או ראאסות עקרוניות (תגובות רגשיות), שיכולות לקבל השראה בקהל על ידי בהוואות, חיקויים של רגשות שמבצעים השחקנים. כל ראסה הייתה קשורה לבהוואות ספציפיות שהוצגו על הבמה. סיןאורתודוקסיה קונפוציאניסטית ונאו-קונפוציאנית, עם הדגש שלה על פולחן וראוי, השפילו את ההומור באופן מסורתי כחתרני או לא ראוי.[12] הומור נתפס כאירוניה וסרקזם. האנלקטים הקונפוציאניים עצמם, לעומת זאת, מתארים את המאסטר כאוהב הונאה עצמית הומוריסטית, פעם אחת משווה את נדודיו לקיומו של כלב חסר בית.[13] טקסטים פילוסופיים דאואיסטים מוקדמים כמו ג'ואנגזי לועגים במפורש לרצינות הקונפוציאנית והופכים את קונפוציוס עצמו לדמות אטית של כיף.[14] ספרי בדיחות המכילים שילוב של משחקי מילים, משחקי מילים, הומור מצבי ומשחק עם נושאי טאבו כמו מין וסקאטולוגיה, נשארו פופולריים לאורך מאות שנים. אמנויות הבמה המקומיות, סיפורים, סיפורת עממית ושירה מציעים מגוון רחב של סגנונות ורגישויות הומוריסטיות. הומוריסטים סיניים מפורסמים כוללים את הליצנים העתיקים Chunyu Kun ו-Dongfang Shuo; סופרים משושלות מינג וצ'ינג כמו פנג מנגלונג, לי יו,[15] ו-וו ג'ינגזי; וכותבי קומיקס מודרניים כמו Lu Xun, Lin Yutang, Lao She, Qian Zhongshu, Wang Xiaobo, ו-Wang Shuo, ומבצעים כמו Ge You, Guo Degang ו-Zhou Libo. ההומור הסיני המודרני הושפע מאוד לא רק ממסורות ילידיות, אלא גם מהומור זר, המופץ באמצעות תרבות ההדפסה, הקולנוע, הטלוויזיה והאינטרנט.[16] במהלך שנות ה-30, התעתיק הפונו-סמנטי של לין יוטנג yōumò (幽默; הומור) תפס כמונח חדש להומור, עורר אופנה לספרות הומור, כמו גם ויכוח נלהב לגבי סוג הרגישות ההומוריסטית שהכי מתאים לסין, ענייה, מדינה חלשה תחת כיבוש זר חלקי.[17] בעוד שסוגים מסוימים של קומדיה קיבלו סנקציות רשמית במהלך שלטונו של מאו דזה-דונג, הגישה של המפלגה-מדינה כלפי הומור הייתה בדרך כלל דכאנית.[21] ליברליזציה חברתית בשנות ה-80, מסחור השוק התרבותי בשנות ה-90 והופעת האינטרנט כל אחת – למרות מנגנון צנזורה פולשני בחסות המדינה – אפשרו לצורות חדשות של הומור לפרוח בסין בעשורים האחרונים.[17] הקריבייםכוכב מנטו, לורד פליי (אנ'), הצהיר בריאיון משנת 1957 כי הוא חושב ש: "לתושבי הקריביים יש את חוש ההומור הטוב בעולם. אפילו בשיר החגיגי ביותר, כמו לאס קין פיין ["אבוד ולא ניתן למצוא"], המספר על פיצוץ דוד במטע סוכר שהרג כמה מהעובדים, אבל השנינות וההומור הטבעיים שלהם זורחים."[18] מודל הטרנספורמציה החברתיתמודל הטרנספורמציה החברתית של הומור מנבא שמאפיינים ספציפיים, כגון אטרקטיביות פיזית, מתקשרים עם הומור. מודל זה כולל קשרים בין ההומוריסט, הקהל והנושא של ההומור. שתי התמורות הקשורות למודל המסוים הזה כרוכות בנושא ההומור, ובשינוי בתפיסת הקהל את האדם ההומוריסטי, ולכן יוצר מערכת יחסים בין הדובר ההומוריסטי לקהל. מודל הטרנספורמציה החברתית רואה בהומור כאדפטיבי, משום שהוא מתקשר את הרצון הנוכחי להיות הומוריסטי וכן את הכוונות העתידיות להיות הומוריסטי. מודל זה משתמש בהומור מכוון לביטול עצמי שבו אדם מתקשר עם רצונות להתקבל לקבוצה חברתית ספציפית של מישהו אחר. אף על פי שהומור הפחתה עצמית מתקשר לחולשה וכשלונות, בניסיון לזכות בחיבה של אחר, ניתן להסיק מהמודל שסוג זה של הומור יכול להגביר את המשיכה הרומנטית כלפי ההומוריסט כאשר משתנים אחרים הם גם חיוביים.[19] חקר ההומור  להומור יש השפעה רבה על החברה האנושית, לכן נמצאו אנשים שלקחו את ההומור ברצינות וחקרו אותו חקירה מדעית. תיאוריותקיימות תיאוריות רבות לגבי מהו הומור ואיזה תפקיד חברתי הוא משרת. הסוגים הרווחים של תיאוריות המנסות להסביר את קיומו של הומור כוללים תיאוריות פסיכולוגיות, שרובן המכריע רואה בהתנהגות הנגרמת על ידי הומור בריאה מאוד; תיאוריות רוחניות, שעשויות, למשל, להחשיב הומור כ"מתנה מאלוהים"; ותיאוריות הרואות בהומור תעלומה בלתי מוסברת, בדומה מאוד לחוויה מיסטית.[20] תאוריית ההפרה המיטיבה, שאושרה על ידי פיטר מקגרו,[21] מנסה להסביר את קיומו של ההומור. התיאוריה אומרת ש"הומור מתרחש רק כאשר משהו נראה שגוי, מטריד או מאיים, אך בו זמנית נראה בסדר, מקובל או בטוח."[22] ניתן להשתמש בהומור כשיטה לעסוק בקלות באינטראקציה חברתית על ידי הסרת המבוכה והאי-נוחות או תחושה לא נוחה של אינטראקציות חברתיות. חוקרים גורסים כי השימוש המתאים בהומור יכול להקל על אינטראקציות חברתיות.[23] יש הטוענים שאין להסביר הומור. הסופר E.B. White (אנ') אמר פעם, "ניתן לנתח הומור כמו שמנתחים צפרדע, אבל זה מת תוך כדי והקרביים מייאשים כל אחד מלבד המוח המדעי הטהור."[24] ארתור שופנהאואר קונן על השימוש לרעה במילה הומור במשמעות של - הומור הוא כל סוג של קומדיה. עם זאת, הן הומור והן קומיקס משמשים לעיתים קרובות בעת תיאוריה על הנושא. אומרים שהקונוטציות של הומור בניגוד לקומיקס הן של תגובה מול גירוי. חקר ההומור בישראלדוקטור אריה סובר, מחבר הספר "הומור", ייסד ב-2009 את "האגודה הישראלית לחקר ההומור". האגודה מוציאה לאור שני כתבי עת מקוונים, "הומור מקוון - כתב עת לחקר ההומור"[25] ו-"The Israeli Journal of Humor Research", שהחל את הופעתו ב-2012, בקרקוב, בוועידה הבינלאומית להומור. בהוצאת כרמל יצא לאור הספר "חשיבותה של אי-רצינות", קובץ של מאמרים מדעיים העוסקים בחקר ההומור בשפה העברית.[26] הומור בזמן מלחמההומור בזמן מלחמה הוא נושא שבמחלוקת. יש הסוברים שיש להימנע ממנו ולהציג מצג חמור סבר בעוד אחרים, ביניהם פסיכולוגים, נוקטים בגישה שההומור הוא סוג של מנגנון הגנה.[27][28][29] סאטירה בתקופת מלחמת העולם הראשונה הייתה נפוצה בכתבי עת באנגליה צרפת רוסיה וגרמניה.[30] אנו מוצאים עדויות להומור בזמן מלחמת העולם הראשונה,[31] בתקופת מלחמת האזרחים בארצות הברית,[32] ובישראל בתקופת מלחמת המפרץ,[33] ובתקופת מלחמת חרבות ברזל 2023.[34][35] בחודשים שלאחר טבח שבעה באוקטובר, קומיקאים ומפיקי תוכניות בידור תהו ושאלו מתי אפשר ומותר להתחיל לצחוק. לשיח ההומוריסטי בזמן מלחמה יש סגנון משלו, לדוגמה בתקשורת בין הממשלה לתנועת ACEH (אנ') באינדונזיה.[29] האמריקאים זוכרים את מלחמת האזרחים בגלל הקטל שהיא גרמה, האנשים שהיא שחררה והאומה שהיא בנתה מחדש. רק לעיתים רחוקות הם זוכרים את זה בגלל הקומדיה שהיא שימשה בהשראתה. עם זאת, רבים ראו בשנות 1860 המוקדמות את "עידן הבדיחות המעשיות". במהלך הסכסוך חיילים ואזרחים, האיחוד והקונפדרציה, צחקו על "הקומדיות התערבבו עם הטרגדיה של ארצנו". משבויי מלחמה ועד חברי קונגרס, אמריקאים התבדחו על נושאים רציניים, ופגשו אירועים הרות אסון עם סתימות מטופשות. תושבי הצפון לעגו לקציני גיוס, תושבי הדרום ציירו כנופיות קנאיות של אחיות מועילות יתר על המידה, שגדשו קצינים עייפים. עיתונים משני הצדדים הדפיסו משחקי מילים מגעילים של קטיעות רגליים עם כותרות כמו "בדיחה 'לא ביד'". האמריקאים פגשו את המלחמה האכזרית שלהם בקומדיה נועזת וכנה.[36] השאלה הנשאלת באנגלית "?Is it too soon" היא שאלה טעונה שאין עליה תשובה אחת נכונה. לכל אדם יש את התשובה שלו לפי תחושותיו ורגישותו. מצב דומה חוו אנשים בארצות הברית לאחר אסון התאומים. גם אז תהו מתי ניתן יהיה לצחוק על אירוע כה דרמטי. האינטרנט, שעליו אין פיקוח או שיטור, הוא קרקע להומור ובדיחות ושם ההומור החל מהר יותר. בעיקר בקרב צעירים, בוודאי כאשר זה נוגע לאירוע כמו 11 בספטמבר בארצות הברית, אירוע שקרה עבור רבים מהם, לפני שנולדו.[37] עבודת הדוקטורט של חיה אוסטרובר "ההומור כמנגנון הגנה בשואה" פורסמה בספר "ללא הומור היינו מתאבדים" בהוצאת "יד ושם" בשנת 2009. הספר כולל בתוכו מגוון ראיונות עם 55 ניצולי שואה, ניתוחים של סוגי ההומור השונים, חקירה של תפקידם והצגה של ביטויי ההומור בגטאות ובמחנות – שירים, קריקטורות ובדיחות. דר' חיה אוסטרובר נותנת בספר תשובה חיובית לשאלה האם בכוחו של ההומור לשמור על הבריאות הנפשית והגופנית שלנו גם בהתמודדות עם אירוע טראומטי כמו השואה. ההומור בשואה לא הפחית את הזוועות האובייקטיביות שחוו הניצולים אלא את הרגשתם הסובייקטיבית בתגובה לזוועות האלה. לטענתה ובהתבסס על מחקרה, ההומור היה מנגנון ההגנה שסייע ליהודים בגטאות ובמחנות הריכוז להתמודד ולשרוד את המציאות הנוראה. השימוש בהומור ובצחוק בתקופת השואה היה ידוע בין הניצולים, אך לא הוקדש לו מחקר של ממש. בנושא מקורות ההומור היהודי נכתב הספר "ואלוהים צחק" מאת פרידמן העוסק בהומור בזמן השואה.[38] במלחמת רוסיה-אוקראינה שהחלה ב-2022, החוקר בודיאנסקי בוחן את המעורבות כאידיאל דיפלומטיה ציבורית על ידי בחינת הומור רשמי במהלך מלחמת רוסיה-אוקראינה. ההומור הרוסי מבזה את יריביו האוקראינים והמערביים כדי לחזק את האישורים הלא-ליברליים של רוסיה בקרב קהלים שמאליים וימניים בעולם. בתורה, אוקראינה מתבדחת על רוסיה לקהל מערבי ליברלי כדי לשמור על סיוע בזמן מלחמה ולהעביר את שייכותה לקהילה האירו-אטלנטית.[39][10] מירב דיין מציגה לנו 17 דרכים שבהן הצחוק יכול להועיל, גם בזמן מלחמה. יתרונות גופניים ונפשיים: מחזק את המערכת החיסונית, משחרר מתח, משפר את בריאות הלב וכלי הדם, מרגיע שרירים, משפר את תפקוד הנשימה, ממריץ את תפקוד המוח, מוריד את רמות הקוטיזול, משפר את העיכול, מפחית כאבים, משפר את מצב הרוח, מגביר את הביטחון העצמי, משפר את היחסים החברתיים, מגביר את היצירתיות, משפר את הזיכרון, משפר את איכות השינה, מגביר את האנרגיה, מסייע בהארכת תוחלת ההחיים.[40] תגובה להומור בתהליך הבנה של מצב הומוריסטי יש צורך בפעילות מתואמת ומושלמת בין מיליוני תאי עצב במוחנו. בעזרת החושים אנו קולטים את המצב, במקרה של מצב מילולי מעבירים אותו למרכז הבנת השפה, באונה הקדמית השמאלית מתבצע ניתוח של הבדיחה, משם יש חיבור לאונה הימנית של המוח, שם מתגלה הפואנטה, לאחר זאת מתרחשים תהליכים נוספים המעבירים את המסר למרכז הרגשות במערכת הלימבית, מתרחשת הפרשת חומרים הגורמים להנאה, והחלק המוטורי של המוח נותן הוראות לשרירי הפנים להתכווץ וכן לשרירי החזה והבטן. רק כתוצאה מכך מופיעה התגובה, בדרך כלל צחוק או חיוך.[41] התגובה להומור מגוונת ותלויה בחוויית ההומור - השנינות יוצרת חוויה מחשבתית, העליזות מפתחת חוויה רגשית ומניבה צחוק המאפשר חוויה פיזיולוגית. התגובה משתנה לפי הנסיבות החיצוניות, לפי החינוך של המגיב ולפי המקובל בחברתו. יש המגיבים לבדיחה בצחוק רועם, אחרים בצחוק קל ויש המסתפקים בחיוך, אך לא חסרים גם בעלי פני פוקר המונעים מסביבתם לדעת עד כמה הבדיחה הצחיקה אותם. התגובות להומור נחקרו באופן נרחב על ידי McGhee[42] בסקירה האקדמית שלו על הנושא. הומור ובריאותצחוק הוכר כבעל מספר יתרונות חשובים לבריאות ולרווחה. צחוק וחשיבותו לבריאות נחקר על ידי חוקרים באקדמיה ותחום מחקר זה פופולרי בקרב חוקרים במדעי הבריאות כמו גם חוקרים בתחום הפסיכולוגיה.[43][44][45][46] אלו כמה מהדרכים המרכזיות שבהן צחוק יכול להשפיע לטובה על הבריאות: הפחתת מתח: צחוק מעורר שחרור של אנדורפינים, אשר מכונים לעיתים קרובות הורמונים "הרגשה טובה". אנדורפינים אלו יכולים לעזור להפחית מתח ולקדם תחושת רגיעה ורווחה. צחוק גם מפחית את הייצור של הורמוני לחץ כמו קורטיזול, מה שמוביל לירידה ברמות הלחץ הכלליות. בנוסף הדגישו חוקרים כי גם הבכי משמש למטרה זו, ולדמעות יש ערך רפואי.[47] חיזוק המערכת החיסונית: הוכח כי צחוק ממריץ את המערכת החיסונית על ידי הגברת הייצור של תאי חיסון ונוגדנים. זה יכול לשפר את יכולתו של הגוף להדוף זיהומים ומחלות. טיפול בכאב: אנדורפינים המשתחררים במהלך הצחוק לא רק עוזרים להפחתת מתח אלא גם פועלים כמשככי כאבים טבעיים. אנשים שחווים כאב כרוני או אי נוחות עשויים למצוא הקלה זמנית באמצעות התקפי צחוק. בריאות לב וכלי דם: צחוק יכול לשפר את בריאות הלב וכלי הדם על ידי הגברת זרימת הדם ושיפור תפקוד כלי הדם. הוצע כי צחוק קבוע עשוי לתרום להפחתת הסיכון למחלות לב ויתר לחץ דם. הרפיית שרירים: צחוק יכול להוביל להרפיית שרירים ולהפגת מתחים. לאחר צחוק טוב, השרירים נוטים להרגיש רגועים יותר, מה שיכול לעזור להפיג מתחים גופניים ואי נוחות. שיפור מצב הרוח: היתרונות הרגשיים של צחוק מתועדים היטב. זה יכול לשפר את מצב הרוח, להפחית תחושות של חרדה ודיכאון, ולהגביר את תחושות האושר והסיפוק הכוללות. קשר חברתי: צחוק הוא התנהגות חברתית שעוזרת לחזק את הקשרים והקשרים החברתיים. צחוק משותף יכול לשפר את תחושות האחווה והאמון בין אנשים, לטפח מערכות יחסים חיוביות. יתרונות קוגניטיביים: עיסוק בפעילויות המעוררות צחוק, כגון צפייה בתוכנית קומית או בילוי עם חברים, יכול לעורר תפקוד נפשי ויצירתיות. זה גם יכול לשפר את הגמישות הקוגניטיבית וכישורי פתרון בעיות. בריאות הריאות: צחוק כרוך בשאיפות ונשיפות עמוקות, שיכולות להגביר את קיבולת הריאות ולחמצן את הגוף. זה יכול להיות מועיל במיוחד עבור אנשים עם בעיות נשימה. פעילות גופנית טבעית: אף על פי שאינה מהווה תחליף לפעילות גופנית סדירה, לצחוק עדיין יכולות להיות השפעות קלות דמויות פעילות גופנית על הגוף. הוא מעסיק את השרירים בסרעפת, בבטן ובפנים, ומספק צורה מתונה של אימון. השפעות הצחוק על הבריאות יכולות להשתנות מאדם לאדם, ואף על פי שהצחוק מציע יתרונות פוטנציאליים רבים, הוא אינו פתרון עצמאי לכל בעיות הבריאות. עם זאת, שילוב צחוק בחיי היומיום שלך באמצעות אינטראקציות עם חברים, צפייה בקומדיות או עיסוק בפעילויות הומוריסטיות יכול לתרום באופן חיובי לרווחה הכללית שלך.
במהלך המאה ה-17, בבריטניה, היה מקובל מבחינה חברתית לצחוק על חשבונם של מוגבלים שכלית או גופנית. במאה ה-18, בעקבות השפעת ההומניזם, השתנתה הגישה וההומור הוגבל, בניגוד לאירוניה, סאטירה וסרקזם, לצחוק על נושאים מקובלים מבחינה חברתית. בעל חוש הומור נחשב אדם בעל תכונות טובות, כזה שמתבדח רק על חשבון עצמו. הבחנות אלה אינן תקפות יותר. ההומור, המשעשע ומבדר רבים, יכול להיות פוגעני מאוד כלפי יחידים ואף קבוצות. ידועות הבדיחות המייחסות לבני לאומים שונים תכונות מבזות, כמו: טמטום, קמצנות, רשעות ועוד. גם בדיחות השמות ללעג אדם בודד, בעיקר אישיות ידועה, תוך התמקדות באפיונים שלו, אמיתיים או מדומים, עלולות לגרום לו פגיעות קשות מאוד. בישראל זכורות הבדיחות שסופרו על חשבונו של אחד משרי החוץ לשעבר, בדיחות מרושעות, שניסו לגמד את דמותו תוך ייחוס מיני עלילות בדויות. גם אחד משרי המשפטים לשעבר בישראל זכה לכך שדמותו הפכה לנלעגת בתוכנית טלוויזיה פופולרית, ללא כל קשר לתכונותיו במציאות, אך הפרודיה נקלטה והשפיעה על הקהל הרחב. ההומור ככלי פוגעניההומור שימש כנשק פוגעני בידי חסידי אידאולוגיות שונות, כנגד האידאולוגיות היריבות. בגרמניה הנאצית נעשה שימוש מניפולטיבי בקריקטורות שנועדו לגמד את היהודים ולעשות להם דמוניזציה.[48] עם היעלמות המשטר הנאצי, הטכניקה הזאת לא נעלמה ובסגנון דומה השתמשו קריקטוריסטים כנגד יריבים אידאולוגיים בתקופת המלחמה הקרה.[49] האירועים והמחאות בפריז שסבבו את פרסום הקריקטורה של מוחמד בעיתון הצרפתי שרלי הבדו, ולאחריו הפיגוע במשרדי המערכת, מציגים באופן חד את האופן בו הומור יכול לפגוע בקבוצות מסוימות וכיצד פגיעה זו יכולה להוביל לאירועים קיצוניים. .jpg) התפקיד החברתי של ההומורלהומור חשיבות חברתית משמעותית והוא ממלא תפקיד מכריע באינטראקציות ובמערכות יחסים אנושיות.[50] להלן כמה מההיבטים המרכזיים של חשיבותו החברתית של הומור:
.jpg) לסיכום, הומור היא שפה אוניברסלית המאפשרת אינטראקציה חברתית, מחזקת מערכות יחסים ומעשירה את איכות האינטראקציות האנושיות. זהו מרכיב חיוני בתקשורת אנושית שמביא שמחה, הבנה וחוויות משותפות לחיינו. בכל זאת, חוקרים טוענים כי הבנת בדיחות והומור טובה יותר בשפת האם של האדם. זיהוי המרכיבים הקומיים בבדיחות מחייב את היכולת לזהות וליישב אי-התאמות, משימה הנשענת על כישרון שפה ובקיאות. שליטה בשפות זרות מציבה אתגרים, וכוללת את הפרשנות של מילים בהקשר של המשפטים הסובבים אותן. זה מצביע על כך שבדיחות המועברות בשפה זרה, כנראה יהוו קשיי הבנה גדולים יותר וכתוצאה מכך יפיקו תפיסת הומור נמוכה יותר בהשוואה לבדיחות שהוצגו בשפת האם של האדם.[57][58] ליצנות מבחינה חברתית ההומור הוא אמצעי יעיל ביותר לפירוק מתחים וליצירת אווירה נינוחה. ההומור מאפשר לאדם לקבל ביתר קלות מעשים, מאורעות ומילים העלולים לפגע בו. תגובה הומוריסטית יכולה להוציא את העוקץ מפנייה מעליבה או מתגרה של אדם אחר. ההומור יכול להסיר מחיצות בין אנשים ולהנעים את האווירה. אחד המקצועות שיועד בין היתר למטרה זו הוא ליצן החצר. ליצני חצר היו נפוצים בימי הביניים. תפקיד דומה היה לבדחן בתרבות היהודית.  ספרה של פיליפה גרגורי, 'השוטה מחצר המלוכה' (אנ'), הוא דוגמה של שימוש באנשים כליצנים. הספר מתאר את שנת 1553 בה הנערה היהודיה בת ה-14, חנה גרין, נרדפת על ידי ה-אינקוויזיציה. בעקבות הרדיפה חנה בורחת עם אביה מספרד אך היא נערה שונה משאר הפליטים מאחר שניחנה ביכולת חיזוי העתיד. התקופה היא תקופת מלכות בית טיודור וחנה נשכרת על ידי בן הלורד דאדלי לשמש כליצנית, כשוטה בחצר המלוכה (אנ'). בספר, ליצן החצר Will Sommers (אנ') (דמות היסטורית ממשית) מלמד את חנה איך לבדר את האנשים בחצר המלוכה. וויל סומרס (שהאמין שהוא 'טיפש טבעי') היה ליצן החצר הידוע ביותר של הנרי השמיני מאנגליה. השימוש בהומור וסאטירה בחצרות מלוכה היה דבר נפוץ ולא מעט ממקורות ההומור הסיני התחיל בבתי המלוכה בסין.[59] ליצנות רפואית
כאמור לעיל, ההומור והצחוק ממלאים תפקיד חשוב בשמירת הבריאות הנפשית והגופנית. תובנה זו אינה חדשה ואמרות, כמו: "צחוק יפה לבריאות" יעידו על כך, אך בתקופה המודרנית נוסף גם המחקר המדעי לחיזוק התפיסה האינטואיטיבית. ברפואה המודרנית נעשה שימוש בהומור לחיזוקם של חולים ולטיפול בדיכאון. הליצנות הרפואית היא תופעה ההולכת ומתרחבת בבתי החולים הגדולים בעולם המערבי. דוקטור מאדאן קאטאריה ההודי ייסד את יום הצחוק העולמי ואת תנועת "יוגה צחוק". לליצנות רפואית יש השפעה ניכרת על ילדים מאושפזים.[60] נמצא כי לליצנות רפואית יש השפעה על הפחתת כאב, בכי וחרדה בקרב ילדים מאושפזים.[61] נציין כי ליצנות זו איננה מוגבלת לילדים וגם לפעילות מול מבוגרים מאושפזים יש יתרונות והצלחות.[62] חוקרים מצאו שלליצנים רפואיים גם השפעה חיובית על הצוות המטפל.[63] הומור וניהול - ההומור ככלי ניהולימנהלים ומנהלות נוטים לעיתים להשתמש בהומור עם עובדיהם. החוקרים Romero and Cruthirds[64] וחוקרים נוספים[65][66][67] מצאו כי שימוש בהומור חיובי יכול להפחית מתח, ולשפר מנהיגות, לכידות קבוצתית, תקשורת, יצירתיות ותרבות ארגונית בקרב העובדים. נמצאו השפעות חיוביות רבות לשימוש בהומור על ידי מנהלים[68][69][70] אך גם נמצאו השפעות הפוכות.[71] חוקרים הציגו את האופן בו נכון להשתמש בבדיחה במקום העבודה[72] ומצאו גם צד אפל בשימוש בהומור על ידי מנהלים.[73] .jpg) השפעת השימוש בהומור קשורה לרושם שאדם משאיר על הסובבים אותו. חלק גדול מהמחקר על ניהול רושם התמקד בשני רשמים נפוצים שאנשים מבקשים להעביר: חום (Warmth) וכשירות מקצועית (Competence). שני מושגים אלו משמשים בהבנת הרעיון של תפיסה חברתית (Social cognition) של אנשים, על פי החוקרת Fiske ושותפיה למחקר.[74] חום מייצג את הנטייה הבין-אישית להפגין ידידותיות (Friendliness), מועילות (Usefulness) ואמינות. כשירות מכילה יכולות כגון מיומנות (Proficiency), אינטליגנציה, כישורים, ביטחון עצמי ושימוש במשאבים. ואכן, לעיתים מנהלים נתפסים כבעלי כשירות (Competence) נמוכה כאשר הם משתמשים בהומור. במחקרן על ניהול רושם והשימוש בהומור במסרים בדואר אלקטרוני שנשלח לעובדים, מצאו החוקרות Brender-Ilan and Reizer[7] כי ככל שהמנהל או המנהלת נתפסו כחמים יותר, כך הומור גרם לעליה בכוונות של העובדים להמשיך לעבוד עם המנהל או המנהלת. לעומת זאת, הממצאים לגבי כשירות המנהלים היו שונים. המחקר הזה מצא השפעות מגדריות בהצלבה. הממצאים מצביעים על כך שהומור בדואר אלקטרוני ממנהל-גבר, השפיע במובהק לרעה על תפיסת הכשירות של המנהל בעיני עובדות שקיבלו את הדוא"ל, בעוד שעבור מנהלות, הומור בדואר אלקטרוני השפיע לטובה בקרב עובדים-גברים לגבי תפיסתם את הכשירות של המנהלת.  באשר לתפיסת החום, ללא קשר למגדר המנהל או המנהלת. עובדים ועובדות תפסו מנהלים ומנהלות הומוריסטים כחמים יותר. החוקרות ברנדר-אילן ורייזר[7] הסיקו כי מנהלים ומנהלות החמושים בידע ובמודעות, יכולים להפוך את השימוש בהומור לטובתם. החוקרות סיכמו כי לאור העלייה בשימוש בדוא"ל במקום העבודה,[75] ככל שמנהלים ועובדים יקדימו לשכלל את הכישורים והמודעות שלהם בשימוש בהומור, כן ייטב. מסקנתן הייתה כי שימוש בהומור ניהולי בדואר האלקטרוני הוא באופן אישי 'בטוח' יותר (מאחר שהוא מתועד) ופשוט יחסית לשימוש, ויכול להגביר את תפיסת העובדים את חום המנהל או המנהלת ולהשפיע לחיוב על כוונות ההתנהגות של העובדים. לגבי תפיסת הכשירות, מסקנות המחקר ממליצות כי רצוי שמנהלים ישקלו את מגדר האדם שאליו שולחים את הדוא"ל, כדי לשמור על רושם טוב בעיני עובדות, מבחינת כשירותם.  שימוש בפרצופונים (Emoji) במייל במקום העבודה מביא למגוון תגובות, חיוביות ושליליות, וכדאי ללמוד את ההשפעה של שימוש זה, לפני שממהרים לשלוח סמיילי במייל למנהל או המנהלת.[76][77] החוקרים Tang and Hew סקרו נושא זה בהרחבה.[78] גם צ'אט בוטים משתמשים בפרצופונים והנושא שנחקר הוא איזה רושם עושה הבוט לעומת האדם כאשר נעשה שימוש בפרצופונים. במחקר משנת 2020 של Beattie, Edwards, & Edwards[79] נמצא כי הנחקרים דירגו הודעות צ'אט-בוטים שכללו אימוג'י בדומה להודעות של אנשים שכללו אימוג'י. בנוסף, גם בני האדם וגם הבוטים עשו רושם כיותר אטרקטיביים באופן משמעותי מבחינה חברתית, ויותר מוכשרים ואמינים, בהשוואה לשולחי הודעות מילוליים בלבד. בפודקסט על הנושא "למה הומור ככלי ניהולי זה לא ממש בדיחה" מסבירה ד"ר קרן שטרית מרון, חוקרת, יועצת ארגונית, רואת חשבון ויזמת חברתית, על הומור בניהול.[80] היא מציינת כי הומור הוא תופעה חברתית אוניברסלית המתרחשת כמעט בכל אינטראקציה חברתית. עבודת צוות, לכידות, יצירתיות ופרודוקטיביות מוגברים כולם על ידי שימוש בהומור, המאפשר לנו לתקשר יותר ביעילות, להוריד התנגדויות ולבסס מערכות יחסים חזקות. כולנו רוצים להיות בסביבת עבודה שיהיה בה כיף, תוך כדי שאנחנו מממשים את עצמנו, מעשירים את הידע ומתפתחים מקצועית. בשיחה ד"ר שטרית מרון מתארת את הפוטנציאל האדיר שיש לשימוש בהומור בארגונים, החל משיפור תקשורת, לכידות ויצירתיות, ועד לעלייה בתפוקות ושיפור ביצועים. אך לצד טיפוח תרבות המעודדת הומור, עלינו כמנהלים.ות להוות דוגמה אישית גם לגבי שימוש ראוי בהומור, כזה שתואם את התוכן ואת המרחק ויחסי הכוחות. סוגי הומורישנם סוגים רבים ושונים של הומור, הנבחנים ביניהם בעיקר במידת התחכום והעידון של ההפתעה ובמידת המיומנות של המבצע (הקומיקאי, המספר, השחקן, הליצן, הבדחן וכו') בהצגת ההומור. סוג בסיסי של הומור חזותי הוא הסלפסטיק, הכולל תנועה או פעילות פיזית נמרצת המפתיעה את הצופה. לרוב, מידת ההומור בסלפסטיק תלויה בגודל הפער שבין הציפיות והתממשותן. סיטואציית סלפסטיק מוכרת היא החלקה על קליפת בננה. מידת השעשוע שחווים הצופים באדם המחליק על בננה תלויה בדרך כלל בעוצמת ההפתעה. ההחלקה משעשעת יותר כאשר המחליקים הם גברת כבודה, אדון מהודר או מנהל בית הספר הנפוח המחליקים עליה במפתיע, לעומת מצב בו המחליק הוא סתם אדם בלתי מוכר. במקרים רבים, תחושת הרווחה בצפייה בסלפסטיק ובסוגי הומור פשוטים אלו מועצמת כאשר הצופה מצפה להיות מופתע וציפיותיו נענות. ההומור במקרים כאלו אינו מורכב ולעיתים כמעט לא קיים, והוא מומר בעיקר בתחושת רווחה מתמשכת. מסיבה זו, הומור פשוט מסוג זה אהוב יותר על ילדים, הנהנים יותר מתחושת הרווחה הפשוטה ומחוויה ברורה של הבחנה בין "אני" ל"אחר". סוגי הומור מתוחכמים יותר, כמו אירוניה, פרודיה, סרקזם, או סאטירה מבוססים בדרך כלל על היכרות רחבה יותר עם הרקע החברתי והתרבותי. ההנאה מההומור בפרודיות, לדוגמה, דורשת היכרות מקפת לא רק עם מושא הפרודיה, אלא גם עם מעמדו החברתי והתרבותי של מושא הפרודיה. כאשר אין היכרות כזו, לא נוצר הפער הקומי הנדרש וההומור אינו משעשע בדרך כלל. סוג ייחודי של הומור הוא הומור בלתי מכוון. כלומר, דבר שכוון להיות לא הומוריסטי, אך מעורר צחוק אצל אנשים. דוגמה טיפוסית לכך הם סרטים שלא נוצרו כסרטי הומור, אך איכות הביצוע והעשייה שלהם היא כה ירודה, עד שהם מעוררים צחוק של לעג וגיחוך. סוג מתוחכם במיוחד של הומור הוא כזה היוצר הומור מתוך הציפייה שלנו להומור. כך, לדוגמה, קומיקאי כמו אנדי קאופמן ביסס חלק ניכר מן ההומור שלו על סתירת הציפייה של הצופים בו להומור והתנהגות רצינית לעילא, במקום בו אנו מצפים להומור. עיקר ההנאה ששואבים צופים בהומור מסוג זה מבוססת על ידיעתם כי המציג הוא קומיקאי ומתוך כך ההנחה כי הוא "אינו מתכוון ברצינות" המאפשרת להפיק שעשוע מן המצב. כאשר הנחה זו אינה קיימת, ההומור בסיטואציה נעלם ברוב המקרים. סוג מתוחכם אחר של הומור הוא כזה העושה שימוש באבסורד. חבורת מונטי פייתון, לדוגמה, עשתה שימוש בהומור אבסורד במערכון שעסק בכנופיות של זקנות המטילות חיתתן על הציבור. ההומור שבמערכון התבסס על ההמרה המפתיעה (אך ההגיונית, אם מיישמים את כללי האבסורד) של "בני נוער" ב"זקנים" כאילו מדובר היה בשכבות גיל שאפשר להמירן זו בזו. אילו היה המערכון עוסק, לדוגמה, בכנופיות של צעירים, אף אחת מהסיטואציות המוצגות בו לא הייתה מעוררת שעשוע. הומור עצמי (הומור הפחתה עצמית, ראו להלן) הוא כזה בו האומר אותו מתלוצץ על עצמו לטובת שעשוע הקהל, או כעמדת עליונות.[81] בתחום המחקר האקדמי נעשה שימוש בשאלון של Martin ושותפיו[82] הנקרא HSQ, המודד את מידת השימוש של הפרט בכל אחד מארבעה סגנונות הומור, שניים חיוביים (הומור חברתי, הומור חיזוק עצמי) ושניים שליליים (הומור אגרסיבי, הומור הפחתה עצמית). השאלון המלא חופשי לשימוש קוראי המאמר, ומחקרים אקדמיים רבים עשו בו שימוש על מנת לחקור ולאפיין את התנהגות האנשים בעלי סגנונות ההומור השונים. הומור באמנותהומור בספרות, בשירה ובתיאטרון[83]הומור בספרותהומור בספרות הוא טכניקה ספרותית המשמשת לבדר ולשעשע את הקוראים באמצעות שנינות, אירוניה, סאטירה, משחקי מילים ומצבים קומיים. זהו כלי רב עוצמה שסופרים משתמשים בו כדי למשוך את הקהל שלהם ולעיתים קרובות משמש כפרשנות על החברה, הטבע האנושי והיבטים שונים של החיים. ישנם מספר סוגי הומור הנפוצים בספרות, כולל:
תפקיד ההומור בספרות
מחברים ויצירות הומוריסטיות מפורסמות
.jpg)
וריאציות תרבותיותהומור בספרות יכול להשתנות בין תרבויות ותקופות זמן עקב הבדלים בשפה, נורמות חברתיות והתייחסויות תרבותיות.[89] אתגרי הומורכתיבת הומור יכולה להיות מאתגרת, שכן מה שאדם אחד מוצא מצחיק, אולי אחר לא. מציאת האיזון הנכון בין הומור לבין הטון הכללי של העבודה הוא חיוני. לסיכום, הומור בספרות מעשיר את חווית הקריאה על ידי מתן תובנות על המצב האנושי תוך מתן צחוק והנאה. הומור בשירההומור בשירה מתייחס לשימוש באלמנטים קומיים, שנינות, משחקי מילים ואמצעים לשוניים חכמים כדי ליצור תחושה של שעשוע או צחוק בתוך שיר. שירה הומוריסטית הייתה חלק מהספרות במשך מאות שנים והיא משמשת לעיתים קרובות לבידור, ביקורת או הערה על היבטים שונים של החיים, החברה או הטבע האנושי. סוגי הומור בשירהמשחקי מילים: ניצול משמעויות מרובות של מילים, הומופונים או מילים בעלות צליל דומה כדי ליצור אפקטים הומוריסטיים. אירוניה וסאטירה: שימוש באירוניה או סאטירה כדי ללעוג או לבקר נורמות, התנהגויות או מוסדות חברתיות בצורה קלילה או שובבה. הגזמה (היפרבולה): שימוש בהגזמה קיצונית כדי ליצור הומור על ידי הדגשת האבסורד של מצב או מושג. חוסר התאמה ואבסורד: שילוב של אלמנטים לא קשורים או סותרים כדי ליצור הפתעה ושעשוע. פארודיה: חיקוי סגנון, ז'אנר או יצירה מסוימים והגזמה בתכונותיו לקבלת אפקט קומי. לעג וגבורה מדומה: לצחוק על נושאים רציניים או הרואיים על ידי הצגתם באור מוגזם קומי או ארצי. קומדיית מצבים: הגדרת מצבים או תרחישים הומוריסטיים שמובילים לתוצאות בלתי צפויות. דוגמאות היסטוריותלימריקים: שירים בני חמש שורות עם ערכת קצב וחריזה ייחודיים, המשמשים לעיתים קרובות לתוכן הומוריסטי או שטותי. שירה שטות: שירים שמשחקים בשפה, יוצרים משמעויות הומוריסטיות או שטותיות המהנות בגלל האבסורד המוחלט שלהן. שירה סאטירית: סופרים כמו אלכסנדר פופ וג'ונתן סוויפט השתמשו בסאטירה כדי לבקר סוגיות חברתיות ושטויות אנושיות. פסוק קל: שירה המתמקדת בהומור, המאופיינת לרוב בנימה שובבה וגחמנית. משוררים הומוריסטים מפורסמיםאוגדן נאש: ידוע בשיריו הקלילים והשנונים, לעיתים קרובות משתמשים במשחקי מילים והומור. של סילברשטיין: יצרה שירת ילדים מלאה בגחמות, משחקי מילים וטוויסטים חכמים.  דורותי פרקר: ידועה בשנינותה החדה ובשירה הסאטירית שהתייחסה לחברה ולמערכות יחסים. אדוארד ליר: מפורסם בזכות הלימריקים ושירת השטויות שלו, התורמים לפופולריות של הז'אנר. לואיס קרול: מחברם של "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" ו"מבעד למראה", הידוע במשחקי המילים וההומור האבסורדי שלו. מטרת ההומור בשירהבידור: שירה הומוריסטית נועדה בעיקר לבדר את הקוראים ולעורר צחוק או חיוכים. פרשנות חברתית: ניתן להשתמש בהומור לביקורת עדינה או להעיר על נושאים חברתיים, לעיתים קרובות להדגיש אבסורד או סתירות. יחסים: שירים הומוריסטים יכולים להתחבר לקוראים על ידי הצגת מצבים ניתנים לקשר או מוזרויות אנושיות. קתרזיס: הומור יכול לספק שחרור מתח ולהציע נקודת מבט רעננה על נושאים קשים. טכניקות ליצירת שירה הומוריסטיתשחק עם השפה: השתמש במשחקי מילים, משמעויות כפולות ובחירות מילה חכמות כדי ליצור אפקטים קומיים. הפתעה וטוויסט: הגדירו ציפיות ואז ערער אותן עם תפניות או פאנץ' לא צפויות. הומור תצפיתי: הערה על מצבים יומיומיים, התנהגות אנושית או חוויות נפוצות עם טוויסט קומי. תזמון וקצב: השתמש בקצב, והשהיה כדי לשפר את ההצגה הקומית. הומור בשירה הוא סובייקטיבי, ומה שאדם אחד מוצא משעשע, ייתכן שאחר לא. שימוש יעיל בהומור בשירה מצריך הבנה של השפה, העיתוי וההקשר התרבותי שבו השיר מתקיים. הומור בתיאטרוןלהומור בתיאטרון יש היסטוריה עשירה ומגוונת, המשתרעת על פני תרבויות, ז'אנרים וסגנונות שונים. הוא ממלא תפקיד מכריע במעורבות הקהל, במתן פרשנות חברתית ובהצעת רגעים של הקלה ובידור. הומור היה חלק מהתיאטרון מאז ימי קדם. ביוון העתיקה, מחזאים כמו אריסטופנס השתמשו בסאטירה ובפארסה כדי ללגלג על נורמות חברתיות ודמויות חזקות במחזותיהם הקומיים. עבודות אלו כללו לרוב דמויות וסיטואציות מוגזמות כדי לעורר צחוק והרהור. הקומדיה דל'ארטה שהופיעה באיטליה של המאה ה-16, הייתה סוג של תיאטרון אימפרוביזציה שהציג דמויות מלאות והומור סלפסטיק. לדמויות הללו היו תכונות ומשפטי תפס מובהקים, שיצרו בסיס לקומדיה פיזית ודיאלוג שנון. .jpg) תחום חשוב בזירת המחזות הוא הקומדיה השייקספירית. וויליאם שייקספיר, אמן בשילוב אלמנטים קומיים שונים, השתמש בקומדיות שלו משחקי מילים, זהויות מוטעות ודיאלוגים חכמים. מחזות כמו "חלום ליל קיץ" ו"הלילה השנים עשר" מדגימים את מיומנותו ביצירת הומור מצבי ומילולי כאחד. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, מופעי וודוויל והיכל המוזיקה הפכו לצורות פופולריות של בידור קומי. מופעים מגוונים אלה כללו סטנד-אפ קומדיות, מופעים מוזיקליים ומערכונים קצרים, שפנו למגוון רחב של קהלים. התיאטרון אבסורדי שהתפתח באמצע המאה ה-20, הראה מחזאים כמו סמואל בקט ויוג'ן יונסקו שהציגו אבסורדיזם, סגנון שהשתמש במצבים לא הגיוניים וחסרי היגיון כדי לחקור נושאים קיומיים ולעורר צחוק באמצעות אי נוחות ובלבול. הקומדיה הפיזית הראתה הומור פיזי, המאופיין בתנועות מוגזמות, סלפסטיק וגאגים חזותיים, היה מרכיב עיקרי בתיאטרון. קומיקאים כמו צ'רלי צ'פלין ובסטר קיטון הביאו את הצורה הזו לקדמת הבמה, תוך שימוש בגופם כדי ליצור רגעים מצחיקים ובלתי נשכחים. לצד הקומדיה הפיזית הוצג גם תיאטרון סאטירי ופוליטי: הסאטירה היא מזמן כלי לביקורת על חברה ופוליטיקה באמצעות הומור. מחזאים כמו ג'ורג' ברנרד שו וברטולט ברכט ואפרים קישון, השתמשו בשנינות וסרקזם כדי לערער על נורמות חברתיות ולחשוף צביעות. בעידן המודרני התפתחה הקומדיה המודרנית והפוסט-מודרנית, והתיאטרון המשיך להתפתח עם שילוב של טכנולוגיות מודרניות, מולטימדיה וטכניקות ניסיוניות. מחזות פוסט מודרניים מטשטשים לעיתים קרובות את הגבול בין מציאות לבדיה, ומזמינים את הקהל לעסוק בהתבוננות אינטלקטואלית והומוריסטית ושילוש חדשני של שפה זהות ואתיקה.[90][91]  מופעי סטנד-אפ קומיים אמנם אינם תיאטרון מסורתי, אבל הופעות סטנדאפ קומדיה חולקות קווי דמיון עם הפקות בימתיות קומיות. קומיקאים כמו ריצ'רד פריור, ג'ורג' קרלין ודמויות עכשוויות יותר משתמשים באנקדוטות אישיות, הומור תצפיתני ושנינות חדה כדי להתחבר לקהל. לצד התיאטרון המילולי צמחו גם קומדיות מוזיקליות - מחזות זמר כמו "המפיקים", "ספר המורמון" ומחזות של מונטי פייתון, משלבים בין טקסט, הומור, שירים וריקודים, ומציגים בפני הצופים סיפורים תיאטרליים עם אלמנטים קומיים. דוגמה למחזמר קומי מצליח של אפרים קישון הוא "סאלח שבתי", שמופיע שנים בישראל וברחבי העולם. ההומור בתיאטרון לובש צורות שונות, ממשחק מילים שנון ודיאלוגים חכמים ועד לתעלולים פיזיים וסאטירה חברתית. יש לו את הכוח לבדר, לאתגר ולחבר קהלים על פני זמן ותרבויות. דוגמאות קלאסיות של מחזות תיאטרון הומוריסטי
הדוגמאות הקלאסיות הללו להומור בתיאטרון מציגות מגוון רחב של סגנונות קומיים, ממשחק מילים שנון ועד הומור סלפסטיק, והן ממשיכות להופיע ולהנות מהקהל ברחבי העולם. לתיאטרון יש מסורת עשירה של צחוק, והמחזות האלה הם רק חלק מהדוגמאות הנצחיות. הומור בקולנוע ובטלוויזיההמשיכה שאיננו יכולים לעמוד בפניההמשיכה המתמשכת של ההומור בסרטים ובטלוויזיה טמונה ביכולתו של ההומור להתחבר לקהל ברמה האישית והרגשית. צחוק הוא תגובה אוניברסלית שמתעלה מעל מחסומים תרבותיים, מה שהופך אותו לאחת מצורות הבידור הנגישות ביותר. הומור עוזר לאנשים להתמודד עם לחץ, מספק שחרור רגשי ומטפח תחושת ביחד כאשר חולקים אותם עם חברים ובני משפחה. יש לו גם יכולת ייחודית לקרב בין אנשים, בין אם באמצעות אהבה משותפת לסרט קומדיה קלאסי או סיטקום אהוב. דוגמאות לסרטי הומור קלאסיים
הסרטים הקלאסיים הללו הותירו חותם מתמשך על עולם הקומדיה וממשיכים לגרום לצחוק לקהל מכל הדורות. ההומור שלהם, בין אם באמצעות משחקי מילים, הגאות פיזיות או מצבים אבסורדיים, נשאר נצחי ומשעשע ביותר. דוגמאות לתוכניות טלוויזיה הומוריסטיות קלאסיות
לסיכום, הומור בסרטים ובטלוויזיה הוא צורת סיפור נצחית ואוניברסלית המחברת בין אנשים, מעוררת רגשות ומספקת תובנה לגבי החוויה האנושית. צורותיו המגוונות, מסלפסטיק ועד סאטירה, מספקות מגוון רחב של טעמים, והמשיכה המתמשכת שלו טמונה ביכולתו לבדר, לאתגר ולעורר מחשבה. כל עוד יש סיפורים לספר וקהל לעסוק בו, ההומור ימשיך להיות מרכיב חיוני ויוקרתי בעולם הבידור. הומור בציור ובפיסולהומור הוא מרכיב חוזר ורב-תכליתי בעולם האמנות החזותית, שמוצא ביטוי בציורים ובפסלים לאורך ההיסטוריה. להלן תקציר של השימוש בהומור במדיומים האמנותיים הללו: פרשנות וסאטירה חברתיתאמנים השתמשו לעיתים קרובות בהומור כדי לעשות סאטירה ולהעיר על הנורמות והסוגיות החברתיות של זמנם. קריקטורות, קריקטורות וציורים סאטיריים מתארים סצנות מוגזמות, קומיות או אבסורדיות (ראו לדוגמה את ציורו של פיטר ברויגל) כדי להדגיש את החסרונות והסתירות בחברה.  אירוניה וחתרנותהומור יכול להיות כלי רב עוצמה לערעור ציפיות ולאתגר מוסכמות. אמנים משתמשים לעיתים קרובות באירוניה, מיקום זה לצד זה וחוסר התאמה כדי ליצור יצירות הומוריסטיות ומעוררות מחשבה שמניעות את הצופים להעריך מחדש את נקודות המבט שלהם. שובבות ואבסורדאלמנטים שובבים ואבסורדים באמנות יכולים לעורר צחוק ושעשוע. סוריאליסטים, למשל, השתמשו בדימויים חלומיים ושטויות כדי לעורר תחושה של אבסורד, והזמינו את הצופים לפרש את עבודתם באור גחמני או הומוריסטי. אתנחתא קומיתהומור שימש כדי לספק הקלה ולהקליל את האווירה ביצירות אמנות רציניות או קודרות אחרת. בסצנות טרגיות או היסטוריות, אמנים הכניסו פרטים או דמויות הומוריסטיות כדי להפיג מתחים ולערב את הקהל רגשית.  נישואי הזוג ארנולפיני הוא דוגמה לשילוב של הומור עדין בציור רציני כבייכול. הציור מתאר גבר ואישה עומדים בחדר מרוהט היטב, והם נדמים כסוחר עשיר ואשתו. ההומור בציור זה טמון בתשומת לב לפרטים ובאלמנטים הסמליים הקיימים בסצנה. למשל, המראה הקמורה ברקע משקפת שתי דמויות שנכנסות לחדר, כולל האמן עצמו. הכלב הקטן שלרגלי הזוג מסמל נאמנות, אבל הבעתו שובבה ומעט שובבה מוסיפה נופך של הומור. בטנה המעוגלת בצורה מוגזמת של האישה הובילה גם לפרשנויות של הריון אפשרי, שיש הרואים בהם מרכיב הומוריסטי בקומפוזיציה. העיבוד המוקפד של חפצים שונים בחדר, כמו הנברשת, הקבקבים על הרצפה והכתומים הדקורטיביים על אדן החלון, מוסיף רמת פירוט שניתן לראות בה כריאליסטית והומוריסטית עדינה. הציור, נישואי הזוג ארנולפיני הוא דוגמה מצוינת לאופן שבו הומור יכול להשתלב בציור פשוט ורשמי לכאורה, על ידי שילוב סמליות, תשומת לב לפרטים והדיוקן העצמי העדין של האמן. ההומור לא ברור וחד משמעי אלא מרומז ומחייב פרשנות. פארודיה והומאז'אמנים עושים לעיתים קרובות כבוד לקודמיהם או לתרבות הפופולרית על ידי שילוב של התייחסויות הומוריסטיות, פרודיות או עיבודים בעבודתם. רמיזות אלו יכולות ליצור תחושה של ידע ושעשוע תרבותי משותפים. קריקטורה והגזמהקריקטורה היא איור שמתאר אדם או מצב בצורה מוגזמת, תוך הבלטה מופרזת של פרטים מסוימים, בדרך כלל מאפיינים חיצוניים או נקודות תורפה, במטרה להצחיק ולעיתים גם לעורר ביקורת. קריקטורות משתמשות לעיתים קרובות בהומור כדי להדגיש את המוזרויות הגופניות או ההתנהגותיות. משחקי מילים חזותיים ומשחקי מילים_5.jpg) אמנים משלבים לפעמים משחקי מילים ומשחקי מילים ביצירותיהם, ויוצרים שכבה של הומור הדורשת מהצופים לפענח משמעויות נסתרות או קשרים בין אלמנטים חזותיים לשפה. ביקורת פוליטית ותרבותיתקריקטורות פוליטיות ופסלים סאטיריים משתמשים לרוב בהומור כדי לבקר דמויות סמכות, מדיניות או פרקטיקות תרבותיות. באמצעות הגזמה ולעג, אמנים יכולים להעביר את ההתנגדות והפרשנות שלהם בצורה יעילה. הומור כשפה אוניברסליתהומור באמנות מתעלה על מחסומי שפה ותרבות, מה שהופך אותו לכלי רב עוצמה עבור אמנים להתחבר לקהל רחב ומגוון. לעיתים קרובות הוא משמש כדרך ליזום שיחות ולעורר תגובות רגשיות מהצופים. אחת הדוגמאות המפורסמות להומור בפיסול הם הפסלים מאת ג'ף קונס. קונס מרבה להשתמש בגישה שובבה ואבסורדית בפסליו כדי לעורר מחשבה ולאתגר את מוסכמות האמנות. בתמונה שמשמאל ניתן להעריך את גודל הפסל לפי צלם האדם העומד לידו. לסיכום, הומור בציורים ובפסלים שימש מגוון רחב של מטרות לאורך תולדות האמנות, מפרשנות חברתית ועד בידור ומעורבות רגשית. זה יכול להיות מקור לשמחה, אמצעי לביקורת ודרך לחקור את המורכבות של החוויה האנושית, מה שהופך אותה למרכיב משמעותי ומתמשך של ביטוי אמנותי. הומור בפוליטיקהלהומור ישנו תפקיד משמעותי בתחום הפוליטיקה, הן ככלי לתקשורת והן כאמצעי לעיסוק וביקורת על דמויות, אירועים ואידאולוגיות פוליטיות. להלן סיכום השימוש בהומור בפוליטיקה: סאטירה ופארודיהסאטירה היא צורה נפוצה של הומור פוליטי המשתמשת באירוניה, סרקזם והגזמה כדי לחשוף ולבקר את הפגמים, האבסורד והצביעות של מערכות ודמויות פוליטיות. יצירות סאטיריות, כולל קריקטורות, מערכונים וספרות, מספקות עדשה הומוריסטית שדרכה ניתן לראות סוגיות פוליטיות. קריקטורות פוליטיותקריקטורות פוליטיות הן מדיום חזק להומור פוליטי, תוך שימוש בדימויים חזותיים ושנינות כדי להעביר רעיונות וביקורות פוליטיות מורכבות בצורה תמציתית ונגישה. קריקטוריסטים מרבים להשתמש בקריקטורה ובסמליות כדי להדביק פוליטיקאים ומדיניות. ראו לעיל דוגמה בערך זה לפיגוע שאליו הובילה פרסומה של קריקטורה של מוחמד על ידי שבועון שרלי הבדו בפריז ופרשות קיצוניות נוספות אליהן הובילה הקריקטורה של מוחמד. בישראל התפרסם קריאל גרדוש (דוש) שפרסם קריקטורות בעיתונות המקומית ואף יצר את הדמות "שְׂרוּלִיק" שהייתה האנשה של מדינת ישראל כנער. תוכניות קומדיה וסאטיריות בשעות הלילה המאוחרות תוכניות אירוח בשעות הלילה המאוחרות ותוכניות סאטיריות כמו "The Daily Show" ו-"Saturday Night Live" משתמשות בהומור כדי לנתח וללעוג לאירועים אקטואליים, פוליטיקאים ומדיניות. תוכניות אלה משלבות לעיתים קרובות קומדיה עם ניתוח חדשות, והופכות תוכן פוליטי למעניין יותר וקשור לקהל רחב יותר. תוכניות סאטירה ישראליות מסוג זה הן "ניקוי ראש", "החמישייה הקאמרית", "ארץ נהדרת", "גב האומה", "זהו זה" ועוד. מסע פרסום הומוריסטיפוליטיקאים עצמם משתמשים לפעמים בהומור כאסטרטגיית קמפיין כדי ליצור קשר עם הבוחרים. בדיחות, קווים שנונים ומודעות הומוריסטיות יכולות להאניש מועמדים ולהפוך אותם לנגישים יותר.[92] ממים פוליטייםבעידן המדיה החברתית, ממים פוליטיים הפכו לאמצעי ביטוי פוליטי פופולרי. הממים משתמשים בהומור, לעיתים קרובות בצורה של תמונות וכיתובים, כדי להגיב על אירועים ודמויות פוליטיות, מה שמאפשר פרשנות מהירה וניתנת לשיתוף.[93] פנייה בין-תרבותיתהומור בפוליטיקה יכול לחרוג מגבולות השפה והתרבות, מה שהופך אותו לכלי אוניברסלי לביקורת ולדיון בנושאים פוליטיים. הומור פוליטי משמש לעיתים קרובות כבסיס משותף לאנשים להתחבר ולעסוק בשיח פוליטי. איזון-נגד לרצינותבעיצומם של מתחים ומחלוקות פוליטיות, הומור יכול לספק הקלה ולהפיג מתחים. זה יכול להציע הפסקה נחוצה מהרצינות של הפוליטיקה ולערב אנשים בצורה קלילה יותר. חופש הביטויהומור פוליטי הוא לעיתים קרובות מדד לחופש הביטוי של חברה. בחברות דמוקרטיות, היכולת לעשות סאטירה ולבקר דמויות פוליטיות ללא חשש מצנזורה נתפסת כהיבט יסודי של חופש הביטוי.[94] ביקורת ושינויהומור פוליטי יכול להיות כלי רב עוצמה לביקורת על הסטטוס קוו ותמיכה בשינוי. על ידי הדגשת נושאים באמצעות הומור, פעילים ואמנים יכולים לערב את הציבור בדיונים על נושאים פוליטיים וחברתיים חשובים. לסיכום, הומור בפוליטיקה משמש כאמצעי רב-תכליתי ונגיש לעיסוק בסוגיות פוליטיות, לביקורת סמכות ולהפיכת נושאים מורכבים למובנים וברורים יותר. היא ממלאת תפקיד חיוני בעיצוב התפיסה הציבורית, בקידום השיח הפוליטי ובאחריות לפוליטיקאים ולממשלות. הומור בפסיכולוגיהזיגמונד פרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, ראה בהומור, בחלום וביצירתיות אמצעי ביטוי לנפש האדם. הוא הקדיש לבדיחה ספר בשם "הבדיחה וזיקתה ללא מודע", שבו טען שכמו החלום, הבדיחה מנסה להעלות על פני השטח תכנים לא מודעים אסורים, ולשם כך (כמו החלום) היא משתמשת במנגנוני הסוואה. פרויד מתקשה בהסבר של בדיחות "תמימות", כלומר כאלה שאינן מכילות תכנים מיניים או תוקפניים, וכאלה יש לא מעט.[95] להומור תפקיד משמעותי בפסיכולוגיה, המשפיע על היבטים שונים של התנהגות אנושית ורווחה נפשית. להלן נקודות עיקריות העוסקות בשימוש בהומור בפסיכולוגיה:
לסיכום, להומור בפסיכולוגיה יש מגוון רחב של יישומים ומשפיע על היבטים שונים של התנהגות אנושית ובריאות נפשית. ההשפעות החיוביות שלו על הפחתת מתח, קשר חברתי ורווחה רגשית הופכות אותו לנושא לימוד חשוב ולכלי בעל ערך לשיפור איכות החיים הכוללת. עם זאת, חשוב לשקול את ההקשר ואת ההשלכות האתיות הפוטנציאליות של שימוש בהומור במצבים שונים. ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
.jpg)
