מחזמר

מחזמר או תיאטרון מוזיקלי (ברבים: מַחֲזַמְרִים; מקובל: מחזות זמר^[1]) הוא הצגת תיאטרון המשלבת שירים, דיאלוגים, משחק וריקוד. הסיפור והתוכן הרגשי של המחזמר – הומור, פאתוס, אהבה, כעס – מתקשרים ומשתלבים באמצעות המילים, המוזיקה, התנועה והיבטים טכניים של הבידור. תיאטרון מוזיקלי חופף לצורות תיאטרליות אחרות כמו אופרה ומחול, אך נותן חשיבות שווה למוזיקה בהשוואה לדיאלוג, לתנועה ולאלמנטים האחרים. מאז תחילת המאה ה-20, הפקות תיאטרון מוזיקליות נקראות בדרך כלל, בפשטות, מחזמרים (המילה היא הלחם של המילים מחזה וזמר).

אף שהמוזיקה הייתה חלק מההצגות הדרמטיות מאז ימי קדם, תיאטרון מוזיקלי מערבי מודרני התפתח במהלך המאה ה-19, עם אלמנטים מבניים רבים שנוסדו מיצירותיהם של גילברט וסאליבן בבריטניה ואלה של האריגן והארט באמריקה. הם התפתחו על ידי מספר רב של קומדיות מוזיקליות ויצירות תיאטרון מוזיקליות של יוצרים אמריקאים כמו ג'ורג' מ. קוהאן ומופעים אחרים (כמו המחזמר "בשבילך אני שר" מ-1931), שהצעידו קדימה את הז'אנר מעבר לבידור בעל שירים מתקתקים שרווח בתחילת המאה ה-20, והובילו ליצירות פורצות דרך כגון "ספינת השעשועים" (1927) ו"אוקלהומה!" (1943).

חלק ממחזות הזמר המפורסמים והחשובים ביותר בעשורים שלאחר מכן כוללים את "סיפור הפרברים" (1957), "פנטסטיקס" (1960), "שיער" (1967), "שורת המקהלה" (1975), "עלובי החיים" (1985), "פנטום האופרה" (1986), "רנט" (1994), "קברט" (1972), "המפיקים" (2001) ו"המילטון" (2015).

מחזות זמר מבוצעים בכל רחבי העולם. הם עשויים להיות מוצגים במקומות גדולים, כמו ההפקות התיאטרון הגדולות ועתירות התקציב בווסט אנד בלונדון ובברודוויי בניו יורק, או בתיאטראות שוליים קטנים יותר, באוף ברודוויי ובהפקות מקומיות, בסיבובי הופעות, או על ידי קבוצות חובבים בבתי ספר וביצועים אחרים. בנוסף לבריטניה וצפון אמריקה, יש סצנות תיאטרון מוזיקליות תוססות במדינות רבות באירופה, אמריקה הלטינית, אוסטרליה ואסיה.

מאז המאה ה-20, התיאטרון המוזיקלי הוגדר כמחזות בהם שירים וריקודים משולבים במלואם לתוך סיפור עשוי היטב, בעל מטרות דרמטיות רציניות, המסוגל לעורר רגשות אמיתיים אחרים מאשר צחוק^[2][3]. שלושת המרכיבים העיקריים של מחזמר הם המוזיקה, המילים והסיפור.

עלילת המחזמר מתייחסת לסיפור, פיתוח דמות ומבנה דרמטי, כולל דיאלוג מדבר, אבל גם יכולה להתייחס לדיאלוג ולמילים יחד, שלפעמים מכונים לברית ("ספרון" באיטלקית). המוזיקה והמילים יחד יוצרים את המחזמר, אבל הפרשנות הניתנת על ידי הצוות היצירתי משפיעה על הדרך שבה המחזמר מוצג. הצוות כולל את הבמאי, המנהל המוזיקלי ובדרך כלל גם הכוריאוגרף. הפקת המחזמר מאופיינת גם באופן יצירתי על ידי היבטים טכניים, כגון עיצוב תלבושות, תפאורה, תאורה וסאונד, שלרוב משתנים מההפקה המקורית להפקות האחרות. כמה אלמנטים לעומת זאת, יכולים להישמר מההפקה המקורית, כמו הכוריאוגרפיה.

אין אורך קבוע למחזמר, הוא יכול לנוע בין מערכה אחת קצרה לכמה וכמה שעות. רוב מחזות הזמר נעים בין שעה וחצי לשלוש שעות. מחזות זמר בדרך כלל מוצגים בשתי מערכות, עם הפסקה אחת קצרה ביניהם, כשהמערכה הראשונה אינטנסיבית יותר מהשנייה. המערכה הראשונה מציגה בדרך כלל את מרבית הדמויות ואת המוזיקה העיקרית, ולעיתים קרובות מסתיימת עם כניסתו של סיבוך בעלילה הדרמטית, ואילו המערכה השנייה יכולה להציג כמה שירים חדשים, אבל חוזרת לרוב על נושאים מוזיקליים חשובים ופותרת את הסכסוך או הסיבוך. מחזמר בנוי בדרך כלל סביב ארבע עד שש מנגינות נושא מרכזיות, החוזרות בשלב מאוחר יותר במופע, אף על פי שהוא יכול להיות מורכב מסדרה של שירים שאינם קשורים בהכרח אחד לשני מבחינה מוזיקלית. הדיאלוג מתבצע בין היצירות המוזיקליות, אם כי יכולים להיות דיאלוגים ותמלילים מושרים (שהעלילה בהם מתפתחת באמצעות הקטעים המוזיקליים), בעיקר במחזות זמר "דרך השירה" כמו "עלובי החיים", "פנטום האופרה" ו"אוויטה".

הרגעים הדרמטיים הגדולים ביותר בעלילת המחזמר מבוצעים פעמים רבות בשיר. שירי המחזמר מותאמים למצב הדמויות בתוך הסיפור, אם כי היו פעמים שלדעת המבקרים, השילוב הזה בין המוזיקה והסיפור היה קלוש. בדרך כלל, הרבה פחות מילים מושרות בשיר של חמש דקות מאשר מדוברות בדיאלוג, ולכן יש פחות זמן לפתח דרמה במחזמר מאשר במחזה רגיל, כיוון שהמחזמר בדרך כלל מקדיש זמן רב יותר למוזיקה מאשר לדיאלוגים. במצב דחוס כזה, הכותבים חייבים לפתח את הדמויות ואת העלילה.

עלילת המחזמר יכולה להיות מקורית, או שהיא עשויה להילקח מרומנים ("איש למנשה", "עלובי החיים"), מהצגות ("הלו, דולי!"), אגדות קלאסיות ("קמלוט"), אירועים היסטוריים ("אוויטה") או סרטים ("המפיקים", "בילי אליוט") ובכללם סרטים מוזיקליים הכוללים שירים כגון "מלך האריות". מצד שני, הרבה מחזות זמר מוצלחים עובדו לסרטים מוזיקליים, כמו "צלילי המוסיקה", "סיפור הפרברים", "גבירתי הנאווה" ו"שיקגו".

תיאטרון מוזיקלי קשור קשר הדוק לצורה התיאטרלית של אופרה, אבל בעל מאפיינים שונים. מחזות זמר שמים בדרך כלל דגש רב יותר על דיאלוג מדבר, על ריקודים, על שימוש בז'אנרים שונים של המוזיקה הפופולרית ועל הימנעות ממוסכמות אופראיות מסוימות. בניגוד לאופרה, מחזמר כמעט תמיד מבוצע בשפתם של קהל הצופים. מחזות זמר שהופקו בלונדון או בניו יורק למשל, מושרים תמיד באנגלית, גם אם הם נכתבו במקור בשפה אחרת (כמו "עלובי החיים" שנכתב במקור בצרפתית).

בעוד זמר אופרה הוא בעיקר זמר ורק באופן משני שחקן, שחקן מחזות הזמר הוא גם שחקן, גם זמר וגם רקדן. מי שמצטיין באופן שווה בכל שלוש הקטגוריות (שירה, משחק וריקוד) מכונה "איום משולש". מלחיני מחזות הזמר מתאימים לעיתים קרובות את הדרישות הקוליות של התפקיד לשחקנים מסוימים. כיום, במאי מחזות זמר באולמות הגדולים משתמשים בדרך כלל בקטעי שירה בפלייבק של השחקנים, באופן שלא יאושר בהקשר האופראי. לעיתים קרובות קשה להבחין בין הסוגים השונים של תיאטרון מוזיקלי, הכוללים "מחזה מוזיקלי", "קומדיה מוזיקלית", "אופרטה" ו"אופרה לייט".

התקדימים של התיאטרון המוזיקלי באירופה נעוצים בתיאטרון ביוון העתיקה, שבו המוזיקה והריקוד נכללו בקומדיות במה וטרגדיות במהלך המאה ה-5 לפנה"ס^[4]. מוזיקה הולחנה ללווי מחזותיהם של אייסכילוס וסופוקלס ונוצרה כוריאוגרפיה לריקודים של הלהקה. הקומדיות הרומיות מהמאה ה-3 לפנה"ס של פלאוטוס כללו שירים וריקוד שבוצעה עם תזמורים. הרומאים גם הציג חידושים טכניים. לדוגמה, כדי להפוך את צעדי הריקוד לנשמעים באוויר הפתוח, שחקנים רומיים צרפו שבבי מתכת לנעלי הבמה שלהם^[5].

עד ימי הביניים, תיאטראות באירופה היו מורכבים בעיקר מזמרים נודדים ולהקות קטנות של מבצעים, ששרו והעלו קומדיה סלפסטיק^[6]. במאות ה-12 וה-13, דרמות דתיות נלקחו מהליטורגיה הקדושה ומזמורי הכנסייה. מאוחר יותר נוצר "המחזה המסתורי" כדי לספר את סיפור המקרא ברצף משעשע לפרקים. עגלות על גלגלים היו עוברות בעיר, וקבוצה של שחקנים היו מציגות עליהם חלק מהסיפור. כשסיימו, הקבוצה הייתה ממשיכה הלאה עם עגלתם, ואז הקבוצה הבאה הייתה מגיעה להציג את חלקיו הנוספים של הסיפור. מחזות אלו התפתחו לצורה אוטונומית של תיאטרון מוזיקלי, עם צורות פיוטיות לעיתים, במקביל למחזות הפרוזה ומזמורים ליטורגים^[7].

בתקופת הרנסאנס האירופי נראו צורות ישנות יותר להתפתחות הקומדיה דל'ארטה, מסורת איטלקית שבו ליצנים רועשים אלתרו סיפורים מוכרים, ומאוחר יותר, אופרה בופה (אופרות קומיות איטלקיות). באנגליה, האליזבתנים והיעקובינים ניגנו מוזיקה בתדירות גבוהה, עם צלילי אורגן, לאוטה וחמת חלילים^[8]. ההצגות, בעיקר ההיסטוריות והטרגדיות הכבדות יותר, היו לעיתים קרובות "נשברות" עם אקט מוזיקלי קצר, שנגזר אולי מהאתנחתא האיטלקית, עם מוזיקה וריקודים. בתקופה זו שגשגו נשפי מסכות, שערבבו מוזיקה, ריקוד, שירה ומשחק, לעיתים קרובות עם תלבושות יקרות ועיצוב במה מורכב, שלעיתים הציגו מראה מחמיא לפטרון האציל או המלכותי^[9]. בן ג'ונסון כתב מסכות רבות וויליאם שייקספיר כלל לעיתים קרובות תיאורי נשף מסכות במחזותיו.

הקטעים המוזיקליים של המסכות התפתחו להצגות מושרות, המוכרות כאופרה אנגלית. הראשון שחשב על כך היה ויליאם דאווננט ב"המצור על רודוס" (1656), שניתן במקור בביצוע פרטי^[10]. בצרפת, מולייר הפנה כמה מהקומדיות הקלילות שלו להצגות בידור מוזיקליות עם שירים (בהלחנת ז'אן-בטיסט לולי) וריקודים, כמו "הקמצן" שהועלה ב-1672. דאווננט העלה את "הסערה" ב-1667, שהיה העיבוד השייקספירי הראשון למוזיקה, ולאחר מכן עובד גם לאופרה. ב-1683, ג'ון בלואו הלחין את "ונוס ואדוניס", שנחשב לעיתים קרובות כאופרה האמיתית הראשונה בשפה האנגלית. לאחר מותו של צ'ארלס השני ב-1685, האופרה האנגלית החלה לצאת מהאופנה^[10][11].

עד המאה ה-18, שתי צורות של תיאטרון מוזיקלי היו פופולריות בבריטניה: אופרות בלדה, שכללו מילים חדשות שנכתבו ללחני השירים הפופולריים של התקופה, כמו "אופרת הקבצנים" של ג'ון גיי (המחזה המוזיקלי הארוך המתועד הראשון מ-1728), ואופרות קומיות, עם סיפורים מקוריים וקווי עלילה רומנטיים בעיקר, כמו "הנערה הבוהמית" של מייקל באלף (1845). בינתיים, באמריקה החלו להתעורר הזינגשפיל, הוודוויל, אופרה קומית וצורות אחרות של מוזיקה קלה. צורות אחרות של תיאטרון מוזיקלי פותחו במאה ה-19, כגון מיוזיק הול, מלודרמות ובורלסקה. המלודרמות והבורלסטות היו פופולריות גם משום שרוב התיאטראות בלונדון היו מורשים רק כאולמות מוזיקה ולא אפשרו להציג את המחזות ללא מוזיקה^[12].

במושבות אמריקה לא הייתה נוכחות תיאטרון משמעותית עד 1752, כאשר יזם לונדוני, ויליאם האלאם, שלח חברה של 12 שחקנים למושבות עם אחיו לואיס כמנהל. הם הקימו תיאטרון בויליאמסבורג, וירג'יניה עם הצגות כמו "הסוחר מוונציה". בשנות ה-40 של המאה ה-19 האמרגן פי. טי. ברנום הקים מתחם בידור בדרום מנהטן. החברה עברה לניו יורק בקיץ 1753, וביצעה אופרות-בלדה כגון "אופרת הקבצנים" ובלדה-פארסה. התיאטרון בניו יורק עבר בהדרגה למרכז העיר ב-1850, בעקבות מחירי נדל"ן זולים יותר, ולא הגיע לאזור טיימס סקוור עד שנות העשרים והשלושים. המחזה המוזיקלי הארוך הראשון של ברודוויי, "The Elves", שהיה להיט גדול, הוצג ב-1857. ההצגות בניו יורק המשיכו לפגר בהרבה אחרי אלה בלונדון, אבל המופע המוזיקלי "שבע אחיות" (1860) ניפץ שיאים בניו יורק עם 253 הופעות^[13][14].

בסביבות שנת 1850, המלחין הצרפתי הרווה החל להתנסות עם צורה של תיאטרון מוזיקלי-קומי שזכה לכינוי אופרטה. המלחינים הידועים ביותר של האופרטה היו ז'אק אופנבך ויוהאן שטראוס הבן. המנגינות הרבות של אופנבך, בשילוב עם הסאטירה השנונה של כותבי הליברית שלו, יצרו מודל לתיאטרון המוזיקלי שבא בעקבותיו. מארק לאובוק ייחס את הפיתוח של תיאטרון המוזיקלי מאופנבך לגילברט וסאליבן ובסופו של דבר לאירווינג ברלין ורוג'רס והמרשטיין, וציין כי "אופנבך הוא ללא ספק הדמות המשמעותית ביותר בהיסטוריה של המיוזקל"^[15]. תיאטרון מוזיקלי באנגליה של אמצע המאה ה-19 כלל בעיקר את המיוזיק הול, עיבודים של אופרטות צרפתיות ומופעי בורלסקה מוזיקליות (ששיאם נראה בתיאטרון העליצות שהחל ב-1868).

מופע התיאטרון הראשון באמריקה התואם את התפיסה המודרנית של מחזמר, אשר הוסיף מחול ומוזיקה מקורית שהשתלבו במחזה ועזרו לספר את הסיפור, נחשב בדרך כלל "הנוכל השחור", שהוצג לראשונה בברודוויי בספטמבר 1866. הוא ארך חמש וחצי שעות אבל למרות אורכו, שבר שיאים עם 474 הופעות. באותה השנה, "הדומינו השחור" היה המופע הראשון שקרא לעצמו "קומדיה מוזיקלית". צמד הקומיקאים האריגן והארט הפיקו וכיכבו במחזות זמר בברודוויי בין 1878 ל-1885, עם סיפורים ליריים של האריגן ומוזיקה של דוד ברהם. קומדיות מוזיקליות אלה, בהשתתפות דמויות וסיטואציות הלקוחות מחיי היומיום של בני המעמדות הנמוכים של ניו יורק, ייצגו התקדמות משמעותית מהבורלסקה, מופעי מינסטרל ומופעי הזמר, לצורה תיאטרלית ולגיטימית יותר. כיכבו בהם זמרות באיכות גבוהה (ליליאן ראסל, ויויאן וסגל ופיי טמפלטון) במקום הנשים בעל המוניטין המפוקפק שכיכבו במופעים המוזיקליים קודם לכן.

מספר ההופעות השתנה במהירות בערך באותו הזמן שהמחזמר המודרני התפתח. כשהתחבורה השתפרה, העוני בלונדון ובניו יורק פחת ותאורת הרחוב תרמה לנסיעה בטוחה יותר בלילה, גם מספר הצופים הפוטנציאליים לאולמות גדל והלך. הצגות יכלו לרוץ יותר זמן ועדיין למשוך קהל, מה שתרם לרווחים ולהפקות משופרות יותר. התיאטרון המוזיקלי שבר מייד את מדד 500 הביצועים בלונדון, בעיקר על ידי שורה של להיטים מתמשכים של גילברט וסאליבן, אופרות קומיות המתאימות לכל המשפחה, שכללו את "אוניית הצי פינאפור" ב-1878 ו"המיקאדו" ב-1885. זאת הייתה ההתרחשות בשני צידי האוקיינוס האטלנטי^[16] שהעלתה את הרמה למה שנחשב לביצועים מוצלחים של תיאטרון מוזיקלי. רק מספר מצומצם של הצגות מוזיקליות עבר במאה ה-19 את כמות הביצועים של "המיקאדו": "פעמונים של נורמנדי" רץ 705 הופעות ב-1878 בלונדון, והלהיט " דורותי" מ-1886 (מופע המשלב בין אופרה קומית וקומדיה מוזיקלית), קבע שיא חדש עם 931 הופעות.

השפעתם של גילברט וסאליבן בתיאטרון המוזיקלי הייתה עמוקה, כשהצליחו לשלב את מחזות הזמר, כך שהמילים והדיאלוג נועדו לקדם את סיפור העלילה. היצירות שלהם נהפכו לנערצות והועתקו על ידי מחברים ומלחינים בולטים של מחזות זמר. המופעים הבריטיים הפופולריים ביותר החלו באופרות בתיאטרון סבוי, שנהנו מהפקות רווחיות וסיורים בבריטניה, אמריקה, אירופה, אוסטרליה ודרום אפריקה. מופעים אלה הגיעו לקהלים "מכובדים" בעולם, בניגוד בולט למופעי בורלסקה הנועזים, המלודרמות והאופרטות הצרפתיות ששלטו בשלב שלפני גילברט וסאליבן, אשר משכו קהל שלפעמים היה מפוקפק וחיפש בידור פחות "בריא"^[17][18].

מאות קומדיות מוזיקליות הועלו בברודוויי מ-1890 ועד לתחילת המאה ה-20, המורכבים משירים שנכתבו בסמטת טין פאן בניו יורק על ידי מלחינים כמו גאס אדוארדס, ג'ון וולטר בראטון וג'ורג' מ. קוהאן, ובכל זאת, עד המאה ה-20 הפעילות בניו יורק המשיכה להיות קטנה יחסית, עם כמה יוצאים מן הכלל, בהשוואה לפעילות בלונדון.

בינתיים, מחזות זמר התפשטו לבימות לונדון. ג'ורג' אדוארדס עזב את ניהול תיאטרון סבוי, השתלט על תיאטרון גייטי והחל לשפר את איכות המופעים. הוא תפס שהקהל רצה אלטרנטיבה חדשה לאופרות הקומיות בסגנון סבוי והסאטירות האינטלקטואליות, הפוליטיות והאבסורדיות. הוא ערך ניסויים בסגנון תיאטרון מוזיקלי מודרני ידידותי למשפחה, עם שירים קלילים, פופולריים ורומנטיים ומחזות עליזים. הוא החליף את נשות הזימה של בורלסקה עם רקדניות וזמרות "מכובדות" לבידור מוזיקלי וחזותי מהנה. ההצלחה הראשונה של ההצגות "בעיר" בשנת 1892 ו"ילדות עליצות" ב-1893, אישרו לאדוארדס את הכיוון שלקח. "קומדיות מוזיקליות" אלה, כפי שכינה אותם, שכללו סדרה של הצגות על "עלמה ענייה שאוהבת אריסטוקרט ומשיגה אותו כנגד כל הסיכויים" (בדרך כלל עם המילה "ילדה" בכותרת), עשו מהפכה בלונדון וקבעו את הטון עבור שלושת העשורים הבאים. מופעים אלה הועתקו מייד לתיאטראות אחרים בלונדון ולאחר מכן גם באמריקה. הקומדיה המוזיקלית של אדוארד חזרה לצורות מוזיקליות קודמות של אופרה קומית ואופרטה.

בשנים הראשונות של המאה ה-20, התפשטו ברחבי העולם עיבודים בשפה האנגלית לאופרטות האירופאיות מהמאה ה-19, ונוצרו אופרטות חדשות על ידי דור חדש של מלחינים אירופיים דוגמת פרנץ להאר ואוסקר שטראוס. באמריקה, ויקטור הרברט יצר שרשרת של אופרטות מפורסמות ("הבחורות בארץ הצעצועים" מ-1903, "רד מיל" מ-1906 ו"מריאטה השובבה" מ-1910) ומספר מחזות מוזיקליים אינטימיים. האופרטה בשפה הגרמנית איבדה את הפופולריות שלה בארצות דוברות אנגלית בעת מלחמת העולם הראשונה^[19].

בימים האפלים של מלחמת העולם הראשונה, ציבור הצופים דרש בידור אסקפיסטי ונהר לתיאטרון. הציבור הבריטי הביא את "עוזרת בית של ההרים" ל-1,352 הופעות, ואת "צ'ו צ'ין צ'או" ל-2,238 הופעות, שיא שהחזיק במשך קרוב לארבעים שנה.

עליונותו של התיאטרון המוזיקלי הבריטי מאז המאה ה-19 ועד ל-1920 הוחלף בהדרגה על ידי החדשנות האמריקנית במאה ה-20. הניצחון של היצירות האמריקאיות על האירופאיות בעשורים הראשונים של המאה העשרים בא על רקע החברתי המשתנה. הסגנונות האופראיות והתיאטרליות של המאה ה-19 הוחלפו בסגנון מוזיקלי המתאים יותר לחברה במאה העשרים ולניב לשונה. הסגנון הישיר יותר יצא באמריקה, כיוון שיכל היה לפרוח בחברה פתוחה ופחות "מאובנת" בהצמדות למסורת של המאה התשע-עשרה^[20].

מחזות הזמר של שנות העשרים הסוערות, היו הפקות קלילות שהדגישו את השחקנים הכוכבים, ריקודים גדולים ושירים פופולריים על חשבון העלילה. בעוד סיפור העלילה של מופעים אלה נשכח, הרי שהם מוזכרים בהשתתפות כוכבים כמו מרילין מילר ופרד אסטר ובעשרות שירים פופולריים שנוצרו על ידי יוצרים כמו ג'רום קרן, ג'ורג' גרשווין ואחיו איירה, אירווינג ברלין, קול פורטר, ריצ'רד רוג'רס ולורנץ הארט. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, המוזיקה הפופולרית נשלטה על ידי מלחיני התיאטרון המוזיקלי. מחזות זמר אלו והסטנדרטים שהם העמידו (בהם "קצב מרתק", "תה לשניים" ו"מישהו שומר עליי"), הפכו לפופולריים משני צידי האוקיינוס האטלנטי.

מופעים רבים היו בסגנון רביו, סדרת מערכונים ופזמונים בלי כמעט קשר ביניהם, עם ריקודים, סטים מפוארים, תלבושות משוכללות ונערות מקהלה יפות. הידוע ביותר היו "שיגיונות זיגפלד", סדרת מופעי רביו שהפיק פלורנץ זיגפלד בברודוויי, בניסיון לשחזר את מופעי הבורלסקה של מועדון הפולי ברז'ר הפריזאי תוך התאמתם לרוח הקהל האמריקאי, והם זכו להצלחה גדולה. בלונדון, כוכבים כגון אייבור נובלו ונואל קאוורד הפכו לפופולריים. אופרטות, שכמעט נעדרו מבמת דוברי האנגלית מאז מלחמת העולם הראשונה, זכו לפרץ אחרון של פופולריות עם יצירות מוצלחות של מלחינים אירופאים.

המחזמר המצליח "ספינת השעשועים", שהועלה לראשונה בדצמבר 1927 בתיאטרון זיגפילד בניו יורק, ביטא את ההתקדמות הרבה של העשור במעבר ממחזות-זמר קלי-דעת ואופרטות סנטימנטליות להצגות מורכבות יותר, שהציגו שילוב של כל מאפייני המחזמר עם נושאים דרמטיים דרך המוזיקה, הדיאלוגים והתנועה. דבר זה הושג על ידי שילוב של המוזיקה הלירית של ג'רום קרן עם המלאכה המיומנת של אוסקר המרשטיין, שעיבד לבמה את הרומן של עדנה פרבר. היסטוריון אחד כתב: " כאן אנחנו מגיעים לז'אנר חדש לגמרי - המחזה המוזיקלי, להבדיל מהקומדיה המוזיקלית, עכשיו.. המחזה הוא הדבר, וכל דבר אחר יהיה כפוף לו"^[21]. על אף זאת, בעת השפל הגדול שהחל במהלך הסיור ברחבי אמריקה של צוות "ספינת שעשועים", הציבור פנה שוב לבידור האסקפיסטי, ולא הופקו עוד מחזות זמר רציניים העוסקים בנושאים חברתיים קשים עד המחזמר "אוקלהומה!" ב-1943^[22].

המסך הגדול היווה אתגר למופעי הבמה. בהתחלה הסרטים היו אילמים והציגו רק תחרות מוגבלת לתיאטרון המוזיקלי. אבל בסוף שנות העשרים, סרטים כמו "זמר הג'אז" החלו להיות מוצגים עם סאונד מסונכרן. הסרטים המדברים במחירים הנמוכים הרגו ביעילות את מופעי הוודביל בשנות השלושים המוקדמות: "..אחרי הכל, כאשר תיאטראות 'קטנים' [בתי הקולנוע] יכולים להציע אומנים 'גדולים' על מסך גדול ומושב נוח, מי יכול עוד לבקש מהקהל לשלם סכומים גבוהים יותר עבור כישרון חי פחות מרשים?" (ההיסטוריון ג'ון קנירק^[23]).

השפל הכלכלי הגדול בשנות ה-30 השפיע על קהל התיאטרון משני צידי האוקיינוס האטלנטי. לאנשים היה מעט מאוד כסף להוציא על בידור, ורק כמה מופעים במה הגיעו במהלך העשור בברודוויי או בלונדון ל-500 הופעות. מופעים רבים המשיכו את הסגנון הקליל בשירה וריקוד של קודמיהם משנות העשרים. מחזאים בריטים המשיכו לספק מחזות זמר מיושנים ורגשניים. המופע שזכה להצלחה הגדולה ביותר בשנים אלה היה "הלזפופין" מ-1938, רביו בשיתוף הקהל ששבר שיא ברודוויי חדש במספר ההופעות. המחזמר "כל דבר שקורה" של קול פורטר מ-1934, אישר את מעמדה של אתל מרמן כגברת הראשונה של התיאטרון המוזיקלי, אותו שמרה במשך שנים רבות. אולם, למרות הסגנון הבידורי שהשתלט על המופעים, כמה צוותים יצירתיים החלו לבנות על החידושים שהעמיד "ספינת השעשועים" ולהתנסות עם סאטירה מוזיקלית, סיפורים אקטואליים והיקף אופראי. "בשבילך אני שר" (1931), עם המוזיקה של ג'ורג' גרשווין למילים של איירה גרשווין, היה המחזמר הראשון שזכה בפרס פוליצר ושהביא סאטירה פוליטית נוקבת לז'אנר. "פורגי ובס" (1935) שהלחין ג'ורג' גרשווין ושכתבו איירה גרשווין ודובוס הייווארד, תיאר את חיי השחורים בקרוליינה הדרומית בהשתתפות שחקנים אפרו-אמריקאים ושילב אופרה עממית עם ג'אז. הוא בישר מחזות זמר כמו-אופראיים מאוחרים יותר, כמו "סיפור הפרברים" ו"סוויני טוד".

למרות הצרות הכלכליות של העשור והתחרות עם סרטי הקולנוע, המחזמר שרד. למעשה, הצעד לכיוון סאטירה פוליטית במחזות "בשבילך אני שר" ו"אני מעדיף להיות ימני", יחד עם התחכום המוזיקלי של גרשווין, קרן, רוג'רס ווייל וההיערכות המהירה לסגנון הדיאלוג הנטורליסטי של הבמאי ג'ורג' אבוט, הראה כי התיאטרון המוזיקלי החל להתפתח מעבר למחזות הזמר הקלילים והרגשניים של שנים עברו.

שנות הארבעים התאפיינו עם יותר להיטים שהפיקו יוצרים כמו פורטר, אירווינג ברלין, רוג'רס והארט, וייל וגרשווין ועם כלכלה שהתאוששה, אבל השינוי האמנותי היה באוויר.

המחזמר "אוקלהומה!" של רוג'רס והמרשטיין השלים את המהפכה שהחלה עם "ספינת השעשועים", על ידי שילוב הדוק של כל ההיבטים בתיאטרון המוזיקלי עם עלילה מגובשת, שירים שקידמו את עלילת הסיפור והשתתפות רקדני בלט ואחרים שקידמו את העלילה ופיתחו את הדמויות, ולא באמצעות ריקוד כתירוץ להראות נשים עם לבוש מינימלי^[24]. רוג'רס והמרשטיין שכרו כוריאוגרף בלט, שהשתמש בתנועות יומיומיות כדי לעזור לדמויות להביע את הרעיונות שלהם. המחזמר יצר ביקורות נלהבות וטירוף בקופות וזכה בפרס פוליצר. הוא נחשב ל"שובר הקופות" הממשי הראשון בברודוויי, עם 2,212 הופעות והפך לאבן דרך, כך שהיסטוריונים שכתבו על רגעים חשובים בתיאטרון של המאה העשרים, החלו לזהות תקופות בהתאם ל"אוקלהומה!"^[25].

רוג'רס והמרשטיין תרמו תרומה חשובה ביותר למחזות הזמר גם לאחר 'אוקלהומה!', עם מחזות חיוניים ועשירים במחשבה חברתית, ובכך עודדו כותבים מוכשרים אחרים ליצור מחזות מוזיקליים משל עצמם^[21]. שיתוף הפעולה של שני היוצרים יצר אוסף יוצא דופן של כמה מהקלאסיקות של התיאטרון המוזיקלי האהובות והמתמשכות ביותר, הכוללות את "קרוסל" (1945), "דרום פסיפיק" (1949), "המלך ואני" (1951) ו"צלילי המוזיקה" (1959). חלק ממחזות הזמר האלה טיפולו בנושאים רציניים יותר מרוב קודמיהם. כך, הנבל ב"אוקלהומה!" הוא רוצח ופסיכופת עם חיבה גלויות לזימה; "קרוסל" עוסק בהתעללות באישה, גנבה, התאבדות וחיים שלאחר המוות; "דרום פסיפיק" בוחן נישואי תערובת ביסודיות רבה יותר מאשר "ספינת שעשועים", והגיבור של "המלך ואני" מת על הבמה.

היצירתיות של רוג'רס והמרשטיין ובני תקופתם הובילה ל"תור הזהב" של התיאטרון המוזיקלי האמריקאי. התיאטרון האמריקאי הציג בברודוויי במהלך תקופה זו, כשמעגל המלחמה החל להישמע. דוגמה לכך היא "בעיר" (1944) שהלחין ליאונרד ברנשטיין. הסיפור מתרחש בזמן מלחמה ונוגע לשלושה ימאים שנמצאים בחופשת חוף בת 24 שעה בניו יורק, שבמהלכו כל אחד מתאהב. המופע גם נותן את הרושם שלמדינה עתיד לא ברור, כמו המלחים ונשותיהם. מחזות הזמר האמריקאים נטו באותו זמן לסגנון מופעי הנובלות הבריטיים המיושנים, כשאחת ההצלחות הגדולות האחרונות שבהם היה "אולי לחלום" (1945). הנוסחה לסיפורי העלילה במחזות הזמר של "תור הזהב" משתקפת לפחות באחד מארבע תפיסות רווחות של "החלום האמריקאי": היציבות וערכם של החיים נובעים מיחסי אהבה ומוגבלים על ידי אידיאלים פרוטסטנטים של נישואין; זוג נשוי צריך להעמיד בית מוסרי עם ילדים הרחק מהעיר, בפרבר או בעיירה קטנה; האשה צריכה לשמש כעקרת בית ואמא; האמריקנים נחנו ברוח עצמאית וחלוצית והצלחתם נובעת מתוצרת עצמית^[26].

הדמויות האקלקטיות של הסופר דיימון ראניון היו בלבו של המחזמר "ברנשים וחתיכות" (1950; 1,200 הופעות), והבהלה לזהב הייתה במרכז המחזמר "צבע העגלה שלך" (1951). אלן ג'יי לרנר ופרדריק לאו שיתפו פעולה שוב, הפעם ב"גברתי הנאווה" (1956), עיבוד ל"פיגמליון" של ג'ורג' ברנרד שו שכיכובו בו רקס הריסון וג'ולי אנדרוז, ו-2,717 ההופעות שהועלו הציבו שיא לשנים רבות. עוד שיא שנקבע היה "אופרה בגרוש", שרץ 2,707 הופעות והפך את המחזמר באוף ברודוויי לארוך ביותר עד "פנטסטיקס". ההפקה גם הכשירה את הקרקע לאחרים, כשהראתה שמחזות זמר יכולים להיות רווחיים באוף ברודוויי גם בקנה מידה קטן ובפורמט תזמורתי מצומצם. עונת אוף-ברודוויי 1959–1960 כללה עשרות מחזות זמר קטנים.

המחזמר "סיפור הפרברים" (1957) העביר את סיפור "רומיאו ויוליה" לתקופה מודרנית בניו יורק, כשבמרכזו מאבק בין שתי כנופיות יריבות על רקע אתני, עם מוזיקה של ליאונרד ברנשטיין למילותיו של סטיבן סונדהיים. המחזה אומץ על ידי המבקרים, אך לא הצליח להיות בחירה פופולרית עבור "הגבירות כחולות השיער של ההצגה היומית", שהעדיפו את העיירה איווה של המחזמר "איש המוזיקה". "סיפור הפרברים" רץ באופן מכובד 732 הופעות בברודוויי (1,040 בווסט אנד), ואילו "איש המוזיקה" עשה כפליים הופעות. עם זאת, העיבוד הקולנועי שנעשה ל"סיפור הפרברים" הצליח מאוד^[27].

אף על פי שלכוריאוגרפים הייתה השפעה גדולה יחסית על סגנון התיאטרון המוזיקלי לפחות מאז המאה ה-19, בתקופה זו של "תור הזהב" ג'ורג' אבוט ויורשיו נטלו תפקיד מרכזי בשילוב תנועה ומחול באופן מלא בהפקות התיאטרון המוזיקלי. ג'רום רובינס בשילוב תפקידיו כבמאי וכוריאוגרף הדגיש את הכוח לספר דרך הריקוד בהפקות כמו "סיפור הפרברים", "דבר מצחיק קרה בדרך לפורום" (1962) ו"כנר על הגג" (1964). גם בוב פוסי יצר כוריאוגרפיה ללהיטים בימתיים רבים, בהם "משחק הפיג'מות" (1954) ו"לעזאזל, יאנקיז" (1955).

שנות החמישים הסתיימו עם להיטם האחרון של רוג'רס והמרשטיין, "צלילי המוזיקה". המחזמר רץ 1,443 פעמים וזכה בפרס טוני למחזמר הטוב ביותר. יחד עם הגרסה הקולנועית המוצלחת ב-1965, הוא הפך לאחד ממחזות הזמר הפופולריים ביותר בהיסטוריה.

ב-1960, "פנטסטיקס" הופק לראשונה באוף ברודוויי. מופע אלגורי אינטימי זה רץ בשקט במשך 40 שנה בתיאטרון רחוב סאליבן בגריניץ' וילג', והפך למחזמר הוותיק ביותר בהיסטוריה.

שנות השישים הניבו מספר שוברי קופות, כמו "כנר על הגג" (1964; 3,242 הופעות), "הלו, דולי!" (1964; 2,844 הופעות), "מצחיקונת" (1964; 1,348 הופעות), "איש למנשה" (1965; 2,328 הופעות), ו"קברט" (1966; 1,165 הופעות).

שני גברים השפיעו בעשור זה בצורה ניכרת על ההיסטוריה של התיאטרון המוזיקלי: סטיבן סונדהיים וג'רי הרמן. הפרויקט הראשון של סונדהיים היה "דבר מצחיק קרה לי בדרך לפורום" (1962; 964 הופעות). סונדהיים עבר ממחזות זמר רומנטיים לחקור את הצדדים המחוספסים יותר של החיים בעבר ובהווה ("החברה המוצלחת" מ-1970 ו"מוזיקת לילה זעירה" מ-1973). בעוד שחלק מהמבקרים טענו כי כמה ממחזות הזמר של סונדהיים חסרי ערך מסחרי, אחרים שיבחו את התחכום שלהם ומורכבותם המוזיקלית, כמו גם את משחק הגומלין של מילים ומוזיקה בהצגותיו. ג'רי הרמן שיחק תפקיד משמעותי בתיאטרון המוזיקלי האמריקאי ככותב מילים ומנגינות, עם הפקות בברודוויי כמו "חלב ודבש" (1961; 563 הופעות) על הקמתה של מדינת ישראל, והמשיך בשוברי הקופות "הלו, דולי!" (1964; 2,844 הופעות) ו"מאמא" (1966; 1,508 הופעות). רבים מהשירים שכתב למחזות אלה הפכו לפופולריים ביותר, כגון: "הלו, דולי!", "אנחנו צריכים קצת חג מולד", "אני מה שאני", "מאמא", "הטובים שבזמנים" ו"אני לא אשלח את הוורדים".

הכיוון המוזיקלי של מחזות הזמר התחיל לסטות מהגבולות הצרים יחסית של שנות החמישים, ובכמה מחזות בברודוויי נעשה שימוש במוזיקת רוק. הראשון והבולט ביותר היה "שיער", אשר הציג, מלבד מוזיקת רוק, גם אלמנטים של עירום ודעות שנויות במחלוקת על מלחמת וייטנאם, יחסי גזע ונושאים חברתיים אחרים^[28].

אחרי "ספינת השעשועים" ו"פורגי ובס", וכשהמאבק באמריקה ובמקומות אחרים לזכויות האזרח של המיעוטים התקדם, יוצרים כמו המרשטיין, הרולד ארלן ואחרים התעודדו לכתוב מחזות זמר נוספים, שמטרתם לנרמל את הסובלנות החברתית כלפי המיעוטים ולתמוך בהרמוניה גזעית. מחזות מראשית "תור הזהב" שהתמקדו בסובלנות גזעית כללו את "קשת פניאן", "דרום פסיפיק" ו"המלך ואני". לקראת סופו של תור הזהב, מספר מחזות טיפלו בנושאים יהודיים, כגון "כנר על הגג", "חלב ודבש", "בליץ!" ומאוחר יותר "סמרטוטים". המקרה שהוביל ליצירת "סיפור הפרברים" נקבע בלואר איסט סייד בחגיגות הפסחא, כשהכנופיות היריבות היו של קתולים, יהודים ואיטלקים^[29], והביטוי הסופי של המחזה השאיר מסר של סובלנות גזעית. סובלנות כנושא מרכזי במחזות זמר המשיך בעשורים הבאים. בסוף שנות השישים הפכו מחזות הזמר למשלבי גזעים, כשחברי הצוות הלבנים והשחורים ממלאים את תפקידיהם בערבוביה, כפי שנעשה ב"שיער".

לאחר ההצלחה של "שיער", פרחו בשנות ה-70 מחזות זמר שכללו מוזיקת רוק כמו "ישו כוכב עליון", "גודספל", "המופע של רוקי" ו"שני ג'נטלמנים בוורונה". חלק ממחזות -רוק אלה החלו עם אלבומי קונספט ולאחר מכן עברו לקולנוע או לבמה, כמו "Tommy". באחרים לא היה כלל דיאלוגים. הם הזכירו, בדרך זו או אחרת, את האופרה עם נושאים דרמטיים ורגשיים ולכן כונו אופרות רוק.

מחזות הזמר פנו גם לכיוונים אחרים. מחזות כמו "צימוק", "נערות החלומות" ו"המומחה" הביאו ההשפעה אפריקנית אמריקנית משמעותית לברודוויי. ז'אנרים מוזיקליים מגוונים יותר בסגנונם שולבו במחזות זמר קטנים, במיוחד באוף ברודוויי. במקביל, סטיבן סונדהיים נחל הצלחה עם סדרה של מחזות זמר שהוזכר לעיל.

המחזמר "שורת המקהלה" מ-1975 יצא מתוך מפגשי תמיכה בסגנון טיפול קבוצתי שערך הכוריאוגרף מייקל בנט עם רקדנים, שחקנים וזמרים מקהילת ברודוויי. ממאות שעות של הקלטות, יצרו ג'יימס קירקווד-ג'וניור וניק דנטה סיפור על אודישן למחזמר, המאגד סיפורים אמיתיים רבים שקלטו מהמפגשים. כמה מהשחקנים שנכחו במפגשים אלה, שיחקו בסופו של דבר על הבמה וריאציות של עצמם או של חבריהם. "שורת המקהלה" הועלה לראשונה בתיאטרון של ג'וזף פאפ בדרום מנהטן, עם מוזיקה של מרווין האמליש. מה שבתחילה תוכנן כהפקה מוגבלת בזמן, בסופו של דבר עבר לתיאטרון שוברט בברודוויי, רץ 6,137 הופעות ונהפך עד לאותו זמן להפקה שרצה הכי הרבה פעמים בהיסטוריה של ברודוויי. המופע סחף את פרסי הטוני וזכה בפרס פוליצר.

קהל הצופים בברודוויי קיבל בברכה מחזות זמר שנעו בסגנון הרגיל והסטנדרטי. ג'ון קנדר ופרד אב הציגו את עליית הנאציזם בגרמניה במחזמר "קברט" ואת תקופת היובש באמריקה ב"שיקגו" (1975), והסתמכו לשם כך על טכניקות וודביל ישנות על מנת לספר את סיפור הרצח במחזה. המחזמר "פיפין" של סטיבן שוורץ חזר לימיו של קרל הגדול ואילו המחזמר "גריז", עם 3,388 הופעות, חזר לנוער המרדן של שנות ה-50. בסופו של העשור, "אוויטה" ו"סוויני טוד" היוו סימנים מקדימים למחזות הזמר האפלים יותר וגדולי התקציב של שנות השמונים, בעלי סיפורים דרמטיים ואפקטים מרהיבים. אבל באותה תקופה, עדיין אומצו ערכים ישנים בלהיטי במה כמו "אנני", "רחוב 42", ו"האחת והיחידה".

בשנות ה-80 ניכרת ההשפעה של "מגה מחזות זמר" אירופיים, או " אופרות פופ" בברודוויי, בווסט אנד ובמקומות אחרים. אלו בדרך כלל צוינו בהשפעת מוזיקת פופ, בהשתתפות קאסט גדול של אמנים, באפקטים גדולים (כמו נברשת נופלת ב"פנטום האופרה" או נחיתת מסוק על הבמה ב"מיס סייגון") ותקציבים גדולים. רבים מהם התבססו על רומנים או יצירות ספרותיות אחרות. הכותבים החשובים ביותר של "מגה מחזות הזמר" כללו את הצמד הצרפתי קלוד-מישל שנברג ואלן בובליל, האחראים על המחזמר "עלובי החיים" (על פי הרומן של ויקטור הוגו), שהפך ללהיט המוזיקלי הבינלאומי הארוך ביותר בהיסטוריה. הצמד, בשיתוף עם ריצ'רד מאלטבי, המשיך לייצר להיטים, ובהם "מיס סייגון", בהשראת האופרה מאדאם באטרפליי של פוצ'יני.

המלחין הבריטי אנדרו לויד ובר ראה הצלחה דומה עם "אוויטה", המבוסס על חייה של אווה פרון בארגנטינה; "קאטס", שנגזר משיריו של טי אס אליוט (בשניהם כיכבה במקור איליין פייג'); "סטארלייט אקספרס" שבוצע על גלגיליות ו"שדרות סאנסט" (מהסרט הקלאסי באותו השם). המחזמר המצליח ביותר של אנדרו לויד ובר הוא "פנטום האופרה" המבוסס על הרומן "פנטום האופרה" של גסטון לרו. מחזמר זה רץ ברציפות מאז 1986 ונחשב למחזמר המצליח ביותר בכל הזמנים (ובו כיכבו מייקל קרופורד וקולם וילקינסון בתפקיד הפנטום ושרה ברייטמן בתפקיד כריסטין). מופעים אלו רצו (או עדיין רצים) במשך שנים רבות בניו יורק ובלונדון וזכו להצלחה בינלאומית והופעות יוצאות דופן. תקציבי הענק ל"מגה מחזות הזמר" הגדיר מחדש את הציפיות להצלחה כלכלית בברודוויי ובווסט אנד. בשנים עברו, ניתן היה להחשיב מופע ללהיט אחרי ריצה של כמה מאות הופעות, אבל עם עלויות הפקה של מיליון דולרים, הצגה חייבת לרוץ במשך שנים על מנת להפוך לרווחית.

בשנות ה-90 קם דור חדש של מלחינים תיאטרליים. ההצלחה הבולטת ביותר של אמנים אלה הייתה אופרת הרוק של ג'ונתן לארסון "רנט" (המבוסס על האופרה "לה בוהם") על קהילה של אמנים צעירים הנאבקים לשרוד וליצור כחלק מהבוהמה במנהטן. על אף שעלות הכרטיסים למחזות זמר בברודוויי ובווסט אנד היו מעבר לתקציב של צופי תיאטרון רבים, "רנט" שווקה כדי להגדיל את הפופולריות של מחזות זמר בקרב קהל צעיר יותר. זה הובלט בשחקנים צעירים ובהשפעת מוזיקת הרוק. המופע המוזיקלי הפך ללהיט. אוהדיו הצעירים, רבים מהם סטודנטים, שקראו לעצמם "RENTheads", חנו בתיאטרון נדרלנדר בתקווה שיזכו בהגרלה של כרטיסים לשורות הראשונות, וחלקם ראו את המופע עשרות פעמים.

שנות ה-90 ראו גם את השפעתם של תאגידים גדולים על הפקת מחזות הזמר. החשובה ביותר מביניהם הייתה חברת וולט דיסני, שהחלה להתאים כמה מסרטי האנימציה שלה לבמה. היא התחילה בכך עם "היפה והחיה" ,"מלך האריות" ו"אאידה", שני האחרונים עם מוזיקה של אלטון ג'ון. "The Who's Tommy", עיבוד תיאטרלי של אופרת הרוק "Tommy", רץ 899 הופעות אך ספג ביקורת על ריכוך הסיפור ומוזיקת הרוק המקורית^[30].

למרות מספרם ההולך וגדל של מחזות הזמר הגדולים, מחזות הזמר בקנה מידה קטן יותר הצליחו למצוא הצלחה ביקורתית ופיננסית, כגון "פלסטולנד", "חנות קטנה ומטריפה" ו"אחים בדם". הנושאים של יצירות אלה משתנים במידה רבה והמוזיקה נעה בין רוק לפופ. לעיתים קרובות הם מופקים באוף ברודוויי או בתיאטראות לונדון הקטנים יותר, וכמה מהם נחשבים לרבי דמיון וחדשניים^[31].

במאה ה-21, מחזות הזמר אומצו על ידי מפיקים ומשקיעים שרצו להבטיח שיחזירו את השקעותיהם הניכרות ויראו רווח גדול. חלקם העלה, לרוב בתקציב צנוע, הפקות חדשות ויוצאות דופן, כגון: "אווניו Q" ‏(2003), "אביב מתעורר" (2006) ו"כמעט נורמלי" (2009) אבל רובם לקחו מחזות מוכרים שהצלחתם נראית בטוחה, כגון "כנר על הגג", "שורת המקהלה", "דרום פסיפיק" "שיער" ו"גריז", או עם חומר מוכח אחר, כמו עיבודים לסרטים ידועים או סרטי ילדים ("המפיקים", "לא רק בלונדינית" ,"בילי אליוט" ו"שרק") או עיבודים לספרים ידועים ("סקרלט פימפרנל", "מרשעת") בתקווה שההופעות יהיו לקהל מובנה. חלק מהמבקרים החשיבו את השימוש החוזר של חלקים מהסרט, במיוחד אלה מדיסני, כאטרקציה תיירותית על חשבון היצירתיות^[32], כפי שהתבטא סטיבן סונדהיים:

"יש לך שני סוגים של מופעים בברודוויי- התעוררות מצד אחד, ומצד שני את אותו סוג של מחזות זמר שוב ושוב, כל המחזות. אתה קונה כרטיס ל"מלך האריות" שנה מראש, למעשה למשפחה... מעביר לילדים את הרעיון שזה מה שהוא התיאטרון - מופע מוזיקלי מרהיב שאתה רואה פעם בשנה, גרסת במה של הסרט. אין לזה ולא כלום עם תיאטרון בכלל. מה שיש זה לראות את מה שמוכר... אני לא חושב שהתיאטרון ימות, אבל זה לא הולך להיות מה שהיה... זוהי אטרקציה תיירותית^[33]".

כמה מחזות זמר חזרו לפורמט שהצליח בשנות ה-80, דוגמת העיבודים המוזיקליים של "שר הטבעות" (2007), "חלף עם הרוח" (2008) ו"ספיידרמן" (2011). במחזות אלו שילבו כותבי השירים חוויה תאטרלית מינימלית, וההפקות היו לרוב יקרות ומפסידות. לעומת זאת, הפקות רבות בקנה מידה מוגבל של אוף ברודוויי, רובם עם זמני ריצה קצרים, נהנו גם מהצלחה כלכלית.

מגמה נוספת היא יצירת מחזות בעלי עלילה מינימלית, על מנת להתאים להם אוסף של שירים שכבר הפכו ללהיטים. סגנון זה מכונה לעיתים קרובות "מחזמר תיבת הנגינה" או "מחזמר להיטים". מספר מחזות זמר הניעו מגמה דומה כשנבנו סביב הקאנון של להקות פופ מצליחות, בכלל זה "מאמא מיה!" (1999, המבוסס על השירים של להקת אבבא), "הבית שלנו" (2002, המבוסס על השירים של מאדנס), "We Will Rock You" (המבוסס על השירים של להקת קווין).

העיבודים של מחזות זמר לקולנוע ולטלוויזיה (ולהפך) המשיכו גם בשנות האלפיים. סדרה של מחזות זמר עובדו לסרטים מוזיקליים, בהם "מולין רוז'", "שיקגו" ו"פנטום האופרה". לאחר ההצלחה העצומה של דיסני וחברות אחרות בהעלאת מחזות זמר על פי סרטי אנימציה בשנות ה-90, פחות הפקות כאלה הועלו בעשור הראשון של המאה ה-21. הז'אנר עשה קאמבק ב-2010 עם "פלונטר" (2010) ו"ריו" (2011).

מאז 2006, התעשייה משתמשת גם בתוכניות מציאות בטלוויזיה על מנת לעזור לעורר את שוק מחזות הזמר, באמצעות תחרות כישרונות לבחירת שחקנים וזמרים שישתתפו בהפקות.

היסטוריון התיאטרון ג'ון קנריק, כתב על עתידו של המחזמר במאה ה-21:

"האם המחזמר מת? בשום פנים ואופן לא! האם הוא משתנה? תמיד! המחזמר עובר תהליכי שינוי מאז שאופנבך ביצע את הכתיבה הראשונה שלו בסביבות 1850. והשינוי הוא הסימן הברור לכך שהמחזמר הוא ז'אנר שעדיין חי וצומח. האם אי פעם יחזור למה שקראו לו "תור הזהב", כשמחזות הזמר היו במרכז התרבות הפופולרית? נראה שלא. הטעם הציבורי עבר שינויים מהותיים, והאומנות המסחרית יכולה רק לזרום לעבר מה שמשתלם לה כלכלית"^[6].

הנה כמה מחזות זמר מהידועים שבעולם, ותרמו לתרבות המחזות הזמר תרומות משמעותיות.

• "גבירתי הנאווה" - מבוסס על המחזה "פיגמליון" של ג'ורג' ברנרד שו, שבו ביקורת נוקבת על ההתייחסות למעמדות החברתיים באנגליה.
• "אופרה בגרוש" מאת המחזאי הגרמני ברטולט ברכט והמלחין קורט וייל.
• "אוליבר!" מחזמר בריטי המבוסס על אוליבר טוויסט של צ'ארלס דיקנס.
• "צלילי המוזיקה" המבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של מריה ואן טראפ, ונכתב והולחן על ידי ריצ'רד רוג'רס ואוסקר המרשטיין.
• "קנדיד" על פי הספר של וולטר, החל כמחזמר שהקדים את תקופתו והפך לאופרה.
• "כנר על הגג" המבוסס על סיפור "טוביה החולב" של שלום עליכם.
• "קרא לי מאדאם" - עם שירים של אירווינג ברלין.
• "קברט" המבוסס על הנובלה "פרידה מברלין" של כריסטופר אישרווד.
• "המלך ואני" המבוסס על הספר "אנה ומלך סיאם".
• "סיפור הפרברים" - שאב השראה מעלילת "רומיאו ויוליה" עם מוזיקה של ליאונרד ברנשטיין ומילים של סטיבן סונדהיים.
• "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" - המספר את סיפורו של יוסף המקראי.
• "עלובי החיים" מחזמר על פי הספר "עלובי החיים" מאת ויקטור הוגו.
• "מופע האימים של רוקי" - מחזמר על תרבות הטרנס בשנות השבעים, נכתב על ידי ריצ'רד או'בריאן.
• "פנטום האופרה" מחזמר שלחניו נכתבו על ידי אנדרו לויד ובר למילים של צ'ארלס הארט וריצ'רד סטילגו על פי הרומן פנטום האופרה שכתב גסטון לרו. נחשב למחזמר המצליח ביותר בכל הזמנים.
• "רנט" מחזמר של ג'ונת'ן לרסון המבוסס על האופרה "לה בוהם" מאת ג'אקומו פוצ'יני.
• "אבניו Q" מחזמר של רוברט לופז וג'ף מרקס המבוסס על התוכנית "רחוב סומסום".
• "קומפני" - החל את הטרנד של "מחזמר קונספט", סיפור שיש בו עלילה, אך אין סיפור.
• "מרשעת" מחזמר המבוסס על הספר "מרשעת: קורות חייה וזמנה של המכשפה הרעה מהמערב" של גרגורי מגווייר, המחזמר עובד על ידי וויני הולצמן, והשירים נכתבו על ידי סטפן שוורץ.
• "היירספריי" - מחזמר מבוסס על סרט הקאלט משנות השמונים.
• "שיקגו" מחזמר המבוסס על החיים בארצות הברית בשנות ה-30 של המאה ה-20.
• "המפיקים" מאת מל ברוקס ותומס מיהן, מבוסס על הסרט "המפיקים" של ברוקס משנת 1967.
• "שיער" - מחזמר רוק שקדם לפסטיבל וודסטוק.
• "גריז" מחזמר על נוער ה"גריזרס" של שנות ה-50 של המאה ה-20.
• "מלך האריות" - מחזמר המבוסס על הסרט מלך האריות של אולפני וולט דיסני.
• "היפה והחיה" - מבוסס על הסרט המצליח והמועמד לאוסקר מבית אולפני וולט דיסני.
• "בילי אליוט - המחזמר" - מחזמר המבוסס על הסרט בילי אליוט, הולחן על ידי אלטון ג'ון.
• "המילטון" - מחזמר על חייו של אלכסנדר המילטון, ויחסיו עם מייסדי ארצות הברית.
• "ביקור התזמורת" - מחזמר המבוסס על הסרט הישראלי המצליח באותו השם.
• האדסטאון - מחזמר המבוסס על סיפור מהמיתולוגיה היוונית של אורפאוס.

כבר בזמנים עברו ידועות הצגות מוזיקליות של חובבים, בעיקר סביב סיפורי התנ"ך, ביידיש אך גם בעברית. במאה ה-16 החלו במזרח אירופה מופעי הפורים שפיל ההיתוליים לחג הפורים, קומדיות שבהן שחקנים חובבים מופיעים בסגנון הקומדיה דל ארטה, וכוללים שירים היתוליים, מוזיקה, ריקודים וטקסט קומי^[34]. באותה מאה נכתב על ידי יהודה סומו המחזה המוזיקלי "צחות בדיחותא דקידושין", קומדיה על אירוסין שנחשב למחזה העברי הראשון. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 בוצעו אופרטות חובבניות בריכוזים יהודיים. בתקופה זו בלט באירופה המחזאי היהודי אברהם גולדפדן שהשפעתו על התיאטרון המוזיקלי הייתה רבה. מחזותיו המוזיקליים ביידיש "המכשפה" ו"שני קונילמל" הציגו את חיי היהודים העממיים בעיירות. האופרטה "שולמית" שכתב, הציגה סיפור המבוסס על אגדה תלמודית. העולים ממזרח אירופה הביאו את "שולמית" גם לארץ ישראל והציגו אותה בקבוצות חובבים, וב-1922 החליט התיאטרון הדרמטי בתל אביב להעלותה בגרסה בעברית. התיאטראות סאטיריים-מוזיקליים "הקומקום" ו"המטאטא" שקמו בתל אביב בסוף שנות ה-20 העלו בעיקר מופעי מערכונים, אך בשנת 1933 עלה ב"מטאטא" מה שנחשב כמחזה המוזיקלי העברי הראשון שנכתב בארץ ישראל: "המנון לתוצרת הארץ" שכתב עמנואל הרוסי עם מוזיקה של משה וילנסקי.

בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, נעשו שני ניסיונות ראשוניים ליצור מחזמר עברי. ב-1956 העלה ג'ורג' ואל בתיאטרונו המוזיקלי "דו-רה-מי", גרסה חדשה של "שולמית" בכיכובה של שושנה דמארי. ההפקה, שנחשבת בעיני רבים ל"מחזמר העברי הראשון"^[35], הייתה עשירה ביותר, אולם עקב חובות התיאטרון היא ירדה לאחר חודשים בודדים. באותה השנה הועלה בתיאטרון האהל המחזמר "חמש חמש" עם מוזיקה של יוחנן זראי לפזמונים של נעמי שמר, על פי המחזה "פשיטה בכפר" שכתב אהרן מגד ללהקת פיקוד המרכז.

"תור הזהב" של מחזות הזמר העבריים התרחש בשנות ה-60, בשורה של מחזות מצליחים. הראשון שבהם עלה בשנת 1964 על במת הקאמרי - "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" של נתן אלתרמן (על פי סמי גרונמן) עם מוזיקה של סשה ארגוב. המחזמר, המספר על משחק תפקידים בין שלמה המלך לסנדלר פשוט, נחשב אחד המצליחים בכל הזמנים בישראל מבחינה אמנותית וקופתית^[36], הועלה קרוב ל-1,000 פעמים, קטף ביקורות משבחות ועלה פעמיים נוספות. באותן שנים העלו המפיקים-יוצרים חפר ובן אמוץ מופעי קברט מצליחים בחמאם ביפו (בהם "תל אביב הקטנה" על ראשיתה של העיר), וב-1965 הפיקו את "המגילה", מחזמר מקורי ביידיש ובעברית שעיבד שמואל בונים על פי ספרו של איציק מאנגר עם מוזיקה של דובי זלצר.

בשנות ה-60 דרך בישראל כוכבו של המפיק גיורא גודיק. הוא רכש את תיאטרון אלהמברה ביפו והעלה בו שורה של מחזות זמר לועזיים מצליחים בגרסה עברית. ב-1966 החליט להפיק מחזמר מקורי - "קזבלן" מאת יגאל מוסינזון שהועלה עשור לפני כן כהצגה דרמטית. המחזמר, הנוגע במספר סוגיות הקשורות לחברה הישראלית כמו השסע העדתי, הפך בכיכובו של יהורם גאון להצלחת ענק, וסימל על פי דן אלמגור "דמות של סולידריות וגאווה לאנשים ממוצא ספרדי.. הוא נתן ביטוי לרגשות של אפליה שנרכשה במהלך השנים הראשונות לקיום המדינה על ידי העולים החדשים תושבי המעברות"^[37]. ב-1968 העלה גודיק את המחזמר המצליח "איי לייק מייק" שביטא את הגאווה הישראלית והאפוריה לאחר מלחמת ששת הימים. קריסתו הכלכלית של גודיק בראשית שנות ה-70 השפיעה על מפיקים ישראליים, שלא העזו תקופה ארוכה להעלות מחזות זמר גדולים^[37].

מאז "תור הזהב" של שנות ה-60 נוצרו מעט מאוד מחזות זמר עבריים חדשים, כשהתיאטראות והמפיקים העדיפו להעלות בעיקר מחזות זמר לועזיים או חידושים של הפקות עבר. אחת ההצלחות הבודדות היה "סאלח שבתי", עיבוד של אפרים קישון ב-1988 לסרטו משנות ה-60, שהציג את חייהם של תושבי המעברות המזרחיים. החידוש של הבימה בשנת 1998 ל"בוסתן ספרדי" מאת יצחק נבון היה הצלחת ענק, אך הוא אינו נחשב למחזמר עלילתי בהגדרתו, אלא אוסף של סיפורים, מערכונים ושירים, שהחיו בעברית את סיפורי הלאדינו הירושלמיים^[38]. המחזמר "מרי לו" מ-2002, שנתפר סביב שיריו המוכרים של צביקה פיק, הצליח גם הוא. מי שממשיכים בהצלחה כלכלית רבה מדי שנה הם מחזות הזמר לילדים, שרובם עולים כהפקות מסחריות לחנוכה ומבוססים על אגדות עם ידועות. מחזות זמר ידועים מז'אנר זה הוא "פיטר פן" בכיכובם של חנוך רוזן וחני נחמיאס והקוסם! (המבוסס על הקוסם מארץ עוץ) בכיכובם של מיכל ינאי ואריק לביא. אחד הבולטים במחזות הזמר לילדים הוא "עוץ לי גוץ לי" שכתב אברהם שלונסקי על פי אגדת האחים גרים והלחין דובי זלצר. המחזמר, שנכתב ב-1965 בחרוזים וכולל משלב גבוה של עברית, מועלה מדי מספר שנים.

• Nina Penner, Storytelling in Opera and Musical Theater, Indiana University Press, 2020 (הספר בקטלוג ULI)
• Stephen Hinton, Weill's Musical Theater: Stages of Reform, University of California Press, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
• Robert W. Schneider, Shannon Agnew (eds.), Fifty Key Stage Musicals, Routledge, 2022 (הספר בקטלוג ULI)
• Eddie Shapiro, Nothing Like a Dame: Conversations with the Great Women of Musical Theater, Oxford University Press, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
• Jake Johnson, Lying in the Middle: Musical Theater and Belief at the Heart of America, University of Illinois Press, 2021 (הספר בקטלוג ULI)
• Jake Johnson, Mormons, Musical Theater, and Belonging in America, University of Illinois Press, 2020 (הספר בקטלוג ULI)
• David J. Buch, Magic Flutes and Enchanted Forests: the Supernatural in Eighteenth-Century Musical Theater, University of Chicago Press, 2009 (הספר בקטלוג ULI)
• Jeffrey Magee, Irving Berlin's American Musical Theater, Oxford University Press, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
• James Leve, American Musical Theater, Oxford University Press, 2016 (הספר בקטלוג ULI)
• David J. Buch, Representations of Jews in the Musical Theater of the Habsburg Empire (1788-1807), The Jewish Music Research Center, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
• Dominic Symonds, Millie Taylor (eds.), Gestures of Music Theatre: the Performativity of Song and Dance, Oxford University Press, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
• Allen Cohen, Writing Musical Theater, Palgrave Macmillan, 2006 (הספר בקטלוג ULI)
• James Leve, Donelle Ruwe (eds.), Children, Childhood, and Musical Theater, Routledge, 2020 (הספר בקטלוג ULI)
• Dominic Symonds, Pamela Karantonis (eds.), The Legacy of Opera: Reading Music Theater as Experience and Performance, Rodopi, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
• Warren Hoffman, The Great White Way: Race and the Broadway Musical, Rutgers University Press, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
• Philip Lambert, To Broadway, To Life! the Musical Theater of Bock and Harnick, Oxford University Press, 2011 (הספר בקטלוג ULI)
• Thomas Laurence Riis, Just Before Jazz: Black Musical Theater in New York, 1890-1915, Smithsonian Institution Press, 1989 (הספר בקטלוג ULI)
• John M. Clum, Something for the Boys: Musical Theater and Gay Culture, St. Martin's Press, 1999 (הספר בקטלוג ULI)
• John Charles Franceschina, Music Theory Through Musical Theatre: Putting it Together, Oxford University Press, 2015 (הספר בקטלוג ULI)

• סרט מוזיקלי

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: מחזמר
ציטוטים בוויקיציטוט: מחזמר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מחזמר

• רונית דומקה, עסקי השעשועים של ברודוויי: מוזיקה, ריקודים וקיטש במיליארד דולר, באתר TheMarker‏, 15 בנובמבר 2013
• מחזמר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תיאטרון מוזיקלי, דף שער בספרייה הלאומית