הבימה

הבימה

נתונים כלליים
סוג	תיאטרון
מייסדים	נחום דוד צמח
תקופת הפעילות	1917–הווה (כ־107 שנים)
מיקום המטה	תל אביב-יפו, ישראל
קואורדינטות	32°04′22″N 34°46′44″E / 32.072694444444°N 34.779°E / 32.072694444444; 34.779
בעלות	עיריית תל אביב-יפו
מנכ"ל	דני וייס
אתר רשמי מפת מיקום מפה דינמית (למפת תל אביב מוגדלת)   הבימה (למפת תל אביב רגילה)   הבימה (למפת גוש דן רגילה)   הבימה (למפת גוש דן מוגדלת)   הבימה הבימה הבימה מפת  מרכז __ תל אביב [‌למפה דינמית של גוש דן וסביבותיו‌] ממזרח: __ בני ברק, __ רמת גן, __ גבעתיים ממערב: הים התיכון tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

תיאטרון הבימה (נוסד ב-1917) הוא התיאטרון הלאומי של ישראל הממוקם בתל אביב. זוכה פרס ישראל לשנת 1958 וחבר ב"איחוד תיאטרוני אירופה". מנכ"ל התיאטרון הוא דני וייס, המנהל האמנותי של התיאטרון הוא משה קפטן.

תחילתו של הבימה עוד בשנת 1909 בביאליסטוק, כאשר העלו נחום צמח וקבוצת שחקנים שנקראו בשם "הבימה" את ההצגה "מוסר נער רע" בעברית^[1]. הפעילות חודשה בשנת 1914 על ידי נחום דוד צמח, אך נפסקה עד מהרה בשל מספר סיבות, בהן מלחמת העולם הראשונה.

ב-1917 צמח ייסד מחדש את התיאטרון במוסקבה יחד עם מנחם גנסין וחנה רובינא. מקור השם הוא בבימת התפילה בבית הכנסת עליה עומד שליח ציבור בעת התפילה^[2].

צמח נפגש עם הבמאי והמורה הרוסי המפורסם קונסטנטין סטניסלבסקי, מנהל התיאטרון האמנותי וביקש את סיועו בפעילות התיאטרונית והאמנותית של "הבימה". סטניסלבסקי הסכים להפוך את "הבימה" לסטודיו של התיאטרון האמנותי והעמיד לרשותו את יבגני וכטנגוב, במאי ממוצא ארמני, מתלמידיו הטובים ביותר, כדי שישמש מדריך אמנותי לקבוצת הצעירים העבריים. על הרישיון להקמת התיאטרון חתם המיניסטר לענייני לאומים בברית המועצות דאז: יוסיף סטלין.

פעילותו של צמח הייתה חלוצית, שכן התיאטראות העבריים שפעלו לפני כן בארץ ישראל וברחבי הגולה הגדירו עצמם כלהקות חובבים.

ההצגה הראשונה שהעלתה "הבימה" הייתה "נשף בראשית", ארבעה מערכונים בבימויו המקצועי של הבמאי והשחקן יבגני וכטנגוב (ב-1918) על פי שיטת סטניסלבסקי ("האחות הבכירה" – שלום אש, "השריפה" – י.ל פרץ, "החמה, החמה" – יצחק כצנלסון, "פגע רע" – י.ד ברקוביץ'). המחזה השני היה "היהודי הנצחי" שכתב המחזאי וסופר היידיש דוד פינסקי, אשר בו התגבש סגנון משחקה של הלהקה בהצגותיה הראשונות המבוסס על פאתוס והבעה עזה של רגשות. סגנון זה היה פיתוח ופרשנות של הבמאים הראשונים ב"הבימה", וכטנגוב, וורשילוב ומצ'דילוב, לשיטת של סטניסלבסקי, מורם.

את ראשית התהילה השיגה "הבימה" משהעלתה את "הדיבוק" של המחזאי היידי ש. אנ-סקי (שלמה רפפורט), ב-31 בינואר 1922. בהצגה זו, רווית הדרמטיות, נעשה שימוש בתפאורה, באיפור ובתלבושות המשרות אווירת מסתורין. בלטה בה השחקנית חנה רובינא, ששיחקה בתפקיד הכלה לאה רדופת הדיבוק והחלה להסתמן כ"סמל המסחרי" של התיאטרון. מי שקבלה במקור את התפקיד הייתה שושנה אביבית, השחקנית המקצועית היחידה בקבוצה, שעזבה את הלהקה עוד בתקופת החזרות. המחזה הועלה שוב ושוב במשך שנות קיומו של "הבימה", בגלגולים שונים ועל ידי שחקנים מדורות שונים. הזיהוי של התיאטרון עם המחזה היה כה גדול^[א] עד כי במשך שנים שימש דימוי נערה לבושת שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות, דימוי המאזכר את דמותה של חנה רובינא במחזה כסמליל של "הבימה". "הדיבוק" הוצג ברציפות עד שנת 1965 בשינויי קאסט. ברוב ההצגות גילמה חנה רובינא את לאה הרדופה אך לצידה גלמו את התפקיד בת עמי שניידר (שעזבה את הקבוצה בפילוג הלהקה בארצות הברית בשנת 1927), אינה גובינסקא, פנינה פרח, מרים זוהר ואוה ליאון. בשנת 1979 הועלה שוב המחזה בהבימה, הפעם בבימויו ג'ו צ'ייקן. את תפקיד לאה גלמה השחקנית מיקי מרמור. בהמשך הועלה "הדיבוק" פעמיים נוספות, בשנת 1988 בבימויו של אנז'י ווידה הפולני וב-1998, במסגרת פסטיבל ישראל בבימויו של חנן שניר. בשתי ההפקות גלמה את תפקיד לאה השחקנית נאוה זיו.

ב-27 במרץ 1928 הגיעו חברי "הבימה" לנמל יפו, לאחר שנעזרו במרגוט קלאוזנר שהקימה את "חוג ידידי הבימה" בברלין, שלוותה ותמכה בתיאטרון במשך שנים. הצגת הבכורה בארץ הייתה "האוצר" מאת שלום עליכם, שהתקיימה ב-29 בנובמבר באולם שהיה אמור לשמש את התא"י (התיאטרון הארצי ישראלי) בשדרות רוטשילד 80 בתל אביב, אך פורק טרם נכנס לבניין.

בארץ ישראל, נאלץ "הבימה" להתמודד על מעמדו כתיאטרון עברי ייחודי אל מול תיאטראות עבריים נוספים שפעלו בארץ, בהם תיאטרון "אוהל" שהוקם שנה לפני כן על ידי משה הלוי, אחד משנים עשר מייסדי "הבימה", שעזב את התיאטרון עת שהה עוד במוסקבה. "הבימה" פעל בצורה של קולקטיב, שבו כל שחקן היה שותף לרווחים ולהחלטות הרפרטואר והניהול. מראשית שנות השלושים בוימו הצגות התיאטרון במסגרת "הרג'יסורה הפנימית" – באים שבאו מהקולקטיב ובראשם צבי פרידלנד וברוך צ'מרינסקי. פרידלנד, שקיים במחתרת אולפן להכשרת שחקנים צעירים, התמחה במחזות אוניברסליים. צ'מרינסקי התמחה במחזאות יהודית משל שלום עליכם, חיים נחמן ביאליק ומנדלה מוכר ספרים.

מלבד הצגות מתורגמות קלאסיות, החל "הבימה" לשים דגש גם על המחזה העברי המקורי. ב-1937 הועלה המחזה המקורי הראשון מחיי הארץ – "שומרים" – מאת עבר הדני בבימויו של פרידלנד. ההצגה ירדה לאחר זמן קצר. ב-1942 זכתה להצלחה העלאת המחזה "האדמה הזאת" של אהרן אשמן, על חייה של המושבה חדרה, בנוסף להצגה "מיכל בת שאול" של אותו מחזאי.

מאמצע שנות השלושים החלו להצטרף שחקנים מהאולפן הדרמטי של השחקן, הבמאי והמורה למשחק צבי פרידלנד, בתחילה בתפקידים קטנים ובהמשך בתפקידים מרכזיים. במצטרפים מהסדנה נמנו מרדכי בן זאב, בתיה לנצט, חנה מרון, יוסף ידין, אברהם ניניו, דבורה קידר ועדה טל.

בשנת 1945 הקים צבי פרידלנד את בית הספר הדרמטי. מורי המחזור הראשון של בית הספר היו שחקני התיאטרון מנחם גנסין (משחק), פאני לוביץ' (משחק), לאה גולדברג (הבנת-הנקרא), יהושע ברטונוב (קריאה אמנותית), דבורה ברטונוב (תנועה), הדסה שרמן-פריאל (פיתוח-קול), גרטרוד קראוס (תנועה) ושמעון פינקל (היגוי ומשחק). בין פרחי המשחק הצעירים שזכו להתקבל למחזור הראשון של בית הספר הדרמטי מתוך מאה נבחנים ניתן למנות את שרגא פרידמן, שמואל סגל, פנינה פרח, שלמה בר-שביט, שושנה רביד, מישה אשרוב, נחמה דוידית, איתן פריבר ושמוליק עומר. קבוצה זו לצד שחקנים צעירים נוספים, היוותה את הדור הצעיר של "הבימה", שעד כה לא שש לצרף לשורותיו קבוצה גדולה של שחקנים צעירים שימלאו תפקידים מרכזיים בתיאטרון.

בנוסף אליהם הצטרפו לתיאטרון שחקנים מהחוג הדרמטי של "גמנסיה הרצליה", בהם דליה פרידלנד. כן הצטרפו גילה אלמגור, יהודה אפרוני, אלכס פלג ואהרון אלמוג.

עם עליית המשטר הנאצי ופרוץ מלחמת העולם השנייה, העלה התיאטרון מחזות שעסקו באנטישמיות ובשנאת יהודים, בהם : "לא אמות כי אחיה", "המגפה הלבנה", "הסוחר מורשה", "מי האיש", "ורשה" ועוד.

ב-1944 נוסף לתיאטרון מתחרה חדש בדמות התיאטרון הקאמרי, שהתאפיין בקו צעיר וחדשני הן מבחינת החומר האמנותי והן מבחינת להקת השחקנים. כך למעשה פעלו בארץ עם קום המדינה שלושה תיאטראות גדולים: "הבימה", "הקאמרי" ו"אהל", בצד תיאטראות קטנים, במות סאטיריות, מוזיקליות וריווי.

לקראת סוף שנות הארבעים החלו לפקוד את "הבימה" במאים מחוץ לארץ, בהם טיירון גאטרי, יוליוס גלמן, הרולד קלורמן, לי שטרסברג, היי קיילוס ואחרים.

בפברואר 1949 הועלתה ההצגה "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון, מחזה ישראלי על רקע מלחמת העצמאות שהוצג תוך ימי הקרבות ולקחו בו חלק שחקנים צעירים שכוכבם דרך בהצגה, אשר פילסה להם מקום מרכזי בתיאטרון (בהם היו שמוליק סגל, שלמה בר-שביט, שרגא פרידמן ונחמה דוידית ועוד, תלמידי בית הספר הדרמטי של התיאטרון שהוקם בשנת 1945).

בין ההצגות הבולטות של "הבימה" בשנות החמישים היו "המרד על הקיין" וכן ההצגה "בית התה של ירח אוגוסט", שבה קנה השחקן רפאל קלצ'קין את עולמו כסקיני המתורגמן. באותה תקופה הועלו מספר הצגות הנסובות סביב תקופת השואה בעידודו וביוזמתו של השחקן והבמאי ישראל בקר, בהן "חנה סנש" – העוסקת בלוחמת ובמשוררת חנה סנש ו"אנה פרנק" – העוסקת בנערה היהודייה אנה פרנק שחיברה יומן ומתה בשואה. בהמשך הוצגו ההצגות "ילדי הצל" ו"ציפור הגטו".

ב-1958 "הבימה" הוכרז רשמית כ"התיאטרון הלאומי של ישראל" והחל לקבל מענק שנתי בסך 100,000 לירות^[3][4]. באותה שנה ניתן לו פרס ישראל בתחום התיאטרון.

בסוף שנות השישים נקלע התיאטרון למשבר כספי ואמנותי, והקולקטיב של שחקניו מזה ארבעים שנה פורק. בתמיכת הממשלה הפך "הבימה" לתיאטרון לאומי במעמד ממלכתי הנהנה מתקצוב המדינה, והתמנה לראשונה חבר נאמנים הבוחר מנהל כללי ומנהל אמנותי. עם מנהליו האמנותיים של התיאטרון נמנו בשנים הבאות שמעון פינקל, יוסי יזרעאלי, שלמה בר-שביט ודוד לוין.

בשנות השבעים שילב "הבימה" ברפרטואר שלו הצגות של המחזאי נסים אלוני, אשר בין היתר חיבר מחזה מיוחד עבור חנה רובינא, "דודה ליזה" ומחזות נוספים "אדי קינג", "הצוענים של יפו" בהם השתלב דור הוותיקים עם דור הביניים והצעיר ב"הבימה": אהרון מסקין, שמעון פינקל, רפאל קלצ'קין, ישראל בקר, שמואל סגל, יוסי בנאי, אדית אסטרוק ואחרים. לאורך העשור הצטרפו לתיאטרון שחקנים צעירים, בוגרי בתי הספר למשחק השונים, לבנה פינקלשטיין, יונה אליאן, שרגא הרפז, שמעון כהן, רפי תבור, רבקה אברבוך ואחרים.

ב-1983, על רקע מלחמת שלום הגליל, הועלה המחזה האנטי מלחמתי של אאוריפידס "נשות טרויה", המציג את סבלן של נשות לוחמי טרויה הנלקחות מטרויה כשפחות וכפלגשים על ידי מצביאי הצבא היווני. במהלך שנות השמונים היה שמואל עומר מנהל התיאטרון. דוד לוין כיהן כמנהל אמנותי בין השנים 1978 עד 1985. אחריו כיהן כמנהל אמנותי עמרי ניצן המנהל האמנותי 1985-1990, אוריאל זוהר היה דרמטורג התיאטרון 1989–1990.

בראשית שנות התשעים נקלע "הבימה" למשבר כספי חריף ולסכסוכי הנהלה. ב-1995 התמנה יעקב אגמון למנהל כללי ואמנותי ובנוסף אליו התמנה גם נאמן ציבורי מטעם הממשלה. התיאטרון הצליח להגדיל את כמות צופיו והחל לצאת מהמשבר הכספי המתמשך, אולם מבקרי התיאטרון טענו שהדבר בא על חשבון איכות ההצגות, כמו בהעלאתם של מחזות זמר מסחריים. בעקבות קיצוץ בתקציב המדינה לתמיכה במוסדות תרבות גובש הסכם הבראה נוסף שפרש את החוב על פני שנים רבות יותר^[5]. בשנים אלה הוקמה על ידי המנהל האמנותי, אילן רונן, "קבוצת הצעירים" של התיאטרון, שהעלתה הצגות בקו יותר צעיר ונועז. לרגל חגיגות ה-80 ל"הבימה" ב-1997, הועלתה גרסה נוספת של "הדיבוק", המחזה הועלה ב"הבימה" מספר פעמים רב ביותר, ועימו מזוהה התיאטרון יותר מאשר עם כל מחזה אחר. לקראת חגיגות היובל למדינה ב-1998 העלה התיאטרון את המחזמר "בוסתן ספרדי" בבימויו של צדי צרפתי. המחזמר זכה להצלחה רבה והפך להצגה המועלית ביותר מקום המדינה, שמוצגת עד היום (2019) עם למעלה מ-2,500 הצגות. כמו-כן הועלו בו ממחזותיו של חנוך לוין, כגון הילד חולם. הצגות בולטות נוספות מהשנים האחרונות היו "המדריך למטייל בוורשה", "סונטת סתיו" ו"מועדון האלמנות העליזות" בכיכובה של ליא קניג, "קדיש לנעמי" ו"בית ברנרדה אלבה" בכיכובה של גילה אלמגור ו"מלכת היופי של ליניאן" בכיכבה של דבורה קידר.

בשנת 2007, בעקבות תחילת שיפוץ הבניין, עברו הצגות התיאטרון לאולמות שונים ברחבי תל אביב, בעיקר לאולם "בית החייל" ולאולם "אריסון". החוב הכספי שצבר התיאטרון מאז שנות התשעים, והצורך בתשלום עבור שכירת אולמות ומשרדים החריפו את המשבר הכספי של התיאטרון^[6]. בשנת 2010 מונתה מועצת נאמנים לתיאטרון.

בסוף שנת 2020 הוחלט על פירוק החברה לתועלת הציבור במסגרתה פעל הבימה, כחלק מהסדר חובות התיאטרון שעמדו על כ-72 מיליון שקלים. עיריית תל אביב לקחה על עצמה את המשך הפעלת התיאטרון כתאגיד עירוני^[7][8]. ב-24 במרץ 2022 הוכרז התיאטרון רשמית כתאגיד עירוני של עיריית תל אביב-יפו^[9].

הבימה זכתה לפרסום רב, ובכך תרמה לפרסום של תחייה העברית והציונות. במסיבה לכבוד הבימה אמר נחום סוקולוב^[10]:

"בפרסום הציונות והעברית עשתה הבימה גדולות בכל העולם. יש רבים שאינם יודעים על הציונות והם יודעים על הבימה. הנני מעיד כאן בשם ההסתדרות הציונית שהבימה הביאה תועלת לא תשוער לציונות בעולם כולו."

עם עליית חברי הבימה לארץ ישראל עלתה שאלת הקמת בית קבוע לתיאטרון. כבר באוגוסט 1929 החליטה העירייה עקרונית להקציב לתיאטרון מגרש, אם התיאטרון יראה יכולת לבנות עליו תיאטרון^[11]. בתחילת 1932 הוחל באיסוף כספים למען בניית בית הבימה והוקמו "חוגי הבימה" ברחבי ארץ ישראל בערים ובמושבות^[12]. בינואר 1933 החליטה העירייה על הקצבת המגרש לתיאטרון במקומו הנוכחי^[13]. ביולי 1933 הוחלט במועצת העירייה על התנאים להחכרת המגרש לתיאטרון, על פיהם המגרש יהיה רשום על שם העירייה ותוחכר במחיר סמלי לתיאטרון למטרות אמנותיות בלבד. כן נדרש שלא יהיו הצגות בבית הבימה בשבתות ומועדים^[14]. החוזה נחתם במהלך חודש אוגוסט 1933^[15].

ב-1935 הונחה אבן הפינה לבניין לפי תוכניות של האדריכל אוסקר קאופמן^[16] והאדריכל אויגן שטולצר^[17][18] מהשנה שלפני כן. המבנה נועד לקום בקצה הצפוני של שדרות רוטשילד בתל אביב, ולהיות המבנה הראשון של המתחם התרבותי של העיר לפי תוכנית גדס. בטקס נכחו הנציב העליון הבריטי, סר ארתור ווקופ, משה שרת וראש העירייה מאיר דיזנגוף^[19]. באוגוסט נחפרו יסודות הבניין^[20]. רק בשנת 1945 נחנך האולם הגדול^[21], וב-1946 נפתח בית תיאטרון הבימה באופן רשמי. ב-1962 נחנך בבניין אולם נוסף, קטן יותר, שנועד למחזות קאמריים ולמחזות נסיוניים^[22].

מראה הבניין שונה פעמים רבות. ב-1958 הוסיפו לו האדריכלים דב כרמי וצבי מלצר מרפסות שנתלו בין עמודיו וגרם מדרגות שהוביל לכניסה מוגבהת. בשנת 1970 שינה הבניין את פניו שוב בתכנון האדריכלים דוד דה מאיו ויהודה לנדאו. הבניין צופה באבן ונוסף לו קיר מסך מזכוכית, כמו כן נערך עיצוב פנים מחודש למבנה כולו. עוד נוסף בבנין אולם שלישי – אולם ה"בימרתף" להעלאת הצגות יחיד. השינויים נמשכו גם בשנות ה-70 ובשנות ה-80.

בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת 1991, נפרש על חזיתו המזוגגת של בית הבימה דגל ישראל ענקי, התרסה של תושבי העיר, שנשארו בעיר על אף איום הסקאדים ונחבאו בחדרים אטומים, כנגד עולם ומלואו, ששודרה לעולם, באמצעות רשת CNN.

בשנת 2007 החל פרויקט שיפוץ בית "הבימה" בתכנונו של רם כרמי, יחד עם שיפוץ כללי למתחם הבימה כולו שהופקד בידיו של דני קרוון. השיפוץ כלל בנייה כמעט מחדש של כל המבנה למעט חזיתותיו, והסתיים בספטמבר 2011. הפרויקט, שעלותו הסתכמה בכ-100 מיליון ש"ח, מומן על ידי עיריית תל אביב (עיקר המימון) ומשרד התרבות. ששת העמודים המקוריים של המבנה נחשפו ובראשם הותקנה מערכת תאורה בדמות מטריה. מעטפת זכוכית שקופה בגובה של 10 מטרים הורכבה בחזית המבנה. בבניין יש ארבעה אולמות: "אולם רובינא" (930 מושבים), "אולם מסקין" (320 מושבים), "אולם ברטונוב" ("הבימרתף") (220 מושבים) ו״אולם בלאנש רפפורט״ (״הבימה 4״) (עד ל-170 מושבים). שטח המבואות הורחב ועוצב מחדש. הן משתרעות על פני שלושה מפלסים שמכולם ניתן להשקיף אל מחוץ למבנה דרך קיר הזכוכית. משרדי ההנהלה הועתקו לקומת הגג החדשה, סדנאות התיאטרון וחדרי החזרות שופצו והורחבו, וכל תשתיות הבניין שודרגו^[23].

ב-22 בינואר 2012, נחנך משכנה החדש של "הבימה" במעמד נשיא המדינה שמעון פרס, שרת התרבות והספורט לימור לבנת וראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי.

בין ההצגות הבולטות שהועלו מאז כניסת התיאטרון למשכנו החדש:

• מחזאות ישראלית עכשווית: "המאהב" (על פי א.ב יהושע), "יהוא" (גלעד עברון), "עשר דקות מהבית" (מאיה ערד יסעור), "אשה בורחת מבשורה" (על פי דוד גרוסמן)^[ב], "פליישר" (יגאל אבן אור);
• מחזאות ישראלית קלאסית: "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (נתן אלתרמן וסשה ארגוב), "איש חסיד היה" (בעריכת דן אלמגור), "לא ביום ולא בלילה" (אברהם רז);
• מחזאות יהודית קלאסית: "מירל'ה אפרת" (יעקב גורדין), "אדם לא מת סתם" (על פי דבורה בארון), "סיפור פשוט" (על פי ש"י עגנון);
• מחזאות מודרנית בת זמננו: "פרסונה" (אינגמר ברגמן)^[ג], "ערי מדבר אחרות" (ג'ון רובין בייטס), "משהו טוב" (איילין מרפי)^[ד], "חיזור גורלי" (ג'יימס דירדן), "מה עושים עם ג'ני?" (דונלד ר. ויילד);
• מחזאות קלאסית: "הסוחר מוונציה"^[ה], "קוריולנוס" (ויליאם שקספיר), "הדה גאבלר" (הנריק איבסן), "החייל האמיץ שוייק" (ירוסלב האשק), "ליזיסטרטה" (אריסטופאנס), "הקמצן" (מולייר)^[ו][24], "אדיפוס המלך" (סופוקלס)^[ז], "אבא גוריו" (על פי אונורה דה בלזאק), "לבד בברלין" (על פי הנס פאלאדה)^[25] "תמונתו של דוריאן גריי" (על פי רומן מאת אוסקר ויילד);
• מחזות זמר: "גבירתי הנאווה" (אלן ג'יי לרנר), "אוויטה" (טים רייס ואנדרו לויד ובר), עלובי החיים (אלן בובליל וקלוד מישל שונברג על פי הרומן מאת ויקטור הוגו)^[26], סימני דרך (מחזמר משיריה של נעמי שמר), מיקה שלי (מחזמר משיריו של יאיר רוזנבלום), מאמה מיה! (קת'רין ג'ונסון, בני אנדרסון וביורן אולבאוס), מצדה 1942 (דייוויד גולדסמית׳ ושוקי לוי, על פי מחזה מקורי מאת גלן ברנבוים), עוד חוזר הניגון (מוטי לרנר, על פי הביוגרפיה "אלתרמן" מאת פרופסור דן לאור), השנה היפה בחיי בשיתוף תיאטרון חיפה (אוהד חיטמן), קזבלן (יואל זילברג, ויגאל מוסינזון על פי מחזה מאת יגאל מוסינזון);

עם המעבר למשכן החדש, הורחבה פעילותה של קבוצת "צעירי הבימה" בניהולו של שי פיטובסקי. שחקני ויוצרי הקבוצה השתלבו בהמשך בהצגות התיאטרון כשחקנים וכיוצרים מן המניין, בהם הדרמטורגית שחר פנקס והבמאית שיר גולדברג.

בשנים האחרונות, הצגות התיאטרון הועלו במרכזים החשובים באירופה דוגמת ורשה, מוסקבה, לונדון וברלין. בהמשך, מונה מנהלו האמנותי של התיאטרון, אילן רונן, לנשיא "איגוד תאטרוני אירופה" (UTA). בשנת 2014 מונה משה קפטן לבמאי הבית של התיאטרון לצידו של חנן שניר. משנת 2015 מאמץ התיאטרון חלק מהפקות בית הספר למשחק של סמינר הקיבוצים, ומשלב אותן ברפרטואר שלו.

בשנת 2016 שרת התרבות מירי רגב הורתה על הקמת ועדה בראשות יגאל עמדי, יו”ר המועצה הישראלית לתרבות ואמנות לבחינת מעמדו של תיאטרון הבימה. הוועדה קבעה בין השאר כי נדרשת רפורמה בתכנים לטובת תכנים יהודיים, וקבעה כי יינתן מענק בגובה 12 מיליון שקל לפרעון חובות ויימחקו חובות היסטוריים בהתאם לתנאים מסוימים. עד היום טרם פורסמו מסקנות הוועדה וטרם מומשו^[27]. באפריל 2016 הכריז אילן רונן על סיום כהונתו כמנהל אמנותי וקפטן מונה לממלא מקומו.

ב-17 בנובמבר 2019 הכריז שח"ם על סכסוך עבודה מול הבימה בעקבות עיכוב בתשלומי משכורות, דמי חבר לשחקנים ותמלוגים למחזאי המחזה "סימני דרך". למחרת, בוטלה ההצגה "מאחורי הגדר" בכיכובה של ליא קניג^[28]. בהמשך פתחו שחקנים בתיאטרון במחאה ובמסגרתה הקריאו הודעה בדבר עיכוב תשלום המשכורות בסיום הצגות^[29]. ב-25 בנובמבר קבע נשיא בית המשפט המחוזי איתן אורנשטיין, כי מדובר בחובות של עשרות מיליוני שקלים, השעה את סמכויות המנכ״לית אודליה פרידמן והדירקטוריון ומינה את עורכת הדין דורית לוי טילר, ואת עורך הדין חן ברדיצ'ב כשני נאמנים זמניים לטיפול במשבר^[30].

ב-10 בדצמבר 2019 מונה כמנכ"ל מטעם הנאמנים ובית המשפט המחוזי, נעם סמל, מנכ"ל התיאטרון הקאמרי לשעבר, שהחליף את אודליה פרידמן^[31].

ב-1 בספטמבר 2023 נכנס לתפקיד מנכ"ל התיאטרון דני וייס, יו"ר פורום מוסדות תרבות בישראל ומנכ"ל המדיטק לשעבר, שהחליף את נעם סמל.

הבימה הסירה מעליה את שלט מוסקבה מאמר משנת 1931
"הבימה" – שם פשוט וצנוע זה זכה לחן וקסם מיוחדים לא רק בתחומי העולם היהודי כי אם גם בכל מרחבי תבל אשר שם התרבות האמנותית מקננת. ברטט של קדושה והתלהבות נשא השם הזה על כל שפתים. רוח האגדה שורה על שם זה. כשאתה אומר 'הבימה', הרי כאלו מאליהם נרקמים חוטי זהב של אגדה נפלאה.[...] אחרי שנות נדודים ומעברים שונים ומשונים זכתה אף הבימה להגיע לחוף מבטחים זה. הבימה הסירה מעליה את שלט מוסקבה אף כי שמה למדה את תורתה, ושמה גדלה ותיף, הבימה היא עתה התיאטרון הארץ ישראלי, ובתור שכזה גם אחד מפלאי היצירה העברית החדשה. בתור שכזה היא עורכת גלות כדי להגדיל ולהאדיר את שם ארץ ישראל ועם ישראל שכחו לא נס וטעמו לא פג. חברי הבימה אינם סתם משחקים, משחק לשם משחק, הם הנם חלוצים העוברים ראשונה במחנה השבים אל האמנות, הם הנם שליחים הנושאים בתוכם את החזון החדש של היהדות, את האידיאל הנפלא של התחיה. [...] יש משאלה אחת עתה ללב, הבימה צריכה לבית בארץ ישראל, בית שיהא בית מקדש מעט ליהדות החדשה. בית שממנו תצא האמנות לעולם. דואר היום, 18-12-1931

עם הגעתו ארצה ועד ראשית שנות השמונים פעל בהבימה ארכיון בהנהלתו של יעקב רפאלוביץ', מוותיקי התיאטרון.

כשלושים שנים לאחר סגירתו, ב-12 בספטמבר 2013, נחנך מחדש ארכיון תיאטרון הבימה.

הארכיון ממוקם במשכן הבימה וכולל למעלה מ-800 תיקי הצגות (התיק כולל טקסט, תכניה, תצלומים, קטעי עיתונות וכרזה), מקטים, מסכות, סקיצות, ספרי תיאטרון ותצוגת תמונות מהצגות הבימה שהועלו מראשיתו ועד היום. בארכיון קיים גם חדר צפייה בו ניתן לצפות בהצגות התיאטרון שצולמו במהלך השנים.

פתיחתו המחודשת של הארכיון הוא פרי יוזמתה של חני זליגסון, שכיהנה כמזכירת התיאטרון ובהתנדבות שימרה, אספה ותיעדה את תכולת התיקים עד לפתיחתו המחודשת. במקביל, הקימה זליגסון ארכיון וירטואלי באתר התיאטרון, בו ניתן למצוא אינפורמציה על הצגות הבימה באמצעות תמונות, ביוגרפיות של שחקנים ויוצרים, רישומים, קטעי עיתונות וביקורות.

• מתחם הבימה

• דורי פרנס, 80 לילה ולילה, "הבימה" 1918-1998, הוצאת משכל, תל אביב, 1998.
• כרמית גיא, המלכה נסעה באוטובוס – רובינא ו"הבימה", הוצאת עם עובד, 1995.
• שלמה שבא (עורך), שבעים השנים הראשונות : סיפור הבימה, כתר הוצאה לאור, 1987.
• מרגוט קלאוזנר, יומן הבימה, הוצאת מועדים ידיעות אחרונות, 1971
• בוכמן, נ' (1998). הבימה שלי. ת"א: ירון גולן.
• ברטונוב, י' (1969). אורות מבעד למסך. ת"א: רשפים.
• ברץ, א' (1954). אמן הבמה. ת"א: הקיבוץ המאוחד.
• בר-שביט, ש' (2001). הנשמה התשיעית. לוד: זמורה-ביתן.
• גנסין, מ' (1946). דרכי עם התיאטרון העברי. ת"א: הקיבוץ המאוחד. (הספר בקטלוג ULI)
• גרובר, ח' (1973). משני צדי המסך. (יוסף אחאי (מתרגם)). חיפה: פינת הספר.
• הלוי, מ' (תשט"ו). דרכי עלי במות. ת"א: מסדה.
• ורדי, ד' (1982). בדרך הלוכי. ת"א: עקד.
• לוי, ע' (1981). התיאטרון הלאומי הבימה. קורות התיאטרון בשנים 1917-1979. ת"א: עקד.
• נורמן, י' (עורך). (1966). בראשית הבימה: נחום צמח מייסד הבימה בחזון ובמעש. ירושלים: הספרייה הציונית.
• פינקל, ש' (1968). במה וקלעים. (מהד' מחודשת). ת"א: עם עובד.
• טרטקובסקי, י' (2013). הבימה: המורשת הרוסית. ת"א: ספרא – אסף מחקרים.
• זר-ציון, ש', ירושלמי, ד', קינר-קיסינגר, ג' (עורכים). 2017. הבימה, עיונים חדשים בתיאטרון הלאומי, רסלינג^[32]

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: הבימה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תיאטרון הבימה

• אתר האינטרנט הרשמי של הבימה
• הבימה, דף שער בספרייה הלאומית
• אתר ארכיון תיאטרון "הבימה"
• ההיסטוריה של תיאטרון הבימה
• "הרפתקה היסטורית בתיאטרון 'הבימה'" – על ארכיון תיאטרון "הבימה". דבורה נמיר שפירא. "בית העיתונאים".
• בנין הבימה באתר עיריית תל אביב
• הסופר הצ'כי קארל צ'אפק על תיאטרון "הבימה" כדוגמה לעבודת-תיאטרון יוצאת דופן, פראג, מרץ 1928; תורגם לעברית ופורסם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ, מרץ 2012: 'הבימה' כדוגמה.
• ד"ר חיים ויצמן ב"הבימה 1949, תערוכה באתר ארכיון צה"ל
• * רפאל בשן, מן המרתף במוסקבה – עד הבית החדש, מעריב, 6 במרץ 1970
• יוסי קליין, הפיל הלבן החדש של תל אביב: בניין הבימה החדש, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2009
• מיכאל הנדלזלץ, עם עתיד לא ידוע, "הבימה" מתרפק על עברו, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2011
• ערן סויסה, מסך הכסף: כמה מרוויחים שחקני הבימה?, באתר nrg‏, 28 בינואר 2011
• ליאת רון, ‏הרמת מסך: דוד בועז מדבר על הסערה שעורר פרסום שכרם של שחקני הבימה, באתר גלובס, 15 בפברואר 2011
• שני שילה, איך הפך שיפוץ פנינת התרבות של ת"א לזירת התגוששות בסכנת קריסה, באתר TheMarker‏, 10 ביולי 2011
• מיכאל הנדלזלץ, תיאטרון הבימה מציג: טרגדיה, באתר הארץ, 8 במרץ 2011
• מיכאל יעקובסון, ריאיון עם רם כרמי על בניין תיאטרון הבימה, 5 באפריל 2011
• ערן סויסה, הבימה מציג: תיאטרון במשבר, באתר ישראל היום, 18 בנובמבר 2011
• אילה בלופולסקי, עכבר העיר אונליין, "ככל שיתווכחו על הבניין יותר, יבואו יותר אנשים", באתר הארץ, 20 בנובמבר 2011
• אליה מילנר‏, הבימה החדש: תיאטרון שימושי, קופסת ענק מכוערת, באתר וואלה, 22 בנובמבר 2011
• ציפי שוחט, ארבעה ביקורים בבניין המדובר בתל אביב, באתר הארץ, 23 בינואר 2012
• ערן סויסה, הבימה ובית ליסין: הקרב הגדול, באתר ישראל היום, 20 ביולי 2013
• רון שוורץ, ‏"עשיתי תוכנית הבראה בלי לגעת לעובדים בשקל מהשכר", באתר גלובס, 4 ביולי 2014 *
• יונתן ריגר, ‏מה קורה מאחורי הקלעים של הבימה?, באתר ‏מאקו‏, 9 במרץ 2015
• יאיר אשכנזי, מבקר המדינה: תיאטרון הבימה קיבל מהמדינה עשרות מיליונים אך נוהל באופן כושל, באתר הארץ, 24 במאי 2016
• יאיר אשכנזי ועופר אדרת, הבימה לגבלס ב-1937: מבקשים רשות להופיע בברלין, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2017
• יאיר אשכנזי, אין נייר, אין לקטורים, אין כסף: האשה שחושפת את הריקבון בהבימה, באתר הארץ, 23 בינואר 2020
• צילום טיים-לאפס של שיפוץ בניין הבימה ובניית חניון ככר התרבות
• הבימה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הנחת אבן הפינה לבניין תיאטרון הבימה, 1935, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• סיום בניית בית הבימה, 1937, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• שחקני הבימה שבים לארץ מסיבוב הופעות בגולה, 1938, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• חברי הבימה יורדים לאילת, אוקטובר 1950, יומני כרמל (התחלה 7:14)
• תיאטרון הבימה מציג את "הצוענים של יפו", 1972, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• זיוה שמיר, העלילה והפאתוס של התיאטרון העברי- דברי ח"נ ביאליק לשחקני הבימה בשנת 1921, תיאטרון, גיליון 46, ספטמבר 2019

מתחם הבימה
ניתן ללחוץ על הקישורים לשמות המקומות.