|
דרמה דרמה (Drama) היא סוגה תרבותית הנפוצה בתיאטרון, בטלוויזיה, בקולנוע ובמדיומים נוספים, בה ממחיזים שחקנים טקסט כתוב[1]. במקור הייתה הדרמה שם כולל ליצירות שנכתבו לשם הצגה ובראשן הטרגדיה והקומדיה. מקור המילה "דרמה" (δράμα) במילה היוונית דראן (δραν) שמשמעה "פעולה". בהתאמה, מתוארת הדרמה בדרך כלל כפעולה של חיקוי או הצגה של התנהגות אנושית ריאליסטית. כדי שפעולה תהייה דרמטית, לרוב עליה לשלב חיבור של שני גורמים מנוגדים: מצד אחד על הפעולה להכיל ממד של משמעות אישית למבצע הפעולה, ומצד שני ממד של רלוונטיות אוניברסלית אליה יוכלו הצופים להתחבר. החשיבות של שני ממדים אלו במטרתה של הדרמה לעורר תגובה רגשית כלשהי אצל הצופים, דוגמת צחוק, עצב, התרגשות, כעס וכדומה[2]. בהתאם לכך חלק מההגדרות המתייחסות ל"דרמה" לא מחשיבות יצירות סיפורת כחלק מסוגת הדרמה, מכיוון שבדרמה הקלאסית ההתנהגות האנושית אמורה להיות מוצגת באמצעות פעולות ומחוות של השחקנים, כפי שקורה בתיאטרון או בטלוויזיה[2][1]. להבדיל מסיפורת – בה פעולות הדמויות מתוארות באופן ספציפי על ידי הסופרים, כך שהקוראים מקבלים רק את המידע שהסופרים בוחרים לספק להם, בתיאטרון או בטלוויזיה – כאשר הצופים רואים את הפעולות בעיניהם, יש משקל משמעותי למחוות של השחקנים, דוגמת שפת גוף, טונציה והבעות פנים, כך שהצופים רואים יותר רבדים של הפעולה[1][3], ולמצוא יותר נקודות סובייטיביות להתחבר אליהן באופן רגשי, בהתאם לפרשנות האישית של כל צופה, וכך תגשים טוב יותר הדרמה את מטרתה בעוררות התגובה הרגשית[3]. עם זאת, יצירות סיפורת רבות בעלות מאפיינים רבים של סוגת הדרמה[2]. במחקר התרבות, מראים חוקרי תרבות שונים כיצד מתכתבת הדרמה עם השינויים החברתיים והערכים של תקופה ומקום, וטוענים כי ניתן ללמוד על תרבות באופן עומק יותר, אם בוחנים את תוכני הדרמה שנכתבו באותה התקופה[4]. לדרמה מיוחסת השפעה על הצופים ועל תפיסת עולמם, ודמויות הדרמה עשויות להיות נציגות להשקפות עולם או להעלות לדיון בעיות חשובות. השפעה חברתית זו מובילה למדינות שונות להפעלת צנזורה על תוכני הדרמות, ובמקרים אחרים גם להפעלת צנזורה עצמית[5]. מרכיבי הדרמהמרכיבי הדרמה כוללים תסריט עלילתי, דיאלוג, פעולות שהדמויות עצמן מבצעות בתסריט, ומחוות אותן השחקנים יוצרים באמצעות שפת גוף והבעה. התסריט הכתוב מכיל את שלושת הרכיבים הראשונים, זולת המחווה האפשרית רק בעת הצגת היצירה בפועל. דרמות רבות מכילות גם רכיבים של אירוניה[1]. עלילהמבנה עלילה דרמטי קלאסי הוא הצגת בעיה, הצגת ההתמודדות איתה ולבסוף פתרונה. הפילוסוף צווטאן טודורוב אפיין מבנה נראטיבי שבמקרים רבים משתקף ביצירות דרמה, ולפיו תחילה מציגים "שיווי משקל" או סדר חברתי "יציב", ובהמשך היציבות מופרת, עד שנוצר פתרון שמחזיר את הסדר החברתי ל"שיווי משקל", אם כי הפעם שיווי המשקל שונה ממה שהיה בתחילה[6]. כחלק מהשאיפה ליצור עניין רגשי מתמיד בקרב הצופים, העלילה הדרמטית כוללת במקרים רבים תפניות, הפתעות ועיכובים נוספים בדרך להתרת הקונפליקט[6]. בבחינת עלילות הדרמה הקלאסית הציעו חוקרי תרבות לסווג את העלילות לשתי גישות: דרמה "אינטנסיבית" (או "קלימטית") ודרמה "אקסטנסיבית" (או "אפיזודית"). הדרמה האינטנסיבית מאופיינת בהתחלת העלילה בשלב מאוחר של הסיפור, יחסית לקראת השיא. הדרמה האינטנסיבית מתפרסת על זמן יחסית קצר, במספר מועט של מיקומי התרחשות ולרוב מכילה מספר דמויות מועט יחסית, שאינו עולה על שמונה. קו העלילה בדרמה האינטנסיבית לרוב רציף וליניארי עם מעט סטיות, כאשר התפתחות העלילה בשרשרת של סיבה ומסובב, עם התפתחויות שנראות כמעט בלתי נמנעות. הדרמה האקסטנסיבית מתחילה לרוב בשלב מוקדם של הסיפור, המתפרס על פני זמן ארוך יותר, ועשוי לכלול כמות גדולה של דמויות. העלילה בדרמה האקסטנסיבית נעה לכמה כיוונים, למשל, שני קווי עלילה שייפגשו בהמשך, או קו עלילה עיקרי שעוצר לעיתים להפוגות שונות. חוקר התרבות ברנרד בקרמן (אנ') סבר כי כל גישה כזו יוצאת מתוך תפיסת עולם שונה, כאשר הדרמה האינטנסיבית יוצאת מנקודת מוצא דטרמיניסטית בה העתיד הוא תוצאה בלתי נמנעת של העבר, בעוד שבדרמה האקסטנסיבית מופקדת האחריות לגורלן של הדמויות בידן, והן יכולות לשנות את גורלן לאורך העלילה[6]. אחד ממאפייני העלילה הדרמטית הוא המתח ויצירת הציפיות, בין אם לגבי המשך התפתחות העלילה, ובין אם כאשר הצופים מבינים לאן צפויה העלילה להתקדם וסקרנים כיצד יוצגו הדברים. המתח בדרמה נוצר מסקרנות הצופים לגלות מהן התשובות למגוון שאלות, כאשר ישנן שאלות "גדולות" יותר ושאלות "קטנות" יותר. השאלה הגדולה לרוב מוצגת בשלב מוקדם של העלילה, והיא השאלה המרכזית של העלילה, כאשר לאורך העלילה נפתרות שאלות "בינוניות" יותר, וכן ישנה אף שאיפה ליצור מתח ברזולוציה קטנה יותר, גם ברמת הפעולה, למשל, מתח של הצופים כיצד תגיב דמות לאמירה שנשמעה זה עתה. המתח לעיתים מופסק להפוגה כלשהי, למשל, לאתנחתא קומית, אשר מרפה את המתח, במטרה לשוב ולהגביר אותו לאחר מכן[6]. הדמויות בדרמהבדרמה יש תפקידי דמויות ארכיטיפיות קאלסיות[1], אם כי ביצירות שונות לעיתים משתנה תפקיד הדמויות לעומת התפקיד הארכיטיפי. כמה מין המרכזיות בדמויות אלו כוללות:
הפילוסופית וחוקרת התרבות תרזה דה לאורטיס (אנ') ניתחה יצירות דרמה מגוונות מבחינת הזווית המגדרית, ואפיינה את מרבית הדרמות כ"זכריות", מה שבא לידי ביטוי בעיקר בהקשר של הדמויות בדרמה. בעלילה ה"זכרית", הזכר הוא שיוזם מהלך משמעותי, ותפקידה של הדמות הנשית פסיבי, שמשמעותו בפעולה הגברית – למשל, נסיכה שיש להצילה. אפיון דומה של דמויות נשיות בעלילות "זכריות" ו"נשיות" ניתן למצוא גם במודלים של תאורטיקן התרבות ג'ון פיסק (אנ'), שבחן את תפקידיהן של דמויות נשיות בסדרות הדרמה של מפנה המאה ה־21[6]. להבדיל מדמויות של רומן, אשר לרוב מאוד מאופיינות, האפיון של דמויות של דרמה המוצגת לצופים – למשל בתיאטרון, בקולנוע או בטלוויזיה – מתוכנן באופן מצומצם מאוד, המשאיר לשחקנים עצמם את שיקול הדעת לגבי היישום של מאפיינים רבים של הדמות שאינם מוגדרים מראש[5]. דיאלוגכלי מרכזי בדרמה הוא הדיאלוג, שתפקידו לספק לצופים הצצה אל מחשבותיהם ורצונותיהם של הדמויות. מסיבה זו דמויות הדרמה מרבות לדבר, בהשוואה לשיחות ריאליסטיות, ומרבות להסביר את עצמן לסובבים אותן ולספר על תוכניותיהן ורגשותיהן. דמויות הדרמה מסבירות על רגשותיהן בשפה בהירה וקולחת משמעותית לעומת האופן בו מתקשרים בני אדם בדרך כלל "בעולם האמיתי", ולרוב עושות זאת באופן משעשע ושנון[5]. דרמה בתיאטרוןהצגת דרמה בתיאטרון – בהשוואה לפורמטים המודרניים הנפוצים, של דרמות טלוויזיוניות, קולנועיות או אף עיבודי דרמה לרדיו – בעלת היתרון המתקיים מקשר "חי" עם הקהל, המאפשר תגובות התרגשות ספונטניות מהקהל, העשויות להזין את המתרחש על הבמה[6]. דרמה יווניתבתיאטרון היווני באתונה היו שני סוגי דרמה: טרגדיה וקומדיה[1]. מקור הטרגדיה והקומדיה האתונאיים לוט בערפל; סביר להניח כי במקור הייתה הדרמה היוונית חלק מטקס דתי[דרוש מקור]. ראשית הייתה המקהלה, ובה זמר מוביל ששר על גיבור כלשהו; בתקופות מאוחרות יותר החל המוביל לגלם את הדמות במקום לשיר עליה. בהמשך נוסף דיאלוג בין כמה שחקנים, והתוצאה הייתה הטרגדיה היוונית. צורות הדרמה האחרות הופיעו בהמשך[דרוש מקור]. בטרגדיה היוונית, הגיבור או הגיבורה היו בדרך כלל בעלי מאפיינים קלאסיים, דוגמת מוצא אצילי או תפקיד רב מעלה, נדיבות ותכונות טובות יותר בהשוואה לשאר הדמויות במחזה, ופעולה מתוך כוונות טובות, אולם חרף תכונותיה הטובות הייתה הדמות נכנעת לגורלה ומתה בסוף המחזה. לרוב מבצעת הדמות, בגלל שיקול דעת לקוי, טעות נסיבתית או גאוותה, מעשה כלשהו אשר מחולל את נפילתה ממעמדה הרם, ומעשה זה מכונה כונה "המעשה המביש"[1]. הקומדיה היוונית התאפיינה בהצגתו של קונפליקט והבאתו לפתרון בסוף המחזה ב"סוף טוב". לרוב כללו הקומדיות גם הומור המגחיך נושאים אקטואליים[1]. לדרמות היווניות לרוב היו מספר חלקים[1]:
שלוש האחדויותאריסטו טען כי בדרמה חייבים להתקיים שלושה תנאים:
דרמה בקולנוע ובטלוויזיה
הפיתוחים הטכנולוגיים בהקרנת המדיה שהתפתחו במאה ה־20 במדינות המפותחות יצרו מצב חסר תקדים בו לרוב האוכלוסייה יש גישה קבועה לדרמה, מעבר לאירועים חגיגיים יוצאי דופן. התפתחות זו יצרה סוג חדש של דרמה, כזה המתמקד באירועים יומיומיים ומשתלב עם חיי השגרה של הצופים[2]. הדרמה המצולמת איפשרה לבמאים ליצור סצנות דרמה "מציאותיות" יותר עבור הצופים, ופתחה בפניהם מגוון רחב משמעותית של אמצעים – דוגמת זוויות צילום, עריכה וכדומה – להשפעה על החוויה של הצופים[6]. עם התפתחות מדיום הטלוויזיה, חלחלה הדרמה בהדרגה מסדרות הדרמה הייעודיות גם לסוגים אחרים של תוכניות, ואף לפרסומות. מגישי חדשות שונים, למשל, החלו להשתמש במאפיינים של דרמה תאטרלית בהעברת המסרים שלהם, וכך גם בין היתר פוליטיקאים או מומחים שרואיינו בטלוויזיה[7]. בראשית המאה ה־21 יצירות הדרמה המצולמות תופסות נפח משמעותי מהתוכן הנצפה, ומתפרסות על פני סוגות שונות, סרטי דרמה, סדרות דרמה "סגורות" או "פתוחות", יצירות דרמה קומית, דוקו דרמה ועוד[2]. דרמה בישראלהסוציולוג וחוקר האמנות דן אוריין אפיין את העשורים הראשונים של הדרמה בישראל ככאלו בהם יצירות הדרמה התאטרליות נהגו להציג בעיות חברתיות ופוליטיות על הבמה ואז "לפתור" אותן, להבדיל משנות ה־80 ואילך, אז החלה הדרמה הישראלית להציג קונפליקטים ואי הסכמות חברתיות כ"בלתי פתירות". אוריין רואה בכך השתקפות לתהליך חברתי שהתקיים בישראל, בו נחלש הזרם המרכזי הציוני, והתחזק שיח הנותן יותר מקום לביקורת כלפי האידיאלים הקשורים בהקמת המדינה[3]. אוריין גם בחן את הדמויות המופיעות בדרמות לאורך השנים, תוך הבחנה בין דמויות "הזרם המרכזי" לבין דמויות המייצגות מגזרים הנחשבים "שוליים". על פי אוריין, טרם ימי המדינה כלל לא נכתבו ביצירות המנדטוריות דמויות דרמטיות שאינן יהודים אשכנזים חילונים. עם הקמת מדינת ישראל הופיעו דמויות אלו כייצוג כללי של המגזר (למשל, דמויות שתפקידן "ערבי א'", "ערבי ב'", "שייח'", "חרדי"), עם שמות סטריאוטיפים ותכונות אופי שבלוניות. החל משנות ה־60 דמויות אלו קיבלו מעט יותר במה, אולם עדיין נכתבו באופן סטריאוטיפי מאוד, לרוב בהקשר קומי. משנות ה־70 החלו לקבל דמויות אלו ייצוג כדמויות משנה גם בדרמות ריאליסטיות, והחל משנות ה־80 החלו מופעים של דמויות אלו גם בתפקידים ראשיים, והחלו דמויות אלו להופיע כ"שווים" לדמויות האחרות[5]. ראו גםקישורים חיצונייםהערות שוליים
|
|||||||||||||
