כלי איפור ותכשירי איפור לפניםאיפור אפקטים לקולנועחדר איפור מאחורי הקלעים של תצוגת אופנהבתמונה מוצגים מגוון תכשירי איפור כגון: מברשות איפור, סומק, צלליות, אודם.
איפור הוא שם כולל לחומרים קוסמטיים המשמשים לצביעת הפנים (ולעיתים הגוף), בדרך-כלל במטרה לשפר את המראה. המילה "איפור" משמשת גם כשם הפעולה לשימוש בחומרים אלה, ולתיאור תוצאת הפעולה.
איפור קבוע הוא למעשה כתובת קעקע זמנית שנועדה לחקות גבות, קו תוחם שפתיים, שפתון, צלליות ואייליינר לעיניים ואפילו נקודות חן. ההבדל בין קעקוע לאיפור קבוע הוא עומק חדירת המחט, קעקוע מוחדר מתחת לשכבת הדרמיס ואילו האיפור הקבוע מעליה, כך הוא מחזיק 3–5 שנים.
מטרות האיפור
האיפור משמש בימינו כדי לשוות לפני המאופר מראה צעיר, בריא ומושך. עיקר השימוש באיפור בעולם המערבי הוא בידי נשים אך לא רק.
האיפור משמש גם כדי להסתיר פגמים בעור, בין אם מדובר בפגמים קלים (כגון פצעי בגרות) או פגמים קשים (כגון צלקות או ואקנה כוויות).
איפור מאפשר לפסל את הפנים בעזרת שיטת הקונטורינג[1] (הארות והצללות), בה ניתן להבליט ולחטב אזורים כגון עצמות הלחיים, גשר האף ועצם הלסת. בנוסף, איפור מאפשר לתקן חוסר סימטריות במקומות כמו שפתיים או עיניים א-סימטריות, וכן גם להגדיל או להקטין עיניים בעזרת טכניקות שונות.
בתיאטרון ובקולנוע נעשה שימוש נרחב באיפור, כדי לשפר את מראם של השחקנים וגם, לעיתים, כדי לשוות להם מראה השונה מהותית ממראם הטבעי. כך למשל, בעזרת שימוש באיפור יכול שחקן בהיר-עור לגלם דמות כהת-עור או להראות כאילו הוא נפצע מאסון למשל. כמו כן איפור משמש ליצירת אשליה של פגמים במקרה הצורך (כוויות, צלקות וכו'), איפור מסוג זה נקרא איפור אפקטים. סגנונות התיאטרון, שבהם בולט האיפור: פנטומימה, נו, קבוקי, קתקאלי.
ליצנים עושים שימוש נרחב באיפור מודגש, במטרה לשוות להם מראה עליז.
מראיינים ומרואיינים בתוכניות טלוויזיה מאופרים כחלק סטנדרטי של ההכנה לשידור, כדי למנוע מעור הפנים להבריק באור שבאולפן (ולעיתים לשם הסתרת פגמים בעור). דוגמה קיצונית לחשיבות האיפור בעת הופעה בטלוויזיה ניתנה בעימות הבחירות הטלוויזיוני הראשון, שנערך ב-26 בספטמבר1960 בין ג'ון קנדי וריצ'רד ניקסון. לפני העימות סירב ניקסון להתאפר, והיה ניתן לראות את זיפי הגילוח על פניו, דבר שתרם לכשלונו בעימות.
איפור לצרכים אישיים נעשה במרבית המקרים על ידי המתאפר עצמו, למעט אירועים חגיגיים (כגון חתונה, חינה ובר/בת מצווה), שבהם מופקדת מלאכת האיפור בידי מאפר מקצועי. בטלוויזיה נעשה האיפור על ידי מאפר מקצועי, שהוא חלק מצוות האולפן.
בתרבויות בהן נהוג לשים את גופת המת בארון פתוח, בדרך כלל במדינות מערביות, מקובל לאפר את פני המת כדי לשוות לו צורה קרובה ככל שניתן למראהו בחיים. מקובל גם לכסות פגמים קלים שהיו על פני המת בחייו. האיפור מתבצע לאחר החניטה, בידי עובדי בית הלוויות.
השימוש באיפור נפוץ בחברות אנושיות עוד משחר ימי האנושות; ידוע על שימוש באיפור ברומא העתיקה, ביוון העתיקה וגם במצרים העתיקה[2](בה השתמרו כלי איפור וחומרי איפור), כ-6,000 שנה לפני זמננו. גם ביפן ובסין נעשה שימוש באיפור זה אלפי שנים.
גם בתנ"ך מוזכר איפור, למשל בפסוק: "כִּי-תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ--לַשָּׁוְא, תִּתְיַפִּי" (ירמיהו, ד', ל').
ארכאולוגים מאיטליה ומאיראן דיווחו כי בשנת 2001 נמצא חפץ בדרום-מזרח איראן בן 4,000 שנה (תקופת הברונזה) הנראה כשפתון והוא כנראה שייך לתקופה הקדומה ביותר של שימוש בשפתונים. הבקבוקון שנמצא עשוי מכלוריט ירקרק ועליו חריטות והכיל אבקה בצבע סגול כהה והמרכיב הדומיננטי בה היה המטיט, שהוא מינרל של ברזל ועוד מינרלים אחרים.[3]
במאה ה-19 הכריזה המלכה ויקטוריה כי איפור "אינו מנומס"; האיפור נתפס אז כהמוני וראוי לשימוש רק בידי שחקנים ופרוצות. עד אמצע המאה ה-20 כבר הפך האיפור למקובל במערב גם בזכות אליזבת ארדן שבתחילת המאה ה-20 שיווקה את מוצרי האיפור והטיפוח כמרכיב חשוב בזהות הנשית נורמטיבית[4][5].
